בין רנדי למוריסי/תום מודעי

כמו את הסמית'ס, גם את רנדי ג'ונסון תום מודעי אף פעם לא ראה בשיא גדולתו, אבל זה לא הפריע לו להתאהב בו

תכננתי לכתוב על פדרו מרטינז, כנראה הפיצ'ר האהוב עליי בכל הזמנים, שנכנס אתמול להיכל התהילה אבל בורוביץ' כבר הקדים אותי ועשה עבודה יפה שעליה אין לי הרבה מה להוסיף. פדרו היה לא רק הפיצ'ר הכי מדהים לראות מבחינת הגשה, כזה שכל פתיחה בשנות השיא שלו היתה נו-היטר פוטנציאלי (שבצורה טיפה אבסורדית, הוא אף פעם לא השיג), אלא גם היה אחד שידע שהתפקיד שלו הוא לבדר את הקהל והיה טיפוס שפשוט כיף להיות בעדו. אפילו כשהוא הלך מכות עם זקן בן 75.

אז על פדרו אני לא אוסיף הרבה, אלא אתן את הבמה לידידי תום מודעי, שלו לא עושים את זה מגישים נמוכים מהרפובליקה הדומיניקנית אלא דווקא רד נקים גבוהים עם שפם מכוער. אחד כזה גם נחבר אתמול להיכל, קוראים לו רנדי ג'ונסון והוא הפיצ'ר השמאלי אולי הגדול בהיסטוריה.

***

רנדי ג'ונסון, AKA  הביג יוניט, הוא שחקן הבייסבול האהוב עלי ביותר בכל הזמנים.

שתי עובדות:

1. רנדי הגיש בין השנים 1988 ל 2009 כששיאו היה בין 1995 כשזכה בסיי יאנג הראשון שלו (מבין החמישה) במדי סיאטל ועד ל-2004, העונה בה הגיש את הפרפקט גיים שלו.

2. התחלתי לראות בייסבול ב 2007 הרבה מעבר לשיאו שלו.

כשהתחלתי לראות בייסבול בחרתי משום מה לאהוד את אריזונה דיימונדבקס, הקבוצה שבה בילה את רוב הקריירה שלו, הקבוצה שאותה הצעיד לאליפות עם שלוש הופעות בלתי נשכחות בוורלד סירייס של 2001 נגד הינקיז ובעצם נגד אמריקה שכל כך רצתה את הקבוצה של ניו יורק חודש אחרי 9.11.

ב-2007 רנדי היה בשלהי הקריירה שלו, אבל אני נדבקתי. התחלתי לעקוב אחריו באדיקות וללמוד את העבר שלו. והו בוי, איזה עבר זה היה. הררי מילים נכתבו בכל מקום על השיאים המטורפים שלו, סיכום יפה יש כאן בטור של ג'ונה קארי המהולל מגראנטלנד.

*

בהחלט קשה להתעלם מהשיאים האדירים שלו:

– 303 נצחונות בעידן שזה כמעט בלתי אפשרי בזכות השימוש הנרחב בבולפן – אולי האחרון אי פעם שיגיע ל 300 נצחונות.

– שני בכל הזמנים בסטרייקאאוטס לנולאן ראיין (עוד נחזור אליו בהמשך) עם 4,875.

– ראשון בכל הזמנים בעונות עם מעל 300 סטרייקאאוטס, לא פחות מ-6 כאלה. סתם לפרופורציות – מאז העונה האחרונה שלו עם 334 קייז אף אחד לא הגיע ל-300.

– ראשון בכל הזמנים ביחס K/9 (מספר סטרייקאאוטס מנורמל לתשעה אינינגים) עם 10.6

ועוד ועוד ועוד, כולל כאמור נו היטר, פרפקט גיים ו-MVP היסטורי בוורלד סירייס ופיצוץ אחד של ציפור שנכנס להיסטוריה

*

הביג יוניט, שקיבל את הכינוי עקב גובהו הרב – 6,10 או בעברית 2.08, עבר דרך חתחתים לתהילה. הוא לא מאלה שסומנו לתהילה מהליטל ליג (שהוא בטח התהלך שם עם ה-1.90 שלו בכיתה ז'). כלומר, הוא לא איזה אחד שהגיע משום מקום. ב-1982 בשנתו האחרונה בתיכון הוא שרף 121 חובטים בסטרייקאאוט וזה ב-66 אינינגים בלבד שכללו גם משחק מושלם, הוא ויתר על חוזה באטלנטה והצטרף ל-USC. ב-1985 המונטריאול אקספוז זצ"ל בחרו בו בסיבוב השני של הדראפט רק כדי לשלוח אותו אחרי שנה וחצי במייג'ורס לסיאטל.

הסגנון של רנדי התקבע מוקדם. מעבר להיותו ענק עם תספורת מאלט (שהייתה ידועה במחוזותינו באייטיז כתספורת אלי אוחנה), שפם מטופח ולוק כללי של נהג משאית תירס מנברסקה, לרנדי היו שתי הגשות מפלצתיות – פאסטבול רצחני שנע בין 95-100 מייל וסליידר איימתני שהיה בשלב מסוים בלתי נגיע לחובטים שמאליים

johnson

מעבר לזה רנדי גם היה מאוד פרוע בשנותיו הראשונות, דבר מאוד טבעי לפיצ'ר כל כך גבוה שצריך למצוא release point נוח. הוא הוליך והוליך בלי סוף, הכדורים ברחו לקאצ'רים והגבות התחילו להתרומם. ב-1992 בסיאטל, תפס אותו מגיש העבר האגדי נולאן ראיין (אותו אחד שמחזיק בשיא הסטרייקאאוטס, כזכור) לכמה סשנים קצרים שיעזרו לו למצוא את ה-command  שלו. זה עזר. מ-144 הולכות ב-1992 הוא ירד ל-99 ב-1993 ומשם ל-72 ו-65. רק לסבר את האוזן, ב-1999 הוא הוליך 70 חובטים ב-270 אינינגים וכמובן, 364 קייז.

אבל הגדולה האמיתית שלו היתה הסטאמינה. בייסבול הוא מעל לכל ספורט מאוד תובעני – 162 משחקים בעונה, כמעט כל יום, כמה שעות ביום,  ובין לבין צריך קצת להתאמן, לנוח, לטוס, להיכנס ולצאת מבית מלון, ובסוף, להתמודד עם חובטי על. ורנדי התמודד לא סתם עם הטובים מכולם הוא עשה זאת בעידן ה-ped, מול מפלצות ההומראנים בדמותם של סוסה, מגוואיר וכמובן – בארי בונדס, שחלק אתו דיביז'ן ואין סוף מפגשים.

מי שעוקב בשנים האחרונות ראה כבר כמה שנים טובות של פיצ'רים. טים לינסקאם זכה בשני סיי יאנג רצופים כשהאחרון ב 2009, בשני הוורלד סירייסים האחרונים של הג'איינטס לינסקאם לא פתח בשום משחק, ב 2012 הוא שותף כרליבר. ובאחרון לא שותף כלל. ג'סטין ורלאנדר, ב-2011 זכה בסיי יאנג וב-MVP  ומ-2013 הוא סתם פיצ'ר בינוני כמו כולם.

לא חסרות דוגמאות כאלה, בייסבול הוא ענף תובעני שההתמדה והיכולת פשוט להיות שם היא יכולת גדולה בפני עצמה. לא חסרים שחקני בייסבול שפשוט התחברה להם עונה טובה, בייסבול הוא ענף שלמזל יש פקטור מהותי, ככה שלתפוס עונה אחת גדולה זה דבר שקורה כל פעם מחדש. להיות הכי טוב למשך כל כך הרבה זמן זה משהו אחר. כשמסתכלים על המספרים של הביג יוניט לאורך השנים זה פשוט שומט לסת, בעיקר כשרואים לנגד עינינו כמה קשה להיות יציב בבייסבול, כמה כמעט בלתי אפשרי להיות כל כך טוב, או הכי טוב לאורך זמן.

מבחינתי לאהוב ככה שחקן שקול ללהיות מעריץ של הסמיתס, אחת הלהקות האהובות עלי בכל הזמנים , אם לא האהובה שבהם, מה חבל שהם התפרקו כשהייתי בן שמונה.

כמו הידיעה שלעולם לא תראה אותם בהופעה, ככה זה להתלהב מספורטאי בדיעבד.

אבל האינטרנט הוא דבר נפלא, הוא משלים את כל הפערים של מה שאי פעם הפסדת, ככה שאפשר לראות את כל תצוגות הענק שלו, את הפחד שהוא נטע בעיניהם של החובטים שמולם הוא התמודד, את המנג'רים שלא ידעו איך להתמודד איתו ופשוט לא העלו שמאליים מולו, ששינו את כל הליינאפ כדי שחובטים מסוימים לא יאלצו לפגוש אותו

שמאליים חבטו מולו לאורך הקריירה בממוצע של 205, אבל המעניין הוא שלעומת 4747 חובטים ימניים שהוא התמודד מולם הוא פגש רק 944 שמאליים, יחס של פי 4 כשהחלוקה היא בד"כ פחות או יותר שווה. רנדי היה עצום, עם שליטה ודומיננטיות שלא נראו מאז. הוא התמודד עם החובטים הטובים ביותר אי פעם בתקופה הידידותית ביותר לחובטים וזה מבלי שדבק בו רבב מהלכלוך שניזרק לכל כיוון בשנים האלה.

רנדי הציג שילוב של אימה, טמפרמנט סוער וגם יכולת התגברות על משברים. ב-2005 רנדי הדי פצוע עבר לינקיז ואחרי שנה ראשונה סבירה (ביחס לליגה, לא אליו) הוא היה רע מאוד ב-2006 , השילוב של הבריאות הרופפת והלחץ התקשורתי של ניו יורק לא עשו לו טוב. ב-2007 הוא חזר לאריזונה כשהוא כבר כינור שני לברנדון ווב. אחרי שתי עונות בינונית תם לו החוזה כשבאמתחתו 295 נצחונות ואריזונה לא החתימו אותו לעוד עונה אז הוא חתם לעונה אחת בג'איינטס , שם במשחק אחד ביום חמישי באיצטדיון חצי ריק של וושינגטון המסריחים דאז הוא השיג את הנצחון ה 300 שלו במדים הלא נכונים.

היוניט היה מאוד מאוכזב שהוא לא השיג את הניצחון ה 300 שלו במדי אריזונה והיו שמועות שאולי הוא יכנס להול עם כובע של סיאטל. אבל לשמחתי גם כאן יש סוף טוב, ב-2013 רנדי זרק את הפיץ' הראשון של העונה באריזונה ואתמול פורסם שהוא יצטרף לצוות המקצועי וחולצתו מספר 51 תופרש לנצח.

See you in Cooperstown in July

*

ולא נסיים בלי איזה שיר של הסמית'ס. ציפיתם שנלך על Big mouth **strikes** again אבל החלטנו ללכת על בחירה קצת פחות נדושה וגם מתאימה.

 

כנראה שני הרמאים היחידים באמריקה
יומן אליפות של הפטס (18) - עוד שני ניצחונות!

17 Comments

גיל שלי 7 בינואר 2015

הוורלד סיריס שהוא ושילינג לקחו עם אריזונה היה הטוב ביותר שראיתי

בני 7 בינואר 2015

הוורלד סיריז ששבר לי את הלב. הסיפור של היאנקיז באותה שנה היה בלתי יאומן. בסוף פער הכשרונות העצום הכריע. כשרנדי ג'ונסון הגיש ראו פחד בעיניים של החובטים כמו שלא ראו אצל אף אחד. תמיד היה נדמה שכשהוא מגיש המרחק בין הגבעה לצלחת מתקצר בחצי

אודי 7 בינואר 2015

הוא נכנס עם יותר מ97% אחוז להיכל. זה בטופ 10 של כל הזמנים מבחינת תמימות דעים לגבי שחקן.

אריאל גרייזס 7 בינואר 2015

והיה צריך להכנס ב-100 אחוז. ממה שהבנתי, אלו שלא הצביעו לו הם רובם כאלו שלא רצו "לבזבז" אחד מהעשר בחירות שלהם על מישהו שיכנס בטוח (טיעון דבילי, אבל שיהיה). וכמובן, תמיד יש את הטפשים שטוענים שהם לא מכניסים אף אחד בבחירה ראשונה, אלוהים יודע למה. בשאיפה הם כבר קרובים לקבר וייעלמו לנו מהמסך בקרוב

גלן 7 בינואר 2015

ועדיין…. נדמה לי שיש לו את ה WAR הכי טוב לשחקנים אחרי גיל 35. ואחריו ברשימה בונדס וקלמנס. נכון , הוא טאוויל דק ולא טאוויל שמן אבל WAR כזה אחרי גיל 35 (עכשיו לינק מה שדורפן כתב).

* מעניין שלא היה לדעתי פוסט על הפליאוף ההיסטורי שחווינו אבל כבר שלושה על ה HOF. וזאת הכוכבית האחרונה

אריאל גרייזס 7 בינואר 2015

על באומגרנר? דווקא דיברנו.
אני האחרון שיגן על מישהו מהדור הזה. אי אפשר לדעת באמת מי לקח ומי לא.

גלן 7 בינואר 2015

אם היה על באומגרנר, שכחתי וחוזר בי.

בכל מקרה – כל מי שלא יורד ברמה עם השנים ישאר חשוד בעיני.

Amir A 7 בינואר 2015

שלושה פוסטים על בייסבול בתוך יומיים בדהבאזר. יש תקווה.

בני תבורי 7 בינואר 2015

שחקן ענק, ראוי להיכל תהילה משלו.

סימנטוב 7 בינואר 2015

ריתק אותי כשהיה בסיאטל. ניצח באריזונה כשגרתי שם. והוא חברי להקת ראש (אלילי נעורי) אז יש בנינו קשר חד סיורי חם ואמיץ

סימנטוב 7 בינואר 2015

חבר של חברי…

ניינר 7 בינואר 2015

סימנטוב הנה עוד משהו משותף לנו-אני חולה על rush עד היום. ד'א גדי לי חולה בייסבול

סימנטוב 7 בינואר 2015

:)
@rushtheband
So proud of our longtime friend & part-time photographer Randy Johnson @RJ51Photos on his totally deserved election to the BBHOF!

red sox 7 בינואר 2015

טור נהדר של מעריץ, אבל אם כבר אז הסמית'ס הם דווקא טים לינסקאם של המוזיקה. 3 שנים מרהיבות, ספקטקולריות ממש, עוד שנתיים על האדים והתפוגגות אל ההיסטוריה שמעדיפה לזכור את הגדולים באמת ברגעיהם היפים.

היוניט, עם הדוראביליות המדהימה לאורך שנים בלי לאבד מילימטר מהיכולת, הוא בשבילי יותר בכיוון של ניל יאנג, אם אתה מחובבי הז'אנר.

תום 8 בינואר 2015

Red sox- לא ניסיתי להקביל את הסמיתס לרנדי, אלא להכרת גדולה בדיעבד.

השוואה יפה לניל יאנג האמת, אולי גם ברוס יהיה השוואה רלוונטית

דווקא את לינסיקאם לא הייתי משווה לסמיתס מהסיבה שלסמיתס היתה קריירה קצרה אמנם, אבל רובה ככולה פיק והיא נטולת דעיכה

קשה לי לחשוב על דימוי האמת, זה צריך להיות תותח שפציעה גמרה אותו בשיא…

ממממ let me think about it

אריאל גרייזס 8 בינואר 2015

נו, זה לא ברור? סנדי קופאקס כמובן. היה סיי יאנג בשתי העונות האחרונות שלו (ושלוש מהארבע האחרונות) ופרש בגיל 30

ירון 9 בינואר 2015

רק הערה אחת קטנה לגבי הורלד סיריוס. כל העולם ואשתו, זה שלא מתגורר בניו יורק, רצה שאריזונה ינצחו. כך זה.

Comments closed