יומן האליפות של הפיטסבורג פיירטס (2) וגם סקירת ה-AL

ניצחון ראשון בפלייאוף של הפיירטס הלילה, וגם סקירת הקבוצות ב-AL.

הנה עוד דבר ששכחתי להגיד אתמול לגבי פלייאוף הבייסבול ולמה אני מת עליו – אין בו היררכיה.

בכל ספורט אחר כמעט, הסיכוי שנראה שחקן אלמוני לגמרי או כזה שהיה גרוע במשך העונה הופך לגיבור הוא קטן עד אפסי. בכדורסל, לא משנה כמה שחקן מוכשר, בדקות האחרונות של המשחק הכוכבים של הקבוצה הם אלו שיהיו על המגרש – ויהי מה. בפוטבול, הגיבורים תמיד יהיו הק"ב והשחקנים ההתקפיים. נדיר הפעמים ששחקן הגנה, למשל, נבחר ל-MVP של העונה הסדירה או של הסופרבול.

בבייסבול, לעומת זאת, לכולם יש הזדמנות שווה. גם הכוכב הכי גדול של הקבוצה יקבל בדיוק אותה כמות עליות לצלחת כמו החובט הכי פחות טוב בליינאפ (טוב, לא בדיוק, זה שחובט מוקדם יותר יקבל בממוצע קצת יותר הזדמנויות, אבל לא בהרבה). מה שאומר שלכל אחד בקבוצה יש הזדמנות לשחק אותה הגיבור.

וזה בדיוק מה שקרה הלילה.

ראסל מרטין היה תקופה מסוימת אחד הקאצ'רים הכי טובים בבייסבול כששיחק בלוס אנג'לס, אבל בשנים האחרונות הוא נע ונד בליגה (קודם ניו יורק ועכשיו פיטסבורג). אולי האחרון שהיית חושב שיהיה הגיבור של המשחק הזה. שני הומראנס מאוחר יותר, והנה לכם הגיבור של פיטסבורג.

martin

ראסל מרטין חוגג הלילה

כמובן, לא רק מרטין שיחק אותה. מרלון בירד עלה לצלחת 1,250 פעם בעונה הסדירה לפני שאתמול עשה זאת לראשונה בקריירה בפלייאוף. מה הוא עשה שם? כמובן, חבט הומראן. וגם ליריאנו, כמו שאמרנו – נחשב שחקן גמור רק לפני שנה – נתן הופעה מצוינת.

אבל הפרס לשחקן המצטיין צריך ללכת בכלל לא למישהו שהיה על המגרש, אלא לאלו שהיו ביציעים.

לפיטסבורג יש איצטדיון מדהים, אחד היפים בליגה, וגם קהל אמיתי ונאמן שמילא את האיצטדיון, עשה רעש מטורף וגם הצליח להוציא את ג'וני קוואטו (המגיש של סינסי) משיווי משקל. מגיע לקהל הזה שפיטסבורג תשחק עוד יום, ועכשיו יש לה עוד שלושה משחקים נוספים בפלייאוף.

One down, 13 to go!

***

טוב, הלילה יפתח הפלייאוף של ה-AL במשחק הווילד קארד בין טמפה ביי לקליבלנד. הנה כמה סיפורים ששווה לדבר עליהם בהקשר הזה.

נשארו בחוץ

לפני שמתחילים עם הקבוצות שכן ישחקו בפלייאוף, שווה לדבר על שתי קבוצות שדווקא יראו אותו מהבית.

הראשונה שבהן היא אנהיים איינג'לס, קבוצה שמוכיחה בפעם המאה כנראה, שכסף זה לא הכל בחיים.

שנה שניה ברציפות שהאיינג'לס שברו את הקופה כדי לחזק את הקבוצה שלהם. אם שנה קודם הם הביאו בחוזה עצום את אלברט פוחולס, שנחשב אז אולי לשחקן הטוב בליגה, אז השנה הם החתימו את ג'וש האמילטון, חובט על ששיחק ביריבה הגדולה מטקסס וביחד עם מייק טראוט, הכשרון הצעיר הכי טוב בליגה ואוסף פיצ'רים מוכשר שכולל את ג'ראד וויבר וסי ג'יי וילסון, האיינג'לס היו אמורים לפחות להתחרות על מקום בפלייאוף, שלא לדבר על לקחת את ראשות הבית.

אבל המציאות, כמו שאמרנו, שונה. לא רק שהאיינג'לס לא מגיעים לפלייאוף, התקוות שלהם – זו השנה השניה ברציפות – הלכו לאיבוד איפשהו כבר בהפסקת האול סטאר.

קשה להגיד מה בדיוק הלך לא בסדר בקבוצה הזאת, אבל נדמה שהקונספציה של החתמת שחקנים עם פרופיל גבוה על חוזי עתק כנראה פשוט לא עובדת, במיוחד אם השחקנים הללו נמצאים בשלב די מתקדם בקריירה שלהם.

פוחולס, למשל, מסתבר שסוחב פציעת רגל (דורבן, המוכר מאוד לרצים) כבר כמה שנים, שמגבילה אותו מאוד והשנה עלתה לו ביותר מחצי עונה. האמילטון, ששנה שעברה נתן מספר חודשים מפלצתיים, לא הצליח לשחזר את היכולת שלו ולמעשה היה אחד השחקנים הגרועים בליגה, בטח ביחס למשכורת העצומה שקיבל.

מעניין לבחון את חוסר ההצלחה הזה של אנהיים בהשוואה לאוקלנד, היריבה שלה שאף ניצחה את הבית, ועוד מעט נגיע גם אליה.

*

הקבוצה השניה שנשארה בחוץ ומעניין לדבר עליה היא כמובן הניו יורק יאנקיז האגדתיים.

במקרה של היאנקיז, אין שום הפתעה בתוצאה הסופית של העונה. הדבר היחיד שמפתיע הוא העובדה שהם הצליחו להישאר בתמונה עד שבועיים לפני סופה.

שלא תבינו לא נכון – אי הגעה של היאנקיז לפלייאוף הוא משהו נדיר להפליא. ב-18 השנים האחרונות, הקבוצה הזאת פספסה את הפלייאוף רק פעם אחת (ב-2008. מעניין לציין ששנה אחר כך היא לקחה אליפות). אבל השנה זה היה ברור שזאת לא השנה שלה. פציעות לשחקני מפתח כמו דרק ג'יטר וקרטיס גרנדרסון, הבלאגן מסביב לאלכס רודריגז (שגם הוא פספס חצי עונה עם פציעה וגם כשחזר לא היה להיט גדול), ובכלל – סגל מזדקן שיושב על פיירול עצום שמונע חיזוק נוסף, כמו שהיאנקיז יודעים לעשות, הפך את העונה הזאת לסוג של עונת בניה.

ועדיין, היאנקיז התמודדו, ובגדול. איך הם עשו את זה? עם האופי היאנקי הידוע.

ועם שני שחקנים שלא נראה יותר על המגרש.

הראשון מבינהם הוא אנדי פטיט, שכבר דיברנו עליו לפני שבוע. המגיש המצוין שסיים 17 עונות בקריירה בלי אף עונה עם מאזן שלילי, החליט לתלות את הכפפה (בפעם השניה, למעשה, הוא כבר פרש והחליט לחזור לפני שנתיים) ויהיה חסר מאוד באמצע הרוטציה של היאנקיז.

אבל ההפסד הבאמת גדול, כמעט בלתי נתפש, הוא הפרישה של מארינו ריברה.

קשה להגזים בסופרלטיווים לריברה. כשזאב אברהמי אמר לי לפני כמה ימים שלדעתו מדובר בפיצ'ר הגדול בהיסטוריה, חשבתי שזאת הגזמה – אבל רק בקצת.

את הדברים שריברה, הקלוזר של היאנקיז, עשה לא ניתן יהיה לשחזר. גם אם אתם חושבים שסייב היא סטטיסטיקה מוערכת יתר על המידה משהו (והיא אכן כזאת), אז ריברה הוא היוצא דופן שמוכיח עד כמה תפקיד הקלוזר יכול להיות משמעותי.

הוא כל כך משמעותי, שרבים חושבים שבלי ריברה (בניגוד לפטיט, למשל) לא היתה קמה השושלת הגדולה הנוכחית של היאנקיז, זאת שלקחה ארבע אליפויות בסוף שנות התשעים.

USP  MLB: TAMPA BAY RAYS AT NEW YORK YANKEES S BBA USA NY

נתגעגע. מו ריברה האגדי אומר שלום ביאנקי סטדיום

כן, לריברה היו את הפאשלות שלו. זכורות במיוחד אלו במשחק 7 של הוורלד סירייס ב-2001 מול אריזונה, ומשחקים 4 ו-5 ב-ALCS של 2004 מול הרד סוקס. אבל אלו בקושי שקעים מיקרוסקופים בשיריון שלו. באמת קצרה היריעה מלעבור על המספרים המטורפים לחלוטין של ריברה, אבל אם אתם מעוניינים, ג'ייסון סטארק יעשה את זה בשבילכם.

אז לאן היאנקיז הולכים אחרי הפרישה של השניים האלו, כשהשחקן הטוב ביותר שלהם (רובינסון קאנו) הופך לשחקן חופשי, כשאיירוד כנראה יהיה מושעה לשנה לפחות וכשדרק ג'יטר מתקשה להתאושש מפציעה וגם ככה נמצא בשלהי הקריירה שלו? ובכן, כל קבוצה אחרת היתה שולחת שחקנים ובונה את עצמה מחדש דרך החווה. אבל אלו היאנקיז, ואף פעם אי אפשר לדעת.

*

ועכשיו לקבוצות שכן בפנים.

שובו של ה"מאניבול"

אם אתם לא יודעים מה זה "מאניבול", כנראה שאתם באמת לא מתעניינים בספורט אמריקאי, או בספורט בכלל. או אפילו בבראד פיט.

אבל מה שלא יודעים הרבה אנשים שראו את הסרט המפורסם, או אפילו קראו את הספר, זה שהמאניבול פחות או יותר פשט את הרגל לפני 8-9 שנים., קצת אחרי שהספר המפורסם יצא. האוקלנד אייז מכרו לאט לאט את הנכסים שהביאו להם את ההצלחה בתחילת העשור הקודם (ובראשם, שלושת האסים – מאלדר, האדסון וזיטו, שבמפתיע – רק האדסון הצליח להישאר ברמה גבוהה) ומאז הם דישדשו בתחתית בית ה-AL מערב שלהם.

זאת היתה סיבה לחגיגה לכל שונאי בילי בין למינהם – וברוך השם, יש הרבה כאלו – ששמחו להראות איך המאניבול בעצם לא כזה מוצלח. מה שאותם שונאים שכחו (או העדיפו להתעלם) זה שלמעשה המאניבול חי וקיים והסיבה העיקרית לדעיכה של אוקלנד היא העובדה שקבוצות רבות אחרות בליגה עברו אף הן לאותן שיטות ניהול ובכך לקחו מבין את היתרון היחסי שלו על השאר. הדוגמא המוצלחת מכולן היא כמובן הבוסטון רד סוקס, שלאחר שבין סירב לעבוד אצלה, לקחה מנג'ר עם יכולות דומות אבל עם הרבה יותר כסף, והוא הצליח ליישם את התיאוריה של בין ולקחת שתי אליפויות.

ההצלחה של בין, הסתבר, היתה גם תחילת הנפילה שלו. עד לפני שנה.

פתאום, כמו עוף החול, האוקלנד אייז חזרו לגדולה. זאת השנה השניה ברציפות שהאייז לוקחים את הבית שלהם וזה הישג שאין דרך לתאר את הגודל שלו. לא רק שהאייז מגיעים לפלייאוף פעמיים בתור ראש בית, הם גם עושים את זה באחד הבתים החזקים בליגה, מול שתי קבוצות (טקסס ואנהיים) עם תקציב על, כשבשנתיים האחרונות הם גוברים על קבוצה כמו טקסס, שכזכור הגיעה לוורלד סירייס שנתיים ברצף קודם.

ואת כל זה, נראה, הם עושים עם מעט מאוד.

כשמסתכלים על הסגל של האייז קשה עד בלתי אפשר לאתר שם שחקן אחד שאפשר להגיד עליו שהוא כוכב במלוא מובן המילה. זאת קבוצה של הרבה שחקנים טובים אבל בלי כוכבים גדולים, בלי רעש תקשורתי. בילי בין, מסתבר, הפעיל שוב את הקסם שלו.

עכשיו רק נותר לראות האם הוא יצליח לפתור את הבעיה מס' אחת שלו, או כמו שהוא הגדיר את זה, באחד המשפטים המפורסמים ביותר מ"מאניבול" – My shit doesn't work in the playoffs

*

גבירותיי ורבותיי – מהפך!

הקבוצה השניה המעניינת מה-AL (לפחות לטעמי) היא זאת שהצליחה לעשות את אחד המהפכים הכי חדים שנראו אי פעם. מקבוצה שלא הצליחה לנצח 70 משחקים בעונה קודמת, הרד סוקס לא רק לקחו את הבית שלהם (שנחלש משמעותית, יש לומר, משנים קודמות) הם גם עושים את זה עם המאזן הכי טוב בליגה שמבטיח להם יתרון ביתיות עד הסוף.

כמובן, צריך לקחת את המהפך הזה בערבון מוגבל.

הרד סוקס היו קבוצה בטופ של הליגה כל שנה בשנים האחרונות ולא היתה סיבה שלא יגיעו לפלייאוף לפני שנתיים, למעט קריסה טוטאלית בחודש האחרון של העונה, שגרמה לכך שהם פספסו את הפלייאוף אחרי הפסד ביום האחרון של העונה מול קבוצה בלי מוטיווציה.

הכשלון הטוטאלי הזה פתח קופת שרצים שהובילה לפיטוריו של המאמן הנהדר שהביא אותם לשתי אליפויות, טרי פרנקונה (שניה, נגיע גם אליו) ומאוחר יותר גם למעבר של המנג'ר המצליח, תיאו אפשטיין, לשיקגו קאבס.

אם הייתם חושבים שמהפך כזה יוביל לחזרה לגדולה, אז תתפלאו לגלות שבדיוק ההיפך קרה. הרד סוקס, במהלך שנראה הזוי כבר ביום שהוכרז עליו, לקחו בתור מנג'ר את בובי ולנטיין – מאמן שאימן בשנים האחרונות בכלל ביפן (ומאז היה פרשן) וידוע בעיקר ככזה שמצליח להסתכסך עם שחקנים ובאופן כללי כמאמן כושל למדי.

הפלא ופלא, זה בדיוק מה שקרה. ולנטיין הצליח להסתבך בערך עם כל שחקן מפתח במועדון, השחקנים עשו מה שאי אפשר לתארו אלא כשביתה איטלקית, והרד סוקס סיימו את אחת העונות הגרועות בתולדותיהם.

אבל דבר אחד העונה הזאת הצליחה לעשות, במהלך שבדיעבד אי אפשר לקרוא לו אלא גאוני, הסוקס שאיבדו סיכוי לפלייאוף, שלחו באמצע העונה שלושה משחקניהם שיושבים על חוזי עתק (קארל קרופורד, ג'וש בקט ואדריאן גונזלס, הזכרנו אותם אתמול) ללוס אנג'לס דודג'רס, ובכך ניקו את האורוות ופינו תקציב להחתמות בריאות הרבה יותר.

ולנטיין כמובן פוטר בסיומה של אותה עונה, ג'ון פארל הגיע מטורונטו (אותו הסוקס רצו עוד שנה לפני כן, אבל טורונטו סירבו לשחררו) ועם החתמות נקודתיות ומוצלחות מאוד, הסוקס פשוט דרסו את הליגה.

פיצ'רים כמו ג'ון לסטר, שלא לדבר על ג'ון לאקי, ששנה לפני כן נראו גמורים, חזרו להיות אסים. שני רליברים יפנים הפכו ללהיט מהבולפן. אלסבורי ודיוויד אורטיז חבטו בכדורים, ומתחילת העונה הסוקס פשוט לא הסתכלו אחורה.

עכשיו נחשו את מי הם אמורים לפגוש בפלייאוף?

*

אולי עכשיו, קליבלנד?

האם יש עיר יותר מתוסכלת ספורטיבית בארה"ב מאשר קליבלנד? אני חושב שאין.

עיר שראתה את קבוצת הפוטבול שלה קורסת בפלייאוף מול ג'ון אלווי, שראתה את לברון מגיע אל הבאר ולא שותה ממנה – ואז כן, אבל במקום אחר, שקבוצת הבייסבול שלה היתה קרובה מרחק אינינג מלקחת אליפות ב-97, שהובילה כבר 3-1 על הרד סוקס ב-2007, רק כדי להפסיד את שלושת הבאים ולשכוח מה זה פלייאוף בכל השנים הבאות.

אז אתם חושבים שבקליבלנד לא חולמים על אליפות? חולמים. אבל בלי ההגעה של טרי פרנקונה, הסיכוי שזה היה קורה הוא אפסי.

רגע, זה טרי פרנקונה שעליו דיברנו קודם? בדיוק.

פרנקונה, המכונה טיטו, ישב בצד שנה, פירשן בשביל ESPN ונהנה מהחיים, כשההצעה הגיעה מקליבלנד. לא הרבה חשבו שפרנקונה עשה בחוכמה כשהוא לקח את ההצעה הזאת. קליבלנד היתה בתחתית בית המרכז כבר כמה שנים ונראה היה שאין לאף קבוצה סיכוי להתמודד עם דטרויט המצוינת (והעמוסה בתקציב).

אבל פרנקונה לא עשה את החשבון הזה – הוא איש של בייסבול שאוהב לאמן בייסבול, והמהפך שהוא עשה בקליבלנד גדול לא פחות ממה שעשתה קבוצתו לשעבר.

tito

טיטו פרנקונה, יחזור לנקום ברד סוקס?

את אובלדו חימנז הוא הפך שוב למגיש מצוין. ג'סטין מסטרסון הפך מפוטנציאל לאחד הפיצ'רים הטובים בליגה, אפילו על כריס פרז בתור קלוזר הוא הצליח להתגבר.

והנה עכשיו, הוא נמצא מרחק משחק אחד מול טמפה ממפגש עם האקסית המיתולוגית. אותה אקסית שגירשה אותו לפני שנתיים בבושת פנים ואחר כך גם השחירה את פניו ברבים על ידי הדלפות מהמועדון על בירה וכנפיים במלתחות ועוד סיפורים שנועדו רובם ככולם להצדיק בפני האוהדים את הפיטורים של המאמן אולי הגדול בתולדות המועדון.

נקמה, מגישים אותה קרה?

*

טוב, יש עוד שתי קבוצות בפלייאוף של ה-AL, אבל האמת היא שהסיפורים שלהם הרבה פחות מעניינים.

טמפה ביי היא "סתם" קבוצה עם תקציב נמוך שמצליחה כבר חמש שנים להתחרות בטופ של הליגה ומדי פעם גם להגיע לפלייאוף. אין לה הרבה חובטי על, למעט אבן לאנגוריה, אבל מבחינת פיצ'ינג – עם דיוויד פרייס (שהעיף את טקסס שלשום במשחק מלא), הסיי יאנג של שנה שעברה, מאט מור, אלכס קוב וכריס ארצ'ר – כולם צעירים וטובים – הם מסוגלים לתת פייט לכל קבוצה.

אחרונה חביבה היא הדטרויט טייגרס, הקבוצה שיצגה את ה-AL בוורלד סירייס שנה שעברה ואין שום סיבה שלא תעשה זאת גם השנה.

יש לה את מיגי קבררה, שהוא החובט הכי טוב בליגה בשנתיים האחרונות (אם כי קצת פצוע, מה שעשוי לפגוע בהם בפלייאוף) וגם את הצמד 1-2 אולי הכי מסוכן היום, בדמותם של מקס שרצר, שיזכה בסיי יאנג השנה אחרי מאזן פלאי של 21-3, וג'סטין ורלנדר, שאולי נתן עונה חלשה יחסית (בטח בסטנדרטים שלו) אבל מסוגל להיות בלתי חביט לפרקים. וזה בלי לדבר על חובטים מאיימים כמו פרינס פילדר, טורי האנטר, או מגישים סולידיים כמו אניבל סנצ'ז או דאג פיסטר. בקיצור, קבוצה שלמה.

*

אז מי תיקח?

אני מאמין ומקווה שקליבלנד ינצחו את טמפה הלילה, אבל לא משנה מי זאת תהיה, היא תפסיד לרד סוקס.

הטייגרס ינצחו את אוקלנד ואחר כך גם יעברו את בוסטון, בדרך לחזור לוורלד סירייס והפעם גם לנצח אותו.

הקבוצות של ניו יורק לא משהו
הנקודה בדונייצק

No Comments

אריאל 2 באוקטובר 2013

מקווה מאוד שהאייז יצליחו סוף סוף לנצח איזה סדרת פלייאוף.
ואולי לקראת הפלייאוף, למה לא לכתוב איזה טור שיסביר למה אנשים אוהבים בייסבול?
אין כמעט סוג של ספורט על הפלנטה שאני לא אוהב לראות, אבל בייסבול? לטעמי זה ספורט איטי, ללא מגע פיזי ועם מעט טקטיקה. ואי אפשר להגיד שאני בור מוחלט בהבנה של הספורט הזה.

אריאל גרייזס 2 באוקטובר 2013

אתה יודע, ניסיתי להסביר את זה כל כך הרבה פעמים וכל פעם נכשלתי, שאני כבר מוותר. בתכ'לס, כשישראלי אומר לי את מה שאתה אומר, אני אומר לו שהוא צודק. כי זה נכון. הייתי אומר שצריך להיות במגרש כדי להתאהב, אבל זה גם לא נכון – אני מכיר הרבה שהיו במגרש והשתעממו וזה נכון באופן כללי לגבי כמעט כל ספורט.
אין לי שום הסבר טוב, חוץ מזה שאני מת על זה.
אולי מגיבים אחרים שאוהבים בייסבול יצליחו להסביר את זה יותר טוב ממני

נדב 2 באוקטובר 2013

המשחק עצמו הוא משעמם לראות אבל לשחק עם חברים ולהיות במגרש…חוויה אחרת לגמרי.כשתהיה בארה"ב לך למשחק – לא משנה איפה – ותבין על מה ההתלהבות

מיכאל 2 באוקטובר 2013

בייסבול עבורי זה הסטטיסטיקות. זה המגמות. זה לקום כל בוקר ולראות תוצאות. לראות את המרדף הבלתי אפשרי של קבוצות ושחקנים לשבירת שיאים בני יותר ממאה שנה. לראות מיתוסים נשברים כמו האליפות של בוסטון רד סוקס, ולבכות מאושר. סיפורי הסינדרלות הבלתי נגמרים. זה ספורט שבו הכל אפשרי, כל קבוצה יכולה לקחת אליפות. אינינג תשיעי, 2 אאוטים, 3-2 ספירה, בסיסים מלאים, מיגי עולה לחבוט, לא היית מדליק את הטלוויזיה?
זה לראות משחק בבית עם בירה ביד, אבל הכל רגוע, אפשר לעשות עוד מיליון דברים במקביל, אפשר אפילו לדבר עם אשתך שעה במהלך המשחק – דבר ששום משחק אחר לא מאפשר. זה הספורט היחיד שגורם לי להרגיש – אם רק הייתי נולד שם, הייתי כוכב.

תומר אטלס 2 באוקטובר 2013

לדעתי בשביל ליהנות מבייסבול אתה חייב להבין את המשחק לעומק. להבין את הסטטיסטיקות, את המצב במגרש, אפילו לדעת לזהות סוגים שונים של זריקות (fastball & Curveball).
ישבתי בערב חג שני של סוכות לראות משחק בייסבול (של הקרדינלס שלי, כמובן) וישב לידי מישהו שלא הבין כלום במשחק. הוא אמר לי שהוא מאוד אוהב ספורט וזה המשחק היחידי שהוא בחיים לא יצליח להתחבר אליו. לאט לאט ישבנו לראות, הסברתי לו קצת מה קורה, ותוך ארבעה אינינגים הוא כבר היה כולו בתוך המשחק. אפילו חברה שלו לא הצליחה להסיח דעתו מהמשחק..

אריאל 2 באוקטובר 2013

תודה למגיבים. הנה עוד נקודה, שגם בנ.ב.א. מפריעה לי: כ"כ הרבה משחקים. בעונה של 162 או 82 משחקים להפסד כזה או אחר כמעט אין משמעות. בפוטבול, בליגה של 16 משחקים לכל הפסד יש משמעות ישירה על העלייה או המיקום בפלייאוף. זה שיש מעט משחקים גם לא מאפשר לקבוצות להוריד הילוך תו"כ העונה, מה שהרבה פעמים קורה בנ.ב.א.

אריאל גרייזס 2 באוקטובר 2013

אתה יודע, ב-NBA זה נורא מפריע לי, משום מה בבייסבול זה לא ככה.
קודם כל, כי בבייסבול רק 10 קבוצות עולות לפלייאוף מתוך 30, לעומת 16 מתוך 30 ב-NBA, אז כל משחק הוא משמעותי יותר. גם מאיפה אתה עולה לפלייאוף מאוד משמעותי, בעוד ב-NBA אם אתה מסיים 3 או 6 זה לא כזה משמעותי. גם העובדה שהפלייאוף ב-NBA כל כך ארוך, הופך אותו לעונה שניה ומספיק ארוכה כך שהעונה הסדירה תהיה לא משמעותית. בבייסבול זה ממש לא המצב.

אריאל גרייזס 2 באוקטובר 2013

יש בזה משהו, הבנה של הניואנסים עוזרת מאוד להנאה מהמשחק. אתה יודע להתפעל מקרב-בול יפה, להעריך אחוזי עליה לבסיס, וכו'.
אחד הדברים שהכי נהניתי מהם בהקשר של ספורט היה כשגרתי באריזונה ובמשך קיץ שלם ראיתי את הדי-באקס בטלוויזיה. לא כל ערב כמובן ולא את כל המשחק, אבל ראיתי המון המון משחקים וחלקי משחקים. וכשאתה עושה את זה, אתה לומד ה-מ-ו-ן. להיות שדרן טוב בבייסבול לדעתי זאת אמנות, כי אתה חייב להעביר המון זמן מת. שדרנים טובים (באריזונה היה את מארק גרייס, שהוא פשוט פרשן נפלא לא פחות ממה שהוא היה שחקן נהדר) יודעים ללמד אותך מיליון דברים. איזה זריקה פיצ'ר שמאלי יתן לחובט ימני כשהספירה היא 3-1, איך חובטים כזה כדור ואיך עמידה של חובט משפיעה. ואתה גם לומד המון על ההיסטוריה של המשחק.
כל הדברים האלו מצטרפים להנאה אחת מאוד גדולה

מיכאל 2 באוקטובר 2013

אריאל תודה רבה.
כתבות על בייסבול הם כמו מים במדבר לצערי. אני מתגעגע מאוד לימים שבהם בוואלה ספורט היה מדור בייסבול חי ובועט, עם סיקור מלא של כל המשחקים וכתבות צבע בלי סוף. עידן וינצקי עדיין מנסה לעשות שם משהו, ובהחלט עושה עבודה טובה, אבל זה לא מספיק. יש לי שאלה אליך. אני יודע שאתה מאוד אוהב בייסבול, אני משום מה אתה ממעט לכתוב עליו, אם בכלל, ואם כן אז לרוב זה על סיפורי הרקע וה"מסביב", כמו בכתבה על פטיט ורודריגז, כמעט בלי ניתוח מקצועי. למה? אתה חושב שספורט כמו בייסבול, אין בו מספיק "בשר" על מנת לנתח אותו מקצועית? וזה אכן נופל על – לדטרויט יש את ורלנדר, שרצר, סנצ'ז, פיסטר שכל אחד מהם טוב יותר מפרקר, קולון וכו'. וכמובן יש לה את פילדר ומיגי, שטובים יותר ממוס ודונלדסון. אשמח לקרוא את התגובה שלך.
בנוגע לתחזית:
קליבלנד בכושר פסיכי, אין לטמפה סיכוי, במיוחד שפרייס שרוף. שמונה או 9 נצחונות רצופים יש להם. אני רואה אותם גם עוברים את בוסטון דרך אגב.
בנוגע לסדרה השנייה אני מעט משוחד. אני אוהד את אוקלנד עוד מלפני הסרט, עם שלישיית הארדן, הארן, זיטו המדהימה. אני חושב שדטרויט בכושר מזעזע, הם אשכרה חטפו נו היטר ממיאמי ביום האחרון לעונה, ועוד לפני כן הפסידו בלי סוף. על הנייר הם הרבה יותר טובים, אבל מה שכיף באוקלנד זה שהם לוקחים את הנייר וקורעים אותו. סוויפ לאוקלנד, ממוצע של 0.95 למיגי קבררה, 0 RBI's.
שנה אחר שנה אנו נוכחים לדעת, שהדבר הכי חשוב בפלייאוף הוא מומנטום.

מיכאל 2 באוקטובר 2013

מגישי אוקלנד זה נושא מרתק, שראוי לעשות עליו מספר דוקטורטים. באופן עקבי מאוד, כמעט כל מגיש שמגיע לאוקלנד, או יוצא מהחווה של אוקלנד, נותן מספרי קריירה, וברגע שהוא עוזב הופך להיות לפח אשפה שאין שני לו. קולון מספק את הדוגמא ההפוכה של שחקן גמור שלטעמי מועמד לסיי יאנג ואף ראוי לו יותר מהשמוק הזה שרצר, שהסיבה היחידה שיש לו כל כך הרבה נצחונות זה כי מיגי שוכב עם אשתו, הרגיש רגשות אשם, והפציץ בכל משחק שהוא הגיש בו. התמיכה ההתקפית שהוא קיבל מטורפת – הפוך לגמרי מקרשאו. בחזרה לנקודה שלי – זיטו, הארן, הארדן, מקארתי, ועוד רבים וטוביפ פשוט קורסים ברגע שהם יוצאים מאוקלנד, אשמח לקבל הסבר לתופעה הזאת.

אריאל גרייזס 2 באוקטובר 2013

לגבי קולון, אני לא רואה טעם לדבר עליו – האיש מסומם עד הגג. הרי כבר תפסו אותו בעבר, הוא מבוגר מאוד, אין מצב שהוא לא לוקח.
לגבי התופעה ככלל – צריך לזכור שהמגרש באוקלנד הוא מאוד בעד פיצ'ינג. יש להם פאול גראונד עצום שם וגם הקירות רחוקים. זה מאוד עוזר.
חוץ מזה, צריך לבחון כל מקרה לגופו. מאלדר הגיע לסט לואיס ונפצע מהר מאוד ומאז לא חזר. זיטו לדעתי גודל החוזה שלו בסן פרנסיסקו הרג אותו. הוא טיפוס של free spirit כזה, סוג של היפי, והוא לא עמד בלחץ. הארדן גם הוא נפצע.
דווקא הארן בא מאוקלנד לאריזונה והיה סבבה. גם האדסון היה בסדר גמור באטלנטה.

תום 3 באוקטובר 2013

ג'יו גונזלס היה הפיצ'ר הכי טוב בנשיוהל ליג שנה שעברה.

אריאל גרייזס 2 באוקטובר 2013

כי בתכ'לס, אתה כותב לקהל שמכיר יחסית מעט בייסבול, ניתוח מקצועי יאבד את מרבית האנשים, מה עוד שכמו שאמרת – מה אפשר לנתח פה. הרי אין טקטיקה או משהו כזה. אני יכול לכתוב על הפאסט בול של שרצר או הקארב בול של ורלנדר, אבל זה באמת יהיה ליודעי חן בלבד.
בינינו, הדבר הכי מעניין בבייסבול זה הסיפורים

נדב 2 באוקטובר 2013

האייז לא רואים את דטרויט בעיניים ואחרי שקליבלנד גם יעיפו את הסוקס בילי בין יבין שהתלמיד עלה על המאסטר ויפסיד את המקום בוורלד סיריז. קליבלנד מפסידים לפאיירטס והוליווד מפיקים עוד סרט בייסבול.
בעולם המציאות לעומת זאת, בילי בין ימשיך להיות לוזר בפלייאוף והטייגרס והסוקס יתנו סדרה מלאה כאשר הקבוצה שתנוח יותר אחרי החצי גמר תעלה לוורלד סיריס

Amir A 2 באוקטובר 2013

הנה אתר נחמד שמסביר על סוגי הזריקות השונות:

http://lokeshdhakar.com/baseball-pitches-illustrated/

מנחם לס 2 באוקטובר 2013

אריאל, חבל על המאמץ. ניסיתי גם באתר שלי. מעטים מדי המבינים. איי גייב אפ. אגב, הטרוף אמש בדאונטאון פיטסבורג היה אחד מהמהממים ביותר שראיתי.

Amir A 2 באוקטובר 2013

שווה, שווה. גם בשביל השניים שלושה שמתעניינים. אפשר היה לחוש את הטירוף באיצטדיון גם דרך הטלוויזיה. לא ברור לי איך TBS מקבלים את הזכויות על הפלייאוף ולא אחד הערוצים הראשיים.

אריאל גרייזס 2 באוקטובר 2013

זה לא עניין של מאמץ, אני אוהב בייסבול ואוהב לכתוב עליו. מי שרוצה, שיקרא. יכול להיות שבאתר שלך יש בעיקר ילדים שאוהבים כדורסל ואין את הגיוון שיש פה

גיל 3 באוקטובר 2013

יש כאן מספיק אנשים שמתעניינים בבייסבול. אין סיבה לא לכתוב עליו פה.

גיל 2 באוקטובר 2013

אני בעד טמפה שמגיע לה להיות לפחות פעם אחת בוורלד סירייס אבל המשוכות באמת כנראה גבוהות מדי בדרך.

אריאל גרייזס 2 באוקטובר 2013

ומפה היתה בוורלד סירייס לפני כמה שנים, הם עברו את בוסטון בדרך. אם יש קבוצה שצריך לראות שם זה קליבלנד

גיל 2 באוקטובר 2013

נכון, וזה היה וורלד סירייס משעמם. האמת היא שיכולים להיות הרבה וורלס סירייס שיהיו סיוט לליגה.

אריאל גרייזס 2 באוקטובר 2013

כמו שאמרתי, ברוב המקרים, הוורלד סירייס הוא נפילת מתח. המון פעמים זה נגמר בסוויפים, כמו שנה שעברה, כמו הסוויפ של הסוקס ב-2004 וב-2007, הסוויפ של הוויט סוקס ב-2005 וכו'.
לעתים נדירות אנחנו מקבלים סדרות טובות כמו שהיה לנו לפני שנתיים בין טקסס לקארדינלס

קורא אדוק 2 באוקטובר 2013

טור מעולה לאנשים (כמוני) שלא מבינים לעומק את המשחק…

אני בעד הדודג'רס והרד סוקס בגמר רק בשביל סוג של rubber match בין בוסטון ללוס אנג'לס…(לא הייתי בונה על זה ב NBA השנה…)

אריאל גרייזס 2 באוקטובר 2013

תכלס, הורלד סירייס הוא סוג של ירידת מתח כי כמעט אף פעם אין יריבות ביו הקבוצות. מדי פעם יש מפגש פיקנטי כמו הסבוואי סירייס בין היאנקיז למטס ב-2000 או המפגש בין אוקלנד לסן פרנסיסקו בסוף שנית השמונים אבל חוץ מזה זה לא גז מעניין. משחק בין בוסטון לאל איי יהיה די מעניין בגלל ל שחקני בוסטון לשעבר שמשחקים בדודג׳רס

עורב סגול 2 באוקטובר 2013

הכותרת שמשלבת את המילים פיטסבורג ואליפות באותו משפט גורמת לי להשתנקות קלה

red sox 2 באוקטובר 2013

הסיפור עם טיטו פרנקונה כ"כ גדול שכולם שכחו שבין הרד סוקס וקליבלנד יש יריבות שהתחילה כבר בניינטיז עם ה"גניבה" של מאני רמירז ועסקאות אחרות. זו מין שנאה חד צדדית של אוהדי האינדיאנס למי שנחשבת בעיניהם לקבוצה העשירה שלקחה אליפויות על הגב שלהם.

הלוואי שינצחו את הרייז.

אריאל גרייזס 2 באוקטובר 2013

היו כמה סדרות גדולות בינהם. ב-99 היתה סדרה ענקית בין שתי הקבוצות האלו, כשהרד סוקס חוזרים מפיגוד 2-0 כדי לנצח 3-2 עם הופעה עצומה של פדרו שעלה מהבולפן במשחק החמישי והגיש שישה אינינגים של נו-היט. והיתה כמובן הסדרה המדהימה של 2007, היתה אז לקליבלנד אחלה קבוצה ורוטציה מצוינת עם קארמונה וסבאתיה.
דרך אגב, מי הגיש אז לקליבלנד ב-99? פאקינג בארטולו קולון. האיש פה לנצח

red sox 3 באוקטובר 2013

קארמונה (או איך שלא קוראים לו עכשיו) נכנס לרוסטר של טמפה לפליאוף?
יכול להיות מעניין אם הוא בטעות עולה מול קליבלנד הלילה.

ששון 2 באוקטובר 2013

קליבלנד מנצחת את טמפה ביי ואחר כך את הרדסוקס.
נקמה מגישים קר. פרנקונה מאדר פאקר.
אוקלנד מנצחת את דטרויט. לא סגור על זה, יש לדטרויט אחלה מנג'ר, ג'ים ליילנד. אבל זה לא משנה. למה?
כי קליבלנד תנצח את המנצחת בין כה וכה. מינימום 4:1 ותעלה לגמר.

גיל 3 באוקטובר 2013

נו, כל אלו שהיו בטוחים שקליבלנד יעברו את טמפה בקלות אוכלים את הכובע. לא משנה כמה משחקים רצופים ניצחת, במשחק אחד הכל יכול להיות.

red sox 3 באוקטובר 2013

רציתי לרשום כבר אתמול וחבל שחיכיתי – לא מבין את טיטו. מי עולה עם פאקינג דני סאלזאר למשחק שמכריע עונה שלמה? לא ברור למה הוא ניהל את הרוטציה שלו כך שנשאר בלי אופציה טובה יותר (בעצם למה לא מאסטרסון על 3 ימי מנוחה אם ממילא שלפת אותו מהבולפן?).

אריאל גרייזס 3 באוקטובר 2013

גם אני לא הבנתי את ההחלטה הזאת של טיטו, אבל האמת היא שעם איך שקוב הגיש הלילה, זה כנראה לא היה משנה הרבה. כל אחד מהפיצ'רים של קליבלנד פחות טוב ממה שיש לטמפה להציע. קליבלנד היתה אובראצ'יברים ומה לעשות – משחק אחד, הכל יכול לקרות.
טמפה קבוצה מצוינת שתעשה צרות צרורות לרד סוקס

עידן. 3 באוקטובר 2013

לעלות במשחק כזה עם ילד שפתח 10 משחקים בקריירה זו מגוחך.
אני מת על טיטו אבל ההחלטה הזאת פשוט שערוריתית.

עכשיו בוסטון צריכים לצערי להתמודד עם טמפה שהיא קבוצה הרבה יותר מסוכנת ובנויה מצויין לפליאוף (כל מגיש שם יכול לתת לך קומפליט גיים).

ואגב, החלטות מוזרות- לפי ESPN בוסטון תעלה במשחק השני (אחרי לסטר) את לאקי ולא את בוקהולץ.

red sox 3 באוקטובר 2013

זו לא החלטה מוזרה כ"כ. קליי בוקהולץ מגיש מצוין מחוץ לפנוויי וספציפית בטרופיקנה נתן השנה אאוטינג מצוין, בניגוד ללאקי שקיבל שם בראש.

אריאל גרייזס 3 באוקטובר 2013

זו לא החלטה מוזרה, עד שאתה נזכר שאנחנו מדברים על ג'ון לאקי..
השאלה המעניינת היא את מי הוא יעלה למשחק 4, אם וכאשר. אם הוא יחזיר את לסטר או שיתן לפיבי לזרוק וישמור את לסטר למשחק החמישי

red sox 3 באוקטובר 2013

לא שזה בלתי ניתן לשינוי, אבל כרגע בוסטון מציבים את פיבי כפותח במשחק 4. טמפה עוד לא הכריזו על סדר הפתיחות במשחקי הבית שלהם. אני מאוד אופתע אם זה ישתנה כי אתה לא מביא שחקן כמוהו באמצע העונה להשלים את הרוטציה ואז משבית אותו בפליאוף. מה עוד שאני בהחלט לא אופתע אם טמפה ייתנו לפרייס להגיש את משחקים 2+5 ואתה בהחלט רוצה את לסטר שיהיה זמין לעלות מולו אם וכאשר.

אריאל גרייזס 3 באוקטובר 2013

אתה מוכן להראות לי את "כל אלו"? אני לא ראיתי בן אדם אחד שהיה בטוח שקליבלנד עוברים את טמפה. איך בכלל אפשר להיות בטוח על משחק אחד? או אפילו על סדרה, שבה הכל יכול לקרות?

גיל 3 באוקטובר 2013

תקרא את התגובות פה לפוסט. ספרתי ארבעה שאמרו שהם ינצחו בעוד אף אחד לא נתן סיכוי לטמפה. זו גם הייתה הגישה הכללית של הפרשנים ששמעתי היום, שהם חמים אש ואף אחד לא יכול עליהם. יכול להיות שההפסקה הארוכה הייתה לרעתם אבל בתכלס כאמור, במשחק אחד הכל יכול לקרות.

קורא 3 באוקטובר 2013

סיכום שבוע 4 בפוטבול, משהו?

Yavor 3 באוקטובר 2013

יש משמעות למאמן בבייסבול?
הרי כל מה שצריך זה בעצם "סדרן עבודה".
תקנו אותי אם אני טועה

אריאל גרייזס 3 באוקטובר 2013

דיון קדם יומין שקשה מאוד להכריע לגביו.
לפעמים אתה רואה מאמנים כמו פרנקונה בקליבלנד שמגיעים לקבוצה והופכים אותה מהיסוד ולפעמים אתה רואה מאמן כמו ג'ו טורה שעושה עבודה גדולה ביאנקיז ומגיע ללוס אנג'לס ולא מצליח לשחזר את ההצלחה.
לפעמים אתה רואה איך החלפת מאמן בקבוצה כמו הרד סוקס הפכה אותם מקבוצה אחרונה בבית לראשונה בליגה ולפעמים אתה רואה מאמן טיפש כמו צ'רלי מנואל לוקח קבוצה כמו הפיליז לאליפות.
התשובה שלי תהיה – כן, יש תפקיד למאמן בבייסבול חוץ מלהיות סדרן עבודה (שגם זה לא משהו מוערך מספיק. ההחלטה מתי להחליף את הפיצ'ר הפותח, איזה רליבר להכניס וכו' היא לא טריוויאלית. גריידי ליטל עלה לבוסטון באליפות ב-2003 עם החלטה לא נכונה כזו, למשל) וזה עניין של מה שקורה בקלאב האוס, חיבור קבוצתי ועוד. קשה מאוד לכמת את זה ולכן אני לא יודע עד כמה אפשר להגיד שזה באמת קיים

גיל 4 באוקטובר 2013

בוודאי שיש משמעות. למעשה, מלבד האימונים עצמם כמובן, למאמן בייסבול יש את התפקיד הכי חשוב לדעתי בכל ענפי הספורט והוא הכי מעורב במהלך המשחק. לא רק שהוא קובע את הליין אפ אלא הוא גם קובע את סדר החובטים וגם איפה הם יתמקמו. לפעמים מול חובטים מסוימים הוא יכול לסדר את ההגנה בצורה מסוימת, כזו שלרוב הכדורים של החובט מגיעים. הוא צריך לקבוע מתי להחליף מגישים, אם יש לך מגיש או חובט שמאלי ואתה רוצה לעשות חילוף, מתי לשים רץ אחרי שחובט חבטה מוצלחת ועוד. יש לו המון החלטות שכל אחת מהן יכולה להיות קריטית.

Comments closed