יומן האליפות של הפטס (14) – הניצחון בסן דייגו

ובכן, זה היה הרבע השלישי הכי מתסכל שאני זוכר די הרבה זמן. כלום לא עבד בצד ההתקפי. ארבע התקפות רצופות עם שלוש והחוצה. אבל קבוצה טובה – והפטס כרגע הם קבוצה מצוינת – יודעת להתגבר על דברים כאלו.

והם עשו את זה בעיקר בזכות הגנה פשוט נהדרת שלא איפשרה לריברס לעשות כלום. אפס נקודות בחצי השני, אפילו לא התקרבו לפילד גול ריינג'. אם לא חוויתם את ההגנות של השנים האחרונות, אתם לא יכולים להבין איזה אושר זה כשיש לכם כזאת הגנה שאתה יודע שבדאון שלישי תעצור את ההתקפה השניה ותיתן להתקפה שלך עוד הזדמנות. ועוד אחת.

אני אגיד כזה דבר – בעולם בלי ג'יי ג'יי וואט, דארל ריוואס הוא מועמד לגיטימי, ויותר מכך לשחקן ההגנה של השנה. השינוי שהוא עשה בהגנה הזאת הוא עצום ומתבטא בכל העמדות. פתאום יש לחץ על הק"ב (כי אין לו אופציות), פתאום יש סגירה של טייט אנד (גייטס היה כמעט לא רלוונטי במשחק). אני זוכר שאמרו שבעצם עם העזיבה של טאליב לא הרבה השתנה, כי זאת החלפה של אחד על אחד, אבל האמת היא שאין דמיון בכלל. פעם אחת זרקו לכיוון השחקן שעליו שמר ריוואס במשחק – וגם זה לא נתפס. זה פשוט חולני.

כמובן, ההצלחה של ההגנה אסור שתאפיל על הבעיות בהתקפה, שהתגלו בצורה משמעותית בשני המשחקים האחרונים.

ההגנה על בריידי לא מתפקדת בצורה טובה ויחד עם משחק הריצה שממש לא עבד היום, זה השאיר את ההתקפה חד מימדית לגמרי. לבריידי לא היה זמן לזרוק לטווחים הבינוניים ובטווחים הקצרים תמיד היה שחקן של הצ'ארג'רס לסגור את הרסיבר. הדבר המטריד לא פחות הוא שנראה שקבוצות מצאו דרך לעצור את גרונקובסקי או לפחות להאט אותו. וכשגרונקוסבקי לא פעיל, זה משאיר מעט מדי מרחב פעולה לבריידי.

אם הפטס רוצים קבוצת סופרבול, הם חייבים לתקן את הבעיות בקו ההתקפה שלהם בצורה מיידית – וזה כבר ישליך על שאר ההתקפה.

בינתיים, מתוך רצף של חמישה משחקים קשים להחריד על הנייר, ניצחנו ארבעה מהם. זה הרבה יותר מהציפיות הכי ורודות שלו. אפשר להיות אופטימיים.

***

וזה מה שכתבתי לפני:

בנוהל, הפוסט המוקדם יעלה לפני המשחקים במטרה לאפשר לאנשים לחלוק דברים שקורים במהלך המשחקים המוקדמים. איך אני מחזיק עד שלוש בלילה – אין לי מושג.

אז סן דייגו. יש לי הרבה זכרונות טובים מהאיצטדיון שבו אנחנו הולכים לשחק היום. ב-2006 גררתי את אשתי לשם חמש שעות נסיעה מאריזונה כדי לראות את הפטס מנצחים באחד ממשחקי הפלייאוף הגדולים שלהם, במשחק שלא היה להם שום עסק לנצח (איזה תרגום נורא, הא?) עם פעולה עצומה של טרוי בראון שהצליח להשיג פאמבל מאינטרספשן שזרק בריידי. עד היום אני רואה במשחק הזה את פסגת החוויות שלי כאוהד.

בהערת אגב, לאלה שמקטרים על אמריקה ששם אנשים לא יודעים לאהוד כמו שצריך – אז במשחק ההוא ישבנו שנינו עם חולצות של הפטריוטס, בתוך יציע מלא אוהדים עוינים ויכולנו לחגוג את הניצחון בלי שום חשש. ה"עימות" היחיד שהיה לי עם אוהד צ'ארג'רס זה שבתור לבירה אחד מהם שלף ערימת שטרות עצומה מהכיס (אבל עצומה. כמו של סוחר סמים) והציע להתערב איתי שהקבוצה שלו מנצחת היום. כן, לא התערבתי. זה אמריקה בשבילכם.

ולמשחק היום. כמובן, יש לו משמעות עצומה. הפסד – ואנחנו צריכים להתחיל להתפלל שדנבר יפסידו משחק, ואם לפני שבועיים הייתי בטוח שזה עוד יקרה, הרי עכשיו אני כבר לא כזה בטוח. מדובר בקבוצה שצוברת את הביטחון שלה מחדש ואם הם ידעו שניצחון הוא ההבדל בין לבקר בפוקסבורו בחורף לבין להיות בבית – תסמכו עליהם שהם ינצחו. מצד שני, חייבים לומר – הקבוצה הנוכחית היא לא ביתית כמו זו של השנים הקודמות. כלומר, ביתית מאוד, אבל גם מסוגלת לנצח משחקים קשים בחוץ.

ועדיין, רצוי מאוד מאוד לחזור עם ניצחון היום.

וזה יהיה הרבה פחות פשוט ממה שחשבתי אולי לפני שבועיים. מדהים איך דברים משתנים. במשחק מול סט לואיס, הצ'ארג'רס כבר היו על החבלים ורק שטות של הק"ב של הראמס נתנה להם את הניצחון. שבוע שעבר הם כבר שכבו על הרצפה והשופט הגיע לספירה של חמש לפני שהם קמו ונתנו נוק אאוט לרייבנס.

לקבוצה הזאת יש חיים חדשים עכשיו. ומה שהכי מפחיד מבחינתנו היא העובדה שפיליפ ריברס חוזר לפורמה. הנקודה אצל ריברס היא די פשוטה – אם מאמללים אותו, יש לנו נטיה לוותר. שבוע שעבר בולטימור לא אמללו אותו מספיק והוא הוכיח הרבה מאוד אופי.

כדי לנצח היום, הדבר שאנחנו חייבים לעשות הוא קודם כל לאמלל את ריברס. בניגוד לבולטימור של שבוע שעבר, יש לנו קו אחורי מאוד יעיל שמסוגל לעשות את זה. צריך לדאוג שריברס יתייאש ויתחיל למסור כדורים לתוך כיסוי טוב – ואז לסגור את הסיפור עם חטיפות. העובדה שצ'נדלר ג'ונס אמור לחזור היום סוף סוף (עלאק פציעה של חודש) גם היא צריכה להיות לטובתנו בגזרת האימלול.

ואם בריידי ימצא את גרונקובסקי לאיזה שלושה ט"ד – טוב, גם זה יכול לעזור.