יומן הסופרבול של הפטס (5) – בדרך הביתה

אז אני יושב לי עכשיו בנמל התעופה של לוס אנג'לס, אולי נמל התעופה הכי נורא באמריקה – צפוף, תמיד בשיפוצים, אף מקום נורמלי לאכול – והטיסה שלי לפיניקס מתעכבת. הגיוני, בכל זאת, חצי עולם מנסה להגיע לשם. אני לא רוצה לחשוב בכלל מה הולך בדוכן של השכרת הרכב שם, יש לי הרגשה שאני לא אצא משם עד אמצע הלילה.

אז אתם יודעים איך זה, כל ההתרגשות של הימים האחרונים קצת דעכה אחרי בילוי של כמעט 24 שעות במטוסים ובשדות תעופה. כרגע אני רק רוצה להגיע הביתה, לפיניקס.

אני קורא לפיניקס בית, כי היא היתה הבית שלי במשך שנה. וגם, ביקרתי בה בתדירות די גבוהה ב-15 השנים האחרונות. אבל זאת הפעם הראשונה שאני נוסע אליה שלא במסגרת העבודה ואני בהחלט קצת מתרגש. אני חושב שאם הסופרבול לא היה נערך פה, הסיכוי שהיית נוסע אליו היה פוחת בהרבה. פה אני שוחה כמו דג במים, פה יש לי איפה להתארח, פה אני יודע למצוא בדיוק את החנות הזולה של הנעליים באריזונה מילס, הקניון הענק, ופה אני יודע למצוא את הדרך שלי גם בעיניים עצומות – בעיקר בגלל שהעיר הזאת בנויה כמו תשבץ, כולה שתי וערב שגם הלן קלר לא היתה מצליחה ללכת פה לאיבוד.

פיניקס היא מסוג הערים שבאמת היית יכול להעביר את החיים שלך בלי להגיע אליה ולא להרגיש שהפסדת משהו. זאת עיר עצומה, שפרוסה על שטח ענק (מאוד מזכירה את לוס אנג'לס, למי שהיה. מינוס הים והערפיח) ואין בה שום אטרקציה אמיתית. היא קצת כמו כפר סבא, רק בסדר גודל אחר – רחוקה חמש שעות מכל מקום. חמש שעות מלוס אנג'לס, חמש שעות מסן דייגו, חמש שעות מלאס וגאס, קצת פחות מזה לגראנד קניון.

ועדיין, אני מת עליה. את השנה אולי הכי טובה בחיים שלי ביליתי בה.

היינו זוג צעיר, בלי ילדים ומחויבות, בלי הורים שצריך לבקר אצלם בשישי בערב, עם עבודה לא דורשת במיוחד שאפשרה לנו לנצל את הקרבה היחסית לכל כך הרבה מקומות (זה גם חמש שעות טיסה מהוואי, דרך אגב) כדי לטייל המון ולהנות מאמריקה כמו שצריך.

ואין דבר שכיף יותר באמריקה מאשר הספורט. מקומות כמו פיניקס הם גן עדן לחובבי ספורט אמריקאי. יש לה 4 קבוצות מקצועניות שאף אחת מהן לא מצליחה במיוחד והאמת היא שגם לא אהודה יותר מדי – מרבית תושבי פיניקס הם אנשים שהגיעו ממקום אחר לעיר עם מזג אוויר טוב (כמובן, זה עניין של טעם, אבל אם גרת בחוף המזרחי וסבלת חורפים של סופות שלגים, החום של פיניקס נראה כמו גן עדן) ובמשחקים נגד קבוצות פופולריות אפשר למצוא רוב בקהל בכלל לקבוצת החוץ. יצא לי להיות במשחק של הקארדינלס נגד הראמס שבו היו יותר אוהדי סט לואיס וגם במשחק של הדי-באקס נגד הרד סוקס שכמעט כל הקהל היה אדום. היוצא דופן היחסי הם הסאנס, אולי הקבוצה האהודה היחידה על המקומיים וכמובן, האוניברסיטאות המקומיות – אריזונה סטייט ואוניברסיטת אריזונה (שממוקמת בטוסון, כשעה נסיעה מהעיר).

אבל את התענוג האמיתי מבחינת ספורט אתה לא סופג דווקא אצל הקבוצות המקצועניות, אלא מסביב. במהלך השנה שלנו כאן הייתי במשחקי כדורסל מכללות (שנה לפי שג'ימס הארדן בא לשחק באריזונה סטייט. כמובן, המזל שלי), בייסבול מכללות, פוטבול מכללות, כדורסל תיכונים (הלכתי לראות ילד שחבר שלי טען שהולך להיות שחקן NBA. קראו לו ג'רד בייליס), פוטבול תיכונים ואלוהים יודע מה עוד.

היכולת הזאת לקנות כרטיס בחמישה דולר, לשבת עם נקניקיה ביד אחת ובירה ביד השניה ולהנות ממשחק עם הרבה קהל ומעודדות ותזמורת – זאת זאת החוויה האמיתית של הספורט האמריקאי, ולא ההצגה המצועצעת שמגישים לך במקצוענים, עם מעודדות מקצועניות וקמע שיורה חולצות לקהל. מי שלא ניסה, לא באמת יודע. ותמיד ישאר עם ההרגשה שהאמריקאים לא באמת מבינים מה זה ספורט. הם מבינים, תאמינו לי, הם מבינים.

יאללה, קוראים לי לעלות על המטוס. אני בדרך הביתה. איזה כיף.