פוסט-פוסט מודרניזם

אנחנו חיים בעולם מוזר מאוד, עולם שבו ציוץ זניח משמעותי לפחות כמו החלטות הרות גורל

מתוך העונה הפושרת (עוד פעם פואד?) של "ארץ נהדרת" יש סקטץ' אחד ששווה את הצפייה בתוכנית (טוב, למעשה שניים, גם "פינת הליטוף" מצוין) וזה כמובן הקטע שבו זרחוביץ' עושה את פרופ' מעשיהו לייבניץ.

החיקוי של זרחוביץ' הוא נפלא ומכניס את כל הניואנסים של פרופ' לייבוביץ' שמעטים בני פחות מ-30 שבכלל זוכרים אותם, אבל לא זה מה שהופך את המערכון הזה לכל כך נפלא, אלא התוכן שלו.

כי מה שפרופ' "לייבניץ" דן בו, באותה ארשת של רצינות שבה היה דן פרופ' לייבוביץ' בענייני מוסר ואמונה, הוא בשאלות היום-יומיות שכולנו (טוב, רובנו) מתחבטים בהם בהקשר של הטכנולוגיה החדשה שנכנסה לחיינו בשנים האחרונות – האם מותר לעשות לייק לתמונה בביקיני של החברה של החבר, האם מוסרי לסנן הודעות בוואטס אפ (ה"מה נשמע" המבריק) וכו' וכו'. וכל זאת, תוך נימוקים פילוסופיים לא טרחניים.

הסיבה שמערכון כזה יכול להצליח היא שאת הערבוב הזה בין השמיימי לארצי, בין הנשגב ליומיומי, אנחנו חשים, לדעתי, כל דקה ביממה.

*

אני אתן דוגמא. בסוף השבוע האחרון, אחרי שהדי מרתון תל אביב ואלפי התמונות שהציפו את הפיד של כולנו דעכו, היו שני דברים שחזרו ועלו בפיד שלי בפייסבוק.

הראשון היה כמובן הפגנת החרדים בירושלים, כשלכל אחד היה את החמש סנט שלו בנושא – וטוב שכך, כי הרי זה כמובן נושא שברומו של עולם ונוגע לכולנו.

הנושא השני היה, ואני תוהה כמה מכם זה עלה גם אצלו, היה דיון שהתמשך לעשרות ומאות תגובות, על "אושיית רשת" כלשהי שהעתיקה ציוצים מתורגמים, וזאת אחרי שאותו אדם עצמו תקף בעבר אנשים ש"שגנבו" לו ציוצים.

אם אתם חושבים שאני מדבר על סערה בכוס תה, אז אתם צודקים וטועים. זה אכן נשמע כמו אחד הדיונים הזניחים בהיסטוריה, אבל יחד עם זאת הוא משך אליו כמו זבובים לאש עשרות אנשים, חלקם בעלי פרופיל ציבורי די נרחב (לדוגמא, עמרי חיון וחן טל. ואם אתם לא יודעים מי אלו, אז באמת שפר עליכם מזלכם) שהתדיינו עד שעלה עשן, והפך, כמו הרבה מאוד דיונים ברשת לעיסוק בגזענות, שנאת נשים ומה לא.

זה כמובן לא הופך אותו לפחות זניח. עם כל הכבוד לציוץ זה או אחר, מדובר בכל זאת בפאקינג ציוץ.

אנחנו לא מדברים פה על איזה יצירה ספרותית כבירה שתשנה את העולם, אלא בבדיחה חצי מצחיקה שאתה מחייך למראה (במקרה הטוב) וממשיך הלאה בחייך עד הבדיחה הבאה.

ועדיין, אותן בדיחות מטופשות הפכו למוקד עצום של דיונים, כזה שעניינים קצת יותר רציניים שעל סדר היום, בחיים לא ימשכו.

*

אבל נדמה שזה בדיוק הנקודה בזמן שהגענו עליה היום.

בצורה די מפתיעה, אני חייב לומר (נשבע לכם, לא דיברנו על זה), כתב היום טב"י על ה"ניו-ניו ג'ורנליזם", או כמו שהוא קורא לזה ה"פח ג'ורנליזם".

עולם של עיתונות שבו כל דבר שאתה רוצה להגיד מותר. אין שום צורך יותר בסטנדרטים עיתונאיים, זה אפילו בכלל לא עניין של חוויה אישית, כמו שה"ניו ג'ורנליזם" המקורי דיבר עליו, זה פשוט עולם שבו לכל מי שיש דיעה (כן, זה כולל את בעל בלוג זה, שלא טוב מאף "פח ג'ורנליסט" אחר, למעט זה שמעולם לא התיימרתי להיות עיתונאי) יכול להגיד אותה בלי שום צורך לבסס אותה על עובדות.

באותה מידה (ושוב, נשבע לכם, חשבתי על זה הבוקר בזמן הריצה, עוד לפני שקראתי את הטור של טב"י), נדמה שאנחנו חיים בעולם של פוסט-פוסט מודרניזם.

אם בפוסט מודרניזם המקורי, יצרנו עולם שבו אין הבדל אמיתי בין סוגה עילית לתחתית, מקום שבו לתוכניות ריאליטי מתייחסים באותה רצינות כמו ליצירת מופת של סקורסזה (שגם זה סוג של פוסט מודרניזם – להגיד על סרט קולנוע עלילתי שהוא יצירת מופת), הרי שהיום היוצרות התבלבלו לגמרי.

העולם הזה של טכנולוגיה חדשנית משגע אותנו.

תחשבו שניה על 'וואטסאפ' (כן, כן, ה"מה נשמע"), אותה אפליקציה בפלאפון שלכם שאתם מבלים בה חצי מהזמן שלכם. האם מדובר פה ביצירת מופת? האם יש לה ערך מוסף אמיתי לחיים שלנו? האם, באיזו שהיא דרך, מדובר במשהו יצרני (אני חושב שמרבית האנשים יסכימו שמדובר בהפך המוחלט).

והנה, אותה אפליקציה, שעם כל ההערכה שלי לפשטות ולנקיון שלה, לא מדובר פה במשהו שדורש יותר מאשר מספר מתכנתים שיבלו כמה ימים במרתף של ההורים שלהם, נמכרת במחיר של 19 מיליארד דולר.

תחשבו על הסכום המגוחך הזה לשניה. 19 מיליארד דולר.

לא בדקתי, אבל אני די בטוח שזה סכום יותר גדול מתקציב החינוך של מדינת ישראל. אני גם די בטוח שיש מדינות לא גדולות בעולם שזהו סכום גדול מכלל התקציב שלהן.

והנה, הסכום הזה עובר לידיים של אותו מספר מאוד מצומצם של אנשים, בשביל חתיכת קוד מסכנה – לא תשתית על או משהו – וכל מה שאנחנו דנים בו זה האם פייסבוק השקיעו נכון.

*

"למה קוראים להם בעלי חיים? כי אין להם פייסבוק"

אם מדברים על ציוצים, אי אפשר לסיים בלי אחד, נכון? מצטער, לא זוכר מי אמר את זה.

כן, זה העולם שבו אנחנו חיים. לא בטוח מה לעשות עם זה.

השבוע של הפועל
תקשורת הספורט זה אנחנו - רינת ורדי

38 Comments

עומרי 3 במרץ 2014

'אפקט רשת' הוא נכס עסקי ויתרון תחרותי מהמעלה הראשונה שהשמרנים שבמרצים למנהל עסקים מכירים בערכו הרב.
ככל שיותר אנשים משתמשים במוצר/שירות כך עולה ערכו עבורם וערכו עבור מי שמספק אותו.
בסופו של דבר הרבה מהעסקים היותר מסורתיים הם סוג של אפקט רשת – קוסטקו בארה"ב היא אפקט רשת ורמי לוי בארץ הוא סוג של אפקט רשת.
המקומות הללו לא יכלו להתקיים ללא מאסות אדירות של קונים.

ויזה ומאסטרקרד הן אפקט רשת.
בקרנות פנסיה יש אלמנט של אפקט רשת. וכו וכו'.

ווטסאפ היא כלי תקשורת מצליח במיוחד, כזה שעומד על כתפי ענקים ולכן דורש תשתיות רזות כל כך. אבל זה לא מוריד מערכו. ספרינט, חברת הסלולר האמריקאית הרביעית בגודלה נמכרה לפני שנה בסכום גדול יותר למרות שהיא חברה מפסידה עם עתיד הרבה פחות ברורה משל ווטסאפ, שאוחזת בעשרות מדינות. ואף אחד לא הרים גבה משום שכאן נקנו אנטנות ומוקדי שירות ומותג ותיק.

עומרי 3 במרץ 2014

אבל אני גם מבים את כוונתך. זה עולם שבו ההזדמנות ממש מתחת לאפך, אבל אם לא תגיע אליה אתה עלול להיוותר בלי כלום.

חובק 4 במרץ 2014

רק לדייק: אפקט רשת אומר שכל לקוח שמצטרף מגדיל את סיכויי הלקוח הבא להצטרף. רמי לוי הוא לא הדוגמא הנכונה. בזמנו כאשר דמי הקישוריות בסלולר היו גבוהים, אז אפקט הרשת תפס. רצית להצטרף לחברה עם הכי הרבה מנויים על מנת להקטין סיכוי שתשלם דמי קישוריות. אותו דבר עם מיקרוסופט אופיס, לא תתקין מעבד תמלילים אחר כי אז לא תוכל לשתף קבצים עם רוב העולם (לפחות לא באופן ישיר), וכו'…

את ואטס אפ רכשו בגלל שהיא חברת עיקרון רשת קלאסית. היום אין לך ברירה, אתה ***חייב*** וואטסאפ. כי זה מה שיש לכולם מסביב. אם תרצה להתעדכן בלוח בחינות, בארועים הכיתתיים של הילדים שלך וכדו' – כולם בוואטסאפ, הקטע של יוני דואר מת.
19 מליארד דולר על חברה עם פוטנציאל גדילה ברור של מעל 50% ממשתמשי הסלולר זה בלי כסף.

לא קשור לקוד שכותבים בכמה ימים ולא נעליים.

עדי אבני 3 במרץ 2014

סלח לי על השפה הבוטה, אבל זה פוסט מודרניזם פר-אקסלנט. זה המשתנה של דושאן או קופסת השימורים של וורהול, רק בכלכלה.
המהפך הפוסט מודרניסטי הושלם, וזה לא רק שם. פה גדול מוביל למוביליות פוליטית לא פחות (ויש שיגידו אפילו יותר) מכישורים ודרך. יש לך את מירי רגב כעדות. מציצנות צהבהבה היא פרשנות ספורט לא פחות מניתוח מקצועי. חוסר בכישורים איננו סיבה לא להתפרסם, ולא צריך כבר להיות מוכשר במשהו.
זה הרי המהות של פוסטמודרניזם- אין גבוה או נמוך, אין אמת אחת. האמת היא מה שבא לך שתהיה האמת, ואם מספיק אנשים מסכימים אז מי אתה הקטן שתקבע אחרת.

אריאל גרייזס 4 במרץ 2014

אני מסכים איתך אבל חושב שעברנו כבר את הגבולות הברורים של הפוסט מודרניזם לתוך טריטוריה חדשה. זה כבר לא שאין גבוה ונמוך או אמת אחת – זה כבר חוסר יכולת להבדיל בין מה שחשוב ומה שלא, כמו שטב"י אומר מתחת. זה שהבלוג של עומרי חיון הוא הבלוג הכי נצפה בארץ או שהאח הגדול היא התוכנית הכי נצפית בארץ – זה פוסט מודרניזם קלאסי (אם כי הרבה מעבר למה שחסידי הפוסט מודרניזם ציפו לו, לדעתי), זה שעמרי חיון הופך לדיון המרכזי כשיש לך אישום בתקיפה מינית על אייל גולן – זה כבר הופך למשהו אחר. איבדנו את היכולת להפריד בין עיקר ותפל

טל בן יהודה 3 במרץ 2014

קודם כל, אני מאמין לך.

ועכשיו לעניין. אם יותר לי לסכם המון מחשבות לתגובה קוהרנטית (אני מקווה) קצרצרה.

ייתכן שאחד ההשפעות הכי גדולות על הפוסט-פוסט מודרניזם הוא הרצינות התהומית שבה כל אחד כאן לוקח את עצמו ואת סביבתו (אני תמיד אומר שאם יש דבר אחד בלבד שאוכל להעביר לילדי, שזה יהיה השיעור הבא: לעולם אל תקחו את החיים האלה ברצינות מדי).

אני אעשה קופי פייסט שלי לציוץ שלי בנושא ״המתרגם״:
״אם בעבר חשבתי שהצורה שבה אנחנו מתייחסים למשהו זניח ולא משמעותי כמו ספורט היא אבסורדית ומגוחכת, באה פרשת המתרגם בטוויטר ואמרה לי ביץ' פליז״

אין מילים לתאר עד כמה הפרשה הזו בטוויטר מטופשת, אבסורדית, מטומטמת, מגוכחת ומצחיקה (חוץ מקרבן הלינצ׳רנט התורן). זה למשל, תפל. וכל אחד שייחס לזה אפילו טיפת רצינות, צריך לשקול להצמיד להם אטרופוס חוקי שיקבל בשבילם החלטות מעתה והלאה.

יותר מדי אנשים לא יודעים להבחין כבר מה חשוב ומה לא, מה משמעותי ומה לא. ואם פוסט מודרניזם פירושו שהכל חשוב והכל לא, אז זה בולשיט. כי כל בר דעת בעל מחשבה רציונלית יכול וצריך להבחין בין עיקר ותפל. לא משנה באיזה עידן הוא חי.

הבעיה היא שמישהו שחשוד בתרגום 140 תווים מוציא מהם יותר אמוציות מהפגנה שקשורה בצורה ישירה בהרבה על חייהם וחיי ילדיהם.

Amn 4 במרץ 2014

גרמאשי היה אומר שהכל חלק ממבנה העל התרבותי-חברתי, שגורם לנו להתעסק יותר במי צייץ למי ולמה, ופחות בשינוי חברתי פוליטי. והוא אפילו לא היה טועה יותר מידי.

אנחנו בעידן בו הפנאי, שהוא הלוקז'ורי המודרני האולטימטיבי, השתלט כמעט לחלוטין על סדר היום שלנו. אנחנו מאוד לא פרודוקטיביים ואנחנו נהנים מזה, ומעבר לכך-אנחנו מנסים להפוך את ההאה והפנאי שלנו לעצם הפרודקטיביות. זה ממש אחלה וכיף, אבל יש לזה גם צדדים מאוד שליליים.

red sox 4 במרץ 2014

רק פור דה רקורד – חצי מהמערכונים והדמויות בעונה הנוכחית של "ארץ נהדרת", כולל פרופסור לייבניץ, ברהנו "באטמן" טגאניה ואחרים, רצו בשנה האחרונה ב"חותרים למגע" מדי יום חמישי בגל"צ. ברגע שהתכנית (של זרחוביץ' וטייכר אם יש צורך לומר) יצאה לחופשה, הדמויות שלה עלו ב"ארץ נהדרת".
אגב, ברדיו זה היה הרבה יותר מצחיק…

אריאל גרייזס 4 במרץ 2014

יאמר לזכותם של ארץ נהדרת שהם הבינו מצוין שהם תקועים במקום וידעו לקחת אנשים מצחיקים אחרים כדי להתחדש. זה לא מפתיע שהמערכונים של זרחוביץ' והפינת ליטוף של ניר וגלי הן הפינות הכי טובות בעונה הזאת.

סימנטוב 4 במרץ 2014

לא פעם התבאסתי מהמחזור הזה

רובי פאולר 4 במרץ 2014

גם הטבלה השבועית של כניסת השבת (כולל הגערות לבאר שבע על שהיא תמיד בתחתית הטבלה ולא רוכשת חיזוק כדי לנסות להדביק את ירושלים…), ש"שידכו" לחיקוי של אבישי בן-חיים, היא למעשה מחותרים למגע עם הפינה בסוף של "כמעט שבת שלום"…

חובק 4 במרץ 2014

+200
התכנית הראשונה ברדיו שהגיעה לרמה של "מה יש" האגדית.
זרחוביץ השנה פשוט מציל להם את התכנית.

חבל שאין את הרב מ"כמעט שבת"

red sox 5 במרץ 2014

השניה, הראשונה הייתה "יחס חם" עם גורי אלפי ועינב גלילי שלמעשה קדמה ל"חותרים למגע" על אותה משבצת ביום חמישי.

טבלת כניסת השבת זו אחת ההברקות.

עידוקוליס ליפשיץ 4 במרץ 2014

בחיי גרייזס, כשאין לך מה להגיד אתה אומר את זה הכי טוב מכולם!
תוחזר שבתרבות לאלתר

ירוק 4 במרץ 2014

+1

שבוע האוסקר – תירוץ טוב להתחיל :)

סימנטוב 4 במרץ 2014

+1

גיל 4 במרץ 2014

הבעייה המרכזית שהכל היום לקיצוניות ופייסבוק היא דוגמא טובה לכך. אמירות זניחות לגמרי שפעם היו נאמרות בין שני אנשים הופכות למפלצות ברשת וגם התגובות חסרות כל פרופורציה כי פשוט יש אפשרות להגיב.

זורק מילה 4 במרץ 2014

טוב אתה יא גרייזס. המסי של דה באזר.

טכנולוגיה חדשנית? אנחנו דור ראשון של ניסוי המוני בבני אדם.ממש קופי מעבדה. מיליארדים של בני אנוש גרפומנים ומציצנים עם עיני עגל תקועים על צג של סמארטפון 24/7.

אריאל גרייזס 4 במרץ 2014

ופאקינג אוהבים את זה..

אזי 4 במרץ 2014

מאז שהפייסבוק תפס במחוזותינו, אנשים נורא מתלהבים מהעובדה שהם יכולים להגיד משהו והמון אנשים ישמעו אותם.
זה כבר לא שיחה עם שני חברים.
זה שיחה עם כל החברים שלך בפייסבוק, או כל מי שמוכן להקשיב בטוויטר.
אבל אנשים לא עשו את הסוויץ' בראש שאם אתה מדבר לכל כך הרבה אנשים, כדאי שתדבר פחות שטויות.

בקשר לפח-ג'ורנליזם, אני אישית תמיד מחשיב ידיעה של עיתונאי יותר מאשר אדם אחר. אולי זאת טעות שלי.
אבל כשאדם שאני יודע שהוא עיתונאי מצייץ משהו, אני מניח שזה נכון.
כשאדם שאני יודע שהוא לא עיתונאי מצייץ משהו, אני אשאל אותו אם הוא בטוח.

כשהעבודה של בנאדם היא לציין עבודות, הוא צריך להבין שהוא צריך להשאר בדמות כל עוד הוא מדבר לציבור ולא באופן פרטי, ולא משנה באיזה מדיה.

אריאל גרייזס 4 במרץ 2014

אני חושב שהנקודה שלי היא שכבר אין כזה דבר "לדבר שטויות". לאמת או לעובדות או לתוכן של הדברים שאתה אומר אין משמעות אמיתית. אם חן טל מסוגלת להפוך למפלצת אינטרנט או שגיא גולד מסוגל להפוך ל"אושיית רשת", אז אין כזה דבר שטויות ואין כזה דבר חשוב או לא חשוב. הכל חשוב (או לא חשוב) באותה מידה. היכולת שלנו להבדיל בין עיתונאי אמיתי לכזה שהוא לא הופכת לקטנה מיום ליום

אזי 4 במרץ 2014

אתה צודק
הקווים נהיו מאוד לא ברורים וכנראה שאני נאחז בהגדרות של "העולם הישן"

אולי בהמשך זה יעלם עוד יותר, אבל היום אני מוצא הבדל ברור בין גיא גולד וחן טל, לבין אורי קופר ועמית סגל.
אבל גם יש המון המון אמצע (וגיא גולד למשל, הוא דוגמה הרבה פחות קיצונית מחן טל)

אבל בפועל, הדבר הממשי שמבדיל בניהם, זה שהשניים האחרונים מקבלים כסף כדי לכתוב עובדות, והם נשארים 100% בדמות גם כשהם ברשתות החברתיות.

אריאל גרייזס 4 במרץ 2014

אני מקבל את מה שאתה אומר, אבל קח בתור דוגמא מישהי כמו אמילי עמרוסי, שמקבלת כסף בשביל לכתוב וברור לגמרי, גם מהכתיבה שלה בעיתון וגם ממה שהיא מפרסמת ברשתות החברתיות מה היא הדיעה הפוליטית שלה.
עכשיו, ברור שדיעה פוליטית תמיד היתה חלק בלתי נפרד מהעיתונאי. אבל בגלל הרשתות החברתיות, נוצר טשטוש מאוד גדול בין הפרסונה של העיתונאי לבין מה שהוא כותב בעיתון. לא ניתן יותר לעשות את ההפרדה הזאת. אם אני קורא משהו שאותו עיתונאי כותב ברשת וחושב שזה שטויות, איך אני יכול להתייחס ברצינות למה שהוא כותב בעיתון? אם לינוי בר גפן כותבת שטויות בפייסבוק, על סף הגזענות, איך אני יכול להתייחס אליה כמגישת חדשות נורמלית?

אזי 4 במרץ 2014

אז זהו, שפרשנים מבחנתי זה משהו שונה מאוד.
כשאני אומר עיתונאים, אני מתכוון ספציפית לאנשים שקודם כל התפקיד שלהם הוא להביא עובדות, ורק אחר כך להסביר מה הן אומרות.
(ברור לי הבילבול שיצרתי, כי גם פרשן הוא עיתונאי)

כשמדובר בלחוות דעה, אני לא מבדיל בין פרשן בהארץ, ידיעות אחרונות, ישראל היום, וואלה, מאקו, דה באזר או טוויטר.
יש פרשנים שאני מעריך יותר או פחות. יש פרשנים שאני מסכים איתם יותר או פחות. ורק אחרי שאקרא אותם מספיק פעמים אני אדע את מי אני ממשיך לקרוא ואת מי לא.

פרובוקטורים קל מאוד לזהות.
אם אני עוקב אחרי אדם שהוא פרובוקטור, זה כי אני משתעשע מהפרובוקציה. אף פעם אדם כזה לא יגרום לי להתרגש ממשהו.
(ואני אישית ממש נהנתי מסוגית העתקת הציוצים :) . עקבתי בשקיקה כמו עקרת בית מול ערוץ ויוה+)

אריאל גרייזס 4 במרץ 2014

אני חושב שהמורשת הכי גדולה של הפוסט מודרניזם זה שאין כזה דבר "עובדות". ואני חושב שבזכות הרשתות החברתיות, הידע שלנו לגבי זה הוא גדול הרבה יותר מאשר פעם. ולכן אנחנו (לפחות אני) מתייחסים בהרבה יותר זהירות לכל דבר שיש היום בעיתונות. לטעמי, אין כבר הבדל כזה בין פרשן לבין עיתונאי מדווח, כשמישהו מדווח על משהו, הוא עושה את זה לפי זווית הראיה שלו. אין כזה דבר אוביקטיביות.
וגם אני נהניתי מנושא העתקת הציוצים (במיוחד שהמעתיק המדובר הוא אוהד יונייטד), אבל תוך כדי כל הזמן ניקרה בי תחושה של "איך אפשר להתייחס לנושא כל כך לא משמעותי בכזאת רצינות?"

אחד 4 במרץ 2014

העובדה שלחברה כמו פייסבוק יש בכלל 19 מיליארד דולר על מנת לרכוש את ווטסאפ היא כבר שערוריה בפני עצמה. ההמצאה הכי מיותרת של המאה ה21.

אריאל גרייזס 4 במרץ 2014

לפייסבוק יש צדדים רעים וצדדים טובים, אני לא אוהב להיות כל כך חד משמעי בנושא, אני חושב שיש לפייסבוק כמה וכמה יתרונות עצומים

אר 4 במרץ 2014

ווטסאפ משנה את האופן שבו אנשים מתקשרים. בגלל זה היא שווה כל כך הרבה. בעיקר טקסט. בקבוצות. סוגי קשרים אחרים. רגשות במופעים חדשים וכו'.
כל השיקולים הכלכליים והמחיר הספציפי ששווה לפייסבוק לשים זה עניין אחר. פחות מעניין.

matipool 4 במרץ 2014

וואללה , אני פתאום מרגיש קצת מיוחד לאור העובדה שאין לי פייסבוק ( אני כמראה בעל חיים ) ואני לא יודע מה זה האשטאג ( או משהו כזה . ראיתי את המילה הזו אתמול אצל טב"י ) .
לזכותה של וואטסאפ ייאמר שהיא תורמת לגיבושים ומפגשים משפחתיים מורחבים ואם הח'ברה שם מגזימים , אני פשוט לוחץ "השתק" לשבוע .
חוץ מזה – ארץ נהדרת מג'עג'עת כבר כמה עונות , זרחוביץ מעולה ( גם ברדיו עם טייכר שלצערי לא יצא לי מספיק לשמוע אותם ) , סרט עלילתי בהחלט יכול להיות יצירת מופת ותוחזר שבתרבות בהקדם .

אריאל גרייזס 4 במרץ 2014

#
רק בשביל הרקורד..

D! בארץ הקודש 4 במרץ 2014

מסכים מתי,
אני גם מרגיש כמו חיה – חיה שטוב לה.

והוואטס הוא בדיוק מה שאמרת וארחיב. בקבוצה של החברה מהצבא שלנו יש אנשים שמעולם לא השמיעו מילה, אבל אם פוגשים בהם פעם בשנתיים הם יודעים עלייך משהו, מה שעבר עלייך, יש כן איזו קירבה אחרת.
אפשר היה לחשוב שהיא תהיה מאד שטחית או אפילו לא אמיתית אבל היא מאפשרת מעבר מאד מהיר לעומק כשכן נפגשים. אני חושב שזו הגדולה האמיתית שלה. טוב – לפחות עבורי – בכל זאת פוסט על פוסט

אר 4 במרץ 2014

היתה לי תגובה נורא חשובה לכתוב. אבל אז הבנתי שאני ישר נופל בפח פוסט פוסט. יאללה, תפסיקו לבזבז את הזמן. אתם לא כאלו חשובים.

עידוקוליס ליפשיץ 4 במרץ 2014

אתה בחברה טובה… גם אנשי מקצוע נרתמו לעניין:
http://tech.walla.co.il/?w=/4028/2725853

סימנטוב 4 במרץ 2014

אאוץ'! אני עוקב אחריו וחשבתי שהוא מבריק כשקראתי הסטטוס הראשון

שחר ד. 4 במרץ 2014

קשה לי לא להסכים איתך. אני פוחד מהיום שנעבור לשלב הבא (הפוסט-הפוסט-הפוסט), אבל אולי זה סתם הופך אותי לזקן…

הערה לגבי תקציב משרד החינוך – התקציב שלו ל-2014 עומד על 44 מיליארד שקלים (נמוך ב-8 בלבד ממשרד הביטחון), שגם אם הוא נמוך מהמחיר שניתן לווטסאפ הוא עדיין עצום. הבעיה שגם עם תקציב כזה לא יודעים מה לעשות…

יהודה 4 במרץ 2014

לא מבין למה אתם צמודים ל"מנשמע" ודומיו.
אתם עובדים אצלם.תיכנסו רק מתי שאתם צריכים וזה יחסוך לכם הרבה זמן.

חובק 4 במרץ 2014

אה… ועוד דבר יה גרייזס… מי שמכיר אותך יודע כמה אתה דומה לזרחוביץ, מדבר כמוהו ועם הומור דומה… (סליחה על האאוטינג). אז אני חושב שגם אתה מוטה כשאתה מחמיא לו….

אסף the kop 4 במרץ 2014

אריאל,
תשמע סוד.
אפשר לחיות מצוין בלי פייסבוק ואפילו בלי "ארץ נהדרת".
הרעיון המהפכני הזה, של חברים שאתה אשכרה מכיר ואפילו נפגש איתם מדי פעם עדיין לא פשט את הרגל.

Comments closed