למה לי פוליטיקה עכשיו?

אתם מכירים את הפוליטיקאי/דתי מחמד הזה שמדי פעם מציע בתקשורת – בואו אלינו לסוף שבוע בהתנחלות, תרגישו מה זה שבת כמו שצריך ותבינו שגרים פה אנשים כמוכם? אז אני לא צריך הזמנה מאף קובי אריאלי, לי יש, ברוך השם, נציגות אישית מכובדת ביהודה ושומרון, כשמתוך ארבעה אחים ואחיות, אני היחיד היום שגר בתחומי הקו הירוק. אז בסוכות האחרון קיבלנו הזמנה לבלות את החג עם המשפחה של אחותי, שמתגוררת בפדואל עם שלושת ילדיה, והחלטנו שהגיע הזמן שהילד יבלה קצת עם הבני דודים שלו. כמובן שבסוף הדבר היחיד שהילד התעניין בו זה הקורקינט שהוא מצא זרוק בחניה, אבל השהות הזאת איפשרה לי לחדד נקודה מסוימת שאני תוהה לגביה כבר הרבה זמן.

כשמסתכלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש צד אחד שהפתרון שלו, גם אם לא בטוח יעבוד, הוא עדיין די ברור ומובחן – שתי מדינות לשני עמים. בצד השני של המתרס, לעומת זאת, יש הרבה מאוד סימני שאלה. אם אתה לא רוצה לעשות מדינה פלסטינית, אז מה בדיוק הפתרון שלך? אם נשאיר בצד את פתרון הטרנספר, שברור לכל מי שעיניו בראשו שלא רק שהוא לא הומני הוא גם לא ישים בעליל, הרי מה בדיוק אתה מתכוון לעשות עם שלושה-ארבעה מיליון פלסטינאים שנמצאים בשטח שבו אתה גם רוצה לגור?

השאלה הזאת אולי מטרידה אנשים שנמצאים בשמאל, כמוני, אבל כשאתה מגיע למקום כמו פדואל, השאלה הזאת מאבדת מהאפקטיביות שלה. זה לא שהפלסטינאים לא מטרידים אותם, הם פשוט לא קיימים מבחינתם. צריך להדגיש, אחותי גרה בפדואל לא בגלל אידאולגיה ימנית בוערת (למרות שהיא כמובן משתייכת לצד הזה של המפה), אלא כי במחיר שבו היא קנתה בית דו-משפחתי עם גינה מרווחת במרחק 20 דקות נסיעה מתל אביב, היא לא היתה מצליחה למצוא דירת שלושה חדרים בין גדרה לחדרה. בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב בחוגים מסוימים, מרבית המתנחלים לא שונים בהרבה ממנה ובודאי שהם לא אותם ילדי נוער גבעות שמתרוצצים על הגבעות ועוקרים עצים, אלא אנשים עם משפחה ועבודה שמאמינים שמדובר בשטח שיש להם זכות אבות עליו וגם נותן להם פתרון של איכות חיים גבוהה (אם מתעלמים מהסיכון שמישהו יירה בילדים שלך בדרך לבית ספר, אבל נשאיר את זה בצד).

לפנות ערב, כשהחום הוקל ויצאנו החוצה, היה אפשר לראות מפסגת הישוב את קו הרקיע של תל אביב וגם את הישובים הסמוכים. יחד עם שאר המשפחה זיהינו בקלות את עלי זהב הסמוכה ואת אזור התעשיה של ברקן. את שאר הישובים שמסביב אני הייתי צריך לזהות למשפחה שלי, אותם היכרתי משרות מילואים באזור לפני כ-10 שנים, אבל להם לא היה מושג שהכפר ששוכן פחות מקילומטר מהם נקרא א-דיק, שלא לדבר על הכפרים הטיפה יותר מרוחקים, שהקיפו אותנו מכל עבר. כי מבחינת מי שגר שם, הפלסטינאים הם ישות וירטואלית בלבד. הם באים לישוב לעבוד בבניה, מדי פעם רואים מכונית שלהם על כביש צדדי (כי לחוצה שומרון הם לא יכולים להכנס) וזאת בערך הנוכחות היחידה שלהם בחיים של המתיישבים שם. מכל בחינה שהיא, הפלסטינאים הם לא יותר מאוויר.

לא הייתי נדרש לנושא אם לא היה מתפרסם השבוע דו"ח בצלם שמסכם את כמות ההרוגים בסכסוך בעשר השנים האחרונות. אני לא אכנס למספרים, מי שרוצה יכול לקרוא אותו פה, אבל הנקודה שעולה ממנו היא ברורה – בעשר השנים האחרונות נהרגו בצד הפלסטינאי יותר מ-6000 אנשים, לפחות 3,000 מהם שלא היו קשורים ללחימה ו-1,300 (פלוס מינוס, מי סופר) קטינים. בצד הישראלי, המספרים קטנים בבערך 80%, כש1,000 ישראלים נהרגו, 740 מתוכם אזרחים ו-124 קטינים. התגובה הראויה לסוג כזה של דו"ח היתה אמורה להיות – המספרים הללו הם נוראיים, וצריך לעשות כל מה שניתן כדי להפחית אותם. התגובה של ארגוני ימין לדו"ח, כמו שהח"כ בן ארי ייצג את קהל בוחריו – "לא חוסלו מספיק פלסטינאים". כי מבחינת בן ארי, ופה אני חוזר לנקודה הראשונה שלי, הפלסטינאים הם לא בני אדם. מבחינתו, זה לא שילדים פלסטינאים שווים פחות מילדים ישראלים – הם פשוט לא שווים בכלל. ולכן, קל לו מאוד להגיד ש"על כל אחד משלנו שנהרג, צריך להרוג 600 מהם" כי מה הם בכלל, סתם אוויר. או מחבלים לעתיד.

אם הייתי צריך לסכם את הבעיה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בנקודה הנוכחית, הייתי אומר שבפשטנות מסוימת באף צד אין אמפטיה לצד השני בשיט. כמובן שהפלסטינאים לא בדיוק מתבאסים כשיש פיגוע וישראלים נהרגים. הצרה היא שגם בצד השני איבדנו כל שמץ של אמפטיה לצד השני. בצד השמאלי של המפה יגידו שאיך אפשר להאשים את הפלסטינאים בשנאה אלינו, הרי אנחנו כובשים אותם כבר יותר מ-40 שנה. בצד הימני יגידו איך אפשר להאשים את הישראלים שהם שונאים את הפלסטינאים אחרי שהם התפוצצו להם באוטובוסים. והאמת היא ששניהם צודקים, אבל זה לא עוזר לאף אחד. ליברמן אמר אתמול באו"ם שהוא לא מאמין בהסדר קבע מידי כי צריך לגדל דור שבו יהיו יחסי אמון בין הצדדים לפני שאפשר יהיה ללכת על פתרון קבוע לסכסוך. מה שליברמן לא מבין (או שסתם אומר כדי לדחות את הקץ) הוא שכל דור שעובר, יחסי האמון בין הצדדים רק הולכים ומתדרדרים. אם באינתיפאדה הראשונה חלק גדול מהאנשים בישראל הזדעזע מההוראה לשבור רגליים וידיים לפלסטינאים, הרי שבמבצע עופרת יצוקה, למרביתם המוחלטת של הישראלים לא הזיז שיותר ממאה ילדים נהרגו. אין לנו הרבה הזדמנויות כדי להציל המצב פה לפני שהוא הופך בלתי הפיך, אבל כדי שזה יקרה אנחנו חייבים להתחיל לחשוב על הצד השני לא כאויב, אלא כבן אדם.

הבלוג פורץ לחשבונות הפייסבוק של הגדולים
היום שבו הפסקתי להתעניין באיגרוף

No Comments

צחי 30 בספטמבר 2010

אריאל היקר, אני בד"כ נכנס לבלוג שלך בשביל לקרוא על פוטבול ואני אף חולק איתך את האהדה לפאטס הנפלאים (אבא שלי בא מבוסטון…), אבל נראה כאילו בצד הפוליטי הניתוחים שלך לא מספיק מדוייקים כמו בפוטבול.
נתחיל מהסוף, אני לא חולק איתך את הפסימיות שלך ולכן אני חושב שליברמן (בכלליות) צודק. זה לא נכון שככל שהזמן עובר הסכסוך מעמיק, בטח לא בצד שלנו. בניגוד לחברנו המתנחלים (והם חברים שלי, לגמרי. אני 100% ציוני דתי ומבלה באופן קבוע חצי מהשבוע בהתנחלות יחסית מבודדת…) הרבה חלקים בעם מכירים בכך שיש פלסטינים בצד השני ואם זה לא מביא אותם לאמפתיה, הם לפחות מבינים שצריך לעשות עם זה משהו. בכלליות, לצערי, לעם שלנו נמאס מהמלחמה הזו. זאת הסיבה שאם עראפת היה רוצה, היייתה היום מדינה פלסטינית. לדעתי, לא היה שלום עם אותה מדינה, אבל אפשר להתווכח על זה. הסיבה שלא היה שלום עם אותה מדינה היא שהפלסטינים עוד לא התייאשו מלהלחם. בניגוד למה שהצגת, שלום לא קורה בגלל שיש לך באמת אמפתיה לצד השני. אמפתיה כזו אין עדיין לרובה העם שלנו והיא לא תגיע בגלל שהחלטנו להפסיק את ירי הקסאמים לעזה בצורה שתגן על החיילים שלנו. שלום, כמו הרבה דברים אחרים, מגיע כי שני הצדדים עושים חשבון אנוכי לחלוטין ומעדיפים שהאמהות שלהם ישנו בשקט בלילה.
הדו"ח של בצלם מתועב בעיני, בגלל שהוא מניח שהסכסוך הוא שיוויוני בין שתי ישויות שוות. הוא לא. אנחנו הרבה יותר חזקים והם הרבה יותר אכזריים. לפחות חלק מהאמהות שלהם גאות בכך שהבנים שלהם מתו בתור מחבלים מתאבדים באוטובוסים. אצלנו, אפילו הצבא לא מפסיק לדבר על שלום, אפילו בטקסיו הפשיסטיים ביותר. אגב, זה שנהרגו הרבה קטינים בצד הפלסטיני זה אומנם מצער, אבל כשאני הייתי בצבא, היו תופסים ילד בן 13 עם חגורת נפץ במחסום אחת לחודש. כך שהגיל הוא לא בדיוק מדד מדוייק. אני עדיין מאמין שצה"ל מנסה לא לפגוע באוכלוסייה אזרחית סתם. מה שכן, הוא שינה מדיניות בעופרת יצוקה והחליט לירות יותר ולסכן חיילים פחות. באופן כללי, אני בעד השינוי הזה, אבל זו מדיניות צבאית במבצע צבאי. כאן אני לא דורש אמפתיה כערך מוביל. אני גם מאמין בלב שלם לסיפורים של ילדים ואזרחים כמגן אנושים בידי לוחמי החמאס. אבל זה אני.
בקיצר, אני חושב שצדקה ראש ממשלתנו שאמרה די מזמן שיהיה שלום כהפלסטינים יאהבו את הילדים שלהם יותר ממה שהם ישנאו אותנו. זה לא קורה עכשיו, עכשיו הם מחנכים לשנאה וטרור מגילאי הגן. אולי עוד 10 שנים של כיבוש או סכסוך ישנו את דעתם. הם כבר שינו את דעתנו, בוודאי את דעתי.

Comments closed