רבע הכוס המלאה

כתבתי היום בדף הפייסבוק שלי, שעד כמה שזה נשמע סחי, אני עדיין סאקר של יום העצמאות.

עוד כשהייתי ילד זה היה אחד הימים החביבים עליי בשנה, אם לא החביב שבהם. כילד דתי, כל החגים הם די עונש – אתה לא יכול לעשות כלום וצריך ללכת לבית כנסת רוב הזמן – אז יום העצמאות היה באמת החג היחידי, חוץ מחנוכה כנראה (אולי החג השני הכי חביב עליי) שהיה אפשר לחגוג בו כמו שצריך.

וזה נשאר גם היום.

אני אוהב את המעבר הזה בין יום הזכרון ליום העצמאות, כשהשירים עדיין עצובים אבל קצת פחות.

אני אוהב את טקס הדלקת המשואות, כולל מארש צה"ל והכל.

אני אוהב להגיד שאני צופה בחידון התנ"ך, אפילו שאני יותר עוקב פה ושם אחרי הנקודות ומקווה שהנציג הלא ישראלי ינצח או שזה לפחות תהיה בחורה שתראה לגברים מאיפה משתין יהושע.

אני אוהב את המטוסים שממריאים לי ליד הבית ברעש גדול, אני אוהב לחזור מהחגיגות עם הילדים שלי ולהישאר עד מאוחר כשאני מחפש מה לראות בטלוויזיה, כי מחר חופש אמיתי.

אני אוהב לראות את "מבצע סבתא" בפעם המיליון ואת "גבעת חלפון" בפעם ה-2 מיליון. להזכר שפעם חנה לאסלו היתה כוסית ולהתעצב כשאני מגלה שגם זילברמן, גם פולי ועכשיו גם אסי דיין כבר לא בין החיים.

ואני הכי אוהב להגיד לילד שלי, איך שהזיקוקים נגמרים לשניה, ש"נגמר הכסף" – בדיוק כמו שאבא שלי היה אומר לי כשהייתי ילד (ובטח עדיין אומר).

סאקר, כבר אמרתי.

*

אז ביום כזה, שווה ל-24 שעות לשים את הציניות טיפה בצד, את כל הביקורתיות – וברוך השם יש הרבה – על מה שיש פה ולהסתכל טיפה על חצי, או רבע או שמינית – בחירה שלכם – של הכוס המלאה.

ומכיוון שאנחנו באתר ספורט ואנחנו אוהבים להתלונן כל הזמן על רמת הספורט הירודה ובעיקר רמת תקשורת הספורט הירודה שיש בארץ, אני חושב שאין מתאים מהיום הזה לשבח ולפאר דווקא את אלו שעושים עבודה טובה בתחום הזה.

ומכיוון שאין סיכוי שאני מכיר את כולם, אני אשמח אם תוסיפו פה את הכותבים המוכשרים שאתם מכירים, אלו שעושים לכם טוב על הלב, שלא מחפפים כמו ישראלים סטנדרטים.

הנה הרשימה שלי:

– לבאי האתר הזה אין כמובן צורך להציג את דורפן ולווינטל, העיתונאים המקצועיים הכמעט היחידים פה, שהופכים את עמוד הספורט של "ישראל היום" לאחד הטובים. אליהם אפשר וצריך לצרף את דורון קרמר שלנו, שכותב אף הוא שם והוא לטעמי פרשן הכדורסל הטוב בארץ היום. ולא נשכח את ידידי עופר פרוסנר, שלצערי כותב מעט מדי, אבל כשהוא כותב על מכבי (חיפה, אלא מה?) שלו ב"הארץ", הוא עושה את זה נהדר.

– וואלה תמיד היה ותמיד יהיה אתר הבית שלי, זה שבו התחלתי לכתוב ועדיין האתר שלטעמי יש לו את מדור הספורט הכי טוב בארץ, למרות הבעיות שלו. יש הרבה כותבים בוואלה שאני מאוד אוהב:

אסף רביץ (שגם מדי פעם מגיב לשמחתי פה) יודע לעשות ניתוחים מספריים נהדרים, גם על ה-NBA וגם על ענפים אחרים וגם הניתוחים הפסיכולוגיים שלו, למרות שהשתמשתי בהם בתור דוגמא רעה פעם אחת, הם בדרך כלל מופת לכתיבה איכותית.

אם אתם לא מכירים את מיכאל יואכין, אז אתם חייבים להכיר – ידע עצום על כדורגל וכתבות מאלפות, הנה דוגמא מהיום.

עידן ויניצקי הוא חבר וגם אוהד פטריוטס אבל מצד שני הוא אוהד יונייטד, מה שאומר שאני יכול להיות אובייקטיבי לגביו. הכתבות שלו הן תמיד מעניינות ונותנות זווית לא מוכרת.

אחרון חביב בוואלה הוא נמרוד עופרן, שלצערי לא כותב הרבה, אבל כשהוא כותב הוא יודע לתת סיפורים נהדרים.

– בYNET או ידיעות, אין יותר מדי על מי לדבר, לצערי, אבל כן יש אחד שנמצא גבוה מעל כולם וקוראים לו אורי קופר. לפעמים אני לוקח את עיתון הספורט ברכבת רק כדי למצוא כתבה שלו. ניתוחים מספרים לעילא ולעילא שמראים שאפשר לנתח ספורט בצורה איכותית בלי להיגרר לדיבורים על מנטליות או כל סיפור אחר.

– ואם מדברים על ניתוחים מקצועיים איכותיים, אי אפשר בלי אוריאל דסקל, שכותב בכלכליסט והיכולת שלו לנתח מקצועית וכלכלית הופכת אותו לאחד מבכירי עיתונאי הספורט בארץ. כן, יש לו את הבעיות שלו (הוא למשל חושב שמרטינז מאברטון טוב מאשר ברנדן רוג'רס. פחחח) אבל באופן כללי כמעט כל כתבה שלו היא בונבון.

– לא נסיים בלי "הארץ", שם עזי דן עושה כבר שנים עבודה איכותית, ונסלח לו על זה שהוא אוהד ריאל בזה שהוא יודע איזה נבחרת צריך לאהוד (ברזיל, יש לכם ספק?). בנוסף אליו יש את אלון עידן, אחד הכותבים הטובים בארץ, לטעמי וגם את עירד צפריר ש"סגור לי את הפינה" שלו הוא מדור איכותי ומצחיק במיוחד.

אני בטוח שפספסתי פה ושם, זה בדיוק המקום שלכם להכנס.

ותזכרו – יש לנו ארץ נהדרת.

חבל שקריסטל פאלאס לא מתחשבת.