יום הזכרון, 2014

זכרון, כמו כל שנה

אחד הדברים הכי מתסכלים מבחינתי ביום הזכרון הוא הדיסוננס בין תחושות האבל שלי ושל כל אלו סביבי לבין ההתקוממות הטבעית שלי על המוות שלהם.

כשאני מסתכל על כמעט כל מי שאני מכיר שנהרג בצבא, אני לא רואה גבורה אלא בזבוז.

חברים שנהרגו בלבנון כי פוליטיקאים (ואנשי צבא) היו עצלניים וציניים מדי מכדי לחשוב על פתרון טוב יותר או סתם באסון או תאונה זו או אחרת.

זה לא הופך אותם לפחות גיבורים בעיניי.

הם גיבורים לא כי הם נהרגו כדי להציל חבר ממוות או תוך כדי לחימה עיקשת (אם כי חלקם כן כאלו) אלא כי כולם עשו את הצעד הזה, זה שבאמת מבדיל בין קרבי לג'ובניק (ואם תרצו, הסיבה הבאמת אמיתית שבגללה קרביים בזים לג'ובניקים) – הם הלכו למקום שבו הם ידעו שהם יכולים לההרג בשביל מטרה שגדולה מהם.

לטעמי זאת ההקרבה האולטימטיבית, משהו שאנשים שלא היו שם אף פעם לא יוכלו להבין. לא למות בשביל המדינה, אלא להיות מוכן למות בשבילה.

אני עד היום לא יכול להשתחרר מהתחושה שאם יש משגה שעשיתי בחיים שלי זה היה הצוות שמירה שבתור מפקד לא הקפדתי על ההוראות כמו שצריך ובסופו של דבר מנע ממני, כי המ"פ שלי הפסיק לסמוך עליי, לעלות עם החברים שלי ללבנון.

ברור לי שבדיעבד יש מצב שזה הייתי אני על המסוק המקולל ההוא או סתם חוטף סאגר שם. ועדיין, התחושה הזאת של – חברים שלי עלו ללבנון לעשות את העבודה שלהם ואני לא – היא משהו שמלווה אותי גם היום (והרבה מילואים, חלקם מסוכנים למדי) עד היום.

וזה מסכם את מה שאני מרגיש ביום הזה, מין דיסוננס של – למה הם היו צריכים להיות שם בכלל, מעורב באהבה עצומה לאנשים הללו, מין גאווה שהיו לי חברים כאלו.

*

אבל יש מקומות שבהם אין גאווה, רק עצבות.

שמואל קלוגהאפט זה בדיוק המקרה הזה.

שמוליק היה בן הכיתה השני שלי שנהרג. בניגוד ליצחקי, הוא לא נהרג בלבנון או בקרב אלא סתם ככה – בבית שלו. כדור מהנשק שלו הרג אותו.

אין לי דרך לדעת גם היום האם מדובר היתה בתקלה או בהתאבדות וגם אין לי צורך אמיתי לדעת.

אני חושב שביום כזה עדיף לנסות לזכור את האנשים עצמם ולא את הסיבות, בדיוק בגלל מה שדיברתי קודם.

אבל לצערי אין לי הרבה זכרון משמוליק. גם כי הזכרון עם הזמן הולך ומתעמעם ובעיקר כי אני לא מאלו שיודעים לשמור על קשר, מה שאומר שבעצם למעט בן אדם אחד או שניים, שגם איתם דיברתי בערך בפעם האחרונה לפני 6-7 שנים, אני לא בקשר עם אף אחד מהתיכון שלי.

ואתם יודעים איך זה עם זכרון. הוא נבנה לא כשאתה חווה אותו אלא יותר מאוחר – כשאתה מדבר עליו.

והאמת היא שלא היה הרבה על מה לדבר על שמואל.

הוא היה אחד הבחורים הכי נחבאים אל הכלים שאני זוכר. גם בכיתה שלי שהיתה כיתה של חנונים, ואפילו בקבוצה הקטנה של הארבעה חברים שהיינו מגה-חנונים, הוא לא הצליח להשתלב.

יש טיפוסים כאלו, שפשוט נכנסים לחיים שלך ויוצאים מהם בלי שבאמת השפיעו עליהם.

ואולי זה היה קצת גם בגללי.

בהיותי חנון למדי ניסיתי תמיד להדבק לקבוצה של הקולים של הכתה. היו לי תכונות מסוימות שאפשרו לי להיות קרוב אליהם במידת מה. למשל – בניגוד לשמואל – אהבתי ושיחקתי ספורט. לא הייתי טוב בזה, אבל בהפסקות ובשיעורים חופשיים היינו חולקים מגרש, ועל מגרש הספורט כולם שווים, כידוע.

כמובן, תמיד ידעתי שאני לא ממש חלק מהם. תמיד הייתי סוג של אאוטסיידר ולכן בסופו של דבר נשארתי עם החבורה הקטנה שלי, של אלו שאוהבים לקרוא מדע בדיוני ולשחק במחשב – אבל לא בדיוק איתם. הם ידעו טוב מאוד לאן הם שייכים, אני לא.

שמואל היה חבר של אחד החברים בקבוצה שלי, בעיקר כי הם חלקו את אותה עיר. היינו צריכים לנסוע באוטובוסים לבית הספר כל יום וחלוקה של ספסל אוטובוס מקרבת בין אנשים – עד רמה מסוימת.

אז לפעמים שמואל היה נספח אלינו, גם אם לא בעידוד שלי, ומה שלמדתי להכיר היה בחור חכם, צנוע ושקט להחריד.

*

הידיעה על המוות שלו הגיעה כמה חודשים אחרי שהשתחררתי. כמו חלק קטן מבני הכיתה שלי, הוא הלך לישיבת הסדר ובגלל זה עדיין היה בצבא כמה חודשים אחרי השחרור שלי. לא היה לי מושג מה הוא עושה ולאן הוא הלך.

אני זוכר את הנסיעה להלוויה שלו, עם חברים שלי לשעבר – חלקם כאלו שלא ראיתי מאז יותר – ואת השיר שהתנגן ברדיו, שהיה להיט באותה תקופה, מין שיר מפגר כזה שנדבק לך לאוזן.

לימי זיכרון יש את הפסקול שלהם, גם להלוויות של החבר'ה מאסון המסוקים היה פסקול דומה, אבל להלוויות "רגילות" אין פסקול עצוב, כי העולם לא עוצר מלכת כשחייל מת ובטח לא כשהוא מעיז לעשות את זה בבית שלו.

וכך, בזכרון שלי, משתלבים להם השיר המטופש ההוא, הנסיעה עם החברים מהתיכון שהרגישה קצת כמו פגישת מחזור, הניסיון להבין מה קרה לשמוליק והקומנדקר הצבאי עם הארון שלו.

שמוליק קלוגהפט, יהי זכרו ברוך.

514916

*

ומשנים קודמים:

יצחקי שפירא ואביב גונן

שגיא ברקוביץ ואודי פוגל

הטלפון צלצל סבתא שלי הבינה ראשונה
איזה סיפור זה יהיה

23 Comments

MOBY 5 במאי 2014

יפה,
פחות נוהגים להזכיר את אלו שהמערכת פשוט דרסה אותם (וגם אנחנו ילדים בני 18-20, לא היינו שם בשבילם כי… )והפכה את משפחתם (צחוק הגורל) לחברה במועדון האקסקלוסיבי שאף אחד לא מעוניין להיות בו.
דיסונאנס בלתי אפשרי. מה הם עושות ביום כזה? נוכחות נפקדות.

ק. 5 במאי 2014

אני מאד מזדהה עם החלק הראשון של הפוסט. תחושתי היא שמלבד מלחמת העצמאות (שעל נופליה באמת אפשר להגיד "בזכותם אנחנו כאן") שהייתה מלחמת אין ברירה, בכל השאר באמת הייתה הקרבה מדהימה של החיילים אבל היו ברירות נוספות (לפחות מיום כיפור וצפונה).
שמגיעים לסיפורים האישיים זה בעיקר כמו שכתבת (ונראה לי גם גיל שלי) כואב ועצוב

יואב בורוביץ' 5 במאי 2014

יפה.
יש המון מיתות "בלתי גיבוריות" בצבא. ולדעתי, כמעט כל מיתה בצבא היא מוות לא של גיבורים. כיוון שאני חושב שהאדם חייב למרוד בניסיון לגייס אותו. אלא שאצלנו מגייסים נערים כה צעירים. יש בכך לא מעט ציניות נבזית.
ושוב לצערי, אין מתעסקים אצלנו ביום הזכרון (וגם לא בימים האחרים) בסיבות שבגללן יש ימי זכרון. לא מספיק מתעסקים אצלנו בניסיון להביא שלום. בהידברות עם אויבים. בכיבוד התרבות והנראטיב של האחר. בלימוד הערבית. בהתערות. ביצירת חברויות.
אצלנו, כמו תמיד, מעדיפים להתעסק בגלוריפיקציה של העצמי, בהתקרבנות.
יום הזכרון חייב להיות יום בו מכבדים וזוכרים את הנופלים (כפי שצריך לעשות גם בכל יום אחר), אך חובה עוד גדולה יותר היא לא לפספס את השיעור שהם מלמדים אותנו. כפי שאתה כותב אריאל: "אני לא רואה גבורה, אלא בזבוז".
הבזבוז, הוא נורא. ויש לעצור אותו. ואנחנו איננו עושים דבר.

yoni 5 במאי 2014

תסביר לי מה קשור הטרור לכך שאין שיחות שלום הרי גל פיגועים רצחניים התרחש דווקא בזמן שאת כל כולנו הקרבנו למען השלום("קורבנות השלום") לטרור(בגדול) אין קשר להקמת המדינה או להיותינו ישראלים זה פשוט גלגולים של שנאה ליהודים מדור לדור. איך אתה יכול להסביר את זה שאירן מאיימת עלינו מה לנו ולהם לעזאזל אפילו גבול משותף אין לנו איתם וכן כל העולם "נחרד" ממה שאנו "עושים" בשטחים ואילו מדינות אחרות(ראה רוסיה,ארהב בעירק,אסד בסוריה)שפועלות בצורה הרבה יותר מחמירה העולםשותק.במילה אחת אנטישמיות

רועי 5 במאי 2014

לא הבנתי למה לבוז לכאלה שהמערכת קבעה שאינם יכולים או אינם מתאימים לשמש כלוחמים, לא אלא שעושים מראש את המינימום?
זה שפולטיקאים צינים פעמים רבות זה ידוע, רק מפריע לי המחשבה שהכול בידיים שלך רק אם היית עושה כך אז הכול היה בסדר.

יש צד שני ויש לו דעות שונות ומגוונות.
מספיק להתסכל מה שקורה בשכונה ולהבין שיכול להיות שהם אטומים, אבל לא תמיד אשמים(המנהיגים שלנו).
הכן כמעט לכול אחד במדינה שלנו יש סיפור כזה או אחר.
זהו מצבנו או גורלנו כאן.

חובק 5 במאי 2014

זה לא בוז לאלה שהמערכת קבעה שאינם יכולים. הבוז הוא לאלו שיכולים אבל לא רוצים.

אריאל גרייזס 5 במאי 2014

האמת היא שכשאתה חייל קרבי בסדיר (ואם נהיה הוגנים, אז גם קצת אחרי זה) – אז הבוז הוא כללי לכולם. כשאתה רואה ג'ובניק יוצא מהקריה אתה לא יודע אם הוא הגיע לשם כי הוא לא יכל להיות קרבי או כי הוא לא רצה, אבל הבוז שם.
זה לא אומר שזה בוז נכון או מוצדק – אבל הוא פשוט קיים. כשאתה מסכן את החיים שלך בשביל מטרה גדולה יותר (ואם תשאל לוחמים, אני חושב שבסופו של דבר התשובה תהיה שהם מסכנים את החיים שלהם בשביל החברים שלהם, המדינה זה איזה שהיא אידייאה קצת רחוקה) ואתה רואה מישהו שלא – אתה חש עליונות כלפיו, זה רק טבעי. תחושות הן משהו שאין טעם להתווכח איתן, הן פשוט שם.

red sox 5 במאי 2014

רגע רגע, אתה בעצם אומר לי פה שיש חיילים שלאו דווקא מתים על קידוש השם?

ששון 5 במאי 2014

שירתתי עם שמואל בסוף השירות השלו. בחיים לא אשכח את הטלפון שהגיע מהבסיס והודיע על מותו. הלכתי להלוויה, פעם ראשונה בהלוויה של חייל. התיאור שלך אותו הוא בדיוק מה שאני זוכר ממנו. בחור טוב, קצת עוף מוזר, לא היינו חברים.
סתם, פשוט סתם.

חובק 5 במאי 2014

פוסט מעולה.

בילבו באגינס 5 במאי 2014

מפריע לי ממש לשמוע ממך אומר על המוות של חיילים "בזבוז" .
כאילו אם רק היה לנו ראש ממשלה יותר טוב או שאם רק היינו מתאמצים יותר היה פה כבר שלום .
אתה מציג תמונה לא נכונה שהכול בידיים שלנו ותלוי במאמץ שלנו ומבטל לחלוטין את כל מה שהשכנים שלנו יחליטו. זה לא עומד במבחן המציאות ולא במבחן ההיגיון. במציאות האמתית יש דברים שלא תלויים בנו ויש איומים שיישארו פה ללא קשר להחלטות שנקבל. והאנשים שהלכו אל מותם כנראה ידעו את מה שאני אומר אחרת הם לא היו עושים את מה שעושים.

אריאל גרייזס 5 במאי 2014

תקרא את מה שכתבתי – דיברתי על אלו שאני הכרתי שנהרגו. אם תעבור על הפוסטים משנים קודמות תגלה כמה שנהרגו באסון המטוסים (בזבוז איום ונורא), אחד שנהרג ממטען בלבנון (לאור מה שהכרתי שם ומה שראיתי אחרי זה, הישיבה שלנו ברצועת הביטחון היתה בזבוז של חיי אדם ומשאבים) ועוד אחד שנפלט לו כדור. הישיבה בלבנון היא מקרה קלאסי של ציניות של פוליטיקאים ואנשי צבא שמפחדים לשנות את הגישה שהם מכירים ופשוט היו מוכנים לחיות עם מחיר של 20-30 הרוגים בשנה – עד שקרה אסון השייטת ואסון המסוקים ופתאום המחיר היה כבד מדי.
מה שמדהים הוא שאם תקרא סיפורים של אנשים, תגלה כמה מתוכם – בטח ב-20-30 שנה האחרונות (תקרא את עידוקוליס מתחתי) הם מקרים שלא קשורים ללחימה נטו. כל כך הרבה מוות מיותר, שזה מתסכל. כל כך מתסכל.

עידוקוליס ליפשיץ 5 במאי 2014

פוסט מעולה.

גם אני, אגב, שריונר.
ב-3 השנים שלי בסדיר היו סביבי בעיקר מקרים כאלו, של חיילים שנהרגו בלי קשר לכלום.
1 התאבד בעמדת שמירה בטירונות, אחד התאבד בבסיס ביום שגרתי ואחד נוסף מפליטת כדור של חבר לפלוגה (שניהם באותו היום), 1 נוסף התאבד לעיני הפלוגה יומיים לפני השחרור שלו ועוד אחד מדו"צ בבט"ש.

מה עוד אפשר לומר?

בילבו באגינס 5 במאי 2014

אני אישית שירתי בצנחנים ואחד הדברים שידעתי לפני שאני מתגייס הוא שחיילים יכולים למות המהלך לחימה, דבר נוסף שידעתי הוא שאפשר למות במהלך תאונה מבצעית. זה קורה בכל הצבאות בעולם , גם בצבא היקר ביותר בתולדות האנושות.
לבנון זה מקרה קלאסי כי ב2000 החלטנו לצאת כדי שלא ימותו לנו 30 חיילים בשנה ואז הגיע 2006 ומתו לנו 270 חיילים בחודש אחד.
זה לא היום לדיונים פוליטיים אבל זה רק דוגמא לכך שהחלטת ממשלה לא משנה שום דבר בשעה שהאויב נחוש לגרור אותך לעימות בכל מצב .

אריאל גרייזס 5 במאי 2014

אל תגרום לי להכנס לסיפור מלחמת לבנון השניה, מקרה קלאסי של מערכת מסואבת ואיומה וצינית שעשרות חיילים נהרגו בגללה. מפקדים מבולבלים, ימח"ים לא מצוידים, מילואמניקים לא מצוידים, רמטכ"ל שמסוכסך על האלופים שלו, ראשי ממשלה שהזניחו במשך שנים את הצבא ונתנו לחטיפות חיילים בגבול הצפון לעבור בלי תגובה ומעל כולם פעולה אחת ביום האחרון בשביל "תמונת מלחמה" מטופשת שעלתה בחיים של כמה עשרות חיילים. זה בדיוק מה שאני מדבר עליו בבזבוז משווע.
וזה יפה שאתה יודע שאתה יכול למות בתאונת אימונים, אף אחד לא מספר לך שהתאונה הזאת יכולה להיות בגלל איזה איש קבע משועמם שלא עשה את העבודה שלו, מפקד שלא נתן לך לישון לילה לפני היציאה הביתה או מפקדים שלא יודעים לעשות את העבודה ולתאם בינהם. ואף אחד לא סיפר לך שמרבית החברים שלך שיהרגו, יהרגו לא בגלל פעילות עם האויב אלא בגלל כשלים בתוך הצבא.

עידוקוליס ליפשיץ 5 במאי 2014

270?!
בלבנון השנייה נהרגו 121 חיילים ו-44 אזרחים.

yoni 5 במאי 2014

איך אפשר להתדיין עם ארגונים ללא מוסר אפילו ברמתו הנמוכה ביותר. חבר'ה העולם לעולם לא ירצה לראות את היהודי מצליח(אם זה בהקמת מדינה או לפני הקמת המדינה) פשוט אנטישמיות באחד מגילגוליה השונים.

7even 5 במאי 2014

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
כל עוד מדינת ישראל מתנהלת באופן פאסיבי,
כלומר – לאיים(בעיקר לאיים) בלי דברים ממשיים
תוך כי ניצול 0.1% מיכולתו המדהימה(לא בציניות בכלל) של הצבא שלה
והתעלמות מוחלטת מעליונותו הברורה,
אנחנו נמשיך לחיות בלופ אינסופי עם הערבים.

זינק 5 במאי 2014

אחד הדברים שהכי שימחו אותי בכך שאני אב לבנות ולא לבנים, זו העובדה שאני לא אאלץ כשיגיעו לגיל 18, להתמודד עם הדילמה שבין רצון הילד להתגייס לקרבי לבין האמת כפי שאני מכיר אותה.
אני חושב שכמעט כל מי ששירת כלוחם, יכול להעיד על "הבזבוז".
הסיבה היחידה שזה עדיין אפשרי, היא שבגיל 18 אפשר להכניס את המוח של רובנו לקופסת שימורים.
מבלי להיכנס לצורך הקיומי, יש לא מעט מקרים שחיילים הוקרבו כפיונים על לוח המשחק הגדול, ולצערי אני לא רואה שזה נפסק.

matipool 5 במאי 2014

בגדול אתה צודק אבל לאט לאט גם חלק מסוים מהבנות נכנסות לנישה הזו .
הבת שלי החליטה שהיא רוצה להיות לוחמת קרבית וזהו . הנחמה היחסית שלי היא שהיא תשרת כלוחמת ביחידת החילוץ והצלה של פיקוד העורף ולא בקרקל למשל .
כאחד ששירת בסדיר בגבעתי מייד אחרי הקמתה ( כשאז כל מש"ק היה חצי אלוהים ויכלו לעשות איתנו פחות או יותר מה שרוצים ) ובמילואים בין השאר גוייסתי בצו 8 לחומת מגן וגיליתי שם ימ"חים עלובים עם ציוד מיושן שאיתו נכנסנו ללחימה אמיתית בבית לחם – אני מודע היטב לכל השטויות והסכנות ה"לא ישירות ממצב לוחמה" שעלולים להיתקל בהן בצבא ומקווה מאד שהיא תמנע מהם .

גיל 5 במאי 2014

גם אני מכיר כמה חיילים שמתו מסיבות שלא קשורות בכלל למלחמה אבל בהחלט קשורות לסיר הלחץ של הצבא. העצוב הוא שגם אלו שלא מתים סובלים בהרבה מקרים מטראומות שמקורן בשירות הצבאי וזה חוזר אליהם כל החיים.

kt nabv 5 במאי 2014

לי מה שהכי עצוב ביום הזיכרון וביום העצמאות זה איזה חרא של מדינה הפכנו להיות. מדינה מושחתת ואלימה בלי עתיד שרק הולכת אחורה, ושהערסים הרסו כל חלקה טובה בה. עצוב על אלה שנפלו בשביל הפרי הרקוב הזה – היה מגיע להם יותר

avri 5 במאי 2014

Good post Ariel, but too bad that people (mostly the comments here, but also you) can't shut it for one day when it comes to politics. One day, for f@#$%k sake, let's remember our friends, and avoid pushing political lessons in their names

Comments closed