אנפילד, פעם ראשונה

רשמים מביקור ראשון באנפילד

טוב, נתחיל מהסוף. דקה שמונים ומשהו, לואיס סווארז יוצא מהמשחק, הקהל מריע בטירוף, סווארז מוחא כפיים בחזרה. לא בטוח בכלל שהוא רוצה לצאת. כמה דקות לפני כן סטיבי מוחלף, הקהל מקיף אותו באהבה. הוא עדיין פה, גם אם זקן יותר ולא כל כך מהיר. רגעים לנצור.

הבעיה בפעמים ראשונות, בטח כשהן מגיעות בשלב כזה בחיים, שרמת הציפיות שנבנית עליהן היא אינסופית. וברמת ציפיות כזאת גבוהה קשה לעמוד, אפילו ביום שסווארז נותן שלושער או שלוקאס לייבה נותן את משחק חייו.

הציפיה הראשונה שלך מאיצטדיון הוא שהוא יהמם אותך. אני מת על הרגע הזה שאתה יוצא מהמדרגות והדשא והיציעים ממול נפרשים לפניך ומגיע ה"וואו" הזה. באנפילד לא היה את הוואו. אולי כי נכנסנו קצת מוקדם מדי (חברים המליצו להכנס שעה לפני, אנחנו היינו פחות או יותר היחידים באיצטדיון) ובעיקר כי אנפילד הוא לא איצטדיון של וואו.

הוא איצטדיון קטן, אפילו במונחים של קבוצת פריימרליג, בטח לקבוצת פאר כמו ליברפול.

אבל הקסם של אנפילד הוא אחר. זה לא ה"וואו". הקסם נמצא בקירות הישנים האלו, בשער הכניסה הזעיר שממש היינו צריכים להדחק דרכו, במה שהזכיר לי יותר מהכל את פנווי פארק הישן של הבוסטון רד סוקס. בשירת you'll never walk alone האדירה לפני המשחק. בסטיבי מוחא כפיים לקופ.

והוא בעיקר נמצא ברגעים שהיו שם על הדשא וצרובים לך בזכרון.

ובשבת הזאת, אנפילד צרב לי רגע כזה בזכרון.

IMG_0825

*

ויש את הקסם של העיר ליברפול, עיר כל כך שונה מלונדון – רק שעתיים ברכבת משם, אבל איזה הבדל.

אם הציפיות שלי מאנפילד היו כאלו שלא יהיה סיכוי שהחוויה תעמוד בהן, דווקא הביקור בליברפול – ביקור קצר של כמה שעות בסך הכל – עמד בהן לגמרי.

לא הלכנו לאתרים של הביטלס. לא הגענו אפילו לנמל המפורסם. למעשה, כשיצאנו מתחנת הרכבת ראיתי באופק מגדל ענק של כנסיה והנחתי שכמו בכל עיר אירופאית גדולה, זה יהיה מרכז העיר. כמה שטעיתי. אחרי רבע של הליכה הגענו לקתדרלה גדולה, צילמנו אותה ועשינו אחורה פנה כי לא היה שם פשוט כלום ורצינו בכל זאת להספיק לאכול משהו לפני המשחק.

אבל מה שראינו באותה חצי שעה של הליכה הספיק לי כדי לאשש בדיוק את מה שחשבתי על ליברפול. הבתים המוזנחים משהו, החנויות הסגורות, הרחובות הכמעט ריקים מאדם – מה שעמד בסתירה חזקה ללונדון ממנה בדיוק הגענו (ועליה אני ארחיב בשאיפה בהמשך השבוע) – ומעל כולם, מזג האוויר הבריטי הקלאסי, ענן אפור אינסופי שתלוי לך מעל הראש וגורם לך להבין בדיוק את כל הסרטים האלו שראית על ליברפול ודומותיה, שנדמה שעדיין נמצאות בשנות השמונים.

החוויה הליברפולית הושלמה אחר כך.

המבטא הליברפולי הנורא/נפלא שהיה as advertised, החל מהזבנית בחנות המזכרות, דרך הבחורה בפאב שניסתה במשך שעות לשאול איך אני רוצה את האפונה שלי, וכלה בבחור שאמר לנו "גוד לאך!" אחרי שנתן לנו את הכרטיסים.

הבירה בפאב לפני המשחק, שהיתה (בניגוד למרבית המקומות ששתינו בלונדון התיירותית יותר) פושרת וירדה מצוין עם הפיש אנד צ'יפס השמנוניים להחריד. ובמיוחד, ההליכה חזרה אחרי המשחק ("ביג ביג וולק" אמר לי הבחור שמכר את הכרטיסים, צודק – אבל שווה את הדרך), דרך שכונות של בתי אבן אדומים שפשוט התאימו למזג האוויר וגם למזג של אנשי המקום. איכשהו, לא נראה לי שמשהו כמו הביטלס היה יכול לצמוח במקום אחר.

*

והיו גם החוויות הקטנות, אלו שהופכות את הביקור באיצטדיון לתענוג האמיתי.

חוש ההומור של הקהל הבריטי. איצטדיון שלם שצועק Shoot! ללוקאס כשזה חופשי על סף הרחבה. והוא כמובן מעדיף למסור. יציע אוהדי ליברפול שסמוך ליציע האורחים הקטנטן שלא מפסיק לקנטר אותם מאז הגול הראשון ואותו יציע אורחים שמתחיל לשיר "אנחנו ננצח 4-3" אחרי הגול המצמק מפנדל שלא היה, איפשהו במחצית השניה.

הקהל שמריע כשהכרוז מודיע על תוצאת המחצית מאולד טראפורד

ולואיס סווארז. לא רק הגולים שלו, אלא בעיקר הרעב שלו. צריך להיות במגרש, אני חושב, כדי להרגיש עד כמה הרעב שלו לכדור, לכיבושים, גדול. האיש מבקש את הכדור כל הזמן. הוא תמיד נמצא לידו ותמיד מסמן שהוא רוצה את הכדור. נדמה שגם הכדור רוצה אותו. וזה לפני שאני מדבר על יכולת ההבקעה והחוש הזה, שישי כמעט, שמאפשר לו להבקיע בנגיחה מקצה הרחבה או לעשות מספרת משום מקום.

וסטיבי. שוב, צריך להיות במגרש כדי להבין עד כמה הקהל אוהב אותו, עוטף אותו. כל פעם שסטיבי עם הכדור ברגל אתה מרגיש איך משהו משתנה בקהל. כל מסירה שלו לצד השני של המגרש נענית במחיאות כפיים אדירות. וכשהוא מפספס בעיטה? מין "לא נורא" קולקטיבי כזה מגיע מהקהל אל ג'רארד. נדמה שבגול השלישי של סווארז, הקהל יותר שמח על הבישול של ג'רארד, שהוכיח שעדיין לא נס ליחו, מאשר על השלושער של סווארז.

בכלל, השינוי בהרכב ששם את ג'רארד בעמדה קדמית מאחורי החלוצים נדמה שעשה רק טוב לג'רארד. הוא בטח לא מהיר כמו פעם אבל אם אני משווה אותו למוזס שפתח בעמדה הזאת במשחקים קודמים, הרי שבפעם המאה הוכח שמסירה מדויקת שווה פי כמה יותר מאשר כדרור שעובר שחקן. היכולת של סטיבי לראות את המגרש, לפתוח את ההתקפה לכיוונים חדשים, פעם לימין ופעם לשמאל, לערב את כולם בהתקפה – פשוט לא תסולא בפז.

אם תורשה לי עצה קטנה לרוג'רס – עם שובו של קאוטיניו להרכב, ותר על אחד הבלמים שלך (גם ככה המגינים שלך לא תורמים יותר מדי בהתקפה), תשאיר את לוקאס והנדרסון מאחור (ציוות נהדר בשבת) ותן לסטיבי לשחק מאחורי/ליד קוטיניו. זה המקום שמתאים לו.

והנה שוב פעם נגררתי לניתוח כדורגל, במקום להנות מהחוויה של להיות באיצטדיון שחלמתי כל חיי הבוגרים להיות בו.

זה קרה לי פעם אחת לפני המשחק. סיימתי סבב צילומים וחזרתי לשבת ליד אשתי, כשנשארה עוד חצי שעה למשחק והאיצטדיון בקושי התחיל להתמלא (כמה יהיה מלא? אשתי שאלה בשלב הזה. צחקתי עליה). התחלתי לחשוב על מה יהיה, הציפיה הדרוכה הזאת של לפני משחק, הרי ווסט ברום ניצחו באולד טראפורד השנה ("הם קבוצה טובה?" אשתי שאלה אחרי שהובלנו 3-0, "טוב, הם ניצחו את היונייטד השנה". "והיונייטד טובים?" היא הקשתה. "טוב, לא ממש", שמחתי לענות) וזה לא יהיה קל.

ואז קלטתי – אני יושב באנפילד, אסור לי לתת לשטויות כמו כדורגל לבלבל אותי.

 

 

מאיר בעל הנס (ציונה)
מה הבעיה במכבי ת"א?

No Comments

באבא ימים 29 באוקטובר 2013

כל מילה…

משה 29 באוקטובר 2013

גם אני הייתי השבת בפעם הראשונה, תיארת את החוויה בצורה נפלאה.

קיש 29 באוקטובר 2013

הפעם הראשונה שלי עוד לא התממשה. מאוד מקווה לממש אותה לפני שיהרסו את האיצטדיון.
כולי קנאה. כיף לך שזכית, ועל הדרך גם תפסת משחק לא רע (למרות שכמו שתיארת בצורה יפהפיה – זה ממש לא העיקר במקרה הזה…).

dtnsgl 29 באוקטובר 2013

ישפצו וירחיבו, לא יהרסו

קיש 29 באוקטובר 2013

ואז זה כבר לא יהיה אותו דבר…

dtnsgl 29 באוקטובר 2013

תענוג…
עברו 4 שנים מהפעם האחרונה שלי, יותר מדי

אסף כלשהו 29 באוקטובר 2013

הייתי בפעם הראשונה נגד יונייטד באוגוסט השנה. מזדהה מאוד עם התיאור של אנפילד כאיצטדיון שלא מפיל אותך בתור מי שכבר שנים חולם על להיות שם, אבל נוגע לך ללב באווירה וברגעים הקטנים.

אני אישית נדהמתי עד כמה האיצטדיון נראה קטן. בתור מי שאת רוב משחקי הכדורגל בחייו בילה בטדי, ויצא לי גם להיות בארטמיו פרנקי באפריל האחרון, זה נראה כאילו המגרש עצמו הוא בגודל של מגרש כדורסל. זה ממש הרגיש כאילו השחקנים עוברים בארבעה צעדים את כל המגרש, וששקרטל יכול לבעוט טיל מליד הרחבה שלנו ולנעוץ אותו בחיבור של דה חאה, ממש כמו במשחקים שלנו על האספלט בבית הספר.
גם הקהל קרוב מאוד למגרש, כל כך קרוב שזה נראה שאין בכלל מרווח בין קו החוץ ליציעים. אבל כל זה ממש יושב בול על האווירה שהאיצטדיון הזה משרה- של היכל כדורגל ובו בזמן גם מין ביתיות וחמימות בריטית קרה כזו.

או בקיצור- איזה כיף לך! ורק שימשיך להיות לנו כיף גם אחרי המשחק בשבת באמירויות. לא חושב שחיכיתי כל כך למשחק של ליברפול מאז 2009.

אסף אמיר 29 באוקטובר 2013

פוסט נפלא

עמי 29 באוקטובר 2013

כתבת יפה, אריאל
אבל זה לא יפטור אותך מהתייחסות לרד סוקס ולפטריוטס!
:-)

אריאל גרייזס 29 באוקטובר 2013

יגיע, אל תדאג

באבא ימים 29 באוקטובר 2013

הפעם הראשונה שלי היתה לכבוד יום הולדת עגול כלשהו. הייתי עם חבר וראינו את ליברפול מפסידה לבארסה הפסד שכולו נצחון כי עלינו לשלב הבא.

הפעם השניה הייתה כשאותו חבר חגג יומולדת עגול. ליברפול – ארסנל. ליברפול שולטת עולה ליתרון מחמיצה בלי סוף (כולל פנדל). ואן פרסי נגע פעמיים בכדור זה הספיק לארסנל לנצח.

רכבת ללונדון לאחר הפסד לארסנל מלאה באוהדי ארסנל זה לא כיף. האמת – אוהדי ארסנל היו נהדרים, הם אשכרה ניחמו אותנו (אני שונא את המילה "unlucky"). החדשות הגדולות באותה שבת היו הפיטורים של וילאש בואש מצ'לסי.

בסוף אותנו נסיעה הבטחנו לעצמנו שלא משנה איזה יומולדת יש לנו. הנסיעה הבאה תקרה כי אם ליברפול תשחק כדורגל שמצדיק את זה.

מי האמין שזה יקרה כל כך מהר?

זה משנה 29 באוקטובר 2013

אריאל, תודה רבה על פוסט נפלא.

ארצי בן יעקוב 29 באוקטובר 2013

טור נפלא,תודה לך

נתנאל 30 באוקטובר 2013

הפעם הראשונה שלי היתה שנה שעברה נגד… ווסט ברום. אז כן באתי והפסדנו.
למזלי במזל די גדול הצלחתי להשיג כרטיס לקופ.
בניגוד אליך נכנסו לאצטדיון 5 דקות לפני השריקה היינו בערך 3 שעות בפאב שמול הקופ The Park זו היתה חוויה פסיכית כל השירים והצ'אנטים ואפילו הצלחתי לגרום להם לשיר את השיר של רוני רוזנטל (להפתעתי היו 2…)
מתכנן לחזור באזור פברואר מרץ.

ג'וש 30 באוקטובר 2013

למה לי נמשכה הנסיעה ל(א)נדון-ליברפול 4 שעות, ולך שעתיים (ברכבת)?

אריאל גרייזס 30 באוקטובר 2013

לא יודע, אולי לקחת רכבת לא נכונה. יש כל מיני שעות שונות, אני לקחתי רכבת של שעתיים ושמונה דקות, בחזור לקח לי שעתיים וחצי

משה 30 באוקטובר 2013

אני לקחתי את הרכבת של 9:07 ולקח לנו שעתיים ורבע בערך.

טל 12 30 באוקטובר 2013

תודה על הפוסט.איזה כיף.

אני מסכים לגבי ההרכב.עם שובו של קוטיניו אני חושב שאפשר לוותר על גלן ג'ונסון(לדעתי ג'רארד יכול לעשות את העבודה של גלן באגף )קוטיניו יקבל את ניהול המשחק במרכז הקישור שמאחוריו לוקאס והנדרסון.

זה משנה 30 באוקטובר 2013

השם ישמור.

D! בארץ הקודש 30 באוקטובר 2013

כיף כיף אריאך
הייתי לפני שנתיים באחד ממשחקי סוף העונה עם קני כשקארול עדיין שיחק ונתן שניים לסיטי. כמה נראה לי יותר מרתק לראות את לואיס בטירוף על המגרש בעונה כמו העונה.
ויחד עם זאת הייתה אווירה מרגשת מההליכה לפני המשחק מהמלון לאצטדיון, הדוכנים מסביב, ההוא שצועק/מוכר תוכנייה, הפאב בחוץ שבו אי אפשר לנשום. החוויה במשחק עצמו (כולל הקהל שלמען האמת רוב המשחק הרבה יותר שקט מבארץ למשל ויחד עם זאת יותר מעורב) וההליכה הארוכה ארוכה א ר ו כ ה אחרי.
במהרה בימיניו שנית

אריאל גרייזס 30 באוקטובר 2013

אני חושב שזה מה שהכי אכזב אותי – השקט של הקהל מרבית המשחק. חשבתי ששרים רוב המשחק וכאלו אבל מי שעושה הכי הרבה רעש (וזה נכון לגבי מרבית המשחקים) הם אוהדי החוץ דווקא. במשחק הזה גם הם בקושי עשו רעש כי הם הושתקו די מהר

matipool 30 באוקטובר 2013

הרגשתי אותו דבר לגבי השקט ( 2:2 נגד טוטנהאם באפריל 2005 בשבת שאחרי שעברנו את יובנטוס בדרך לאיסטנבול ) . קצת מאכזב ומפתיע .
זה קצת מוזר כי בערבים של ליגת האלופות באמצע השבוע יש אווירה הרבה יותר חמה ופעילה .

D! בארץ הקודש 31 באוקטובר 2013

בהרבה מקומות קבל החוץ רועש יותר (בהנחה שיש קהל כזה). אלו הם השרופים, הפאנטים וכו' ויותר קל לאלפיים משוגעים כאלו לעודד בלי הפסקה מאשר קהל בית שמורכב מהרבה ילדים צעירים, (בטח באנגליה) תיירים מכל מיני סוגים, אנשים מבוגרים וסתם כאלו שבאו לצפות במשחק.
מצד שני היו הרבה יותר תגובות (בעיקר מחיאות כפיים) לגליץ' בהגנה, למסירה נכונה שהורידה את הלחץ וכאלו.
אצטרך לחזור פעם למשחק בליג"א. למרות שבמשחק של טוטנהאם נגד ריאל שראיתי באותו השבוע התמונה הייתה די דומה. אמנם לריאל היה יתרון ענק מהמשחק הראשון אבל ציפיתי בכל זאת למשהו אחר

אהוד 30 באוקטובר 2013

כן, השקט היה הדבר שהכי הדהים אותי, למרות שהייתי במשחק שלא היה הרבה מה לחגוג בו (ההפסד לאסטון וילה 3-1 בדצמבר 2012). מדי פעם איזה מישהו במרומי הקופ ניסה להעיר את העניינים, אבל לא הייתה הענות.

ABC 30 באוקטובר 2013

מקנא בך.
תענוג לקרוא.

בני תבורי 30 באוקטובר 2013

זהו, כאלה אנחנו הסקאוזרים עם הכנות הזאת שהורסת אותנו. אנחנו אף פעם לא נגיד משהו שאינו אמת צרופה ולא נציין עובדה שאינה מוכחת. אנחנו הרי לא מאנקס שאצלם הכל מושלם. מר גרייזס היקר, לא שלחנו אותך לשם למטרות מחקר מדעי. לאוהד אמיתי הלב דופק כל כך חזק כשהוא מגיע לאצטדיון של קבוצתו האהובה עד שחושיו מתערפלים, ראייתו מטשטשת והכרתו תועה. אנפילד הכי יפה בעולם, הכי גדול בעולם ואין עוד מלבדו. עכשיו תחזור לשם, תעלה צעיף של יונייטד זבח ליד הפסל של שאנקלי ותבקש סליחה. וקח אותי אתך…

אריאל גרייזס 30 באוקטובר 2013

אני דווקא אוהב אותו ככה – קטן, זקן, מלא זכרונות. לא מושלם

ערן 30 באוקטובר 2013

נשמע כיף גדול. ויצא לך להגיע למשחק חלום. ברכות.

הייתי באנפילד ב- 1984, אבל לא בזמן משחק. אחותי ואני התארחנו לכמה ימים אצל קרובי משפחה ממנצ'סטר (אוהדי יונייטד) וגרמתי להם בחוצפתי לנסיעה בסופשבוע למרסיסייד כדי שאוכל להצטלם על הדשא של הקבוצה הגדולה בעולם.
[את הקבוצה ראיתי משחקת בארץ באותה תקופה, התארחו למשחק נגדנבחרת ישראל. נגמר 4:4, בני טבק הבקיע את כל השערים לישראל…]

הבטחתי לבן שלי שנטוס למשחק באנפילד. מקווה שזה יהיה בקרוב, במיוחד להספיק כאשר סוארז וסטיבי ג'י שם.

ABC 30 באוקטובר 2013

3:4 לישראל…

אריק החדש 30 באוקטובר 2013

פוסט יפה ומרגש.
הייתי באנפילד כמה פעמיים במשחקים של ליברפול נגד יונייטד.
החוויה שונה לחלוטין בגלל היריבה .
אין רגע דל .
מבחינתי כאוהד יונייטד זה האצטדיון השני באנגליה.
על הראשון לא ארחיב בתגובה כאן.

סימנטוב 30 באוקטובר 2013

להגיע עד לעיר ההיא ולא לקחת איזה סיור בעקיבות ארבעת המופלאים? איזה עוד הצדקה יש להגיע עד לשם… טוב נו, יפה אהבתי

אריאל גרייזס 30 באוקטובר 2013

צריך להשאיר משהו לפעם הבאה, לא?

גרבר 30 באוקטובר 2013

פוסט שכולו אהבה. אהבתי גם אני

matipool 30 באוקטובר 2013

אריאל – יפה ומרגש . שמח בשבילכם על החוויה ועל המשחק המצוין שתפסתם ( שלצערי לא הצלחתי לראות "בגלל" נסיעה לאמסטרדם ) .
לי הייתה חוויה קצת שונה מהביקור הראשון והיחיד שלי באנפילד . אני דווקא זוכר מרכז עיר הומה אנשים וחנויות מלאות ואותו הדבר גם באזור הנמל . קיבלנו גם אירוח וי.אי.פי לפני ואחרי המשחק דרך אדם מיוחד ומדהים ( בחור אירי אוהד ליברפול עשרות שנים שמחזיק במס' מנויים שהכיר את חמי והפך אותנו למשפחה שנייה שלו ) , מה שהעצים עוד יותר את החוויה .

Comments closed