מירוץ רחובות. במילה אחת – אכזבה

המטרה במירוץ הפעם היתה לרדת מה-45 דקות, משהו שלא עשיתי מאז מירוץ כפר סבא לפני חצי שנה, אבל מאז התמקדתי […]

המטרה במירוץ הפעם היתה לרדת מה-45 דקות, משהו שלא עשיתי מאז מירוץ כפר סבא לפני חצי שנה, אבל מאז התמקדתי במרחקים ארוכים יותר והיו לי רק חודשיים של אימונים אמיתיים, מאז המילואים האחרונים, אז אמרתי לעצמי שזה לא יהיה נורא אם אני אסיים 20 שניות מאוחר יותר, אם כי עמוק בפנים קיוויתי שאוכל אפילו לשפר את השיא האישי.

מה לעשות, במציאות צריך גם לרוץ ואיך שהתחילה הריצה הרגשתי חוסר אנרגיות מוחלט והיה ברור לי שבטוב זה לא ייגמר. כמו בתוכנית המקורית נצמדתי לפייסר של ה-45, אבל לצערי הוא החליט שכדאי לו לפתוח חזק את המסלול ובהמולה שתמיד יש בפתיחה הוא יצר פער שהסגירה שלו עלתה לי ביוקר אחר כך. החום גם הוא עשה את שלו ואחרי שישה קילומטרים, שבהם הפייסר לקח לעצמו פור של כמעט דקה – קצב של 4:20, שהוא מהיר מדי בשבילי – "שחררתי" אותו והמשכתי בקצב נמוך בהרבה, שהסתיים בתוצאה מאכזבת של 46:37.

אני יכול להאשים את הפייסר, את החום הכבד (היה אפשר לעשות את המירוץ ב-7 במקום ב-8 בקלות, אבל למה שראש העיר יירצה לקום כל כך מוקדם, הרי הוא צריך לדבר במשך 5 דקות כשאנחנו מתבשלים בחום, אז ברור שלא ממש אכפת לו) ואת המסלול הדי קשה, כזה שאין בו שום מישור, רק עליות וירידות, אבל בתכ'לס אין תירוצים. רק בתחילת השבוע רצתי את אותו מסלול בקצת יותר מ-45 דקות, ההכנה שעשיתי היתה טובה ולא היתה שום סיבה לאיבוד היכולת הזאת כל כך מהר. מצד שני, צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה ולקחת את הדברים הטובים, כמו זה שלא נשברתי ולא עברתי להליכה (ולא הייתי רחוק מכך), שהצלחתי למשוך בקילומטר האחרון (עליה, אלא מה?) בקצב טוב כדי לא לאבד לגמרי את התוצאה וכמובן ללמוד לעתיד.

היעד הבא – מירוץ נייקי עוד חודש וקצת מהיום. אין שום סיבה לא לרדת מה-45 דקות שם (אלא אם באמת הצפיפות תהיה בלתי נסבלת) והחוכמה תהיה להשתמש באכזבה מהשבוע כדי לקבל עוד מוטיבציה לעתיד. נקווה לטוב

פנטזי (4) - טקטיקה
זוטות לסוף השבוע