הטובה ביותר, הגרועה ביותר

זאת היתה שנה מדהימה. זאת גם היתה שנה נוראית. מחשבות על ספורט.

מראש בחרנו מקום להתאכסן בבלו הוריזונטה שיהיה קרוב לאיצטדיון, על מנת שאחי לא יצטרך לנסוע למשחק בשבת. הבעיה היתה שהאיצטדיון מרוחק ממרכז העיר ולכן כשרצינו לעשות קניות לשבת היינו צריכים לקחת אוטובוס שיביא אותנו לשם.

האוטובוס היה יחסית חדיש, לעומת אוטובוסים אחרים שראינו בברזיל, וגם לא צפוף בצורה קיצונית, אבל כל החלל הקדמי שלו היה תפוס על ידי מין ביתן כזה שבו ישבה כרטיסנית, שרק אחרי ששילמת לה יכולת לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס. בהתחלה זה נראה לי כמו בזבוז מקום משווע – לפחות עוד שישה אנשים יכלו לשבת ועוד כמה נוספים לעמוד במקום אותו ביתן מגושם שבו ישבה אותה כרטיסנית. אבל היה בזה יתרון לא קטן כשהזמן שהנהג נאלץ לבזבז על כל תחנה היה קצר בהרבה מאשר בארץ, כשהוא לא צריך להתעסק עם תשלומי הנוסעים ויכול פשוט להתרכז בנהיגה.

אבל היתרון הגדול ביותר לנהג בצורת הסידור הזאת, היה משהו אחר לגמרי, שאותו הבנתי רק אחרי חצי שעה של נסיעה וכשהאוטובוס התרוקן קצת. בסידור הזה, לנהג תמיד יש מישהו איתו, לחלוק איתו חוויות. השניים, במשך כמעט שעה של נסיעה, פשוט לא הפסיקו לדבר – באמת שאין לי מושג על מה – באותה שפה שמוכרת לי מילדותי אבל לא מובנת לחלוטין. מבחינתי, הייתי מוכן לשבת באותו אוטובוס במשך עוד שעתיים ולשמוע אותם מפטפטים את עצמם לדעת. נראה שמבחינתם היה מדובר בחוויה חברתית לכל דבר, מין קפה משותף, שבמקרה הם גם היו צריכים לעבוד בו תוך כדי.

כל פעם שאני יורד במדרגות של הבנין בו אני עובד וטבעת הנישואין שלי יוצרת צליל מתכתי כשהיא פוגעת במעקה האלומיניום, אני נזכר בטבעת העבה שאותה כרטיסנית ענדה על אצבעה ובאמצעות דפיקה שלה על מוט מתכת היתה מסמנת לנהג שכל הנוסעים ירדו מהדלת האחורית והוא יכול להמשיך לנסוע. מודה, לפעמים אני עושה זאת בכוונה, רק כדי להיזכר. להיזכר ולא להאמין שבאמת הייתי שם.

***

סוף שנה הוא תאריך חסר משמעות בסופו של דבר. מחר בבוקר, אולי חוץ ממחירי הדלק, הכל יהיה בדיוק אותו דבר. מדובר בסתם נקודה שרירותית בזמן שמאפשרת לנו בעיקר להסתכל אחורה ולנסות להבין מה עבר עלינו. ובעיקר להיזכר.

אני לא חסיד גדול של נוסטלגיה. אין לי נוסטלגיה לימי בית הספר או הצבא, שם בעיקר סבלתי. השבוע נזכרתי בערגה מסוימת בימים שלי באוניברסיטה כסטודנט לתואר ראשון חסר דאגות כביכול בעולם, רק כדי להיזכר שהייתי מוטרד ללא הפסק מהעבודה הבאה או המבחן הבא וכמה שמחתי כשסיימתי את התואר לקבל את סופי השבוע שלי בחזרה.

אבל השנה האחרונה היתה משהו באמת מיוחד.

אין כמעט כל יום שאני לא נזכר באיזה חוויה מברזיל ופשוט לא מאמין שהייתי שם. מישהו מדבר על בשר ואני נזכר בסטייק המושלם שאכלתי בריו. צליל מתכתי מזכיר לי את אותו אוטובוס. אני רואה מים זורמים ונזכר באיגוואסו (טוב, אולי הלכתי קצת רחוק מדי פה). ואז אני ממשיך עם אותם זכרונות. אני נזכר במשחק שבו היינו באיצטדיון בבלו הוריזונטה. אני נזכר ברגע שבו הכדור של השחקן הצ'ילאני פגע במשקוף בדקה ה-120 של המשחק ויכולת ללעוס את השקט שהשתרר באיצטדיון באותה שניה. אני נזכר בפנדל הצ'יליאני פוגע בקורה ואת השאגות שמחה של הקהל. אני זוכר את עצמי מתלבט אם להתחבק עם הברזילאיים שישבו לידי או להוציא את הפלאפון ולצלם את הקהל המשתולל (בחרתי בראשון, דרך אגב, החלטה שאני לא מתחרט עליה גם היום). ואז אני נזכר ששבוע אחר כך, באותו איצטדיון עצמו, ברזיל קיבלה שביעייה.

article-2689065-1F7EB16300000578-748_634x445

האם זה הורס לי את החוויה? לא. אבל הוא מעמעם אותה.

אותו דבר קורה לי עם ליברפול. כל פעם שיש משחק אני נזכר במשחק המקביל שנה שעברה. המשחק מול יונייטד היה כואב במיוחד. לא כל כך בגלל ההפסד אלא כי ראיתי אותו באותו מקום שבו ראיתי את ה-3-0 של שנה שעברה, רק שאז היו מאות (אני לא צוחק, מאות) אוהדים צוהלים והפעם ישבתי עם חבר לבד. אבל לא הכאב של השנה הוא זה שכואב, אלא זה של שנה שעברה. זה מין כאב מיוחד כזה, שיש בו עונג לא מועט. סך הכל היתה שנה מדהימה. הריצה של 12 ניצחונות רצופים היתה מדהימה. והכדורגל, אוי הכדורגל.

***

כשאני מסתכל אחורה על השנה הזאת, אני לא יכול שלא לחשוב מה היה אילו.

עם ברזיל זה קצת יותר קשה. בכל זאת, שביעייה. אבל אולי. אולי אם ניימאר לא היה נפצע מול קולומביה, אולי הנבחרת לא היתה קורסת מנטאלית ברגע שקיבלה את הגול הראשון? ואולי אם טיאגו סילבה לא היה מורחק מהמשחק הזה, אז ההגנה היתה נראית אחרת?

עם ליברפול זה כמובן יותר קל. לא משנה כמה עונג היה בכדורגל של אותה קבוצה, זה תמיד גולש לאותו אילו.

פעם זה תמיד היה לאותה החלקה של ג'רארד. אילו. אבל בזמן האחרון זה יותר מזה. נגיד, השבוע במהלך משחקי חג המולד אני חושב לעצמי מה אילו השופט לא היה מרים את הדגל לנבדל של סטרלינג במשחק מול הסיטי בדיוק לפני שנה? האם הנקודה יותר לנו והשתיים פחות של הסיטי היו מביאות לנו את האליפות? ואם היינו מנצחים את ניוקסאל בתחילת העונה כשהם היו בעשרה שחקנים? ואם הנדרסון לא חוטף את האדום מול הסיטי.

אילו.

ואם היינו לוקחים את אותה אליפות. האם הייתי אדם אחר היום? האם החיים שלי היו יותר מוצלחים היום? האם אליפות של ליברפול היתה משנה אותי? הרי הייתי אדם נרגן ונשארתי אדם נרגן, אז אליפות היתה הופכת אותי פתאום, כשאני מתקרב לעשור החמישי בחיים שלי, לטיפוס נוח לבריות?

ומה יהיה אם לא ניקח את אותה אליפות גם עוד עשר שנים? ועשרים שנה? האם אני נידון להיות בן שישים זקן וממורמר שנזכר בנוסטלגיה בשנה ההיא שבה כמעט השגנו אליפות? ובכלל, עוד כמה כוח יש בי לריטואל הזה? עוד שנה עם ציפיות, עוד שנה שבה מחכים כבר לשנה הבאה. וככה חוזר חלילה. שבוע אחר שבוע של דאגות וכאב לב ואכזבות. כמה עוד אני יכול למשוך ככה?  ומה אם אני בחיים לא אראה את ליברפול יותר לוקחת אליפות? אוהדי רד סוקס, שלא לקחו אליפות במשך 86 שנה, נהגו להגיד "הרד סוקס הרגו את אבא שלי, עכשיו הם אחריי". האם דנתי את הילד שלי, כשהלבשתי לו את החולצה האדומה בפעם הראשונה, לאותו גורל?

והאם זה הגיוני שספורט כל כך חשוב לי וכשאני נזכר בשנה האחרונה, אני חושב על ג'רארד ומונדיאל ולא על הילד שנולד לי או על הצעת המחקר שהגשתי?

בקיצור, פטריוטס, אתם התקווה האחרונה לשנה הזאת. תעשו את העבודה שלכם.

2014: סיכום
סיכום שנת 2014 בבלוג

44 Comments

רון 31 בדצמבר 2014

מחר בבוקר יהיה אותו דבר, רק עם כאב ראש.
ולא זה לא הגיוני. ספורט זה לא הגיוני. בגלל זה אנחנו אוהבים אותו.
והפטס לא יקחו אליפות, זה לא הגיוני, בשביל זה יש NFC.

אלעד 31 בדצמבר 2014

אני מוצא את עצמי כל הזמן נזכר בכאב של ההשפלה שהברזילאים חטפו. עד שלא יכולתי והלכתי לישון עוד לפני תום המחצית. אין לזה הסבר רציונלי, אבל כמעט מדי יום יש איזה פלאשבק שמחזיר אותי לזיכרון הזה ודוקר אותי בלב. היום הכי גרוע שלי כאוהד ספורט.

אריאל גרייזס 31 בדצמבר 2014

זה היה נורא, בעיקר שזה הרס לי חוויה של חודש. אולי הרס זה חזק מדי, אבל כל פעם שאני נזכר בברזיל ובחוויה של לראות אותם מנצחים בפנדלים באיצטדיון עם עוד 60 אלף ברזילאים, אני נזכר באותה שביעייה. נורא

Asaf 31 בדצמבר 2014

אריאל היית חייב להזכיר את שברון הלב הכי גדול בחיי כאוהד ספורט עם ליברפול של העונה שחלפה???? מה שנקרא שיהיה לך יום טוב

אריאל גרייזס 31 בדצמבר 2014

אם אתה באמת צריך אותי כדי להזכיר לך את זה, אז או שאתה לא ממש אוהד או שיש לך יכולת הדחקה עצומה. אין יום שלא עובר שאני לא חושב עליו. לצערי.

Asaf 31 בדצמבר 2014

הדחקה בעיקר…..לרוב לא עובד

שי 31 בדצמבר 2014

תכלססס
הזיכרון מעיק עלי מדי יום

באבא ימים 31 בדצמבר 2014

תנסה את הילסבורו…

באבא ימים 31 בדצמבר 2014

זה היה כל כל חזק שאפילו אובדן האליפות מגול של מייקל תומס בדקה ה – 92 של המשחק האחרון בעונה כחודש אחר כך לא ממש הזיז לי.

אה – הנה עוד תחושה שזכיתי לחוות בזכות ליברפול A SENSE OF PERSPECTIVE

dorigil 31 בדצמבר 2014

שנה חזקה.

כסיפוביץ 31 בדצמבר 2014

תודה על השנה!

ק. 31 בדצמבר 2014

מחזק ואומר שהשנה, האינסטינקט של לפתוח קודם כל פוסט חדש של דורפן (שעדיין קיים) התערער עם פזילה לפוסטים שלך

אריאל גרייזס 31 בדצמבר 2014

וואו, זאת אחת המחמאות, אם לא ה..
תודה!

ק. 31 בדצמבר 2014

בכיף… רק אומר שהפלייאוף ב-nfl (ולא רק משחקי הפטריוטס) נכלל בשנה הזאת והתגובה מתייחסת מראש (או בונה על…) גם לניתוחים של לפני ואחרי 11 המשחקים האלה…:)

ק. 31 בדצמבר 2014

משובח
הפסקה האחרונה מעלה אסוציאציות דומות…

אלכס דוקורסקי 31 בדצמבר 2014

אריאל, נהניתי מאוד לקרוא. מקווה שבסוף יוני נראה את הספרס זוכים באליפות השישית וכמובן שלא אתנגד לסלאם אחד או שניים של פדרר…

הארי הולה 31 בדצמבר 2014

אני בערך בגילך, אוהד מכבי חיפה. כשאני קורא את הפוסט שלך, כמו גם את חלק מהתגובות, אני באמת שואל את עצמי אם המילה "אוהד" עדין תקפה לגביי. מתישהו אחרי הצבא התחושות האלה שאתה מתאר נעלמו לי, הפכתי קר יותר. לפעמים מנצחים, לפעמים מפסידים, לפעמים לוקחים אליפות. זה כמעט לא מחלחל אליי ביום יום. ההתרגשות עולה קצת לפני המשחק ויורדת קצת אחריו, קשה להגיד שהייתי בדיכאון ביום שבת על כביש החוף בדרך חזרה הביתה. וכשאני קורא אותך אני לא יודע אם אני מקנא בך או מרחם עליך.

אריאל גרייזס 31 בדצמבר 2014

גם אני לא יודע. באמת.
מצד שני, לפעמים אני קם בבוקר, נזכר שיש בערב משחק של ליברפול או של ניו אינגלנד ושואל את עצמי איך כל אלו שלא אוהבים ספורט חיים. למה יש להם לצפות? איזה מין חיים אלו בלי לחכות למשחק הבא של הקבוצה שלך?

הארי הולה 31 בדצמבר 2014

אריאל, אני אוהב ספורט בכל מאודי, חלק ניכר מעולם המושגים שלי שאול מהספורט. לא הייתי במונדיאל אבל אני בהחלט מתחבר מאד לחלק הראשון בפוסט שלך (היה כיף לקרוא את הפוסטים משם), אני מבקר באיצטדיונים ככל יכולתי ומעדיף תמיד צפייה משותפת עם אוהדים מאשר בבית לבד.
בשבת האחרונה נפרדתי מהאיצדיון בחיפה לפני שאני עוזב לניו יורק, אני אתגעגע.
אבל החוויה הריגשית העמוקה הזו שקשורה לתוצאה האחרונה של הקבוצה שלי, תחושה שהכרתי טוב מאד בעבר, כבר לא קיימת ואני חייב להגיד שזה לפעמים מוזר לי. כנראה שרוקט צודק.

אריאל גרייזס 31 בדצמבר 2014

לא כנראה, בטוח. אני פשוט לא יודע איך אפשר לחיות ככה. אני רואה את כל האנשים האלו – נגיד, אשתי – שמסתובבים בעולם ולא משנה להם בכלל מה ליברפול עשתה אתמול בערב, ולא ברור לי מה דפוק אצלם.

נדב 31 בדצמבר 2014

הארי אל תטעה, רק ג'איינטס!!

רוקט 88.2 31 בדצמבר 2014

כמי שעוד שנה ושבועיים נכנס לעשור החמישי (וגם כאוהד ליברפול) אני חייב להגיד שחלק מהמחשבות הנוגות הן פונקציה של גיל ומצב בחיים. זה לא רק סטיבי ג'י. באמת שלא.

חוטב עצים 31 בדצמבר 2014

אחלה פוסט.
בסופו של דבר אני קצת סקרן לגבי הצעת המחקר שלך.
לא שווה פוסט?

אריאל גרייזס 31 בדצמבר 2014

לא ממש, משעמם למדי. משהו כמו ליברפול-סנדרלנד מלפני כמה שבועות..

באבא ימים 31 בדצמבר 2014

כמי שכבר בתוך העשור החמישי (גם כאוהד ליברפול) אני מסכים עם רוקט. זה לא רק סטיבי גי׳…

זה קיגאן, טושאק, אמלין יוז, סטיב הייווי, פיל תומפסון, פיל ניל, ריי קלמנס, דיוויד ג׳ונסון, טומי סמית, דיוויד פייקרלאף, ג׳ימי קייס,קני דלאגליש, איאן ראש, אלאן האנסן, מארק לורנסון (האידיוט), רוני ווילאן, קרייג ג׳ונסטון, ג׳ון בארנס, ברוס גרובלאר, פיטר בירדסלי…

אני יכול לומר ממקומי הגריאטרי שגם אם ליברפול לא תזכה בתואר עד יומי האחרון תמיד אהיה אסיר תודה לליברפול על קשת הרגשות שחוויתי בגללה. אקסטזה, שברון לב, חרדה, גאווה, בושה, רעב ושובע וסוג לגמרי לא מובן של שייכות (כזה שאפשר לי באופן הכי טבעי בעולם לחלוק מונית וללכת לפאב בליברפול עם אוהד פלסטיני אחרי ההעפלה מול ברצלונה לרבע גמר ליגת האלופות ב – 2007).

משה 31 בדצמבר 2014

1+
למה לורנסון אידיוט ?

באבא ימים 31 בדצמבר 2014

זה הקונצנזוס בליברפול על הקריירה שלו כפרשן.

Matipool 1 בינואר 2015

באבא – כל מילה . מזדהה לחלוטין , גם עם מה שרוקט כתב ( פאק – אני כבר יותר קרוב לעשור השישי מאשר לתחילת החמישי ) .
השמות שהזכרת מעוררים כל כך הרבה זכרונות ורגשות . גיבורי ילדות ונעורים . אישית , חסרים לי שם רק מקמנמן , קראגר ואואן ( כן , למרות הכל אני לא יכול לשכוח את האהבה העצומה שהייתה לי אליו ) .

אלון 31 בדצמבר 2014

ב2006 הייתי בגרמניה, הרגשתי שזה השיא. אחרי זה היתה ירידה גדולה בהתעניינות שלי בכדורגל. משקל הכובד עבר לפוטבול וכדורסל (גם המעבר לארה"ב תרם לזה).

אני כל כך מזדהה עם איך אנשים שלא אוהדי ספורט מעבירים את החיים. אשתי אומרת שגם בפנסיה לא יהיה לי משעמם כי תמיד יש את הספורט בשביל עניין. תמיד יש את האופטימיות של המשחק הבא, העונה הבאה ובעיקר את האכזבות…

גיל 31 בדצמבר 2014

אני דווקא לא מרגיש שהתבוסה של ברזיל הרסה הכל. היא הייתה כל כך ברורה שאין על מה להתלונן ובניגוד ל1950 נראה שהם מתאוששים דווקא יפה מאוד ממנה והיא לא בהכרח איזה סימן רע לעתיד.

אריאל גרייזס 31 בדצמבר 2014

אתה לא היית שם

גיל 31 בדצמבר 2014

אני לא מדבר על החוויה האישית שלך בברזיל. אני מדבר יותר בכלליות על התחושה שאחרי ה7-1 דברים כבר לא יהיו אותו הדבר. האמת שגם אני חשבתי ככה בהתחלה ואין ספק שהתבוסה תזכר לדורות אבל לא בטוח שיש לזה השלכות על ההצלחה של הנבחרת בשנים הקרובות.

אריאל גרייזס 31 בדצמבר 2014

אני כן חושב שלברזילאים זאת היתה חוויה מעצבת. אבל אני מסכים שאחרי ה-3-0 שחטפנו אז מצרפת, זה לא הרגיש כאילו סוף העולם הגיע – כבר היינו שם. אני גם לא יודע מה יהיו ההשלכות של זה. הרי אחרי ההפסד לצרפתים, הברזילאים חזרו חזקים מתמיד ולקחו אליפות עולם. מצד שני, אז לא היתה תחושה שהחומר האנושי חלש כמו היום, אלא יותר יום גרוע יחד עם הבלאגן של רונאלדו.

גיל 1 בינואר 2015

ברזיל מצוינת מאז המונדיאל ודונגה למד לקח ומזמן הרבה צעירים והם גם משחקים יפה. אז נכון שמדובר במשחקי ידידות אבל נראה שדווקא יש מאגר שחקנים לא רע. הם אולי לא יזכו במונדיאל אבל הם יהיו טובים מאוד בשנים הקרובות.

tmak 31 בדצמבר 2014

יופי של טור.
אני לא מרבה להגיב כאן, אבל מאד מעריך את ההתמדה של כתיבת הטור גם ברגעים הקשים יותר של ליברפול (עת שאר הטורים לרוב די דוממים). ונתנחם בינתיים באחת מהעונות היותר מדהימות שהיו לקבוצה, גם עם נגמרה ללא הפי-אנד – ככה זה לעתים בספורט ובחיים.

D! פה 31 בדצמבר 2014

ולמה לא אמרת שהלכת לראות את המשחק מול יונייטד, שנבוא גם?

אריאל גרייזס 31 בדצמבר 2014

הנה, אני אומר – מחר בחמש, מפגש בברבן. תבוא, תגיד שלום

D! פה 31 בדצמבר 2014

איי, מחר אחותי מתחתנת. דפקה לי את כל חג המולד והכל עם השטויות שאלו שלה.
אז מחר לא אגיע. בשאיפה שבפעם הבאה אצליח לעשות את זה
(וחבל שבפורום כבר לא מעדכנים בכלל)

shohat 31 בדצמבר 2014

מעולה הקטע עם הטבעת, וברזיל בכלל. שתהיה שנה טובה!

סימנטוב 1 בינואר 2015

אחלה טור!
זכייה \ אי זכייה באליפות בגיל צעיר משפיעה ועושה אותך אדם אחר… האינטימיות שבאהדה נוגעת בתחושות עמוקות ולא יכולה שלא להשפיע שכאתה גדל ומתעצב (או בקיצור כשאין לך אישה ילדים ומשכנתא) אהדתי את יונייטד עשרים שנה עד שזכינו ליהנות מאליפות ואני זוכר את הימים שלפני הזכייה ששאלתי את עצמי מה יחליף את השתוקקות הזאת.
מצטער לא קראתי את הטור שלך על ליברפול-סנדרלנד… אולי בכל זאת על מה המחקר?
מאוד נהנה לקרוא את הפוסטים שלך ושל אחרים כאן באתר תודה אני יודע שיש לך צורך אבל זה לא מובן מעליו ;)

אריאל גרייזס 1 בינואר 2015

באופן מאוד מאוד שטחי, המחקר הוא על הולכה חשמלית בתאי לב (אל תדאג, לא נוגע בתאים, הכל סימולציות ממוחשבות..)

D! פה 1 בינואר 2015

אני חושב שכל פעם שמי מכותבי האתר מכניס נושאים מעט שונים ולכאורה משעממים אנחנו מגלים שמי שיודע לכתוב יודע לכתוב.

באופן אישי אקרא מה שתכתוב עליו בעניין ואם אצא עם מעט מעט ידע נוסף בוודאי שאשמח.

סימנטוב 1 בינואר 2015

אל תצטנע, נשמע מרתק. ואל תשתתף במחקר אתה עלול לחרוג מסטיית התקן השוני בזרמים שבלב שלך כשאתה צופה בין הקבוצות שלך לא כ"כ בסקלה ;)

Ivan Pedroso 1 בינואר 2015

פוסט מעולה. מתחבר לכל מילה על אהדת ספורט ועל חסור ההבנה של אלו שלא זוכים לחלוק אותה.

Comments closed