יומן הסופרבול של הפטס (3) – סיפורי סופרבול

לפני יומיים בדיוק נערך משחק פוטבול באריזונה שאליו הגיעו לא פחות מ-68 אלף צופים למרות שלמשחק הזה ערך תחרותי אפסי ולמעשה אפשר לקרוא לו משחק פוטבול אך בקושי, כשאף אחת מהקבוצות לא ממש מנסה להפריע לקבוצה השניה.

ועדיין, אלפי אנשים שילמו כסף טוב כדי לבוא לראות את משחק הפרו-בול, אולי המשחק המיותר בתבל. כי זה המצב של הפוטבול באמריקה כרגע. הוא מסוגל להפציץ במחירי כרטיסים, למכור מוצר נחות – ועדיין להיות המצרך הכי לוהט בשוק.

מה שמדהים ב-NFL, זה שמדובר בליגה הכי רווחית בעולם, למרות מספר מינימלי של משחקים, ולמרות שמדובר בליגה שקיימת כמעט רק בתוך גבולות ארה"ב. כן, יש אנשים שרואים פוטבול באירופה, וומבלי מלא מחדש כל פעם שמביאים לשם משחק אפילו של ג'קסונוויל, אבל למרות זאת – בטח בהשוואה לספורט כמו הכדורגל או אפילו ה-NBA – מדובר בענף אמריקאי לחלוטין.

כל זה נכון עד שמגיעים לסופרבול. ברגע שמגיעים למשחק האחרון של העונה, פתאום כולם אמריקאים. ומדובר בתהליך שהולך ותופס תאוצה. אם לפני 10 שנים היית צריך לחפור כדי למצוא מקום שיארח לך מסיבת סופרבול, הרי שהיום יש לך מסיבות כאלו בכל מקום, פאבים בנהריה ובאר שבע, חברות מסחריות שעורכות מסיבות כאלו ואפילו מפלגה אחת שמנצלת את האירוע לקידום עצמי. יש מצב אפילו שידווחו על האירוע בחדשות בלי להתייחס רק למחירי הפרסומות או למופע המחצית (טוב, על מי אני עובד? המדיה הישנה תמיד תפגר מאחורי כולם).

לפעמים, בתור אוהד פוטבול, המשחק הגדול הזה עצמו הופך למאוס עליך. אם הקבוצה שלך שם אז אתה מרגיש שמישהו לקח לך את האירוע הפרטי והכל כך חשוב לך והפך את זה לאיזה הפנינג שלא קשור לכלום ואם הקבוצה שלך לא שם – ובכן, בהחלט יתכן שזה יעניין אותך אפילו פחות משבוע משחקים בעונה הסדירה.

***

אז בגלל שהסופרבול הפך לכזה אירוע גלובלי ומכונן, שכל העולם צופה בו ומדבר עליו, אני אנסה להחזיר אותו לאישי קצת. הנה כמה סיפורי סופרבול קטנים שלי, אתם מוזמנים לשתף את שלכם.

– הסופרבול הראשון שלי הוא זה של 1990. אני חושב. כלומר,לא ראיתי אותו בלייב. אני רק זוכר תקציר של המשחק בערוץ הראשון. ואני זוכר את מונטנה זורק ט"ד אחרי ט"ד. הרבה כאלו. אז אני מניח שזה היה ה-55 נקודות שהוא שם על דנבר, אבל בהחלט יכול להיות שזה סופרבול מוקדם יותר. אבל כל מה שאני זוכר זה את הספירלה המדהימה שהוא שם על הכדור. את הכדור חוצה את השמיים בין המגינים ונוחת ביד של הרסיבר. פעם אחר פעם בהילוך איטי. זה היה קסום.

מצחיק שהתאהבתי בספורט הזה כבר אז, אבל הייתי צריך עוד 10 שנים כדי לחזור אליו ולהתמכר.

– את הסופרבול של 2003 שבו הפטריוטס ניצחו את קרולינה ראיתי על אדמת ארה"ב, באותו מקום שבו אני הולך לראות את הנוכחי – בפיניקס, אריזונה.  ביקשתי מעמית מקומי לעבודה שימליץ לי על מקום לראות את המשחק והוא המליץ לי על פאב שכשהגעתי אליו גיליתי שאמריקאים לא ממש עושים מסיבות סופרבול בפאבים, אלא בבתים פרטיים. בקיצור, הפאב היה חצי ריק. למזלי, במטוס פגשתי חבר ישראלי שטס גם הוא לפיניקס והוא הצטרף אליי לפאב לראות את המשחק איתי.

אני לא יודע כמה אתם זוכרים את המשחק הזה, אבל למרות התוצאה הסופית המאוד גבוהה, הוא התחיל כמו קרב הגנתי משובח. אני חושב שעד שתי דקות למחצית אף אחת מהקבוצות לא שמה נקודות בכלל. בסוף, כשהפטריוטס הצליחו להכניס את הט"ד הראשון, כל כך שמחתי שבזינוק שלי העפתי את המשקפיים על הרצפה. למזלי, הם לא נשברו, זה קרה לי כמה סופרבולים אחר כך, כשהחלטתי לצאת לשחק טאקל פוטבול עם חברים בהפסקת המחצית.

– שנה אחר כך, כשהפטריוטס ניצחו עוד פעם, לא הייתי בבית. הייתי במילואים. עשינו קו איפשהו (אני חושב בעזה, אבל תהרגו אותי אם אני זוכר) והיינו אמורים להשתחרר ביום ראשון – רק שמישהו אובר חוכם בצבא חשב שזה יהיה רעיון חכם לקחת אותנו לעשות אימון של יום איפשהו בבקעה. התחנונים שלי להשתחרר נפלו על אוזניים ערלות וכל מה שנשאר לי זה להשביע בחור שכן קיבל אישר לצאת הביתה ולחזור למחרת שלא יספר לי מי ניצח.

זה היה תרגיל קשה מאוד בהחרשה. זה לא שהרבה עקבו אחרי פוטבול באותם ימים, אבל היה מספיק אחד כדי להרוג את החוויה. ביקשתי מחברתי דאז (היום אשתי) להקליט את זה והתפללתי שאצליח להגיע הביתה בלי לשמוע את התוצאה.

רק מה, כשעלינו על האוטובוס בדרך לשטח, הבחור שיצא הביתה דיבר עם מישהו והייתי בטוח ששמעתי אותו אומר לו את מילת הקוד הנוראית "האיגלס". זהו, ידעתי, הפסדנו.

היום הזה היה אחד הנוראיים שלי ורק חיכיתי שיעבור. אבל אתם יודעים איך זה טנקים (ואם אתם לא, אז שפר עליכם מזלכם). הם נתקעים. הם מצריכים טיפול. בקיצור, הם איכסה.

בערב הגעתי הביתה והתיישבתי מול הטלוויזיה בידיעה שהפסדנו. אשתי אמרה שהיא יודעת כמה נגמר אבל לא תגיד לי. התחלתי לראות את המשחק. התכנון הראשוני שלי היה לראות אותו בשלמותו. עם הפרסומות וההפסקות והכל. אתם יודעים, לחוות סופרבול כמו שצריך. אבל אחרי כמה דקות השתלטה עליי המרה השחורה ורק רציתי שזה כבר ייגמר. אז הרצתי בפרסומות ובהפסקות וברבע האחרון, כשאנחנו מובילים בעשר, כל הזמן תהיתי איך לעזאזל נפסיד את זה. פילי שמו ט"ד באותו דרייב ידוע לשמצה של מקנאב אבל עדיין הובלנו בשלוש, תארו לכם מה היתה רבה הפתעתי לגלות שהאיגלס לא הצליחו להשתלט על האונסייד קיק ושניצחנו את המשחק.

עד היום, למעט הדרייב האחרון, אני לא זוכר כלום מהמשחק הזה. הכל עבר לי בפאסט פורוורד מול העיניים. מה שכן, זה היה הניצחון הכי מפתיע שהיה לי בחיים.

– גם את הסופרבול של 2006 ראיתי באריזונה. אז גרנו שם ושלושה שבועות קודם גררתי את אשתי ונסענו כל הדרך לסן דייגו כדי לראות את הפטס מנצחים את הצ'ארג'רס באחד המשחקים המוזרים והמופלאים שנראו אי פעם. שבוע אחר כך הקולטס החזירו אותנו למציאות ואם אני פוגש בסוף השבוע הזה את קולדוול, טוב, בקיצור – תדעו מאיפה זה הגיע הסיפור בעיתונות על ישראלי שניסה ללכת מכות עם רסיבר ב-NFL לשעבר.

בקיצור, הפטס לא שיחקו בסופרבול אבל זה לא הרתיע אותי מלהציע לחבר ישראלי שעבד איתי שם וגם הוא אוהד פוטבול שרוף שנעשה מסיבת סופרבול לחברים הישראלים. מה רע, חשבתי? נשתה, נאכל, נראה פוטבול עם חברים.

ובכן, רע מאוד. כל פעם שניסיתי לראות את המשחק התיישב לידי איזה מישהו וביקש שאני אסביר לו מחדש את החוקים, ונוסף על כך היה גם משחק גרוע ופייטון מאנינג ניצח. המסקנה – עדיף לשבת בפאב באריזונה לבד מאשר לעשות מסיבה עם חמישים ישראליים.

– הסופרבול של 2007 לא קרה.

– גם לא זה של 2011.

– יום ראשון יהיה לי סיפור חדש לאוסף.

מה סיפור הסופרבול שלכם?