בואו בנות (1)

לרגל יום האשה הבינלאומי - למה מצב הספורט הנשי בארץ כל כך גרוע?

In כללי

הפוסט הזה זה משהו שרציתי להעלות מזמן, אבל הוא התעכב מכמה סיבות ועכשיו, לרגל יום האשה הבינלאומי, אני חושב שזה זמן לא רע לדון בו.

בגלל שהתחום של נשים בספורט בארץ הוא נרחב ובעייתי, אני אפצל אותו לשני פוסטים (אולי יותר, אם יעלו לי עוד רעיונות). זה של היום יתעסק במעורבות של נשים בספורט פעיל וזה שיעלה מחר (אי"ה), יתעסק בתקשורת הספורט ויחסה לנשים.

אני מזהיר מראש שמדובר בפוסט לא הכי קוהרנטי בעולם. אני לא בטוח אם יש בו תובנות חדשות, מה שבטוח זה שאין בו תשובות ברורות. הבעיה בנושא הזה, של נשים בספורט הישראלי, זה לא המחסור בתשובות אלא בכלל המחסור בדיבור עליו, ואת זה אני רוצה לנסות (קצת) לשנות.

*

בואו נתחיל מקביעה אחת די ברורה – הנוכחות הנשית בספורט בארץ, בטח בהשוואה לעולם, היא מינימלית.

ספורט נשי יש בארץ מאוד מאוד במשורה. המקום העיקרי שבו ספורט נשי מצליח הוא בענפים היחידניים. בטניס, אפשר לטעון שנשים הצליחו לא פחות מגברים (בטח ב-20 שנה האחרונות, כשסמאשנובה ואחריה שחר פאר הגיעו להישגים שאף גבר באותן שנים לא השיג, עם כל הכבוד לארליך ורם) וגם שחיה וג'ודו וסיף וכמובן הספורט הימי, שבו ישראל מצליחה באופן מסורתי, הם ענפים שבהם לנשים יש יצוג נכבד מאוד בארץ.

הבעיה היא שכשמסתכלים על הענפים מושכי הקהל, אלו הקבוצתיים, רואים מעט מאוד מזה. הכדורסל הנשי, כמו שכבר כתבו השבוע לפני, דעך פה לחלוטין. הכדורגל הנשי, שבעולם תפס את הנישה שלו ומתפתח משנה לשנה, לא קיים לחלוטין בארץ. תתפסו את אוהד הספורט הממוצע ותשאלו אותו אם הוא מכיר קבוצה אחת מליגת הכדורגל הנשית ואני תוהה אם תמצאו מישהו כזה. תשאלו על שחקנית כדורגל נשים ותקבלו תמיד תשובה אחת – סילבי ג'אן. זהו.

women_soccer

(בהערת אגב, אם תשאלו אשה בארץ על כדורגל נשי תקבלו עוד פחות תשובות, וזאת בעיה נוספת שאני אדבר עליה עוד שניה).

למה הספורט הנשי לא מתפתח בארץ? לטעמי, הסיבה היא מאוד פשוטה – נשים לא עושות ספורט. או יותר נכון, ילדות לא עושות ספורט. ספורט נתפס בארץ כמקצוע גברי וילדה שתאמר שהיא הולכת לשחק כדורגל תיתפס מיד – לא רק על ידי העולם הגברי, אלא גם על ידי זה הנשי (לצערי) כגברית, לסבית וכל שאר הסטריאוטיפים.

בכלל, עוד לפני זה – האם אתם זוכרים אי פעם מגרש כדורסל או כדורגל בבית הספר, אפילו היסודי, שלכם שבו בנות שיחקו? אני לא זוכר כזה דבר. וכשאני מסתובב פה בישוב שלי אני דווקא רואה הרבה ילדים משחקים במגרשים, מעטים מאוד מהם הם בנות.

בנות בארץ, לא רק שהן לא מעודדות לעסוק בספורט, הן אפילו מעודדות לא לעשות כן. לכן, לא במפתיע, אנחנו רואים הצלחה של נשים בספורט במקומות שהם יחידניים. כאלו שילדה צעירה לא צריכה תמיכה של עוד בנות שישחקו איתה, אלא יכולה להתאמן לבד, אם היא מספיק טובה. כמובן, בסוגי ספורט מהסוג הזה, תמיכה של הורים שכן דוחפים את הילדה, עשויה להספיק.

*

אם אני משווה את המצב לארה"ב, שזאת הדוגמא העיקרית שאני מכיר, אז אנחנו נמצאים במקום רע, רע מאוד. כבר הבאתי נתון בעבר שילדים ישראליים עוסקים מעט מאוד בספורט. אבל כשמגיעים לילדות ישראליות, המצב הוא מזעזע. אם אני זוכר נכון, רק 5% מהבנות מתחת לגיל 15 עוסקות בספורט בכמות שמומלצת בגיל הזה. זה לא רק חבל בשביל המדינה שאין ספורט נשי, אלא גם בשבילן, כי ספורט בגיל הזה ידוע מהרבה מאוד מחקרים כעוזר בהמנעות מבריחת סידן בגילאים יותר מבוגרים – אחת הבעיות הכי חמורות של נשים מזדקנות.

כשאני נזכר בעיירה שבה גרתי בארה"ב, שלידה היה קומפלקס של ספורט שבו קבוצות על קבוצות של נערות היו משחקות סופטבול באמצע שבוע ובעיקר סופי שבוע – הכל בתמיכת ההורים שלהם – אין לי אלא לקנא.

אז מה כן אפשר לעשות?

ובכן, החלק הראשון הוא שאלה תקציבית. אם דיברתי על ארה"ב, הרי ששם נכנס לפני שנים רבות כבר טייטל 9, המפורסם מאוד, שהכריח את כל המכללות להקציב בדיוק את אותו סכום שהן מקדישות לספורט גברי – גם לזה הנשי.

מה שזה אומר שאם מכללה צריכה לתת 100 מלגות ספורט לשחקני פוטבול וכדורסל ובייסבול, אז היא צריכה לתת גם 100 מלגות מקבילות גם לנשים. עכשיו תחשבו איזה כמות של ענפי ספורט, לאו דווקא פופולריים או מעניינים, כמות הכסף הזאת תומכת. בכל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה, יש קבוצת כדורסל נשים וסופטבול נשים ולפעמים גם גולף ולקרוס ואתלטיקה ואפילו הוקי ואם לבחורה יש אינטרס להגיע לאוניברסיטה על מלגת ספורט (כי מדובר בסכום מאוד גדול של שכר לימוד שנחסך ממנה), הרי שיש אינטרס גם לבתי הספר להחזיק מגמות דומות ואתם רואים לאן אני חותר.

אני לא אומר שהמצב הזה מושלם. מבין כל ענפי הספורט שהזכרתי, רק הכדורסל מחזיק ליגה מקצוענית שבה נשים יכולות להמשיך להתחרות אחרי האוניברסיטה, ורובן של הנשים לא ממשיכות להתעסק בספורט איך שהן מסיימות אותה – אבל הבסיס נמצא שם.

בארץ, כמו שאמרתי, זה לא קיים בכלל. הבעיה היא שבארץ תקציבי הספורט גם ככה ניתנים בצמצום. המדינה לא יכולה לתמוך בכל הענפים (אם כי היא מנסה וכך מעט הכסף שיש מתפזר על הרבה מאוד ענפים – וגם זו בעיה) והספורט הנשי, בלי תמיכה ממשלתית, פשוט מתקשה להתקיים.

*

אבל הבעיה היא לטעמי טיפה יותר רחבה מכך. זה לא רק שנשים לא עושות בארץ ספורט ולא מקבלות תקציב לזה – הן גם לא מעורבות בספורט בכלל.

כתבתי בעבר, במשהו שאנשים מסוימים אולי ראו כשוביניזם (אני מבטיח לכם, זה לא) שכשנשים מתחילות לדבר איתי על תופעת ספורט כלשהי (בפעם האחרונה שכתבתי על זה, זה היה על מסי וברצלונה), אני יודע שאותה תופעה הפכה למאוסה.

לא בגלל שאין נשים בארץ שאוהבות ספורט ובאמת מבינות ספורט – אלא בגלל שיש כל כך מעט מהן.

אם בארה"ב ובאירופה אתה רואה נוכחות הולכת וגדלה של נשים ביציעי הספורט – לפעמים זה אפילו מתחלק חצי-חצי (למעט בפוטבול, שעדיין נתפס כתחום גברי למדי, וגם זה הלוואי עלינו כמויות כאלו של אוהדות), הרי בארץ ספורט הוא תחום גברי כמעט לחלוטין. לא רק על המגרש, אלא גם ביציעים.

בחורה שמדברת על ספורט, אוטומטית יתיחסו אליה בזלזול, והאמת היא שאם הייתי אשה הסיכוי שהייתי מוכן להגיע למגרשי הספורט בארץ – על הקללות, התנאים הנחותים, הרעש והלכלוך שבהם – הוא די אפסי. חווית הספורט בארץ היא בדיוק הפוך מלהיות women-friendly, וזה לא מפריע לאף אחד כי האמת היא שגם אין דרישה כזאת.

כמו שאמרתי – ספורט בארץ (קצת כמו הצבא) נתפס כתחום גברי, וזהו.

*

אז איך משנים?

קודם כל, זה עניין של תקציבים.

רק הפניה מאסיבית של כסף ממשלתי (טוטו, למשל, צריך לדעתי לממן ספורט נשי על חשבון הכדורגל) עשויה לעשות פה איזה שהיא תפנית. הלוואי, באמת הלוואי, שאיזה שדולת נשים תקדם רעיון שכל תקציב שהמדינה (ובמדינה, אני כולל את הטוטו) מפנה לספורט גברי, היא תחויב לתת תקציב זהה לספורט נשי.

לצערי, אני לא רואה אף אחד דוחף את זה, כי זה פשוט לא בפריוריטי של אף ארגון נשים. בדיוק בגלל זה, תקציבים לבד לא יספיקו.

צריך עוד משהו – גם רצון מהצד השני. נשים בארץ חייבות לדרוש את זה.

זה די מדהים, לטעמי, שיש לנו שרת ספורט ועדיין היא עושה כל כך מעט לטובת הספורט הנשי ובכלל לטובת נשים בספורט. אני חושב, במאמר מוסגר, שזאת בעיה כללית של נשים במקומות בכירים – סוג של חשש כאילו הן יתפסו כתומכות במגזר שלהן (אני ארחיב על זה קצת יותר מחר בנושא של התקשורת), וזה מאוד מאוד חבל.

livnat

נשים בארץ, ואני בטוח שיש הרבה שהיו רוצות להיות הרבה יותר מעורבות בספורט, צריכות לדרוש את התנאים בשביל זה. וגם עלינו הגברים מוטלת החובה לנסות לשנות את המצב.

*

בכל זאת, אני אסיים בנימה אופטימית. כשרצתי במרתון תל אביב שבוע שעבר, זרקו נתון שמעל 30% מהמשתתפים היו נשים. אני חושב שקשה להעריך עד כמה מדובר פה בשינוי מגמה, כשספורט עממי עד לא הרבה זמן היה נתפס כענף גברי כמעט לגמרי (ממחקר לא רשמי שערכתי בקרב רוכבי האופניים שאני פוגש בזמן הריצות שלי, אני לא חושב שאחוז הנשים שם עובר את ה-10% במקרה הטוב, כך שיש עוד לאן לשאוף).

בדיוק כמו במקרה של הספורט הכללי בארץ, נדמה שהבשורה מגיעה מכיוון הספורט העממי. עכשיו צריך שמישהו יתחיל לעזור.

34 Comments

אסף THE KOP 7 במרץ 2014

לגבי שרת הספורט…

נכון, היו לה קטעים מביכים עם קפיצות לפודיום, אבל… לגבי מה שהיא עשתה עם שלטון הלוזוניה וחלוקת הכספים למרכזים מגיע לה שאפו ענק ומדלית הוקרה.

אי אפשר לנהל חזיתות רבות במקביל. אחרי שהיא תנקה את האורוות, אולי יתפנה לה זמן לקדם את הספורט הנשי.

roei034 7 במרץ 2014

הבעיה מתחילה ממערכת אי-חינוך הספורט מהגיל הצעיר-גם בנים דרך אגב. הפתרון שלי הוא התנתקות המרכזים או הקבוצות מגיליי הנוער-חטיבת ביניים- ומעבר לטורנירים גדולים של בתי ספר במספר מקצועות אותו יבחר כל בית ספר על פי כישורי התלמידים. לצורך זה יצטרכו כמובן מאמני ספורט ולא מורי ספורט בכל מקצוע ספורטיבי. כשכל בית ספר יחויב להשתתף בתחרות אתלטיקה כבסיס. רק לחשוב כמה אצנים- אצניות למרחקים ארוכים מהעדה האתיופית נרוויח מזה.

Amir A 7 במרץ 2014

השינוי לא יבוא מהפניית תקציבים. קודם להפניית תקציבים צריך לשנות את התפיסה שספורט שייך לגברים. היום, ברגע שקבוצה מנצחת משחק משמעותי וכנגד כל הסיכויים, מיד המאמן/המנהל/השחקנים יצאו לתקשורת בהצהרות ש-"שיחקנו כמו גברים". תטפל בזה קודם כל ואחר כך יבואו התקציבים.
גם בארה"ב התקציבים הגיעו אחרי השינוי בתודעה בנוגע לזכויות הנשים בספורט (ובכלל) ולא השינוי בתודעה הגיע בעקבות התקציבים.

אריאל גרייזס 7 במרץ 2014

השיחקנו כמו גברים זה משהו גלובלי. אבל זה לא אומר שאתה לא צודק, זה חייב לבוא בד בבד – תקציבים וגם שינוי תפיסה. זה גם מה שאני אומר בטור

ירוק 7 במרץ 2014

אתה צודק. עם זאת, צריך לציין שגם בארה"ב המצב רחוק מלהיות מושלם (הוא טוב מהמצב בישראל, אבל זו לא חכמה גדולה), ועדיין יש פער משמעותי בין גברים לנשים. רק לא מזמן פורסם מחקר על ההבדלים (בהשתתפות ובשכר) בין גברים לנשים בסיליקון וואלי, והם לא קטנים.

מה שכן – מדברים על זה, ויש נסיונות לשנות (למשל חממות סטארט-אפים עם פוקוס על נשים יזמיות). זה מתחבר למה שאתה אמרת – בישראל זה הרבה עניין של היעדר שיח.

ירוק 7 במרץ 2014

(התגובה לאמיר, סליחה)

Amir A 7 במרץ 2014

בהחלט יש כאן פערים, אבל הפליית נשים בארה"ב מוקצה באופן רשמי. לפני יומיים ראיתי איזו כתבה בישראל שבה מעסיק כתב לאישה שהיתה מעוניינת בעבודה שהוא מחפש רק גבר. מעסיק כזה בארה"ב היה פושט את הרגל אחרי התביעה שהוא היה חוטף.

ג'וני 7 במרץ 2014

בנות בארץ הולכות בעיקר לכדורסל ולא סתם זה הספורט הנשים הפופולרי המצליח ביותר

כל השאר רוקדות או עושות אירובי ,חדר כושר וכ'ו

הסיבה שאין הרבה ספורט נשים זה אך ורק בגלל שאין חשיפה בתקשורת.
עיתונות הספורט מתייחסת רק לספורטאים ולא לספורטאיות
ורק אם את נראית כמו דוגמנית יש מצב שתקבלי יחס מועדף כמו שראפובה מהטניס.

ניצן נ. 7 במרץ 2014

לדעתי הביקורת צריכה להיות כלפי הרשויות המקומיות ולא כלפי השרה או משרד הספורט. יש גבול לכמה אפשר לדרוש ממשרד עם מעט תקציבים.
כל עירייה בוחרת היכן לשים את הכסף: חינוך, גינות וכיכרות או סתם משכורות מנופחות למקורבים.
שאלה שעלתה לי תוך כדי קריאה היא כמה מתושבות אשדוד ורמלה משחקות כדורסל או כל פעילות ספורטיבית אחרת בזכות ההצלחה של קבוצות הכדורסל שלהן. העיריות הללו (ויש עוד) משקיעות מיליונים בקבוצות ספורט מקצועניות שלא בטוח מעודדות נערות לשחק כדורסל. נראה לי עדיף לשים את הכסף העירוני במוסדות שיעודדו נערות לעשות בספורט.

אריאל גרייזס 7 במרץ 2014

אתה נוגע בסוף במשהו שרציתי לדבר עליו אבל ברח לי – נושא שאני אקרא לו "סולידריות נשית". גם הנשים בארץ שאני מכיר שמתעניינות בספורט, מתעניינות בספורט גברי ולא נשי. כלומר, יש מעט מאוד נשים שתומכות בספורט הנשים בארץ. אני מניח שיש לזה הרבה סיבות טובות (מרביתן אותן סיבות שגברים לא תומכים בזה), אבל גם זה חשוב כדי לדחוף את הספורט הזה בארץ

אדם 8 במרץ 2014

אני לא יודע איך זה ברמלה ובאשדוד או איך זה ברמת השרון היום אבל עד לפני 5 שנים בערך היו מאות ילדות בביה"ס לכדורסל של רמת השרון.

עוד אופיר אחד 7 במרץ 2014

אני חושב שכל הנקודות שהעלית נכונות וחשובות.
יש לדעתי שתי סיבות עיקריות שאנשים צופים בספורט: איכות ומסורת. איכות אין בספורט הנשים יחסית לספורט הגברים, אבל איכות גם אין בליגת העל בכדורגל לעומת הליגות האירופאיות, ובכל זאת אנשים צופים בה. הסיבה היא המסורת, הקבוצות נתפסות כמייצגות משהו שהוא מעבר לכדורגל, הן מייצגות קהילה או ערכים. זה חסר לספורט הנשים, גם בגלל שבימים החשוכים של הערוץ היחיד בטלוויזיה שידרו ספורט גברים בלבד, וכך קיבעו את מעמדו כספורט הייצוגי היחיד, וגם בגלל שפעם ספורט באמת נחשב גברי בלבד. לספורט הנשים חסרה היסטוריה.

הייתי רוצה לראות יותר נשים מבינות שספורטאיות הן פמיניסטיות אמיתיות, שלא פוחדות להזיע ולהפגין כוח. מכאן צריכה לבוא מסורת חדשה של עידוד קבוצות נשים: אם אוהדים של סט. פאולי הולכים למשחקים שלה כי היא מייצגת בשבילם ערכים אנרכיסטיים בלי קשר לרמת הכדורגל שלה, אין סיבה שנשים וגברים לא יילכו לספורט נשים כי הוא מייצג ערכים שוויוניים, בלי קשר לרמה שלו.

הטוטו הוא גם נקודה חשובה. הכסף שלו הוא כסף ציבורי, אבל הוא משקיע 80 מיליון ש"ח מתוכו בליגת העל בכדורגל, כי היא מביאה יותר מהמרים. כלומר, כסף ציבורי הולך לעידוד הימורים במקום לעידוד ספורט.

שחר ד. 8 במרץ 2014

מצב הספורטאים בארץ פשוט זוועתי (אפילו בכדורגל) בכל מדד שתבחר כשרק 25% מהספורטאים בארך הן ספורטאיות.
אחרי שאמרתי את זה, אני עדיין חושב שבעיית הספורט הנשי בארץ יותר קטנה משנדמה לך (ואפילו התייחסת לזה בפוסט). ילד שרוצה להתעסק בספורט צריך תמיכה – תרבות ספורט, מתקנים וחברה.

החלק הראשון לא קיים מבחינה ציבורית, ועל כן זה משהו שנרכש בבית. ילד שרואה את הוריו (אביו בד"כ) יושבים מול הטלויזיה עם צלחת גרעינים על הכרס בד"כ לא יהפוך לספורטאי מקצועי (ובמידה וכן יסבול "מתחלואי הספורטאי הישראלי"). לעומתו ילד שרואה את הוריו מקיימים תרבות ספורט ילכו גם הם (בד"כ) בדרך הזו – הבנים אחרי האבות והבנות אחרי האמהות.
כמות הספורטאיות העממיות (ריצה, טריאתלון, מאמא נט וכו') ההולכת וגוברת מסמנות שינוי מגמה. היום הספורט הוא כבר לא נחלת המין הגברי, אלא אפיק לגיטימי לנשים – וכשיש רגל בדלת זה נותן תקווה גם לענפים האחרים. אני צופה עליה משמעותית של מספר הנשים העוסקות בספורט במדינה – ולא, לא יהיה לזה שום קשר לפרויקט של משרד הספורט והטוטו.

ואם כבר טוטו, אהבתי מאד את ההצעה שלך בנוגע לחלוקת הכנסות הטוטו, זה יהיה איזרוח יפה של טייטל IX (היום, עפ"י הקריטריונים החדשים, כל ספורטאית תספר כ-1.5 במניין הספורטאים באגודה ותקבל תקצוב בהתאם).

קסיוס קליי 8 במרץ 2014

זה לא עניין של תקציבים.

זה פועל יוצא שאין פה תרבות ספורט אמיתית.

אם כבר הזכרת את ארצות הברית, אני בטוח שיצא לך לדבר עם הבנות האמריקאיות וגם אם הן לא עוסקות בספורט רובן היו די בעניינים
מבחינת חיבור לפוטבולכדורסל.

לך תדבר פה על מכבי חיפה עם מישהי.. היא עסוקה בלצלם ולהעלות לפייסבוק כל דבר שזז.

עזוב זה לא מעניין אותן יותר מדי, אני יודע שאני מדבר ברמה כוללנית אבל תסתכל מסביב.

וזה לא ישתנה גם אם תשפוך עכשיו מליארד שקל, די איבדנו את המומנטום בקטע הזה.
אגב, זה לא שיש כאן ספורטאים כאלה גדולים אצל הגברים.
במדינות שיש להן ספורטאים גדולים יכולות לצמוח ספורטאיות גדולות.

אלון 8 במרץ 2014

תקציבים ומגרשים זה חשוב אבל לא זה מה שיגרום לילדות לעשות יותר ספורט. הכל תלוי בהורים. אם ההורים יקחו את הבנות לשחק כדורגל אז יהיו יותר בנות 15 שישחקו. אני שיחקתי כדורגל ואחותי לא, אני מאמין שאצל רוב הקוראים פה המצב זהה. עכשיו, כמה מהקוראים פה ידאגו שהבת שלהם תשחק כדורגל אפילו אם הארץ תתמלא במגרשי כדורגל.

גיל 8 במרץ 2014

מאוד קשה לשנות תרבות ספורטיבית אבל גם בארה"ב, שם לספורט הנשים יש פריחה ברמות הילדים והקולג'ים, אין כמעט שום ספורט נשי בולט. יש קצת טניס וכדורסל אבל רוב האנשים פשוט לא מתעניינים בספורט נשים.

מאשקה 8 במרץ 2014

אריאל אתה צודק, ואני כותבת זאת בצער רב כאוהדת, אוהבת ספורט וכאחת שלפני 40 שנה עסקה בספורט פעיל עד רמה של שחקנית בנבחרת ישראל בכדורעף, והיום אוהדת "שרופה" עם מינוי בכדורסל.
הזמנים השתנו, יש גם הרבה יותר מורי ספורט גברים נאשר מורות ספורט.
הכול מתחיל בחינוך בבית הספר היסודי והלאה, אח"כ החשיפה התקשורתית שהיא ממש אפסית. זכור לי ההליכה לבג"צ (לפני כ – 10) של אורנה אוספלד למען שידורי משחקי כדורסל נשים בטלוויזיה בשידור ישיר. ומה עזרה ההחלטה החיובית של הבג"צ ?
יעל ארד עם המדליה שלה מברצלונה הייתה דמות אישה שסחפה הרבה בנות לג'ודו.
נשים גם נמנעות להגיע למגרשי הכדורגל כצופות, בגלל התנאים של האצטדיון עם השירותים וכו', בכדורסל המצב יותר טוב, יש הרבה נשים בקהל. אולי בשל כך נשים עושות ספורט "אישי" ברכיבה על אופניים, ריצה, וגם חדרי כושר שזה לא בדיוק ספורט.
יש הרבה מה לעשות בנושא ספורט הנשים הארץ, וטוב שהעלית זאת כאן. אנחנו כאן רק מדברים /כתובים ולא עושים. חבל.

ג'וני 8 במרץ 2014

נשים עושות ספורט "אישי" ברכיבה על אופניים, ריצה, וגם חדרי כושר שזה לא בדיוק ספורט

אם זה לא ספורט אז מה זה כן ספורט? ואל תכתוב שכדורגל נשים זה ספורט כי זה ממש לא.

Drazick 8 במרץ 2014

חבר,
ראשית אני חושב שמדובר באישה, אז טעית במין הפונה שלך.

בחדר כושר, לכאורה, את האלמנט התחרותי, שהוא העיקרי בספורט, ולכן אפילו שח מט קרוב לספורט יותר מאשר תרגילים על מכשירים בחדר כושר.

אם כבר תערבב אלמנטים יותר מעניינים שאפשר לעשות בחדר כושר, אז תקבל ספורט, בצורה המרהיבה שלו…

avri 8 במרץ 2014

I agree that 50% of the Toto's money should go to women, but not to professional sports. Like in the US, it should go to university sports (create a decent college league for girls), for scholarships, infrastructure and early years education. This way we will achieve so much more than just paying professional (american) basketball players insane salaries, in a sport, that like YOU said in previous comments, isn't, and can't be, very popular

עמית זילברבוש 8 במרץ 2014

ישבתי בקפה כלשהו ולידנו ישבה סבתא עם נכדיה – הוא והיא, הערכתי בגילאי 6+. הנכד ידע לספר שמסי ארגנטינאי. הנכדה ידעה להסביר לו "אבל רונאלדו יותר חתיך…" (גיל 6, כן?).
זו סתם אנקדוטה, אני אפילו לא יודע אם היא קשורה – מצד אחד חשבתי שזה מגניב שהסבתא מדברת עם נכדיה על כדורגל ושהנכדה מכירה את מסי. מצד שני הזדעזעתי קצת ממה שהיא יודעת בגיל 6.

בכל מקרה, אני חושב שנגעת בנקודות שאני מסכים איתן – בעיקר העובדה שבנות פחות מעודדות על ידי הסביבה להתעסק בספורט.
כשתהיה לי ילדה אני בטוח שחינוך לכדורסל וכדורגל יהיה בבסיס הערכים שלה :).
אני חושב, שעצם זה שיכתבו וידברו על ספורט נשי, ולא רק ביום האשה הבן לאומי זה כבר משהו שיכול להזיז פה משהו. לפחות ככה אני מקווה.

עדי אבני 8 במרץ 2014

אני חושב שאני אהיה קצת פוליטקלי אינקורקט, בייחוד ביום האישה הבינ"ל, אבל בכל זאת.
החיברות (סוציאליזציה) של גברים ישראלים לספורט עולה בהרבה על החיברות של נשים. בטח לספורט קבוצתי. אני לא בטוח שזה תפקידה של המדינה להתערב בתהליכי חיברות, ואם כן, זה יותר בקטע של חינוך לספורט כדרך חיים (ספורט עממי, ספורט במובן בריאות) ולא ולא כמקצוע.
המדינה יכולה להחליט שהיא משקיעה בחינוך הזה תקציבים או משנה את התקצוב הנוכחי, אבל לדעתי היא תיצור את ההפך המוחלט- קריסה של הענפים הגבריים בגלל מחסור בתקצוב ואי הצלחה בהרמת הענפים הנשיים מחוסר ביקוש בציבור.

אני חושב שתקצוב ממלכתי של ספורט מקצועני (ע"י הטוטו) או של ספורט אולימפי לא צריך לעמוד תחת הגבלות של שוויוניות מגדרית, בדיוק כפי שהוא לא צריך לעמוד תחת הגבלות על רקע עדתי.
התקצוב צריך להיות על רקע שחקנים פעילים ועניין ציבורי. ואם יותר גברים מתעניינים ועוסקים בספורט, הם צריכים להיות מתוקצבים יותר.

אריאל גרייזס 9 במרץ 2014

הגישה שלך היא מאוד בעייתית, היא מחזקת את מי שחזק כבר, אישית אני לא מבין למה הטוטו (כלומר, המדינה) צריכים לממן שכר מופקע של מאות אלפי דולרים לשחקני כדורגל שלא שווים פרוטה. הרבה יותר הגיוני לדעתי לתמוך בענפי ספורט שבלי מימון לא יצליחו להסתדר – כן, גם אם אין להם רייטינג.

משה אהרון 9 במרץ 2014

אריאל.
נתחיל עם הקביעה הברורה שלך. אם ההתייחסות שלך היא רק לכדורגל אז אתה צודק הנוכחות הנשית מינימלית, אבל מה לגבי מקצועות אולימפיים? ירדן ג'רבי ואליס שלזינגר בג'ודו, שחר פאר בטניס, לי קורזיץ בשייט. ברור לי גם שיש הטייה גורפת לגברים אבל מה שנחמד במשחקים האולימפיים זה שאם יש הזדמנות למדלייה זה כבר לא משנה אם זה גבר או אישה מבחינת הוועד האולימפי. מה שמביא אותי לקביעה השנייה שלך. יש כ"כ הרבה מקצועות ספורט שאין להם סטריאוטיפ גברי. שוב לא הכל זה כדורגל. שוב מקצועות אולימפיים. דבר נוסף, ליגת הכדורסל הנשי למעט כדורגל וכדורסל גברים היא הליגה הכי מקצוענית שיש בארץ. כן יותר מהכדוריד הגברי ויותר מהכדורעף הגברי.
מצב הנשים בספורט הישראלי לא מזהיר. אבל ההנחות שהבאת ברישא של הפוסט מאוד מוגזמות וגם מייצרות תודעה ששום דבר מלבד מקצועות הספורט הפופולאריים אינם שווים השקעה.

אריאל גרייזס 9 במרץ 2014

תקרא עוד פעם את הטור, כי נראה לי שלא הבנת מילה ממנו

משה אהרון 9 במרץ 2014

קראתי שוב לבקשתך. התייחסותי אינה לעיקר התוכן כי אם לרישא.
"הבעיה היא שכשמסתכלים על הענפים מושכי הקהל, אלו הקבוצתיים, רואים מעט מאוד מזה". הענפים מושכי הקהל הם ענפים מושכי קהל בתחום הגברי. איזה רייטינג יש לכדורגל נשים בעולם? אם אנחנו מדברים על פופולאריות אז שים רגע בצד המקצוענות, כי פופלאריות זה רייטינג ועניין תקשורתי. אני מבטיח לך שכל אנגלי ידע להגיד את הזוכות בארד במשחקים האולימפיים האחרונים לפני שהוא יכיר כדורגלנית אחת. אני בטוח שהאצניות האמריקאיות מוכרות יותר מאשר כוכבות ליגת הכדורסל. הקביעה שלך שענפי הספורט הקבוצתיים ואני מניח שאתה מדבר על כדורגל וכדורסל הם מושכי קהל לא ברורה לי.

אריאל גרייזס 9 במרץ 2014

אני מדבר על ישראל, ובישראל מה לעשות, ג'ודו ושיט לא מושכים רייטינג. הענף היחיד שמושך רייטינג שהוא אינדבידואלי הוא טניס.
זה לא חוכמה להכיר זוכות במדליה, גם בארץ ידעו להגיד מי זאת יעל ארד, החוכמה היא להצליח להתפרנס מהמקצוע וכו'. לך לארה"ב ותראה שמיה האם, לדוגמא, היתה פופולרית לא פחות מבעלה, כוכב הבייסבול

משה אהרון 9 במרץ 2014

גם בישראל, להערכתי ג'ודו נשים מושך קהל יותר מכדורגל נשים. ברור ששתיהן מושכות קהל ברמה נמוכה להחריד, אבל בכל הקשור לנשים הענפים הפופולאריים בישראל אינם הקבוצתיים אלא האולימפיים.

אריאל גרייזס 9 במרץ 2014

אבל זה פשוט כי כדורגל הנשים לא מפותח פה. מבחינת פוטנציאל, לכדורגל נשים יש הרבה יותר פוטנציאל קהל מאשר לג'ודו נשים, שהוא ענף נישה. עובדה היא שכדורסל נשים כן מושך יותר קהל בארץ מאשר ג'ודו, נכון?

קורא מזדמן 9 במרץ 2014

אריאל שלום,

ראשית תודה על טור מעניין – נחכה לחלק השני.

שנית ומעט אוף טופיק אספר מנסיון, שאפילו היוזמה האישית והנסיון לקדם ספורט וחינוך לספורט בתוך מערכת החינוך – עדיין גנים עירוניים, אפילו לא בית ספר – נדון על ידי הרשויות, מחוסר עניין או חוסר מחויבות, לכשלון;

ניסיתי לתרגל עם הילדים ספורט אולימפי יחידני, מיד אחרי שבלונדון השתתף ספורטאי מעירנו ("גאווה מקומית") – במח' החינוך בעיריה לא טרחו להגיב, מנהל מח' הספורט אמר לי "שיפתח חוג";

ניסיתי לייצר "יום אולימפיאדה" בגן, רק שיתרגלו ויחשפו – רק בנסיון הרביעי ובחלוף חודשים רבים זה צלח;

בקשתי להכיר להם את השחמט – כאן החריג, הנסיון צלח, ואכן אחת לשבוע אני מלמד קבוצת ילדים בגן (חובה, בני 5), ובדיעבד גיליתי שעירנו היא אחת מכמה בה מלמדים את המשחק ילדי כיתות א' – ב';

כעת, ועם המונדיאל ברקע, ואפילו כתירוץ להכרת תרבויות / חשיפה למדינות בעולם וכדומה, כמעט בלי קשר למשחק ולתחרות שפופולריים דיים – הגעתי לנסיון השלישי, בתקווה שיצלח;

סיכום ביניים – בהעדר הבנה שהספורט הוא דרך / אמצעי / פלטפורמת חינוך, אולי אפילו קודם לתרבות – השלטון, המרכזי והמקומי ואחד, לא יוכל להושיע, וספק אם באמת יוכל לקדם.

אריאל גרייזס 9 במרץ 2014

מסכים לגמרי, אם כי אני כן חושב שברמה הפרטנית זה כן יכול לעבוד. כלומר, אם מורה ישקיע בתלמידים שלו, הוא כן יצליח להפיח בהם את רוח הספורט – אבל ברור שבשביל הרמה המערכתית צריך יותר ממורה משקיע זה או אחר

אלכס 9 במרץ 2014

זוית אישית –
אני בן 26 ויש לי העדפה לטובת לעשות ספורט. אני מנסה למצוא פרטנרים שמוגבלים כמוני ביכולות ושעות פנאי לשחק בכל ענף שהוא (אפילו קירות נורמאליים לכדורעף או טניס קשה לי למצוא).
במסגרת הזו אני מנסה לשדל את זוגתי לעשות ספורט כלשהו. אני משמעותית יותר חזק וגבוה ממנה, ולכן חלק מהענפים יורדים מהפרק. אבל גם באלו שכן (ריצה (אני גרוע), בדמינטון, מסירות, פריזבי וכד') אין לה עניין. וגם לכל החלק הנשי של המעגל החברתי שלנו אין עניין בזה. הרושם שנוצר אצלי הוא שזה קשור בחינוך לספורט (שלא קיים), אבל בכזה שבא מהבית ובית ספר כבר לא ישנה.
בעיניי היא מפסידה לא רק את הסידן בעצמות. היא מפסידה פסגות ותהומות של רגש, השחזה של כישורים חברתיים (חסר לשנינו), חשיפה להוגנות, דרך ארץ, חישול מנטאלי, גוף תיאבון ושינה בריאים.
כל כך חבל.

אריאל גרייזס 9 במרץ 2014

אני חושב שיש נקודה מסוימת שלא דיברתי עליה ויש לה משמעות. את אשתי (שהיא בערך בגודל שלי, בניגוד אליך) ניסיתי הרבה זמן לקחת ולשחק גם כן והיינו משחקים טניס ביחד. כשאני הייתי מנצח, זה לא היה מזיז לה, לעומת זאת כשהיא היתה מנצחת, זה היה מעצבן אותי נורא. לא בגלל שהיא כאשה ניצחה אותי אלא פשוט בגלל שהפסדתי.
אני חושב שהמנגנון התחרותי אצל נשים (בהכללה, ברור שיש ויש) פחות מפותח אבולוציונית מזה הגברי. לגברים תמיד היה צורך תחרותי כדי להיות מסוגלים להזדווג ולהמשיך את הגנים שלהם, בעוד שלנשים אין את הצורך הזה. וגם זה גורם בכך שנשים פחות נמשכות לספורט (בטח תחרותי) כי אין להן את הצורך להוכיח את עצמן.
מה שכן, אחרי הרבה עבודה הצלחתי לגרום לאשתי להתחיל לרוץ וכבר יותר משנתיים שהיא רצה באופן קבוע. כך שאסור להתייאש..

אלכס 9 במרץ 2014

דווקא הדוגמה שלך גורמת לי לחשוב – היתכן שהתחרותיות שלי מייאשת אותה? כי אם היא עושה את זה רק בשביל לזוז, ואני כדי לנצח…
בכל מקרה, לא נתייאש.

Comments closed