שבתרבות – ניצוץ של גאונות

כשמגיעה סדרה כמו "בלש אמיתי", המדור חייב לחזור להופעת אורח

השבועיים האלו, בלי כדורגל (אמיתי, של ליברפול, לא השטויות של ליגת האלופות) היו קשים מאוד. מצד שני, הם באו יחסית בדיוק במקום, עם הצעת מחקר שהייתי צריך לסיים וגם עם שני הפרקים האחרונים של "בלש אמיתי" – הסדרה הכי טובה שנראתה בטלוויזיה מאז ש"הסמויה" ירדה מהמסך.

כן, כן, עד כדי כך אני הולך, אפילו שהיו לנו בקושי שמונה פרקים ממנה. ולכבוד סדרה כזאת, המדור לא יעשה קאמבק, ולו זמני? בטח יעשה!

ואם עוד לא ראיתם, אז באמת שאין לכם מה לחפש פה. גם בגלל ספוילרים אבל בעיקר כי חבל לכם לבזבז את הזמן שלכם על שטויות כמו לקרוא אותו. לכו עכשיו ותראו.

אתם עוד פה?

*

אני חושב שזה לא יבוא לאנשים בהפתעה אם אני אגיד שספרי בילוש ואחר כך סדרות בילוש היו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי מרגע שלמדתי לקרוא.

החל מספרי אניד בלייטון, דרך שרלוק הולמס וכלה בעצם בכל ספר בילוש שהצלחתי להניח את היד שלי עליו. כן, אפילו את אלו של יאיר לפיד מנסה לחקות את ריימונד צ'נדלר.

הסיבה שז'אנר הבילוש כל כך פופולרי, מעבר לעובדה שהוא מאתגר את האינטלקט שלנו, נעוץ בעובדה שהבלש, בעולם  שבו החוקים לא תמיד ברורים, הוא זה שאמור להחזיר את הסדר לקוסמוס.

כאשר מופיעה גופה (בדרך כלל) הסדר הטבעי של הדברים בעולם השתבש, נוצר בו כאוס. הבלש הוא זה שעושה סדר בדברים ומחזיר את החוקים לעולם. הוא מתפקד, בעולם נטול אלוהים (ואל תטעו, גם המאמינים הגדולים, אנחנו חיים בעולם נטול אלוהים) כדמות גדולה מהחיים שמטרתה לאכוף את החוקים. סוג של אלוהים קטן.

רק שעם השנים, דמות הבלש יודע הכל שתמיד נמצא בצד של הטובים התעמעמה. זה כבר לא שרלוק הולמס הטוב והמיטיב שדואג שהרעים ילכו לבית הסוהר (ואם הרעים לא באמת רעים, הוא משחרר אותם לחופשי), זה כבר הרבה יותר בלשים מבולבלים שלא יודעים להבחין בין טוב לרע ופושעים שהם לא בהכרח הם רעים. פוסט מודרניזם, כמובן.

ופה נכנסת "בלש אמיתי" לתמונה.

"זה תמיד אותו סיפור" אומר ראסט לקול בסצינה האחרונה בסדרה "המאבק בין האור לחושך".

וזה בדיוק מה ש"בלש אמיתי" נותנת לנו. הפרדה ברורה בין האור לחושך. אנחנו יודעים מי הטובים והמטרה שלהם היא למגר את החושך.

זה כל כך ברור, שאפילו השם של הסדרה אומר לנו בדיוק מה אנחנו הולכים לקבל – בלש אמיתי, כמו פעם.

בניגוד לסדרות מודרניות אחרות, נניח "שרלוק" או "דה קילינג", אין בה פיתולי עלילה שגורמים לך לחשוב שמישהו הוא הרוצח רק כדי לגלות בדקה האחרונה של הסדרה שזה מישהו אחר. אין בה גם דמויות אמביוולנטיות. הטובים הם טובים והרעים הם רעים.

קחו את סדרת המשטרה הטובה בהיסטוריה, למשל, "הסמויה" ותגלו שם שלחלק גדול מהרעים כביכול אנחנו מפתחים אמפטיה לא קטנה.

עומר, למשל, הוא פושע שאי אפשר שלא לאהוב וגם המניעים שלו מגיעים הרבה פעמים מהצד הטוב של הלוח. ד'אנג'לו ברקסדייל היא דמות חביבה למדי כבר מהדקה הראשונה ואפילו את אבון ברקסדייל וסטרינגר בל אנחנו מתחילים לחבב כשעולה להם הקונטרה בדמות מרלו, הרע האולטימטיבי. מצד שני, מפקדי המשטרה הם מהסוג שאי אפשר שלא לתעב אותם, כשהם לא יודעים באמת להבדיל בין טוב לרע בתוך כל הפוליטיקה.

זה נכון לגבי עוד הרבה סדרות אחרות. בלי להרוס לאנשים יותר מדי, הרי שב"דה קילינג" אנחנו מתבלבלים הלוך ושוב לגבי מי טוב ומי לא, ב"רצח מאדום לשחור" שוטרים טובים הופכים לרוצחים, והמגמה הזאת הובאה לקיצוניות ב"המגן" ו"הסופרנוס" שם הטובים הם רעים והרעים הם טובים וכל היוצרות הפוכות.

ב"בלש אמיתי", כמו שאמרתי, אין שום דבר מזה.

זאת סדרה על בלשים אמיתיים. בלי קשקושים פוסט מודרניסטים על חוסר יכולת להבחין בין טוב לרע. הבלשים פה יודעים שהם הכח שבולם את הרוע בעולם והם יעשו כל מה שצריך, כולל להקריב את החיים שלהם אם צריך, כדי לעצור אותו.

זה בולט במיוחד בדמות של ראסט, שפעם אחר פעם הממונים עליו מתעללים בו, אם בעבר, אז השאירו אותו שוטר סמוי בתוך כנופיית סמים ארבע שנים, ואם בהווה כשכולם בטוחים שהוא מסטול ואולי גם רוצח, ועדיין הוא מקדיש שנים מאז ההתפטרות שלו כדי לסגור חשבון עם הרוצח.

truedetectivehbo2

*

אז איך, אם מדובר בסדרה כל כך ברורה מאליה, אפילו שמעתי חלק מהאנשים קוראים לה "בנאלית"  – שאני (ועוד הרבה אחרים) מוצאים אותה כאחת הטובות שראינו בימי חיינו? למעשה, אני זוכר שכבר אחרי הפרק השני אמרתי לאשתי – זאת סדרה גדולה. סדרת מופת.

ובכן, מעל הכל, הסדרה הזאת מושלמת ביצירת הרוע האולטימטיבי. ומה שמדהים זה שהיא עושה את זה בלי תקריבי גופות או ניסיונות הפחדה. היא פשוט, ויזואלית, מושלמת.

זה מתחיל כבר בקטע הפתיחה המדהים ביופיו (כמעט מאסט בסדרות מהסוג הזה, עוד מימי "טווין פיקס") וממשיך בלוקיישן הכל כך מתאים למטרתו.

כמו שהגשם של סיאטל התאים כמו כפפה ליד לקדרות של "דה קילינג" (עוד סדרה שבה הרוע מאוד בולט) והיערות של וושינגטון התאימו לרוע של "טווין פיקס", הרי שדרום ארה"ב על המסתורין שבה, הביצות והערפל, פשוט מושלמת לרוע האולטימטיבי שהסדרה הזאת מוכרת לנו.

תוסיפו לזה את האלמנטים הויזואליים הפשוט מפחידים של האנשים המחופשים לחיות, ואתה מסיים כל פרק של הסדרה הזאת מרגיש כאילו הרשע אופף אותך מכל צדדיך.

כשאני רואה סדרות כמו "בית הקלפים", למשל, או אפילו "שרלוק" שמנסות למכור לנו רשע – זה ברור שב"בלש אמיתי" הצליחו לעשות עבודה טובה בהרבה, ועם הרבה פחות.

האלמנט השני שהופך את הסדרה הזאת, לטעמי, למושלמת, היא העובדה שהיא מנסה להגיד משהו על העולם שבו אנחנו חיים. והיא מצליחה לעשות את זה בדרך שונה לגמרי מסדרות אחרות.

אם "הסמויה" או "דה קילינג" היו ביקורת מתמשכת על העולם הקפיטיליסטי שבו אנחנו חיים, שמשליך את הפחות מוצלחים לצידי הדרך, הרי שאת "בלש אמיתי" זה לא מעניין בכלל.

היא מנסה לקחת אותנו למקום אחר לגמרי.

לא במפתיע, היא מזכירה לי יותר מכל סדרה אחרת את "רצח מאדום לשחור".

כמו ב"רצח" גם פה יש לנו זוג בלשים מוביל וכמו ב"רצח", גם פה, עלילת הבילוש היא רק כיסוי לדיונים על מהות החיים.

"קנאה" אומר בייליס לפמבלטון "היא כמו לקחת גלולת רעל ולקוות שהצד השני ימות"

"אין כזה דבר לסלוח" מצטטת אשתו של קול את ראסט "יש רק אנשים עם זכרון קצר".

הדיאלוגים שמנהלים ראסט וקול לאורך כל הסדרה, הניגוד הכל כך חד בינהם והראיה המפוכחת של החיים של ראסט, הופכת את הסדרה הזאת, לטעמי, למשהו שגדול מהחיים.

ובניגוד ל"רצח", שם הנטל נפל על מספר לא מצומצם של שחקנים, הרי שב"בלש אמיתי", הכל נופל על שני אנשים בלבד.

ואם אצל וודי הארלסון אנחנו לא מופתעים בכלל (אם כי חייבים להודות שאת השטיק עם הפה כבר מיצינו די מזמן) הרי מה שמתיו מקונהי עושה פה זה פשוט הופעה לדורות.

הוא לא סתם נותן הופעה עצומה, אלא שהוא עושה את זה פעמיים. בפעם הראשונה, בתור המסטול המזדקן (או לפחות ככה אנחנו חושבים עד הפרקים האחרונים), דמות שעוד איכשהו מתלבשת לנו עליו. אבל הדמות של ראסט המוקדם, ה-"טאקסמן", הרצינית והמורבידית, היא אחת מהדמויות הכי מושלמות שאי פעם נראו בטלוויזיה והיא ניגוד כל כך גדול למקונהי שאנחנו מכירים (זה שמאט דיימון סיפר עליו שהוא רק מחכה להזדמנות להוריד את החולצה), שאנחנו נשארים עם הפה פעור.

אין לי אלא להגיד שאם מקונהי היה ספורטאי, לא היה אף אחד שמטיל ספק בכך שהוא על סטרואידים.

*

יש עוד הרבה מאוד דברים שאפשר להגיד על הסדרה הזאת.

למרות שאין בה פיתולי עלילה רבים – אנחנו מבינים כבר בפרק השני בערך שהרוצח שנתפס לא באמת נתפס – היא עדיין מורכבת מאוד. היא לא מורכבת כמו "הסמויה", כמובן, על עשרות דמויותה, אבל דווקא בגלל המינימליזם שלנו, היא הרבה יותר ממוקדת מטרה והדמויות הראשיות שלה עמוקות כמו שאף דמות בשום סדרה לא היתה.

וכמובן, יש את הטריק התסריטאי הנפלא שגורם לנו לחשוב שראסט של ההווה הוא האיש המפורק בעוד קול הוא זה שהסתדר בחיים – רק כדי לגלות שזה בדיוק ההיפך לקראת הסוף.

ומעל הכל (ואמרו את זה כבר לפני) זאת בעיקר סדרה של גברים, על גברים, בשביל גברים. הדמויות הנשיות הן או קורבנות או פלקטיות למדי, כשהדמות הנשית היחידה שמגלה איזה שהיא עוצמה (אשתו של קול) עושה את זה באמצעות גבר אחר.

וגם זה מחזיר אותנו לאלמנט הראשוני שעליו דיברתי – אנחנו מדברים פה על בלשים אמיתיים, של פעם. כמו שאצל שרלוק הולמס, הנשים היו רק ברקע, בעיקר כקורבנות, גם פה יש לנו חזרה אחורה בזמן לימים שבהם – כמו בדרום הישן והטוב – היו גברים שכל המטרה שלהם היא להציל את הנשים והילדים ולמגר את הרוע מהעולם.

ואוי, יש כל כך הרבה רוע.

וכל זה בשמונה פרקים בלבד.

שמונת הפרקים הכי מושלמים בתולדות הטלוויזיה.

ההפסד בוילה פארק
זה לא טלוויזיה, זה HBO - סיכום עונה 1 "בלש אמיתי"

53 Comments

יניב 15 במרץ 2014

השורה האחרונה הכי נכונה – איזו סדרה -לא זוכר מתי לאחרונה ראיתי סדרה במבנה של פרק פעם בשבוע – לא יכולתי להתאפק.

בני תבורי 15 במרץ 2014

מסכים לגמרי עם מחשבותיך לגבי הסדרה ובמיוחד עם המסקנה שאתה מגיע אליה בהמשך, תפקיד הבלש הוא להחזיר את הסדר שבו קל לנו יותר לתפקד. זה בערך מה שכתבתי לפני כמה ימים על כך שקשה לנו לחיות במצבים ללא הכרעה ואנחנו זקוקים, למען קיומנו, להפרדה מוחלטת בין טוב לרע ולסיום הולם של צדיק וטוב לו רשע ורע לו.
יש תסריט גאוני ומשחק מופתי של שני הגיבורים אך לטעמי אחד האלמנטים החזקים בסדרה הוא הצילום. פתאום, משום מקום מופיע סיקוונס שקיים בדרך כלל רק בקולנוע על מסך רחב, כמו מכונית קטנטנה שנוסעת בנוף אדיר ממדים ואין לזה כל קשר לעלילה. מזכיר קצת את הפרסומות הגאוניות של בירה קרלסברג (בירה די מחורבנת…) ששם ראו נוף עצום בגודלו באיזה מקום בעולם ומשאית קרלסברג זעירה משולבת בו באופן שדורש התמקדות.
לגבי ספויילרים, יום לאחר שידור הפרק הראשון כתב ניב שטנדל על הסדרה ופתח בגילוי זהות הרוצח. באופן אישי אני חושב שהוא זבל. לא הרוצח, שטנדל.

אריאל גרייזס 15 במרץ 2014

איך הוא היה יכול לגלות, הפרק בארה"ב שודר רק השבוע, יומיים לפני הארץ?

בני תבורי 15 במרץ 2014

גרייזס,
אינטרנט? טורנטים? הורדות? הלו?

בני תבורי 15 במרץ 2014

טעות שלי, אחרי הפרק האחרון כמובן, לא הראשון.

ניינר 15 במרץ 2014

סדרה מצויינת ללא ספק אבל bron בעיני היא סדרת המשטרה הכי טובה מאז הסמוייה

ערן (לא לוי) 15 במרץ 2014

הכנסת הפעלתנית שלנו, שמחוקקת חוקים שונים (ובעיקר) משונים על שמאל (ובעיקר) על ימין, פספסה משום מה קביעת ענישה מחמירה בגין ספוילרים. בלי אפשרות לעבודות שירות.
מקווה ש״הבית היהודי״ (בתמיכה שקטה של ש״ס) ידאגו לזה במושב הקרוב, ויפה שעה אחת קודם.

אריאל גרייזס 15 במרץ 2014

כתבתי מראש! וגם לא ממש נתתי ספויילרים

ערן 15 במרץ 2014

אריאל, התגובה שלי הופיעה במקום לא נכון. לא התייחסתי כלל אליך. זו היתה תגובה לתגובה של בני תבורי, שציין את המעשה הלא מוסרי של שטנדל- ספוילר אחרי הפרק הראשון.

אריאל גרייזס 15 במרץ 2014

בהחלט לא מוסרי

cookie-monster 15 במרץ 2014

אין על אניד בלייטון. הייתי חורשת על כל ספר שלה שתורגם לעברית.
אבל כשזה בא לסדרות טלוויזיה כבר מזמן נמאס לי אפילו לשמוע על סדרות משטרה. ויש שמפרידים ביניהם לסדרות בילוש (לא ממש בטוחה איך) אבל כל הנושא נחרש כל כך בטלוויזיה לדורותיה שנגמר לי כבר.

ועם זאת איכשהוא עכשיו כן יוצא לי לעקוב אחרי 2 תוכניות כאלה. אחת בגלל שעם מערבבים מד"ב עם משטרה אז אולי כדאי לנסות (כי אני די מכורה למד"ב) אז ניסיתי את Almost Human שדי משעשע. ואת The Blacklist שפשוט היה קצת מסקרן מדי.

אריאל גרייזס 15 במרץ 2014

אני זוכר שהספרים של בלייטון בעיקר עוררו בי רעב. הם כל הזמן אכלו שם. בתור ילד לא היה לי מושג מה זה אומצה, אבל ידעתי שאני רוצה לאכול אחת.
מ"רשימה שחורה" לא התרשמתי יותר מדי. אני ממשיך לעקוב אבל היא לא כזאת מעניינת

ערן 15 במרץ 2014

אצל בלייטון הילדים – שביעייה, חמישייה, או חמישייה וכלב- היו באופן קבוע בחופשה, ונשנוש ללא הרף, נעים בין הפסקת עשר להפסקת תה. וכמובן, הם נהנו מ״טוזיג״- מילה מופלאה שנתקלתי בה לראשונה ולאחרונה אצל בלייטון.

Matipool 15 במרץ 2014

מההשפעה של אניד בלייטון עלי , התחלתי לכתוב בכיתה ד׳ או ה׳ את ״ התשיעייה הסודית ״ ..

D! בארץ הקודש 15 במרץ 2014

תבורכי קוקי – כל פעם שיש תרבות את מגיעה עם השם הנכון

היה כיף אצל אניד. אין ספק

יואב מקטמון 15 במרץ 2014

התוספת הקטנה שלי לגבי אניד בלייטון:
אצלה פגשתי לראשונה את השם האנגלי המפורסם – דז'ון.
קראתי תרגום ישן כנראה, ושם הופיע השוטר בעל השם הנ"ל.
לקח לי הרבה שנים עד שהבנתי שמדובר פשוט על ג'ון.
ובהערה מוסגרת – היה לנו בבית גם עותק של ספר ההרפתקאות הנפלא "טרזן מהדז'ונגל"…
היו ימים

ערן 15 במרץ 2014

ביג טיים.
בלש אמיצי מושלמת. הסדרה הכי טובה. עבורי, מאז הסופרנוס.
מודה שלא ראיתי כלל את הסמויה ואת רצח מאדום לשחור ( יום אחד, נשלים).
שמח שבקרוב חוזרים משחקי הכס. יבש כרגע בטלוויזיה.

funfun 15 במרץ 2014

סדרה עצומה
כעסנו שהיא הסתיימה לה כך אחרי 8 פרקים :(
כל שורת טקסט בצבע, כל פריים מעורר מחשבה
אם ראית את הסרט של מקונהיי – מועדון לקוחות דאלאס – או משהו כזה היית מבין אפילו עוד יותר שהוא באמת עבר מטמורפזה ונהיה פשוט ענק
על הרלסון קטונתי מלדבר – עוד הופעה ענקית
בקיצור – מה, כבר נגמר???

Matipool 15 במרץ 2014

ממתין לראות בציפייה רבה . סיימתי אתמול בלילה מרתון מטורף של כל העונות של שובר שורות וזה אשכרה הטריף אותי . הבוקר כבר התחלתי את העונה השלישית של שרלוק . אני בכושר שיא כמו שאול אייזנברג .. מקונהוי היה מעולה כבר ב״מאד״ והמהפך שהוא עבר בשנתיים האחרונות מדהים . להרלסון אני שומר חסד נעורים מאז וויט מאן קאנט ג׳אמפ .

אופיר 15 במרץ 2014

עזרו לי! כבר פעמיים (במרווח של שנה) שאני מנסה לצפות בפרק הראשון של "הסמויה" עד הסוף, ופשוט לא מצליח מרוב שהוא גרוע ומשעמם.

האם הסדרה הזו אכן כל כך טובה כמו שכולם אומרים, והפרק העלוב הזה לא מייצג אותה נאמנה?

סימנטוב 15 במרץ 2014

קשה לצופה בסדרה בהתחלה (ה"סבל" נמשך כמה פרקים לא רק פרק אחד) אבל ברגע שמתחברים לסדרה (בסביבות פרק 5, 6) אין חזרה! הגבהים שהיא מגיעה בעונות האחרונות זה משהו שאי אפשר לתאר. הסדרה הזאת מדברת על כל כך הרבה אספקטים של החברה ואחרי הסדרה אתה תהייה קצת יותר ציני לחברה חיים… אצלי זאת הסדרה מס.1

אופיר 15 במרץ 2014

מבטיח לנסות. תודה רבה.

אודי 15 במרץ 2014

חוץ מהעונה ה-5, לדעתי. אולי זה בגלל שביתת התסריטאים שאילצה אותם לקצץ קצת, או סתם כי סיימון היה עסוק מדי בלהתנקם בעיתונאים שעבד איתם. משהו שם פחות עובד. העונות 2 ו-4 היו הכי טובות לדעתי

אריאל גרייזס 15 במרץ 2014

דווקא העונה השניה נחשבת לפחות טובה מכל הסדרה. העונה השלישית היא לטעמי הטובה מכולן.

סימנטוב 15 במרץ 2014

העונה השניה שונה נהעונה הראשונה לקח לי כמה פרקים להתרגל אליה הסוף שלה מעולה.
אופיר הנה טיזר שיעזור לך להתחיל… אידריס אלבה (סטרינגר בל) אוהד שרוף של ארסנל :)

יעל 15 במרץ 2014

צפיתי בסדרה כשהיא היתה בשידור יומי לילי, ואני עם עיניים טרוטות מיום עבודה, ואחרי הפרק השלישי בדיוק כמוך שאלתי: "זה ישתפר? מה קורה שם? יש טעם להמשיך?".

התשובה היא כן. בתום הפרק האחרון של העונה הראשונה כמעט מחאתי כפיים לבדי בסלון.

ההתחלה מתישה, מזהירה מראש. יותר מזה, גם ההתחלה של העונות הבאות (כי בכל אחת יש סיפור מרכזי חדש עם דמויות חדשות) מעייפת. לדעתי זה כי לוקח זמן להניח את היסודות לסיפור. כשצופים בזה בדיעבד עם ההיכרות העמוקה עם הדמויות ועתידן זה נראה אחרת.

בקיצור – תמשיך. מהר מאוד לא תוכל לעצור.

סימנטוב 15 במרץ 2014

סדרה מעולה. הניגוד בין הדמויות מרתק ומקונהי באמת נותן הופעה לדורות (הארלסון קצת איכזב נזכרתי בצ'ירס אם הבוקיות הריגשית שלו). שמחתי לראות שחקנים מהסמויה הם קצת נעלמו לי מהמסך (ולהם תהילת עולם על הסדרה).
אם מי צריך לדבר כאן? תוחזר שבתרבות!

DeVito 15 במרץ 2014

סדרה מעולה , חבל שזו רק עונה אחת אבל אולי זה חלק מהקסם.
ממליץ על לותר , סדרת משטרה (בריטית) בכיכובו של סטרינגר בל מהסמויה.
הוא בריטי, לא האמנתי!

Childish 15 במרץ 2014

באמת לא היה טוויסט עלילתי בסדרה, הטוויסט הגיע באופטימיות המפתיעה של הסצנה האחרונה
אחרי עונה שלמה של גישת העולם של ראסט וכמה האנושות היא דבר מיותר ואיך הדבר ההגון היחידי שאנחנו יכולים לעשות זה ללכת להכחדה היה מאוד מפתיע ומרגש לראות את הסצנה הסופית של הסדרה

אריאל גרייזס 15 במרץ 2014

נכון, הסצינה הזאת מאוד מנותקת מהסדרה עצמה, אבל במידה רבה זה מה שהופך אותה לקסומה – אם כי מאוד קרוב לקיטשית.

אסף רביץ 15 במרץ 2014

כמה נקודות (עם סוג של ספויילרים למי שמתכנן לראות נקי לגמרי):

1. ראסט וקול הם אותו אחד- ראסט קול. טעות מובנת, פרוידיאנית אפילו, כי הדמות שלו הייתה כל כך דומיננטית שגם אני הייתי צריך ללכת לבדוק איך קראו לדמות של וודי הרלסון- מרטי הארט. אני בטוח שמה שנזכור מהעונה הזאת לפני כל דבר אחר זה את הדמות המושלמת הזאת ואת הביצוע המושלם שאפשר אותה.

2. בלש אמיתי הוכיחה שוב את כוחה של הצפייה השבועית המשותפת בזמן אמת (גם משחקי הכס עושה את זה), כולל הדיונים הוירטואליים. כסדרת צפייה שבועית, אני לא מסכים עם הטענה שזו הייתה סדרה בלי פיתולי עלילה, זאת טענה שעובדת רק בדיעבד, רק כשמבינים על מה היא הייתה. בזמן אמת היה נסיון לערער את הבטחון שלנו בראסט, עשרות תיאוריות מופרכות יותר ופחות עלו ורבים ציפו לטוויסט ברגע האחרון (אבא של מגי הוא המלך הצהוב, כאלה). מעניין אם ניק פיזולטו תכנן לשגע אותנו בצורה כזאת או שזה תוצר לוואי לא צפוי.

3. המשהו הזה שהופך סדרה לגדולה היה כל כך חזק כאן וזה בלט דווקא כי היא הייתה כל כך לא מושלמת ולא מגובשת עד הסוף, עם יותר מדי צירי עלילה שנזרקו לאוויר ונזנחו (לא שמים על השולחן חזיונות במערכה הראשונה ואז שוכחים מהם לגמרי). בכל סדרה אחרת הדברים האלה לא היו עוברים, כאן זה לא הטריד. מבחינתי זה רק מגביר את הציפיות לעונה הבאה עם הסיפור החדש שלה, יכול להיות שהשיא עוד לפנינו.

אריאל גרייזס 15 במרץ 2014

היו פיתולי עלילה, כן – אבל לא ברמות של סדרות אחרות שבהן בפרק האחרון אנחנו מגלים את הרוצח ואז אחרי 20 דקות מגלים שזה מישהו אחר ואז בסוף בכלל מישהו אחר.
למעשה, המטרה של הסדרה הזאת היא בכלל לא הרוצח. הזהות שלו היא זניחה לחלוטין למטרות של הסדרה. הרוצח הוא רק סמל לרוע שיש בעולם הזה, הרוע שלקח לראסט את הילדה, שגורם למארטי לבגוד באשתו פעם אחר פעם ולאנשים לעשות דברים רעים באופן כללי. אין פה משמעות לתפיסה של הרוצח אלא רק למרדף אחריו – מרדף שכמו שהסצינה האחרונה אומרת, הוא סיזיפי ואינסופי ולא ממש בטוח מי מנצח בו.

אייל 15 במרץ 2014

בתכלס הגדולה של הסידרה הזאת התחילה מהעובדה שהיוצר החליט לעשות כל פרק כמו סרט ארוך והפרק אחריו הופך לסיקוול ככה שכל מה שהיה בפרט הקודם כמו יחס הדמויות, הרעים של אותו פרק או מערכת היחסים בין הדמויות משתנה לחלוטין מפרק לפרק (שווה לחפש את היוצר מדבר ביו טיוב על כל פרק ואח"כ לראות שוב, הופך סירה ענקית להרבה יותר טובה)

ג'רמייקל רוג'רס 15 במרץ 2014

בעיני רגע השיא הייתה הסצינה של 7 דקות בוואן-שוט כשרסט חוטף את ג'ינג'ר האופנוען . הבימוי הצילום והתיזמון שם זה משהו שקורה פעם בדור.
אותי הכי הפתיע העובדה שפוקנגה הבמאי ככ צעיר . נראה בן 12.
אגב בפורים הנוכחי התחפשתי לראסט .
[מאוד קל-פאה שפם ופחית בירה]

קורא אדוק 15 במרץ 2014

סצנת האקשן הכי טובה שהייתה בטלוויזיה בשנים האחרונות
יצירת מופת

Yair 15 במרץ 2014

מארטי וראסט או קול והארט, ראסט וקול הם אותו בן אדם.
ואם לכל אורך הסדרה ידעת מי הם הטובים ולא עצרת באמצע לחשוב שאולי לקול, הארט או שניהם היה חלק בפשעים אז פספסת רובד גדול ביצירה הזאת

אריאל גרייזס 15 במרץ 2014

אני לא חוש שלשניה היה לי ספק שראסט הוא לא הרוצח, זה אפילו לא היה נראה לי כמו ספין תסריטאי לגרום לי לחשוב ככה, אלא רק כביכול לגרום למארטי לפקפק בחבר הישן שלו. אני חושב שדי ברור מהפרק הראשון מי טוב ומי רע, אם כבר – שני החוקרים השחורים שמנסים לגרום לך לפקפק ברסט, הם אלו שאתה חושד בהם.

Yair 15 במרץ 2014

הרשת מלאה בתאוריות, החל מ״ראסט עשה עד את זה״ ועד ״הילדה של הארט היא הרוצחת״ לא חשבתי גם אני שזה ראסט כי זה היה ברור מדי אבל לא חשבתי גם שהפתרון יהיה $%^$ ספויילר אפשרי לסוף הסדרה $%^$ straightforward כמו שזה נגמר

אריאל גרייזס 15 במרץ 2014

כמו שכתבתי למעלה, אני חושב שהרגילו אותנו למשהו מסוים והקטע בסדרה הזאת בכלל לא היה מי הרוצח.
זאת לא סדרה בלשית – זאת סדרה על החיים שמשתמשת בעלילה בלשית בתור הבסיס שלה. לכן הזהות שלו לא כזאת חשובה, לדעתי

יואב 15 במרץ 2014

בלש אמיתי-סדרה שמשנה תודעה.
שרלוק-וירטואוזית בקטע אחר.
לותר-נכנס ללב ולנשמה.

זורק מילה 15 במרץ 2014

הכי גדול בסדרה הזו היו הדיאלוגים,הייתי צריך לראות כל פרק פעמיים בכדי לא לפספס שום דבר שנאמר.

ששת הפרקים הראשונים היו יצרירת מופת.שני הפרקים האחרונים,בעיקר האחרון די איכזבו אותי..

צחי 16 במרץ 2014

זורק, מסכים לגמרי. כל מילה. הפרק השביעי היה סבבה, אבל האחרון? מאכזב.

יעל 15 במרץ 2014

אני לא כל כך מסכימה עם האמירה שהסדרה משרטטת קו ברור בין טוב לרע – עובדה היא שבהתחלה החקירה סובבת סביב ראסט, וברשת היו גם שלל תיאוריות שבכלל מרטי הוא הרוצח (וכמה טוב שלא עשו טוויסטים אידיוטים שכאלו, כי זו סדרה על אנשים ועל אווירת הדרום האפל ולא על קייס בלשי גרידא). כמו שאמר ראסט: העולם צריך אנשים רעים, אנחנו מרחיקים את האנשים הרעים האחרים ממפתן הדלת.

מקונוהיי ראוי לכל פרס ומדליית זהב אולימפית על המשחק שלו. ובעיקר על כך שהתנגד נחרצות לליהוק המקורי שלו – הוא היה אמור לשחק את מרטי, לעזאזל. אי אפשר אפילו לדמיין את זה.

ואחריו – כל משאית הפרסים לצלם שברא את העולם המסויט, יפה, עגום, מדכדך הזה, שמתקשר למשפט בפרק הראשון שאומר שהמקום הזה נראה כמו לא יותר מזיכרון של עיירה במוחו של מישהו, וגם הזיכרון הזה כבר הולך ונהיה מטושטש.

ולסיום רק אומר שכתבת נהדר. רוצים עוד שבתרבות!

אנונימוס 15 במרץ 2014

זה קצת מדכא לקרוא שכ"כ הרבה אנשים ציפו לאיזה טויסט "מפתיע" בסיום שהרוצח הוא ראסט/מרטי/חייזר/מה שלא יהיה. כ"כ הרגילו אותנו לכל מיני שטיקים תסריטאיים צעקניים ובניגוד מוחלט לעלילה, שהם כבר הפכו לנורמה.
אפשר לקוות ש"סתם" טלביזיה איכותית וטובה כמו בלש אמיתי תחזור להיות יותר נפוצה

זורק מילה 15 במרץ 2014

אני אישית התאכזבתי מפרק 7 ומפרק 8 לא בגלל שלא היה טוויסט,להיפך.מה שאיכזב אותי שהפרקים הללו היו נחותים משמעותית מששת הפרקים הראשונים בכל מה שקשור לדיאלוגים,לסיפור רקע ואפילו מבחינת צילום ומשחק של הכוכבים הראשיים.

משה אהרון 15 במרץ 2014

אכן סדרה שריתקה אותי.
הדיאלוגים והניגוד בין ראסט לקול פשוט היפנטו אותי. זכור לי במיוחד הדיאלוג בזמן הנאום בכנסייה וכן השיח שלהם בפרק האחרון לגבי הבגידה. המשותף לשני הדיאלוגים הם תפיסת העולם של ראסט לגבי הבחירה להיות בסיטואציה מסויימת או לבצע פעולה בעולם. אין אלוהים כדי להצביע שזה פועלו ואין אדם אחר שהיה שותף לעבירה. יש רק אתה ומה שעשית בעולם הזה. ולכן אני באופן אישי פחות התחברתי לאפילוג בהקשר הזה של טוב ורע, חושך ואור במיוחד לאור הראייה המפוקחת והפסימיסטית של ראסט.

Fluttershy 16 במרץ 2014

אני לא ממש מעודכן במה שקורה בטלוויזיה בארה"ב, ואני מאוד שמח שהבאת את הסדרה הזו לתשומת ליבי, אני לא הולך לקרוא את הכתבה כדי לא לעשות לעצמי ספוילרים, אני אתחיל להוריד ולראות אותה בימים הקרובים. כרגע אין לי כ"כ מה לראות, אבל בקרוב מאוד יוצאת ההרחבה לדיאבלו 3 וגם יוצא המשחק elder scrolls online, אז יהיה לי הרבה מה לעשות ולא יהיה לי זמן לראות סדרות. :) בינתיים אני רואה שוב את הפרקים של ד"ר כץ, סדרה מצוירת אדירה משנות ה-90 שלא הרבה מכירים.

וחוץ מזה אני מחכה לעונה החדשה של "משחקי הכס", ועוד יותר לעונה החדשה של "כתום זה השחור החדש", פשוט סדרה מעולה.

דדי פישמן 16 במרץ 2014

כמה אנשים קלטו אחרי הפרק הראשון שכאן הולכת להיות סדרה אדירה ?כמה? כמעט אין אחד שאומר את האמת ויבוא ויגיד בן או נכון.האמת לוקח לא מעט זמן לקלוט.
לא יעזור לאיש. לא הסופרנוס לא המשהקים של הכס ולא שום סידרה אחרת.אבל הכי הכי חשוב אל תגידו לי עניין של טעם. את הדברים או ההבחנות האלו אפשר למדוד כל קריטוריון שתבהרו.
שפו ענק אבל ממש ענק לשני החברה הצעירים
שכנראה לא יישכחו במהרה.

אנונימוס 16 במרץ 2014

לא יודע לגבי אחרים, אני התאהבתי כבר אחרי הפרק הראשון. לא כזה מפתיע אולי, אני מכור לסדרות משטרה, ברגע שיש משהו איכותי אני נדבר אליו מהר מאד לרוב.

אחד 16 במרץ 2014

אני גם אחרי הפרק השמיני לא חושב שזו סדרה אדירה. סדרה סתמית שראיתי כבר עשרות כמוה וטובות ממנה.

חדש 17 במרץ 2014

האמת מה שתפס אותי זה הפתיח, בעיקר 2 קטעים.
הראשון המחלף על הפנים של וודי והשני החלק של מתיו כמה שניות אחר"כ עם הלהבה של הגז

ניב שטנדל 2 באפריל 2014

מצטער שנתקלתי בזה כל כך באיחור, אבל חבר'ה, בחייכם – כתבתי פוסט *אחרי* הפרק האחרון. *אחרי* השידור בערב. אפילו לא אחרי שעלה ל-VOD או אחרי שראיתי את זה בלינק מוקדם. חיכיתי לשידור המרכזי. זה היה פוסט שמיועד למי שסיים את הסדרה.
ובכל מקרה, מצטער אם ספיילרתי לכם.

Comments closed