שווה את זה. לגמרי שווה את זה

בשביל רגעים כמו הט"ד של אמנדולה שווה לספוג את כל כאב הלב הכרוך באהדת ספורט

luffy-worth-it-meme

אני מצטער שאני מבלבל לכם את המוח עם עוד פוסט, שלישי או רביעי במספר, על הניצחון בשבת של הפטריוטס. אבל למרות שעברו כבר שלושה ימים, הוא לא יוצא לי מהראש.

אני מודה, כל פעם שאני חושב על זה, אני עדיין לא מאמין שניצחנו את זה. אני קם בבוקר מוקדם, מסתכל על הילד הקטן שישן לידי, מתבאס שאני צריך לעזוב אותו וללכת לעבודה – ואז נזכר וחיוך עולה לי על הפנים.

בשביל רגעים כאלו, זה שווה את הכל.

החיים בתור אוהד ספורט, וכבר כתבתי את זה פעם, הם רצף בלתי נגמר של אכזבות. רוב הסיכויים, אפילו אם אתה אוהד של הקבוצה הכי טובה בעולם, שהעונה תיגמר לך באכזבה. אם יש לך מזל, אז אתה אוהד כמה קבוצות בענפים שונים ואחת מהן תצליח, אבל גם זה לא תמיד. ועדיין, ההצלחה של קבוצה אחת לא מחפה על הכעס, האכזבה, התסכול, מכשלון של קבוצה אחרת.

כל פעם שאני רואה את ליברפול העונה, אני מתאכזב. אני מתאכזב כי זאת לא הליברפול שהיתה לי שנה שעברה ואני מתאכזב כי הקבוצה של שנה שעברה לא הצליחה לעשות את זה. ואני מודה, יש לא מעט רגעים שאני תוהה האם זה שווה את זה. האם הגול של קוטיניו מול הסיטי, שכל פעם שאני נזכר בו אני מתרגש מחדש – ואז הלב שלי נחמץ מחדש מגודל הפספוס – היה שווה את כאב הלב שאחר כך?

האם כל הכיף של השנים האלו עם הפטריוטס היו שווים את עשר השנים השחונות, את ההפסדים המתסכלים בסופרבול לג'איינטס שאחריהם הייתי עם ראש באדמה במשך שבועיים? את ההפסד הנורא לקולטס ב-2006, עם זיכרון הפלת המסירה של קולדוול?

ואז מגיע רגע כמו הט"ד של אדלמן לאמנדולה ומבהיר לי שזה שווה את זה. לגמרי שווה את זה.

מדובר, כבר עכשיו, באחד מטופ 5 הרגעים הגדולים שלי בתור אוהד. הנקודה שבה המהלך הגיע, ההפתעה המוחלטת, המתח שהשתחרר במכה, ההרגשה שהכל אפשרי עכשיו. האושר שאני מרגיש כל פעם שאני נזכר במהלך הזה. נשבע לכם, ראיתי אותו כבר איזה מאה פעם מאז שבת וכנראה שאני אראה אותו שוב עוד איזה 50 עד המשחק ביום ראשון.

שווה את זה. כל כך שווה את זה.

ברצינות, אנשים שלא אוהבים ספורט. איך אתם מצליחים להוציא את עצמכם מהמיטה בבוקר?

ועם או בלי קשר, הנה שיר שלירון תאני דוחף בתוכנית שלו, ופשוט יעשה לכם שמח על הבוקר, בין אם אתם אוהדי ספורט או לא

 

למה בכל זאת RB לייפציג
יומן דאבל פרק יב' – השופט בן ז**ה

30 Comments

ניינר 13 בינואר 2015

אני רץ מהר מדי וחס וחלילה מפחד לנחס אבל…כשאראה את טום בריידי מניף לומברדי רביעי עוד שלושה שבועות זה יהיה רגע מאד מאד מרגש עבורי
מצד שני, אם סיאטל ימ"ש ייקחו, זה יהיה אחד מאותם ימים בהם אני שונא את כל העניין הזה שנקרא NFL ומצטער שנכנסתי לזה בכלל

the bird 13 בינואר 2015

צודק לגמריי צודק
ישנם רגעים בספורט
ששוים "הכל"
בשבילי מספר מהם
הגולים של יונייטד מול באיירן ב99 (אינני אוהד יונייטד אבל לדפוק את הגרמנים בצורה הזו,תענוג)
הפיינל פור שנה שעברה של מכבי (הסל של רייס מול צסקא)
הגול של זהבי מול הפועל (לא צריך להסביר מתי (: )
והחמצה של שבצנקו (עצירה של דודק ממולו בגמר של ליברפול מילאן) שכאילו אמרה אם זה לא נכנס בהארכה הגביע של ליברפול
ויש עוד אכן
"ברצינות, אנשים שלא אוהבים ספורט. איך אתם מצליחים להוציא את עצמכם מהמיטה בבוקר?" (:

גיל שלי 13 בינואר 2015

לגמרי לגמרי, הריחוף שלי שהחל במסירה לטיירי ונגמר בערך שבועיים אחריו, לא יכול לקרות כתוצאה משום דבר אחר בחיים.
המסירה למנינגהאם, הגול של זהבי, שנה קודם הגול של לוגסי, הזכרון של הגמר בבלגראד ב1977 עם אלכס גלעדי צווח גביע אירופה לתל אביב, הארבע נקודות של לארי ג'ונסון מול אינדיאנה בגמר המזרח, הסל של אלן יוסטון מול ההיט במיאמי במשחק החמישי, הסל של שארפ, כל אלה שווים את הדכאונות, הזמן שמושקע בקריאת החדשות האחרונות מעונת המלפפונים, את זה שערוץ חמש משוכנע שאני ואתם מטומטמים.

רפאל 13 בינואר 2015

איני מצליח להבין איך נכנס השער היפה של לוגאסי לרשימה שכוללת מהלכים מנצחים במשחקים מכריעים בפלייאוף בין שתי יריבות גדולות בסוג של עונות היסטוריות, גם אם הסתיימו ללא אליפות.
לא בקטע של קטנוניות.
גם הדרבי המדהים מול הפועל, מעבר למה שזה עשה לזהבי, התקיים במסגרת בה מכבי ת"א הובילו על הפועל ת"א ב 44 נקודות לפני המשחק עם עוד 11 משחקים לסיום הליגה.
נכון, זו כנראה הייתה הסיומת הכי גדולה לדרבי… אבל זה כמו להשוות למשחק עונה בNBA בין ניו יורק ואינדיאנה שנגמר עם מהלך מנצח.
וכאן בדיוק הנקודה- הכדורגל בליגות לא מייצר משחקים גדולים. הוא נועד בשביל לשמור את המעמד הבלתי מעורער של מי שיש לו הכי הרבה כסף.
הגולים ממשחקי ליגה לא קשורים לרגעי ספורט גדולים כמו שהבאת מה NBA וה NFL.

אריאל גרייזס 13 בינואר 2015

תספר את זה לג'רארד..

רפאל 13 בינואר 2015

זה העבודה של ג'רארד שבזכותה הוא מולטי מיליונר, בניגוד לרובנו שמרגישים רע בשבילו
על זה שהוא צריך לעבור את ליברפול בשביל עוד כמה עשרות מיליונים באמריקה.
השאלה היתה איך מישהו עם הרגלי צפיה ואהדה מהספורט האמריקאי יכול להתחבר לפורמט הליגה בכדורגל,
אפילו הליגה האנגלית, אבל בטח ובוודאי הליגה הישראלית.
איך אתה נשאר ער עד הבוקר בשביל לראות פוטבול ועדיין יכול להתלהב מסגנון ההכרעה שיש בכדורגל?
זה כמו להגיד שחברים סדרה אלמותית אחרי שאתה אומר אותו דבר על סיינפלד.
משהו כאן לא מסתדר.

אריאל גרייזס 13 בינואר 2015

דווקא שיטת ההכרעה בכדורגל הרבה יותר הגיונית ו"צודקת". אני אישית לא מטיף לצדק בספורט אף פעם, זה נראה לי מגוחך לחפש את זה (לכן אני אף פעם לא מדבר על שופטים, למשל) אבל השיטה בכדורגל היא הרבה יותר הגיונית, שם קבוצה שהיתה טובה כל העונה תנצח ולא קבוצה שנתנה שבועיים טובים (הממ, ג'איינטס, הממ).
אבל הנקודה על ג'רארד היתה כשאמרת שכדורגל לא מייצר משחקים גדולים. זה פשוט לא נכון. המשחק מול צ'לסי שנה שעברה היה משחק גדול, ענק. והאכזבה שהוא השאיר היתה לא פחותה מכל הפסד בסופרבול.
חוץ מזה, לשאול איך אני מתחבר לכדורגל זה מצחיק – כדורגל זה הדבר הראשון, כל דבר בא אחריו.

רפאל 13 בינואר 2015

יש אמת בדבריך, כמו תמיד.
במקרה הזה זו אמת חלקית, לטעמי.
איני חולק על הטעם של אנשים באהדה לקבוצות או סוגים שונים של התכנסויות ושבטים, בין אם זה העדפה פוליטית, תרבותית או מינית.
עונה שעברה ייצרה באז גדול כי מאז שנהפכו היוצרות על ליברפול ומקבוצה שדרסה את אנגליה וזכתה בתהילה ( ולראייה- אוהדיה הרבים והנאמנים בכל העולם בגילאים 30 ו 40+ ) היא לא הצליחה למעט פעם אחת אולי להיות שותפה במירוץ אליפות בעשרים ומשהו השנים האחרונות.
מכיוון שבאמצע העונה, הציפיות לא היו למקום הראשון מול צ'לסי וסיטי- רצף הנצחונות היפה הביא למצב שלא זוכרים מאז… טוב, עשרים ומשהו שנים בליגה.
המשחק מול סיטי ללא ספק היה התמודדות מול שתי קבוצות שרצו את האליפות ויכלו לקחת אותה באותו רגע. אפשר לומר דבר דומה על צ'לסי.
ר"ל- המשחקים הגדולים קורים מידי פעם, אבל הליגה לא מייצרת אותם. הם יוצאים במקריות.
אותה מקריות שהביאה למשחק של אייאקס וטוונטה לפני ארבע שנים. אותה מקריות שהביאה למשחק אליפות בין ברצלונה לאתלטיקו שנה שעברה במחזור האחרון.
אם ליברפול לא הייתה ברצף הנצחונות הזה ומשחקת בקצב הרגיל שלה, נניח 65-70 אחוזי הצלחה מנקודת אמצע הליגה, לא היינו מייחסים חשיבות מיוחדת למשחק הזה.
בספורט האמריקאי משחקי הכרעה לא תלויים בהתרחשות של אלף ואחד נסיבות.
הם חלק מההוויה וזכות הקיום הבסיסית של שחקנים וקבוצות להיות תלויות בעצמן בדרך לאליפות ולהתחרות בסיום מול הטוענות האחרות לכתר.
כמה משחקים כאלה מאמצע העונה ואילך היו לליברפול בעשרים ושלוש השנים האחרונות?
שהתמודדו מול טוענת לכתר וגם הם בעמדה לקחת את האליפות?
יותר מ 8 משחקים כאלה בעשרים שנה?
לרג'י מילר היו יותר בשנה אחת שעף בפלייאוף בסיבוב השני….

איפה עקרון ההוגנות, הספורטיביות והצדק מתקיים כשאין הגבלה על תקציבים?
איך זה שבספורט האמריקאי מצליחים לשמור על ליגות תחרותיות ותחלופה תמידית של קבוצות חזקות ומועמדות לאליפות, בעוד שבליגות הכדורגל באירופה מספר המועמדות מצטמצם לכדי אלו שיש להם שייח'ים מיליארדרים כבעלים של הקבוצות?
זה גם הדראפט, אבל גם פורמט של הכרעה ישירה שלא מעניק לאטלנטה ברייבס או ליאנקיז אליפות כי הם יכולים כל שנה להעמיד את המאזן הטוב בליגה.
האהבה לכדורגל והמסורת גורמים לאנשים חכמים ונבונים להצדיק מתוך הרגל פורמט פרימיטיבי שגורם כיום להכי הרבה חוסר צדק ועיוות מכל הבחינות של הדינאמיקה התחרותית שחשובים בספורט.

אריאל גרייזס 13 בינואר 2015

אני לא חושב שיש לנו ויכוח על שני הדברים. כן, כדורגל מייצר פחות משחקים "מכריעים" פר אקסלנס. מצד שני, יש בו יותר הוגנות. אני לא יודע אם יש שיטה עדיפה, לכל אחת יש את החסרונות והיתרונות שלה.
לגבי החלק השני – אין ספק שבעיית ההגבלה על תקציבים בכדורגל היא רצינית ואמיתית ולאט לאט הופכת את הספורט הזה לחסר ערך ותחרותיות אמיתית. אני חושב שמי שאוהב כדורגל ממש לא עיוור לבעיות האלו. אני לא חושב שיש מישהו שמצדיק את זה, להיפך. האם זה גרם לי לאבד עניין בכדורגל אירופי? עוד לא, אבל זה לא כזה רחוק. ליגת האלופות הרבה פחות מעניינת אותי בימים אלו, למשל.

רפאל 13 בינואר 2015

אני יודע שלושה דברים בוודאות:
1. מי שכותב כאן פוסטים מבין בספורט ויודע להתבטא.
2. פורמט פלייאוף, אם עושים אותו נכון, הוא תחרותי, מעניין, הוגן ותמיד נותן סיבות לנצח ולהצטיין אך יחד עם זאת לא מוציא אותך מהתמונה אם אינך יכול להתמודד על המקום הראשון.
3. לקיים ליגה על סמך הצטיינות לאורך זמן בלי להגביל תקציבים מוביל בצורה הכי קלה וברורה לשלטון של קבוצות עשירות וכל מי שאוהב את הענף יהיו אוהדים שלהם.
למה?
כי להיות במירוץ אליפות משמעו להיות בעמדה להתחרות על מקום ראשון בליגה לאורך 30 ומשהו מחזורים. אי לכך, אומנם אין הרבה מועמדות לעשות כך מתוך הליגה אך הנקודות כולן באותו משקל ולכן אם יש שאיפות לסיים במקום הראשון יש להקפיד לקחת כמה שיותר, ללא יוצא מן הכלל. מכאן, שכל משחק הוא כמו משחק אליפות ובדיעבד יכול מאוד להיות שיתברר שהפסד הנקודות ההוא מול קבוצה פלונית אלמונית הוא שזה שהכריע את הכף.
יפה. אין בעייה.
אבל מה עם מי שלא יכול לעמוד בקצב של 80 אחוז צבירת נקודות לאורך עונה שלמה מול קבוצה שתקציבה בלתי מוגבל וידם עוד נטויה?
המשחקים שלהם לא חשובים אחד אחרי השני ואם יש להם איזושהי השפעה, היא בצורה עקיפה ע"י כך שהם יכולים לגזול נקודות ממי שכן חשוב לו.
יוצא ש…
– כמעט ללא יוצא מן הכלל, רק מי שיש לו כסף גדול יכול לחלום להתחרות על המקום הראשון
– מי שמתחרה על מקום ראשון, משחקיו מעניינים לכל אורך העונה ולא משנה נגד מי כי אסור להפסיד נקודות.
– יתר הקבוצות, אלו מן המניין, לא משחקים על מקום ראשון ואין להם מטרות חשובות ולכן אין סיבה להתעניין בהם או לאהוד אותם.

וכך המעגל חוזר על עצמו ונוצרת התמונה שרואים בעולם הכדורגל כיום.

אשר 13 בינואר 2015

מאוד מעניין.
אני חווה בשנים האחרונות מעבר טבעי מכדורגל לפוטבול. אולי מהסיבות האלה.
אני כן יודע שעולם הכדורגל הופך להיות מאוס יותר ויותר. לדעתי אפילו לא טרחתי לראות את ליגת האלופות בשנתיים האחרונות. ומשחקי ליגה אין כמעט על מה לדבר. אולי צ׳לסי סיטי רק כדי לראות את סופר פרנק תוקע להם.
עכדיו רק צריך למצוא משהו לראות באיזור פברואר יולי חוץ מהפלייאוף הפיינל פור הגרנד סלאמים והטור. כי זה באמת לא מספיק.

רפאל 14 בינואר 2015

בדיוק,
ונחדד את הנקודה-
לקבוצות הגדולות והעשירות המצב מעולה.
כי אומרים שיש ליגה ועוד במתכונת הכי צודקת/הוגנת/ספורטיבית ( כמובן שזה שקר אינפנטילי וגס) ומה לעשות שהם הכי טובים ולוקחים את האליפויות בזה אחר זה.
ככה העולם עובד- 'מי שמצליח יותר לאורך זמן ראוי לכך'- יאמרו.

הטבלה לא משקרת, אבל היא אינה חושפת את האמת על הדינאמיקה התחרותית והספורטיבית. זה התפקיד שלנו כאוהדים ובני אדם חושבים ( בטח לא של פרשני הכדורגל שחרטטנותם אומנותם).

למה שחקנים רוצים לעבור לקבוצה 'גדולה'?
– יותר כסף
– יותר חשיפה
– להיות במירוץ אליפות ובמשחקים מול אצטדיונים מלאים
– סיכוי להיות במשחקים חשובים ולעשות רושם על סקאוטים
– בכל מקרה, באופן ברור פסגת הקריירה בישראל.
– אי לכך, לקבע את מעמדך כשחקן מוביל שיוביל לעוד שכר וקידום מקצועי

למה קהל נוהר לקבוצות ה'גדולות?
– מתחילים כל עונה עם שאיפה ויכולת לאליפות ואירופה.
– חלק מקבוצה גדולה של קהל שממלאת אצטדיונים באופן קבוע, במיוחד אם היכולת טובה.
– הקבוצה נמצאת בחלק העליון של 'שרשרת המזון', קולטת שחקנים טובים מכל הליגה וכל הזמן מכוונת למטרות חשובות.
– כל משחק בליגה, לא משנה נגד מי, הוא קריטי במאזן הכללי. שם המשחק הוא לאבד כמה שפחות נקודות ודין הנקודות בעכו הן כדין הנקודות בנתניה, פ"ת וכו'. כל שבוע מלחמה חדשה מול קבוצה שרוצה 'להרוס' לך.
– משחקים רבים מובנים מול יריבות הסטוריות. למכבי ת"א העונה למשל יש גם את באר שבע וקרית שמונה כמשחקים ממש מרתקים מעבר ליריבות הרגילות ולכך שאסור להם להפסיד נקודות באף משחק.

למה לאהוד קבוצה 'קטנה'?
– כי לוזון מוכן לשלם לך שתבוא.
– כי יכניסו אותך לחדר ההלבשה בסיום המשחק ותוכל להסתחבק עם השחקנים.
– כי תוכל לנהל שיחות נפש עם השוטרים, בהיעדר אף אחד אחר.
– כי תקום בבוקר ותסתכל במראה ותאמר לעצמך שאתה לא הולך עם הזרם ונשאר עם הבחירה שלך גם אם היא בכי רע.
– כי בניגוד לשחקנים שעזבו או מעזיבים אותם בלי ברירה אחרת, אתה נשאר ויש לך אידיאלים.
– כי מה לעשות, מי שמצליח לאורך זמן ויכול להעמיד את התקציבים הכי גבוהים, מגיע לו ויום אחד זה גם יקרה אצלנו. נזכה בלוטו ונעשה אקט פילנטרופי מזהיר, נקנה את הקבוצה, ניצור קשרים עם נכבדים מהאמירויות ונציע יותר כסף לכל מי שמכבי רוצים.
נעשה עונה אחת כזאת, נתלה תמונה למזכרת ויהיה לנו זכרון מזהיר לכל חיינו והדורות הבאים אחרינו. על זה בטוח מגיע שיקראו לאצטדיון העירוני על שמנו. גם רחוב.
משם הדרך לכנסת ולכסא ראש הממשלה קצרה.
– אני משוגע? אני אידיאליסט!

דור 17 בינואר 2015

למה לא מצליח להבין?

גם במקרה של לוגסי וגם במקרה של זהבי מדובר במהפכים לא הגיוניים, מסוג המהלכים שאתה תמיד אומר לעצמך בלב שאתה מקווה שיקרו אבל לא באמת מרשה לעצמך להאמין בהם. אף אחד לא באמת מאמין שהקבוצה שלו תהפוך פיגור לניצחון עם שני שערים בתוך תוספת הזמן ועוד בשלב קריטי של העונה מבחינת מירוץ האליפות.

היום כבר לא זוכרים את זה אבל אם מכבי לא הופכת את התוצאה מול בני יהודה, הפער ממכבי חיפה יורד ל5 בלבד עם שלושה מחזורים (אאל"ט) לסיום העונה הסדירה וכל זה כשחיפה הייתה במומנטום אדיר במהלך הסיבוב השני.

במקרה של זהבי זה פשוט ההבדל בין הפסד כואב ב10 שחקנים בדרבי לבין הניצחון הצהוב הגדול ביותר בתולדות הדרבי.

עורב סגול 13 בינואר 2015

דווקא מהצד המפסיד, לגמרי שווה את זה.
אני זוכר איך לפני שנתיים, אחרי המייל היי מירקל, נכנסתי למיטה ב5 בבוקר, אחרי שתי הארכות ולא הצלחתי להירדם מרב התרגשות.
וגם בראשון האחרון. אולי כי לא היתה ציפייה גדולה מלתחילה, או גם כי כשהובלנו ב14 הפרש, היתה הרגשה שאין באמת תשובה לבריידי את גרונק, לא הרגשתי אכזבה גדולה מדי, אלא יותר תחושה שחזיתי במשהו גדול.
ודיכאון אני חש כשמזלזלים בי. כשקבוצה לא מנוהלת טוב, או כששחקנים שמים את עצמם לפני הקבוצה.
ודיכאון גדול באוף סיזן שלפנינו, כשעוד רגע נתרגש מכל בדל דיווח על איזה פרוספקט בקומביין.
ולאוהדי פאטס נשאר לי רק להגיד

Good Luck!

אריאל גרייזס 13 בינואר 2015

לייק גדול. לקח לי שעתיים להרדם במוצ"ש הזה.
אני חושב שאכזבה מאוד נגזרת מעומק הציפיות. אני מאוכזב הרבה יותר השנה מליברפול מאשר שנים קודמות בגלל מה שהיה שנה שעברה. ההפסדים בסופרבול הגיעו כשהיתה קבוצה שאמורה לקחת (בטח בראשון). ההפסד לקולטס ב-2006 היה מאכזב ברמות כי הפטס הובילו באיזה 17 נקודות במחצית. אם נניח נפסיד בסופרבול השנה לסיאטל אני מאמין שהאכזבה תהיה קטנה יותר.

עמי ג 13 בינואר 2015

אני רק אניח את זה כאן
בוסטון גלוב מנתח את חידושי האליג'בל של הפטס בשבת
http://www.bostonglobe.com/sports/2015/01/12/patriots-receiver-eligibility-tactic-could-catch/eTiRiTUbQaECsPGF4e8APJ/story.html

HagoMan 13 בינואר 2015

אני מזדהה לגמרי לגמרי עם כל מה שכתבת אריאל, אבל תמיד עולה אצלי התהייה של מה נסגר איתי?? זה כולה ספורט! למה לקחת את זה ככה ללב?
זה אולי כפירה לכתוב את זה בבלוג של ספורט, אבל אני תמיד מרגיש כאילו מסתכלים עליי כעל איזה מפגר שמתרגש ככה מאיזה מסירה לט״ד, כאילו שהיתה לי איזשהי השפעה על זה.
מזל שיש את דהבאזר שנותן לי לגיטימציה.

גלן 13 בינואר 2015

שום דבר לא שווה כשדוד אורבן לוקח אליפות.

אריאל גרייזס 13 בינואר 2015

תנחומיי, גלן. אני מתעב את אורבן מאייר. לאיש יש עסקה עם השטן

גלן 13 בינואר 2015

אורבן הוא הוא השטן!

גיל 13 בינואר 2015

כל הכבוד לו למרות שהרבה שונאים אותו (יש מאמן קולג'ים מצליח שאינו שנוא?). לזכות באליפות אחרי 3 שנים זה דבר נדיר בטח בקבוצה שנייה. זה גם מראה ששיטת הפלייאוף היא הצלחה מדהימה. שני חצאי הגמר היו עם הרייטינג הכי גבוה אי פעם לאיזו שהיא תוכנית בכבלים.

אדם 13 בינואר 2015

שווה שווה עד שאת אחד הרגעים הכי מתוקים שיכולים להיות לוקחים ממך. את אותו שער אליפות בטדי – הכובש שאת שמו לא נזכיר. ואז אתה אומר לעצמך, בואנה, אני באמת מזוכיסט, עד שיש רגע אחד של אושר צרוף גונבים לך אותו. (שלא תבינו לא נכון, עדיין יש שמחה מהזיכרון אבל היא לא שלמה בגלל אותו אחד).
נולדנו לסבול.

רפאל 13 בינואר 2015

לא הבנתי.
אתה אומר שזהבי לא נתן את כל כולו להפועל ת"א כששיחק איתם?
שיכל להבקיע עוד שערים, עשה טנקינג ואז במקרה נכנס לו השער בסוף?
הבנאדם שחקן כדורגל והוא צריך לדאוג למשפחה שלו.
קבוצה אחרת פנתה אליו, נתנה לו חוזה שלאותו רגע התאים לו ולסוכנו ופנה לשם,
מכאן שהוא מחוייב להם כיום מתוקף היותו מקצוען.
אתה רוצה שהוא יקצץ משכרו ויאמר שהוא לא משחק נגד הפועל ת"א…
תהיה ריאלי, חבר.

אדם 14 בינואר 2015

אתה טועה. כשהוא חתם במכבי זה היה מבאס, מדכא אבל לא באמת בעייתי. כל ההתנהלות שלו אח״כ והאני ואפסי עוד (וממש לא מעניין אותי מי התחיל) היא שגרמה למצב להיות כזה. האופי שמתבטא בהתנהלות שלו (לא יודע אם זה האופי האמיתי או לא) הוא דוחה בעיני.

גיא 13 בינואר 2015

ממש לא מסכים אדם.
בתור אוהד הפועל למעלה מ -30 שנה, אין הבדל בגודל ההתרגשות, והזיכרון מחמם את הלב בדיוק באותה המידה כשאני נזכר בשער האליפות של גילי לנדאו או בשער האליפות של זהבי.
ערן זהבי העניק אליפות קסומה להפועל, וכל מה שקרה מאז לא יכול לשנות את המקום שיש לו בהיסטוריה של הפועל. ובאמת צריך לזכור שכל מה שקרה מאז זה שזהבי קיבל הצעה ממכבי, וכמו מקצוען, משחק שם הכי טוב שהוא יכול. כל מה שנותר זה לאמר שאפו.
גם לנדאו וגם זהבי נתנו לי כמה רגעים של "שווה את זה. לגמרי שווה את זה" (יחד עם הניצחון על פרמה, שירת התקווה בסן-סירו, ה-5:0 על אוסטריה, ואלי אוחנה באוסטרליה. במיוחד אלי אוחנה באוסטרליה.

אדם 14 בינואר 2015

אז כל הכבוד לך, באמת. כמו שכתבתי לרפאל, זה לא העובדה שהוא חתם זה כל מה שבא אח״כ.
הלוואי ויכולתי לבצע ניתוק שכזה, אני לא יכול. באמת שרציתי לעבור על כל הסרטונים ולהחליף את הפרצוף שלו בפרצוף של שלום. היום כשאני רואה את התקציר אני רואה אותו עד לרגע שהכדור פוגע ברשת ולא מסוגל לראות אותו חוגג באדום. ושוב, הלוואי ויכולתי.

אלעד 14 בינואר 2015

מסכים לגמרי.
הצמד של מנשה בסון שהביא גביע אחרי כל כך הרבה שנות בצורת נותן דלק עד עכשיו

7even 14 בינואר 2015

בית"ר ת"א מול הפועל ת"א בבלומפילד, איפשהו בשנות ה-90. משחק גביע של שישי בצהריים.
כיוון שזה איפשהו בין תחילת שנות ה-90 לאמצע שנות ה-90 אז הייתי בין 9 ל -12 משהו כזה…
גשם שוטף. מה זה שוטף…מבול. בית"ר ת"א מובילים 0-1, והפועל משחקים איכסה, לפחות ממה שהצלחתי לראות.

דקה 85, או משהו כזה, בתוך המבול והערפל, ישראל מאיה משחיל 0-1 בדרדל'ה לשער מפינת הרחבה.
כולי שאגות שמחה יחד עם אבא שלי ושנינו רצים הביתה כדי להספיק לשבת.

בעודינו יורדים במדרגות שער 7 הפועל שמו 1-2….עלינו שוב, שמחנו, התרגשנו ויצאנו הביתה.
שוב מדרגות כדי להספיק, ושוב גול. הפועל שמו 1-3…שוב עלינו, שוב שמחנו שוב התרגשנו.

1-3 להפועל , במשחק שעיצב אותי כאדום לטוב ולרע:)

נתי 14 בינואר 2015

מה זה אומר על החיים ומשמעותם כל הפוסט הזה? (שואל ברצינות)

שימי 14 בינואר 2015

מעולה, זאת בדיוק התחושה שהייתה לי יום אחרי בחץ שרוג'רס זרק לרוג'רס :-)

Comments closed