יום השואה 2015

בתור ילד לא הצלחתי לתפוס את השואה. אני לא עושה עבודה טובה יותר בתור מבוגר

לסבתא פרלה היו תלויות בסלון שתי תמונות גדולות, הופיעו בהם גבר ואשה חמורי סבר, האשה עבת בשר בצורה די ברורה ושניהם נראים לקוחים מספר של צ'כוב. התמונות, שנראו כמעט כמו איורים – ואולי באמת היו כאלו, כי נלקחו לפני יותר מ-70 או 80 שנה ועדיין היו בצבע (ואולי היו שחור לבן, והזכרון מתעתע בי?) – היו מוקפים במסגרת אובלית עבה וכל פעם שהיינו באים לבקר הם היו משקיפים מעלינו מלמעלה.

סבתא לא היתה מדברת הרבה על ההורים שלה. ידענו שאמא שלה נפטרה ואבא שלה התחתן מחדש, והיא – שהיתה הבכורה והיחידה מהאשה הקודמת – סבלה את נחת זרועה כמו קטע שלקוח מתוך סיפור סינדרלה. גם אבא שלי בקושי הזכיר את סבא וסבתא שלו ורק כשסבתא נפטרה יצא לנו לשמוע קצת עליהם. פעם בכמה חודשים, סבתא היתה מצביעה על התמונות שלהם ופוסקת – "את כל המשפחה שלהם, הנאצים לקחו".

זהו, זה זכרון השואה שלי. הסבא והסבתא המזרח אירופאיים שלי השכילו לברוח לברזיל יותר מ-20 שנה לפני בוא הנאצים ובטוויסט מוזר של אירוניה, דווקא הסבא ממוצא טוניסאי שלי הוא זה שסבל את נחת זרועם, כשנאלץ לעבוד במחנה כפיה נאצי – משהו שהוא לא דיבר עליו מעולם או אפילו הזכיר.

תמיד הרגשתי שמשהו חסר לי. לכולם היו סיפורי שואה. אנחנו הדור השלישי, לזה יש סבא עם מספר על היד, להוא האחים של הסבא נספו – ככה זה כשאתה גדל במקום עמוס אשכנזים כמו כפר סבא. ורק אני – יוק. כשאני מסתכל על אנשים היום שטוענים שיום השואה הוא "חג" אשכנזי, אני יכול להבין את התסכול שלהם. זה קשה להסתכל מהצד כשלכולם יש מה לספר ורק לך אין. אתה מרגיש שאתה לא חלק ממשהו.

בתור ילד, יום השואה היה בשבילי רק אחד מתוך אותם ימים מסומנים בלוח השנה שצריך לעבור אותם בשלום. יום כיפור ותשעה באב עם הצומות שלהם, ראש השנה עם עשרות התפילות שלו ויום השואה ויום הזכרון. שני ימים שאמרו לי מעט מאוד. כי לך תכיל בתור ילד את המספר הזה של שישה מיליון, או מה זה בכלל שואה.

כשהיתה צפירה, הייתי חושב על סבא וסבתא רבא שלי, מסתכלים עלינו מלמעלה בסלון.

*

גם היום בתור מבוגר, אני מרגיש קצת צבוע לכתוב על היום הזה. מה לי ולו? אין לי סיפור מיוחד לספר, בניגוד ליום הזכרון שבו לצערי לא חסרים לי. לא חייתי תחת טראומת השואה. מה יש לי לתרום פה?

בשנה האחרונה יצא לי לקרוא לא מעט ספרים על מלחמת העולם השניה. לא על השואה עצמה, אלא על המלחמה – אבל כמובן שהיא נוכחת בכל אחד מהספרים האלו. יש משהו במלחמה הזאת שגורם לי לחזור אליה כל פעם מחדש. גם מלחמת העולם הראשונה היתה זוועתית, אבל היא היתה די משעממת. רוב הזמן אנשים עמדו משני צדדים של השדה ופשוט טבחו אחד בשני. המלחמה השניה, לעומת זאת, היא סוג של "המסי של המלחמות". קודם כל, בניגוד לכמעט כל מלחמה אחרת, יש בה בבירור צד "טוב" וצד "רע". היא מלחמת בני האור בבני החושך כמו שכתוב בספרים. בנוסף, היא לא רק עצומה בגודל, אלא היא גם מרתקת. עשרות קרבות עצומים, מסטלינגרד ועד הקרב על הבליטה. מאל עלמיין ועד הדי-דיי. קרבות הירואיים, אנשים גדולים מהחיים.

ובעיקר – כמויות עצומות של מוות, הרס וכאב.

דיברתי השבוע עם מישהו מהעבודה שליווה אורח נוצרי מחו"ל בירושלים, והם הגיעו לכנסיית הקבר ועוד כל מיני מקומות שבחיים הוא לא היה בהם. כי ככה זה אזרח ישראלי – הוא מקבל מיליון טיולים לירושלים, אבל בחיים לא ייצא מגבולות הרובע היהודי – הכותל.

אותו דבר נכון גם לגבי מלחמת העולם השניה. מרוב התעסקות בשואה, קשה לראות את המסביב. מעטים מכירים את 3 או 4 מיליון החיילים הסובייטים (אתם יודעים, מיליון לפה או לשם, בקטנה) שנפלו בשבי הנאצים ופשוט הורעבו למוות. מעטים שמעו על הרעב בהולנד ב-45, על הטבח בפולנים, הן על ידי הנאצים והן על ידי הרוסים. על הקרב על ברלין – אתם יודעים, מין משהו קטן בסוף, כשהכל היה גמור – שהפך להיות תחרות מטורפת בין שני מרשלים סובייטים ועלה בחיים של יותר חיילים רוסים מאשר כל חיילי ארה"ב במלחמה כולה. וכמובן, אלו רק חלק קטן מרשימה של מלחמה שהיא פשוט עצומה בהיקף שלה..

וגם פה, אני עומד מלא אלם. אם שישה מיליונים זה יותר מדי כדי לתפוס, איך אתה מכיל עוד שישה מיליון פולנים? עוד 27 מיליון רוסים? ומה אתה עושה עם מה שהרוסים עשו בשלזיה?

ואני? אני לא מסוגל להכיל מוות אחד קטן.

יש קטע של לואי סי קיי אצל קונאן אוברייאן, שהוא מסביר לו למה אנחנו מסמסים כל הזמן – "אתה מבין, אנחנו מפחדים להיות לבד. אם נהיה רגע אחד לבד, זה ישטוף אותנו". ככה זה אני והמוות. אם אני מקדיש לזה יותר מחמש שניות של מחשבה, אני מצליח להבין את המשמעות שלו. את העובדה שבנקודה מסוימת זה ייגמר. לתמיד. אין דרך אחורה, אין הזדמנות שניה. העולם ימשיך ואני אעלם. הילדים שלי יגדלו, יהיו להם ילדים משלהם ונכדים – ואני לא אראה את כל זה קורה. ומועקה כבדה שוטפת אותי. מין גוש גדול וכבד כזה שיושב עליי. אני בעיקר משתדל להימנע מלחשוב על זה, כדי שתוגה לא תתיישב עליי בלי לעזוב

אז איך חושבים על עשרות, מאות, אלפים, מיליונים של כאלו מיתות? איך מבינים בן אדם שבמודע לוקח אקדח ומסיים את החיים של מישהו אחר? אחד קטן כזה?

ועזבו שניה את המוות. איך מבינים את הסבל? איך כמה שירים עצובים ברדיו, כמה נאומים ואפילו סיפורים מפי הגבורה עצמה יוכלו לגרום לך – מישהו שהרגיש שחרב עליו עולמו כשהוא נתקע עם פנצ'ר ביום גשום – להבין את הסבל והאומללות האינסופית של התקופה הזאת? אתה קורא על זה. על רעב שגורם לאנשים לעשות הכל, פשוט הכל, כדי להשיג חתיכת לחם קטנה. על סטלינגרד הנצורה והתנאים בה. על החיילים בשוחות הרטובות, עם גשם אינסופי שיורד עליהם, רגלייהם צבות, הם מבוססים בבוץ עד מותניהם וכל זה כשהם יודעים שהמלחמה למעשה גמורה אבל עדיין יש סיכוי מצוין שהם ימותו. קורא, ואין לך שום דרך באמת להבין. בטח לא להבין איך הם שרדו את זה.

*

ואנשים, שאני מתקשה להאמין שמבינים הרבה יותר ממני, מדברים על זה. ולכולם יש לקחים. כאילו יש לקח לאוסף עצום ומטורף כל כך של שגעון, אלימות וסבל.

כל אחד רוצה ללמוד את הלקח שמתאים לו. אני חושב שכתבתי על זה שנה שעברה. ואני? אני לא רואה שום לקח. אני רואה רק מוות. וסבל. וקהילות שנעלמו, על התרבות והאוכל והספורט והמנהגים שלהם. נעלמו לבלי שוב.

איזה לקח יכול להיות לכל כך הרבה סבל?

וכשהצפירה מתחילה, אני חושב על הילדים שלי.

״ללטו״ אפרתי
#מכביבול פודקאסט 036 - לקראת משחק 2

160 Comments

צחי 16 באפריל 2015

תודה אריאל

ניתאי 16 באפריל 2015

תודה

בני תבורי 16 באפריל 2015

אחת הבעיות היא שמי שאין לו סיפור חושב שהוא פטור ובגלל זה יש מי שחושב שהיטלר מנייאק כי הוא לא גמר את העבודה.

אריאל גרייזס 16 באפריל 2015

עזוב, אידיוטים יש בכל מקום. הכי טוב להתעלם מהם.

אנדר 16 באפריל 2015

"ואנשים, שאני מתקשה להאמין שמבינים הרבה יותר ממני, מדברים על זה. ולכולם יש לקחים. כאילו יש לקח לאוסף עצום ומטורף כל כך של שגעון, אלימות וסבל".

זה כאילו לא קראת מה שהוא כתב… סלח לי אבל אני מתקשה להבין את החשיבות של הפוסט שהעלית אתמול, ואת התגובה היום, ועוד יותר את התזמון שלהם. בכלל, נדמה (לפחות לי) שמאז הבחירות איבדת הרבה מיכולת הסבלנות וההכלה שלך, ואני מקווה שלא היה מדובר במעטה חיצוני.

בני תבורי 16 באפריל 2015

אנדר,
הפוסט של אתמול לא עלה כדי לספק את התובנות שלך.

אנדר 16 באפריל 2015

בני,

א. אני לא התייחסתי רק לפוסט שלך מאתמול (אמנם בחרת להתעלם)
ב. אם בבמה המוקדשת לדיונים, ושהמחולל שלה הם הדיונים, אתה בוחר להגיב רק על מה שניראה לך, ובוחר לענות בגסות כשלא לרוחך, אתה מתעתע בעצמך, כי אלו הערכים אמורים להיות מקודשים על ידך.

בני תבורי 16 באפריל 2015

את זה אתה כתבת:
"…סלח לי אבל אני מתקשה להבין את החשיבות של הפוסט שהעלית אתמול…"
"…זה כאילו לא קראת את מה שהוא כתב…"
והכי טוב: "…נדמה (לפחות לי) שמאז הבחירות איבדת הרבה מיכולת הסבלנות וההכלה שלך, ואני מקווה שלא היה מדובר במעטה חיצוני."
לא רק לוקה בהבנת הנקרא, גם חסר נימוס אלמנטרי באמירה לגופו של אדם.

אנדר 16 באפריל 2015

אני מצטער בשבילך אם אתה לא תופס שדבריך מעידים עליך לטוב ולמוטב, ועריכה מגמתית של דברי לא תשנה זאת.
חבל שאתה בוחר להתגונן ולהתקיף במקום לנסות לתעל את הביקורת להתבוננות. כמובן שלא כל ביקורת מוצדקת, אבל כדי שתקבע כך עליך לפחות לנסות לבחון אותה, והרי פה היא אמורה לבוא מהמקום הנקי ביותר מפני שאין לי מגע איתך בעולם החיצון.
אם נניח לבחינה את הפוסטים שלך ותגובותיך (בתור כותב בכיר באתר) מהתקופה האחרונה נמצא יותר ביטויים חסרי סבלנות כלפי הדת או כלפי אידאולוגיות מסוימות ולאו דווקא קיצוניות. לקרוא דברים כאלו מאדם שסימל פה בשבילי מהות של קיום משותף והדדיות זו בהחלט אכזבה

בני תבורי 16 באפריל 2015

אני מצטער שאני לא עשוי מאותו חומר ממנו עשויות הציפיות שלך ממני.

משה 16 באפריל 2015

בני,
האמירה שלך כוללנית ופוגעת. מהמשפט שלך אפשר להבין שכל המזרחיים רוצים במותם של כל האשכנזים ולא מרגישים שייכות ליום הזה. זה מזכיר לי שמישהו אמר לי פעם "מה אתה מתערב בזה, מה לך ולשואה בכלל"…

בני תבורי 16 באפריל 2015

משה,
אתה ככל הנראה עוד לא מכיר אותי מספיק, אני לא מתנצל ולא מנהל דיונים אפולוגטים. אם אתה חש נפגע, בדוק את עצמך.

משה 16 באפריל 2015

אל תחמיא לעצמך, אני לא נפגע ממי שעונה לי בצורה כזו.

בני תבורי 16 באפריל 2015

אז תמחק את המשפט הראשון מתגובתך.

wazza 16 באפריל 2015

בני מאיפה זה הגיע??

בני תבורי 16 באפריל 2015

wazza,
מאיפה הגיע מה?

wazza 16 באפריל 2015

תגובה מס 3 שלך

בני תבורי 16 באפריל 2015

wazza,
לא נתקלת בכאלה? הפיד שלי בפייסבוק מוצף בהם. הנה ציטוט אחד מרבים:
:זאת לא כפייה? לא לראות רבע גמר בגלל אשכנזים שמתו לפני מליון שנה? נכון, זה יום עצוב במיוחד כי עוד קצת לא היו נשארים שום אשכנזים והייתי רואה עכשיו ברצלונה במקום לחשוב למה לעזאזל בגלל כמה אשכנזים אני מחפש שעה איפה רואים ברצלונה…איטלר (שגיאה במקור ב.ת) למה לא סיימת את העבודה? למה השארת לנו פה הומואים ותקשורת שקובעת לנו מה נראה ומתי ?? השארת לנו קבוצה של אוכלי חזירים וחמץ אוהבי ערבים…הייתי מוותר על עוד מליון כאלה בשביל לראות את המשחק עכשיו". סוף ציטוט. קוראים לו אורי דהן דרך אגב.

ועוד משהו ממישהו קצת מוכר יותר:
"המופלטה כקדימון ליום השואה וכמעבר בין פסח ליום העצמאות: המימונה הפכה להיות החג שבו האשכנזים מכינים את יום השואה. ואיך הם מכינים את יום השואה? בזה שהם משתכנעים שהמרוקאים פרימיטיביים, שהנאצים היו צריכים להרוג את המזרחיים ולא את האשכנזים, שהם צריכים להתגאות בזה שהגרמנים האירופאים הנאורים הם אלה שרצחו אותם במיליונים ולא איזה עם פרימיטיבי כמו העמים מהם מגיעים המזרחיים ושאוי ואבוי אם היו אלה הערבים שהיו עושים שואה ולא הגרמנים הנאורים כי אז הערבים היו שוחטים אותם עם סכינים במקום להשתמש בגזים. וכך האשכנזים מגיעים רגועים ליום השואה ויכולים לדרוש עוד איזה מיליארד ממשלם המיסים המזרחי". סוף ציטוט. את זה כותב מואיז בן הראש, משורר וסופר.

יואב 16 באפריל 2015

מה נפלתם על בני? לי הוא ברור מאד.
יש חלאות (ואני מזרחי) שכותבים בדיוק את מה שהוא ציטט בתגובתו האחרונה. באמת, באמת שקשה להבליג. ובני עוד היה מתון.
בני לבלבלב.

Amir A 16 באפריל 2015

נו, לכל קבוצה אתנית יש את החצרוני שלה…

matipool 16 באפריל 2015

אני פשוט לא מאמין שיש אנשים שמתבטאים בצורה כזו וביום שכזה .
הם גם לא מתביישים לעמוד מאחורי זה בשם המלא שלהם קבל עולם ופייסבוק .
לא ייאמן . זבל אנושי .

Amir A 16 באפריל 2015

אני לא מאמין שאתרי חדשות בישראל כמו וואלה ומעריב עושים שימוש בפוסטים האלו כדי לדחוף עוד אייטם על בר רפאלי.

אהד 16 באפריל 2015

בני,
מניסיון אישי שלי, זה לא קשור לזה שיש לו סיפור או לא..
יש לי שלושה חברים טובים (אשכנזים) שאתמול שאלו אותי אם אני מכיר קישור טוב למשחק של ברסה, ורק אני (המזרחי), עניתי שלא והתביישתי בשבילם.

wazza 16 באפריל 2015

בני, לא נתקלתי בכאלו כנראה בגלל שאין לי פייסבוק וכמו מתי אני מתקשה להאמין שבאמת יש מי שכותב את הדברים האלה

wazza 16 באפריל 2015

ואני מתנצל פשוט באמת לא הייתי מודע לתופעה הזו

בני תבורי 16 באפריל 2015

wazza,
הכללות הן דבר מאוס בעיני ואתה יכול להאמין לי שמואיז בן הראש וזה שלפניו אינם מייצגים עבורי כלום פרט לעצמם, מיעוט קולני ותו לא. נולדתי בשכונת פג'ה בפתח תקווה, חמישה אחוז אשכנזים בתוך אוכלוסיה של תימנים, מרוקאים, עיראקים, טוניסאים, ומעולם לא שמעתי דברים כאלה מאף אחד משכניי או מחבריי. אני יודע איפה בדיוק עובר הקו. אני נוהג להתעלם מאמירות כאלה בדרך כלל, אבל דווקא בפוסט כל כך נוגע של גרייזס, דווקא ביום הזה, אני נדרש להמציא קבלות ואישורים לדמותי וערכיי כדי לרצות. מילא.

משה 16 באפריל 2015

אני לא מכיר אותך מעבר לקריאת פוסטים שלך בשנים האחרונות ולרוב באהבה גדולה (גם ללא קשר לאהדת ליברפול). אני גם לא מסיק עליך דבר ממה שכתבת ואתה גם לא חייב לי כלום. אתה בוחר לא ללכת אחורה ולבדוק את עצמך, אני מקווה שביום אחר, אולי פחות אמוציונלי, תחזור לניסוח שלך ותבין את למה אנשים שקראו אותו הגיבו בצורה כזו. אני אמשיך לקרוא את מה שאתה כותב ואולי להגיב מדי פעם כי אני חושב שאתה ואני כנראה מבינים את המשפט שלך אחרת.

משה 16 באפריל 2015

הדעות של המשורר הזה כ"כ מטומטמות ועלובות, מי שנתן לו במה חיפש רק כותרות אבל עפ"י הראציונל שלך אחרי האמירות של חצרוני יש לי לגיטימציה להכליל את כל האשכנזים כשונאי מזרחיים, מתנשאים ומכוערים.

Amir A 16 באפריל 2015

הפוך. לא צריך להתרגש מהאמירות של מואיז בן הראש כמו שלא צריך להתרגש מהאמירות של חצרוני. ובטח שלא צריך לבזבז קמצוץ של אנרגיה בנסיון לנתח את דבריהם או להקיש מהם על משהו.

משה 16 באפריל 2015

אני מסכים ולכן אם התוצאה מאותם חסרי חשיבות היא משפט כמו "אחת הבעיות היא שמי שאין לו סיפור חושב שהוא פטור…" הם משיגים את מטרתם.

בני תבורי 16 באפריל 2015

לא משה, את זה אתה חייב להסביר. איפה חצרוני נכנס לעניין ואיפה אני והוא דומים בעיניך?

Amir A 16 באפריל 2015

אני מניח שאת האמירה על חצרוני הוא כתב בתגובה אלי ולא אליך.

משה 16 באפריל 2015

א. אמיר הזכיר את חצרוני ולא אתה.
ב. אני לא השוויתי אותך לחצרוני, אני כתבתי שהסקת מסקנות על דעות של מזרחיים מדבריו של בן הראש מקבילה להסקת מסקנות על דעות של אשכנזים מדבריו של חצרוני.

בני תבורי 16 באפריל 2015

על זה אנחנו מסכימים ולכן אני תוהה מדוע טענת שההערה שלי כוללנית ופוגענית עוד בטרם ציטטתי את בן הראש.

גל ד 16 באפריל 2015

בני, ההערה "מי שאין לו סיפור חושב שהוא פטור" כוללנית. אין פה מקום להתפלפלות, זה התחביר שבחרת. אני בהחלט יכול להבין למה אדם שאין לו סיפור משלו ובכל זאת אמפטי לכאבם של חבריו ייפגע ממשפט כזה, אף על פי שלא עליו התכוונת להביא ביקורת אלא אותם מקרי קיצון שתיארת בהמשך.

משה 16 באפריל 2015

מה שגל אמר.

D! פה ועכשיו 17 באפריל 2015

די נו. אסור לעשות הכללות. יופי. סיימנו עם כיתה ב'?

אי אפשר לנהל דיון או להעלות נושא לביקורת בלי לעשות הכללות ולו מהטעם שלהגיד משהו על כל אחת ואחד מאיתנו, יושבי ארץ הקודש ייקח קצת יותר מדי זמן – ותכלס, זה יהיה יותר מדי מעניין ונתקע באדם הראשון.

משה 17 באפריל 2015

אתה רציני ?
חס וחלילה שלא ישתמע שאני משווה אבל הכללות זה הבסיס לכל היום הזה. הכללות זה בן הראש, זה חצרוני, זה דרום אפריקה, זה סכסוכי שבטים, זה דעאש וזה כל גזען מסריח עלי אדמות. תקרא את המכתב של בני לבן שלו, "לא "טירוף" הנחה את הרוצחים, אלא צירוף של משנה סדורה"…
אין לי כל מחשבה שזאת היתה הכוונה ואין לי רצון להמשיך בדיון הזה אבל אל תנסה לטאטא את זה כי זה לא נעים לך ובטח לא בצורה מזלזלת, אתה יכול פשוט לא לקרוא.

משה 17 באפריל 2015

ודרך אגב, תנסה לתרגם את זה למשפט כמו "יום השואה לא מעניין 90 אחוז מהמזרחיים וחלק לא מבוטל מהאשכנזים כי לא קרה למשפחות שלהם כלום". אם זה נאמר מחר ע"י פוליטיקאי או איש רוח בתקשורת אני חושב שזה יעורר רעש לא קטן. למעשה אני די בטוח שלא כל 100+ התגובות כאן נכתבו ע"י אנשים שאיבדו קרובים בשואה…

בני תבורי 17 באפריל 2015

גל,
זה קצת לא הוגן. אתה מלין על תחביר שלי אבל מרשה לעצמך לקחת רק חצי משפט ולבסס עליו אמירה נחרצת. החלק השני של המשפט אומר "…ובגלל זה יש מי שחושב שהיטלר מנייאק כי הוא לא גמר את העבודה." אין בין שני חלקי המשפט פסיק או נקודה. לא כל מי שאין לו סיפור עושה כך, יש כאלה שכן. זאת לא אמירה כוללנית.

גל ד 17 באפריל 2015

בני, נדמה לי שכל המעורבים הרבה יותר רגועים היום, ולכן אני מרשה לעצמי להמשיך עם מה שכבר מרגיש כמו טרחנות לשונית.

החלק השני של המשפט מתייחס לאותם אנשים שחושבים שהיטלר לא גמר את העבודה ואליהם התייחסת כתת קבוצה ואכן לא כללת אף אחד מהקוראים. בחלק הראשון התייחסת לאנשים שחושבים שהם פטורים, ובקבוצה הזו כללת את כל מי שאין לו סיפור. אני קורא את הטורים שלך כבר כמה זמן וברור לי שזו לא היתה הכוונה שלך. אבל אם אתה חושב שמקריאת המשפט שלך בכללותו לא משתמע שכל מי שאין לו סיפור מרגיש את עצמו פטור, אתה פשוט טועה.

משה 17 באפריל 2015

ברגע שזה הפך לדיון תחבירי זה יותר פשוט ורגוע : אם היית מחליף את המילה "מי" ב"יש אנשים" זה היה נראה אחרת לגמרי.

D! פה ועכשיו 17 באפריל 2015

משה, אני אפילו יותר רציני ממה שנדמה

יחד עם זאת אני די בטוח שאנחנו הרבה יותר קרובים ממה שאפשר לדמיין. הקשר הוירטואלי הוא קשר שטוח בצורה לעיתים מטרידה.
אז במסורת ארוכת הימים, שהתחילה בחלקה הראשון של הפסקה הראשונה תגובה של גל ד, שתי קומות מעל, הכל יותר רגוע, אני אעשה צעד לאחור. בין כה חיכיתי יום שלם עד שהגבתי. עדיף היה שלא הייתי מגיב כלל.

D! פה ועכשיו 16 באפריל 2015

אריאל
פוסט מצויין. מצאת את מה שיש לך ולו.

יוני (המקורי, מפעם) 16 באפריל 2015

מעולה אריאל. כנראה שלא צריך סבא עם מספר כדי ליצור הזדהות.

ק. 16 באפריל 2015

חזק מאד. תודה

matipool 16 באפריל 2015

אריאל – מעולה .
מרגיש מאד דומה לך במחשבות ובתחושות ( אני מעורב והחצי האשכנזי אצלנו היו בארץ ישראל בזמן השואה כך שאין לי סיפורי שואה במשפחה ) למעט העניין עם המחשבה על הילדים בזמן הצפירה . לא זוכר שזה קרה לי .

KKND 16 באפריל 2015

11 מליון סינים מתו במלחמת העולם השניה. 11 מליון. למישהו יש מושג על זה? יופי של טור.

אריאל גרייזס 16 באפריל 2015

נשמע כמו משהו שמצדיק חפירה. יש לך ספר מומלץ בנושא אולי?

מאירי 16 באפריל 2015

בכלל, היפנים גילו אכזריות איומה באותם שנים, דבר שלא זכה לבולטות והנצחה כמו אכזריות הגרמנים.

מה עבר על העולם באותו עשור? (האכזריות היפנית החלה למעשה עוד בטרם הפתיחה הרשמית של מלחה"ע הII, ונמשכה אכן כעשור.).

ירון 16 באפריל 2015

גם מייד אחריה מתו עוד לא מעט מיליונים

אנדר 16 באפריל 2015

האמת שבתור מי שמידי פעם דווקא משתדל לקרוא וללמוד קצת על המלחמה מחוץ להקשר היהודי שלה, לא היה לי מושג.

באבא ימים 16 באפריל 2015

היחס של הסינים ליפנים די דומה ליחס של היהודים לגרמנים. מן תערובת של תיעוב עמוק והערצה.עבור הסינים מלחמת העולם השניה החלה ב – 7 ביולי 1937. יפן שלטה בשטחים בסין קודם לכן ביחוד מנצ׳וריה שנכבשה נדמה לי ב – 1931.

במנצוריה היה הכל – מחנות מוות, ניסויים בבני אדם, שימוש בנשק ביולוגי…

אירוע ידוע במיחוד הוא טבח ננג׳ינג (לא במנצ׳וריה) שבו רצחו היפנים לפי ההערכות 200 -300 אלף איש.

בניגוד לגרמניה שלקחה אחריות על הזוועות בצעה, היפנים הרבה פחות ברורים בעניין הן פנימית והן חיצונית. היתה תקופה בה טבח ננג׳ינג לדוגמא הוצאה מתוכנית הלימודים בבתי הספר ביפן בטענה שאין די ראיות התומכות בו.

Spurs 17 באפריל 2015

רק תזכיר לי כמה סניים וכמה יהודים יש בעולם
איך אתה משווה 6 מיליון יהודים זה 35 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בעולם לעומת 11 מיליון סיניים שזה בקושי אחוז …

גיל 17 באפריל 2015

האחוז לא משנה בכלל. זה 11 מיליון של חיים שנאבדו. אתה חושב שהמשפחות שלהם מנוחמות בזה שהעיקר הרבה סינים שרדו?

Amir A 17 באפריל 2015

זה אמיתי הטיעון הזה?

גיל 17 באפריל 2015

ומה עם הזוועות של היפנים בקוריאה ובכלל בכל אסיה? באמת שאין סוף לזוועות באותן השנים.

היילה 16 באפריל 2015

האנושיות שלך מהנה לקריאה, תודה.

אהד 16 באפריל 2015

נשמע לי שגם השתיקה של המשפחה שלך השפיעה עלייך.
ולא תמיד צריך מילים בשביל לספר סיפור.

יותם 16 באפריל 2015

אריאל, סליחה על הבורות אבל מה הרוסים עשו בשלזיה? ויקיפדיה לא תורמת.

אריאל גרייזס 16 באפריל 2015

זה היה המקום הראשון שהצבא הרוסי נתקל באזרחים גרמנים והם ניצלו את זה כדי לפרוק עליהם את כל מה שהנאצים עשו להם שלוש שנים קודם. טבח מאסיבי, אונס קבוצתי ובסופו של דבר גם סוג של טרנספר – כל אלו שגרו שם לקחו את הדברים שלהם ועזבו

בני תבורי 16 באפריל 2015

מרבית התושבים בכפר הצ'כי בו גדלה אימא של אשתי, היו ממוצא גרמני. מרביתם נשחטו על ידי הרוסים כשאלה הגיעו לכפר, חמותי ניצלה בזכות היותה יהודיה. לך תבין.

הסמל פפר 16 באפריל 2015

אריאל, דומני שהמקום הראשון בו נתקלו הרוסים בגרמנים וביצעו טבח המוני היה פרוסיה המזרחית.
בשלזיה שהיא מערבית יותר חיו בעיקר פולנים. האוכלוסיה הגרמנית שהייתה שם נמלטה ברובה לשטחי גרמניה.

אריאל גרייזס 16 באפריל 2015

יכול להיות שערבבתי בין שני דברים שונים, אני אבדוק שוב

אריאל גרייזס 16 באפריל 2015

בדקתי שוב, אתה צודק ועשיתי מישמש. פרוסיה המזרחית היא אכן המקום שבו היה טבח והתפרעות של הרוסים, שלזיה היא חבל ארץ שהגרמנים סיפחו ויישבו שם הרבה גרמנים, שנאלצו לברוח ברגע שהרוסים הגיעו, במה שהפך לבריחה המונית שבה נהרגו רבים מהם

הסמל פפר 16 באפריל 2015

ט.ל.ח

הסמל פפר 16 באפריל 2015

אני ודאי לא מחדש דבר, אבל הרוסים המשיכו את נתיב ההרס, הביזה, הרצח והאונס עד ברלין כולל.
כל מקום בדרך לברלין בו הייתה אוכלוסיה גרמנית אזרחית חווה זו.
אכן, כמויות המוות, הכאב והעינויים שנגרמו במהלך המלחמה הזו בלתי נתפסות.
היום, ממרחק השנים וממקום מושבי הנוח בתל אביב בה נולדתי ב 64, אני יכול להבין שגם הגרמנים סבלו במלחמה הזו.

מאירי 16 באפריל 2015

אולי זה רלוונטי ואולי לא, אבל אכתוב זאת:

אני אדם חרדי, והתרגשתי לקרוא את הפוסט הזה, הוציא לי את המילים מהלב.

בענין אחר, גם לי יש אובססיה ללמוד על המלחמה עצמה, ומה שתפס אותי זו היעילות הבלתי נתפסת של הגרמנים, הם נלחמו נגד העולם כולו כשבחצי השני של המלחמה -פשוטו כמשמעו- כל משאבי תבל הופנו נגדם, ולמרות זאת הם הוכרעו אך ורק בגלל שיקולי כמות גרידא, אתה קורא -לדוגמא- על הקרב בארדנים ומופתע איך מדינה אחת ויחידה מצליחה כשהיא קרועה שסועה ושותת דם להפעיל מערך כה יעיל שהוכרע רק בגלל כמות פשוט גדולה מדי שעמדה מול.
אתה קורא על הקרבות של פון מאונשטיין בחרקוב ומשתאה איך מול כמות אינסופית של נחילי הצבא האדום שהגיח בהמוניו ללא הרף, הגרמנים לא היו רחוקים כלל מלנצח ולהגיע לשדות הנפט בקווקז ולמעשה להטות את הכף לצידם.

וזה לא שהגרמנים הוכיחו במשך ההסטוריה עליונות חריגה או שונות כזו או אחרת בשאר התחומים, בסה"כ אומה רגילה במעמדה ובתרבותה, ופתאום הבלחת בליץ של 7 שנים שכללה אכזריות ורוע שאין להם התחלה וסוף, וגם תחכום ויעילות בלתי נתפסים.

זה גורם לי למחשבות עמוקות.

אריאל גרייזס 16 באפריל 2015

תודה. אני אגיד כזה דבר לגבי היעילות הגרמנית – היא היתה עצומה, רק עד שהיא הגיעה לאמונות הפנימיות שלהם. אני אסביר:
הנאצים האמינו שהסלבים הם עם נחות מאוד, לא הרבה פחות נחות מהיהודים. מה שנגזר מזה הוא היחס שלהם לשבויים הרוסים שלהם, אותם הם לא התאמצו בכלל להחזיק בחיים והשקיעו בהם את המינימום. הם נחשבו בעיניהם כמו חיות. ואני מכיר תיאוריה שמדברת על זה שאם הנאצים לא היו נותנים לאמונות הגזעניות שלהם להשפיע עליהם, הם היו יכולים לנצל את מיליוני השבויים האלו לצורכי התעשיה שלהם, מה שאולי היה מאפשר להם אפילו לנצח במלחמה.
וזה בלי לדבר שעם כל היעילות והרציונליות הגרמנית, הם עדיין הפסידו את המלחמה על החלטות בלתי רציונליות בעליל של מנהיג לא רציונלי. ההחלטה לתקוף את רוסיה, הדבקות במצור על סטלינגרד וללינגרד והכי חמור – ההצטרפות שלהם ליפנים אחרי שאלו תקפו את אמריקה, בהכרזת מלחמה על ארה"ב. אם האמריקאים נשארים מחוץ לאירופה, לך תדע איך זה היה נגמר (לא רק בחזית המערבית, אלא גם בכמויות ציוד שהם נתנו לרוסים).

מאירי 16 באפריל 2015

למרות שהנטיה להאשים את היטלר והחלטותיו ה"לא רציונליות" הפכו כמעט לקונצנזוס הן בקרב ההיסטוריונים הרגילים, ואפילו -להבדיל- בקרב ניאו נאצים שחשים צורך לתרץ את ההפסד, לעניות דעתי יש בכך משום חטא לאמת, משום שכל היציאה למלחמה מצידו של היטלר היא כולה סוג של אי-רציונליות אחת גדולה, ואותם החלטות "לא רציונליות" הביאו אותו לסדרת ניצחונות המופת שלו בחצי הראשון של המלחמה, סוג של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" (אם אתה מכיר את המושג התלמודי הנ"ל).

בנוגע למה שכתבת על היחס לשבויים וכו', יש גם צד שני למטבע, לדעתי חלק מהיכולת הגרמנית לשעבד עשרות מליוני אנשים תוך כדי ניהול מכונת מלחמה כה יעילה, ובלי צורך להחזיק מערך כיבוש שיתפוס את רוב משאבי הרייך, היה תחושת הפחד הטוטאלי שיצרו הנאצים בכל מקום אליו הגיעו, זה שיתק כמעט לחלוטין כל אפשרות של מרידות כאלו ואחרות, ויעידו על כך מיעוט הניסיונות הכושלים.
לו הנאצים היו צריכים לנהל מערך של מליוני עובדים תוך ציפייה ליעילות ושימוש בהם ככח עזר משמעותי לא בטוח שהגולם לא היה קם על יוצרו, אתה לא באמת יכול לכבוש כל כך הרבה עמים ולנהל אותם, הפיתרון הנאצי היה פשוט ליצור מערך השמדה כה מפלצתי שיגרום לכל העמים לשיתוק ולהלם ויאפשר להם מרחב פעולה חופשי יחסית.

נ.ב. התחושה שלי בנוגע ליעילות הגרמנית היא שהם הקדימו את העולם כולו ב2 עשורים, בזמן שהעולם היה תקוע בשלהי המאה ה19 בדוגמות ותפיסות מיושנות הגרמנים פשוט דילגו למאה הבאה מוקדם מדי.

באבא ימים 16 באפריל 2015

לגמרי –

אני תמיד נזכר בהקשר הזה בסרט ״אהבה ומלחמה״ הפארודיה של וודי אלן על ״מלחמה ושלום״ שבה הגיבור מספר על תוכניתו לרצוח את נפוליאון ״זו תוכנית נהדרת חשבתי על כל הפרטים הקטנים, רק על הדברים הגדולים עוד לא חשבתי״.

השאלה מה היה קורה אם היטלר לא היה פולש לרוסיה (או סתם נעצר אחרי שכבש אות אוקראינה) – ואיך היה נראה העולם לו במקום זה הוא היה מפנה את תשומת הלב שלו לבריטניה הטרידה אותי לא מעט.

גיל 16 באפריל 2015

הם תפסו את המערב וברית המועצות בהפתעה והיו יותר מוכנים למלחמה מבחינת כלים, מוטיבציה, ארגון ותוכניות. אבל לא חשוב כמה ניצחונות היו להם וכמה קרבות פוספסו, זו מלחמה שהגורל שלה נגזר מראש. לא היה להם סיכוי לנצח בה כי תאוות הכוח והכיבושים לא הייתה נפסקת אף פעם. אם היו מסתפקים בחלק קטן מאירופה אז אולי הסיפור היה שונה.

Eyal 16 באפריל 2015

היטלר עשה את המהלך הלא נכון והלך לתקוף את הרוסים, אם הוא עוזב אותם והולך לבריטניה הם היו נופלים ברגע, נפוליאון עשה את אותה טעות בדיוק ויש כאלה שאומרים שזאת קללה עתיקה של מכשפים בריטים (קונספירצית רשת)

Amir A 16 באפריל 2015

זו חוכמה בדיעבד. אני יכול רק להניח שהיטלר הניח שכיבוש ברה"מ לא יביא לכניסת ארה"ב למלחמה בעוד שכיבוש בריטניה כן, לאור העובדה שבמצב זה האוקיינוס האטלנטי יהיה המכשול היחידי שיפריד בין הצבא הגרמני (שיהיה מחוזק בספינות הצי הבריטי – הצי הגדול בעולם) ובין פלישה לארה"ב. הרבה יותר קל היה לגרמנים להתמודד עם האמריקאים במצב בו עומדות לרשותם עתודות אוצרות הטבע של רוסיה מאשר במצב בו הרוסים עדיין נושפים בעורפם.
זה שהיפנים באו חצי שנה אחרי תחילת מבצע ברברוסה לכיבוש ברה"מ וטרפו את הקלפים אם פרל הרבור זה כבר משהו אחר.

גיל 16 באפריל 2015

נכון. חזר על טעות של נפוליאון שכנראה מנעה את כיבוש בריטניה וביסוס הרייך השלישי.

Amir A 16 באפריל 2015

בדיוק אתמול גליתי פרט שלא ידעתי על מלחמת העולם השניה – שהצי הבריטי תקף את הצי הצרפתי בנמל מרס-אל-קאביר באלג'ירה. יותר מ-1000 מלחים צרפתים נהרגו ב-10 דקות של תקיפה מתוכננת.
אתה כל כך צודק שכל אומה בעולם רואה את ההיסטוריה רק מנקודת מבטה. לאט לאט מחלחלת אצלי ההבנה שלימודי ההיסטוריה בבתי ספר ברחבי העולם היא לא יותר מאשר פרופגנדה.

מאירי 16 באפריל 2015

בחודשים הראשונים של הפלישה המערבית לצפון אפריקה חלק ניכר מהכוחות הצרפתים עדיין גילו נאמנות מסוימת למשטר הנאצי (ע"ע הבגידה בפעילי המרד היהודיים בצפון אפריקה), לכן יש לקחת את הענין הנ"ל בפרופורציה.

Amir A 16 באפריל 2015

הקרבות בצפון אפריקה החלו בספטמבר 1940. הקרב במרס-אל-קאביר התחולל ביולי 1940. הסיבה לו היתה שצ'רצ'יל חשש שהצי הצרפתי יפול לידי הגרמנים, וההבטחה של דארלאן, מפקד הצי הצרפתי, שמלחיו ישמידו את הספינות במידה והגרמנים יתקרבו אליהן לא סיפקה אותו. וסיבה נוספת היתה הסירוב של רזוולט לספק לבריטניה משחתות כדי לעבות את הצי הבריטי. רוזוולט חשש שהבריטים יכנעו לנאצים כמו שאומות אחרות באירופה נכנעו, ולספק להם ציוד משמעו יהיה איבוד של ציוד שיהיה חיוני במידה והגרמנים יפנו מאוחר יותר לארה"ב. הקרב במרס-אל-קאביר הוכיח לרוזוולט שהבריטים לא יכנעו בקלות והביא אותו חודשיים אחר כך לספק להם מספר גדול של משחתות וציוד צבאי נוסף.

גיל 16 באפריל 2015

כן, אבל זה נעשה אחרי שהם לא הסכימו לאולטימטום והחשש שהציוד יפול בידי הנאצים.

Amir A 16 באפריל 2015

כן, אבל הטמטום של אנשים שם היה לא יאומן. אם המפקד הבריטי, אדמירל סומרוויל, היה טורח להגיש את האולטימטום לאדמירל הצרפתי, גנסול, באופן אישי ולא שולח קצין זוטר יותר כמו הולנד ייתכן וגאוותו של הצרפתי לא היתה נפגעת והוא היה מפעיל את ראשו ומבין את הסיטואציה שבה הוא נמצא. זה אידיוט וזה טמבל ו-1200 מלחים צרפתים שוכבים על קרקעית הים.

תום 17 באפריל 2015

ברגע שהצרפתים הבינו שהם אבודים הם היו צריכים לפקוד על כל כלי שיט שהניף את דגל צרפת להפליג לנמל בריטי. אחד ה-"סודות" היותר מרתקים של מלחמת העולם השנייה זה שבערב התבוסה של צרפת, היא ובריטניה היו קרובות מאוד לאיחוד מדיני. ראש ממשלת צרפת הגיש הצעה לממשלת בריטניה והם הסכימו. מי שהכשיל את זה היה הקבינט של הממשלה הצרפתית שפחדו מכך שבריטניה "תגנוב" את הקולוניות שלהם.

דמיינו איך המשך המלחמה היה נראה אם ממשלת צרפת הייתה בוחרת לסגת לצפון אפריקה ולהמשיך את הלחימה משם. מספיק אם הבריטים היו מחוזקים בצי הצרפתי, הם היו יכולים לשלוח מספיק כוחות למזרח ולגרום ליפנים עיכובים בתוכניות שלהם. גם זירת הלחימה בצפון אפריקה ובים התיכון הייתה נראת שונה מאוד עם צי בריטי-צרפתי משולב.

omer 16 באפריל 2015

ותחשוב על זה בהקשר של מלחמות ישראל והסכסוך הישראלי פלסטיני בעיניים של הצדדים האחרים

גיל 16 באפריל 2015

אני מסכים איתך. מלחמת העולם השנייה מרתקת בגלל הדברים שאמרת אבל גם בגלל שהיא המלחמה הראשונה הגדולה שתועדה בצורה מאוד פרטנית ויש ממנה הרבה תמונות וסרטים אותנטיים. מה שמייחד אותה הוא אינסוף הסיפורים מכל סוג. אכן קשה להבין ולהכיל אותה ובמידה רבה סטאלין צודק כשהוא אומר שמותו של אחד הוא טרגדיה ומותם של רבים סטטיסטיקה. מה שאותי תמיד מדהים זה ההדרדרות ההדרגתית מחיים נורמליים למציאות בלתי אפשרית שנמשכה שנים, ואיך אנשים שבחיים לא חשבו שזה יקרה להם מצאו כוחות ודרכים לשרוד. זה מלמד אותנו הרבה על בני אדם אני תמיד חושב איך אני הייתי מגיב בסיטואציות השונות. הסרט הפסנתרן מדגים את זה מצוין.

איציק 16 באפריל 2015

בקשר לסטאלין ואמירותיו בנושא הסטטיסטיקה. הוא היה מומחה בזה. כמות הרוסים שהוא ופקודיו הרגו גדול מכמות ההרוגים במלחמת העולם השנייה מכל הצדדים יחד (או פחות או יותר באותו סדר גודל), מעל 30 מיליון לפי כל מיני עומדנים. ועדיין, מעשיו של סטאלין, נוראים ככול שיהיו, אף פעם לא היו קרובים לזועות מלחמת עולם שנייה. חוץ מעובדת זוועות המלחמה וההרס, היה במלחמה זו גם עיניין של יעילות של ההרג והתיעוד שלו עד אובססיה. מכונת הרג ותיעוד כל-כך משומנת לא היתה מוכרת. זה נעשה כאילו בסטריליות מפחידה המבוצעת לפי תסריט מוכן מראש.

גיל 16 באפריל 2015

האמת היא שזה מיתוס שהוא הרג יותר מאשר מספר ההרוגים במלחמת העולם השנייה ואף אמדן רציני לא שם את זה קרוב ל30 מיליון. כמות ההרוגים שנהרגו ישירות תחתיו היא כמה מיליונים ואפילו אם לוקחים בחשבון הרוגים בגלל רעב מגיעים למשהו כמו 20 מיליון, רחוק מאוד מ70 המיליון שנהרגו בזמן מלחמת העולם השנייה. בכל מקרה, זה עדיין מספר עצום והוא מקבל "הנחה" כי מדובר כביכול בעם שלו ולא במדינות אחרות.

איציק 16 באפריל 2015

אני מסכים איתך, אבל אפילו אם נלך ל-20 מיליון זה מזעזע. סבא שלי היה אחד מהם, והוא אחד מרבים שבשנות השישים קיבל זיכוי, רק באיחור קל. עדיין לא מובנות לי ההקלות לגביו גם אם אני מקבל את טענתך שזה "רק" בני עמו (הוא לשם הגיוק, היה גרוזיני ולא רוסי).
נ.ב.: שיהיה מובו,אני לא טוען שאתה מקל במעשיו.

גיל 16 באפריל 2015

אני לא יודע על אלו הקלות אתה מדבר. העניין הוא שהקף הרציחות נודע באיחור ניכר. זה גם זה נעשה בתקופה של עשרות שנים תחת מעטה חשאיות ובאיזורים מרוחקים כך שאי אפשר להצביע על מלחמה נקודתית שגרמה לכל זה. תחת כל דיקטטור כמעט נעשו רציחות המוניות של מה שנחשב מתנגדי משטר. זה כולל את מאו ואת שלטון הגנרלים בארגנטינה למשל.

דוני דארקו 16 באפריל 2015

פוסט מצוין .
1. היחס לשואה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה והיום שונים לחלוטין .בתחילה השואה היה רק מאורע שיש להתבייש בו ומומלץ גם להדחיק ,כי למדינה היה חשוב להתנתק מהאתוס הגלותי וליצור אתוס חדש -עם יהודי לוחם וגאה בארצו .ובקטנה .עם ככל העמים ,עם טריטוריה מוגדרת ,עם שפה אחת ,תרבות אחת וצבא אחד .
2. יש אמירה בבודהיזם (וסיכוי טוב שתמצאו דומות לה ביהדות שבאה אחריה ) שאי אפשר להלחם בשנאה עם שנאה .
3. גם הפחד לא יביא אותך לשום מקום ,אבל הוא כלי מצוין לשליטה .
4. כולנו עברנו תהליכי הטמעה ,כמו בכל חברה ומדינה שמכבדת את עצמה שנועדו לקבע את הפחד ואת השנאה .בעיקר פחד ,אבל תוצר לוואי שלה הוא השנאה .
5. ויבואו ויגידו ,הנה הלקח הוא .והוא לא .
אם כבר ,למדנו שהאדם הלבן או התרבות המערבית שרואה את עצמה כפסגת היצירה הם הדבר הקרוב ביותר לרוע מזוקק שיצר המין האנושי מתוכו – אין דבר בהיסטוריה האנושית שמתקרב להרס ולחורבן שהתרבות הזו גרמה לעצמה ולתרבויות אחרות בחצי השני של המאה ה-20 .
6 .אולי בעצם כן .אם אתם יהודים בספרד המוסלמית לאחר הפלישה הנוצרית אז הדברים לא נראו טובים מדי .
ואם אתם אדומי עור ,ילידי היבשת שנקראת אמריקה היום .ושקראנו לתושביה אינדיאנים בטעות של 10000 ק"מ שלא תוקנה כמובן .
במהלך המאות שבהם התרבות המערבית "גילתה" את האמריקות (הצפונית והדרומית) ,אז כנראה שגם מצבכם לא משהו – אבל לפחות הם יכלו להתנחם ב"מראות" הקדמה שהגיעה אליהם .
7 . יכול להיות שהלקח הוא שאנחנו בשכונה גרועה ועם שכנים חסרי תרבות (מערבית ,סקירה קצרה למעלה) שמבינים רק כוח .
מעניין מה זה אומר על אלו מאתנו שגרו בשכונה לבנה וטובה ושעליהם אנחנו מדברים היום .
8 .אחרון חביב .היד המגואלת מדם היא לא רק של אלו שעשו אלא של מי שעמד מנגד .ה"ידידים" שלנו .
משנת 43 ואילך היה ברור שידו של המערב ה"נאור" הייתה למעלה .כמות הפשיטות האוויריות שביצעו בעלות הברית ,כשכבר השיגו עליונות אווירית ברב שטחה של אירופה הייתה אדירה .דבר קיומם של מחנות ההשמדה היה ידוע .אם מדינה הייתה נוהגת כאדם בעל מוסר היא הייתה בוחרת להקציב חלק זעום מהכוח האווירי שלה לטובת פשיטות קלילות (יחסית) על שטחי פולין בהם היו מרוכזים המחנות .אפשר היה גם לפגוע במערך הרכבות. בקיצור מי שהחזיק בעצמה הצבאית וביכולת לכך ,מי שאנו רואים כידיד אמת יכול היה להרוס את התשתית להשמדה בקלות מרגיזה .
זה לא נעשה .והכיף כשאתה בצד המנצח הוא שאין צורך לתרץ ,וכבונוס אתה גם זוכה לכתוב את תכנית הלימודים .שיש שקוראים לה "היסטוריה" .

Amir A 16 באפריל 2015

שלושה חודשים באמצע 1994 ברואנדה די שוללים את נקודה 5 שלך… אין שום קשר לאדם לבן או ירוק. אלו בני האדם באשר הם.

ud 16 באפריל 2015

נו, טוב.
אפשר להתעלם מהתרומה של הבלגים למצב, אבל לא חייבים…

Amir A 16 באפריל 2015

התרומה של הבלגים היתה בחלוקה המופרכת לבני הוטו ובני טוטסי. אבל לא הבלגים תכננו את הטבח בישיבות ממשלה, לא הבלגים שמו את המצ'טות בידיים של הקיצוניים מבין ההוטו, ולא הבלגים הם מי ששחטו, פשוטו כמשמעו, סדר גודל של בין חצי מיליון למיליון איש בתוך שלושה חודשים.

ud 16 באפריל 2015

זה נכון.
יחד עם זאת, ולמרות שספקולציות של "מה אם" בטווחים של עשרות שנים הם לא הדבר הכי חכם לעשות, יש לי תחושת בטן שה"תרומה" שהנוכחות הבלגית הייתה תנאי הכרחי לרצח שהתבצע שם עשרות שנים אחר-כך.

Amir A 16 באפריל 2015

אין לי וויכוח לגבי זה. הרי הבלגים הם מי שהחליטו שהטוטסיי יותר חכמים ולכן צריכים לקחת חלק בשלטון, והבלגים הם מי שחילקו את התושבים לטוטסיי והוטו על פי תווי פנים. אבל את הקרדיט לרצח העם עצמו צריך לתת לקיצוניים מבין ההוטו.
כל מה שאני בא לומר זה שהטענה שהעלה דוני, "אם כבר ,למדנו שהאדם הלבן או התרבות המערבית שרואה את עצמה כפסגת היצירה הם הדבר הקרוב ביותר לרוע מזוקק שיצר המין האנושי מתוכו", היא פשוט לא נכונה. איפה שיש בני אדם יש רוע מזוקק אם רק תיתן לו את התנאים להתפרץ.

אהד 16 באפריל 2015

דעאש

Amir A 16 באפריל 2015

מ.ש.ל

אריק 16 באפריל 2015

לא יודע איזה שיעור ואיזה לקח. זה פשוט עצוב. מדי. ומדכא.

דוני דארקו 16 באפריל 2015

5. בחצי הראשון של המאה ה-20 כמובן .

אלון 16 באפריל 2015

100 מליון הרוגים ואחרי 70 שנה נראה שהאירופאים חיים לא רע אחד עם השני. אולי יש תקווה לעוד איזורים בעולם.

גיל 16 באפריל 2015

אני חושב שזה נובע משני דברים. אחד, ההרס וההרג היה כה עצום שפשוט לא הייתה ברירה. קהילות שלמות נמחקו ופשוט לא הייתה אפשרות לעוד מלחמה למשך זמן רב. בנוסף, היו מנצחים ברורים למלחמה, רעים וטובים ולכן היה אפשר לבנות אירופה שונה.

אלון 16 באפריל 2015

בכל זאת, עדיין יש תקווה.

גיל 16 באפריל 2015

וודאי, רק שצריך לקוות שלא נחכה למלחמה כדי שזה יקרה.

shohat 16 באפריל 2015

כתבת יפה אריאל.

באבא ימים 16 באפריל 2015

הנה השני זלוטי שלי –

המקרה שלי הוא הפוך – בתור אשכנזי שגדל בעיר בעלת רוב ספרדי מובהק אני הייתי הילד היחיד בקבוצת ההתייחסות שלי שהיה לו סיפור. אני הייתי הילד שאבא שלו מגיע לבית הספר ביום השואה לספר לילדים בכיתה על החוויות שלו. כשאני מביט על כך ממרום שנותי היום אני מבין שהיה משהו קצת ממכר בסוג הזה של תשומת לב שרק גרם לי להתעניין בזה יותר. היה גם משהו קצת ממכר בתחושה שאתה במובן מסויים חלק מחוויה שילדים אחרים לא יכולים להיות – באמת – שותפים לה, שיש לך משהו שלהם אין, משהו שעושה אותך מיוחד. אני זרמתי עם ההתמכרות הזו, עם התחושה שמצאתי את הנישה שלי.

השואה, אירוע שלא חויתי ברמה האישית ושאינני יכול להכיל ברמה האישית, היא החוויה המעצבת של מי שהפכתי להיות. האני מאמין הפוליטי שלי הוא תולדה של השואה. השואה גם עמדה בבסיס הספקנות שלי ביחס לאמונה בהשגחה עליונה. על אף שיש דברים שאני מבין (ובמובן מסויים מקווה) שלא אצליח להבין השואה לא מפסיקה להיות נוכחת בחיים שלי. זה לא רק השואה – זו התקופה בה התרחשה השואה. לפני חודש בערך ירדו הטמפרטורות במקום מגורי כך שעם גורם הרוח הן היו 31 מעלות מתחת לאפס. אני חשבתי על סטאלינגראד.

אני לא מפסיק לנוע בין הבנה לבין חוסר הבנה, בין הכלה לבין חוסר הכלה. מאז שאני בן 16 אני צם ביום השואה – אני כבר לא יודע אם זה אקט מודע של הזדהות או בגלל שאני רוצה להרגיש כל דקה את התחושה הזו בבטן. אחת מן החוויות הדומיננטיות ביותר של השואה היא רעב ואני רוצה להרגיש את זה ולו על קצה המזלג (כן זה נשמע מוזר).

אני כל פעם חושב שאני מבין יותר אבל הגיים צ׳יינג׳ר אמיתי ביכולת שלי להתחבר ברמה הרגשית זה ההורות. גם אם אני מתקשה להכיל את הרעיון של מותי, המחשבה שיקרה משהו לבנותי זה כמו לגרות עצב חשוף. אין דבר שמחבר אותי יותר לשואה מהמחשבה על אובדן הילדים מנקודת מבט של הורה.

יש סיפור של אידה פינק שנקרא ״המשוגע״ (אני מביא אותו כאן). מאז שאני הורה אני מבין אותו אחרת לגמרי.

״כולם חושבים שאני משוגע, אבל אני לא משוגע. זה מה שאומר כל מי שחסר לו בורג בראש, אבל הראש שלי בריא. הלוואי שהיה חולה. רק הלב שלי חולה, אבל נגד זה אין מה לעשות. יש לי רגליים עקומות, כפי שאתה רואה, וגבנת, הגובה שלי – מטר וחמישים. ילדים פוחדים מהפרצוף שלי, אבל הילדים שלי היו ילדים טובים ובכל בוקר ובכל ערב נשקו אותי בשתי הלחיים ואמרו: "בוקר־טוב, אבא, לילה-טוב, אבא."

שמעת פעם, דוקטור, שלאנשים כל־כך מכוערים נולדים ילדים יפים? שמעת? הילדות שלי היו יפהפיות והיה להן שיער בהיר, – משי טהור! -ורגליים ישרות, שמנמנות, כמו נקניקיות. גם אני וגם אשתי. שהיתה אשה טובה, היינו אומרים: אלוהים הטוב והמטיב נתן לילדות את מה שאין לנו… הן היו שלוש, רק ילדות. הגדולה היתה בת שבע, הקטנה – בת שלוש.

אני מנקה רחובות. טאטאתי רחובות, היה מה לטאטא, פרנסה קשה, דוקטור, לנשום את כל הסרחון הזה. אחר־כך לא יכולתי להוריד מעצמי בבית־המרחץ את הלכלוך. בבית־המרחץ הזה. הבת הגדולה כבר הלכה לבית־הספר והתעודה שהביאה היתה כולה טוב־מאודים, מלמעלה עד למטה. בבית־הספר אמרו לה לפעמים: אבא שלך זבלן, אבל היא… לב זהב… איזו ילדה… נו, דוקטור: אפשר להבין? אי־אפשר.

אחר־כך ניקיתי רחובות בגטו, אבל זה כבר היה בלוף. מי שם־לב לאשפה? היה לי מטאטא ועם המטאטא הזה הסתובבתי. הילדים היו רעבים ואני, ככה, הסתובבתי, אז לפעמים הייתי מוצא משהו. אדוני יודע… לפעמים מישהו נתן משהו.

הקטנות לא הבינו, אבל הגדולה… הו, הו… ילדה זהב, כל יום בבוקר, בוקר־טוב ובערב, לילה־טוב. אני הייתי אומר לה: ליל־מנוחה… ליל־מנוחה…

בזמן ה'אקציה' הראשונה אמרו שיקחו אותי, כי לקחו בעלי־מום ולי יש גבנת ואני גמד. הסתתרתי על הגג.

אדוני הדוקטור! בזמן ה'אקציה' השניה ברחנו ליער, בזמן השלישית הייתי ברחוב עם המטאטא ביד, כי את העבודה הייתי מתחיל בחמש בבוקר ו'האקציה' התחילה בחמש וחצי. הדוקטור מכיר את המטאטאים האלה? ארוכים, סבוכים, מענפי ערבה. ואני, מה הגובה שלי? מטר וחמשים.

כשהמשאיות הגיעו לכיכר שלפני בית־המרחץ, התיישבתי עם ברכיים כפופות בפינה שבין שני בתים והמטאטא הסתיר אותי. אף אחד, לא ה־אס.אס. ולא האורדנונגס־דינסט בגלל שעמד שם מטאטא, אף אחד לא חשב שנמצא שם בן־אדם. רעדתי כל־כך שגם המטאטא התנענע. שמעתי הכול, כי קודם היו סוגרים אותם בבית־המרחץ ורק אחר־כך מעמיסים על המשאיות. אמרתי בלבי: כה יתן אלוהים, כה יתן אלוהים, ובעצמי לא ידעתי מה האלוהים הזה צריך לתת. ואם הוא בכלל קיים האלוהים הזה? מאיפה לי לדעת… אתה יודע דוקטור… מישהו רץ, ברח והסיט בידו את המטאטא. הוא נפל ואם מישהו היה מסתכל עכשיו, בכיוון הפינה, זה היה הסוף שלי. פחדתי להרים אותו בגלל שאז כבר הובילו אותם אל המשאיות. אדוני הדוקטור! במשאית הראשונה עמדו הילדות שלי, השלוש… ראיתי שהגדולה יודעת מה קורה, אבל שתי הקטנות בוכות בכי רגיל. פתאום הפסיקו לבכות והכי צעירה – בת השלוש! – קראה! אבא, אבא, בוא אלינו! הן ראו. רק הן גילו אותי בפינה הזאת. רק העיניים שלהן. אדוני הדוקטור-אז מה? מה קרה בהמשך? אני, האבא… יצאתי, רצתי אליהן וביחד… כן? אבל אני שמתי אצבע על הפה, נשכתי את האצבע מרוב פחד ונענעתי בראשי שאסור לקרוא לי, שיהיו בשקט, שא!

שתי הקטנות קראו עוד פעם אחת, אבל ההיא, הבת הבכורה שלי, סתמה להן את הפה בכף היד שלה. אחר־כך כבר היו שקטות…

ועכשיו, דוקטור, אני מבקש ממך אישור שאני לא משוגע, כי בלי אישור יפטרו אותי מהעבודה ויאשפזו בבית־חולים.

או אולי, תיתן לי איזו תרופה, דוקטור, שלא אהיה מוכרח עוד להסתתר ולצעוק: אני בא! אני בא!… מפני שהן, בין כך ובין כך, כבר לא שומעות את זה.״

יום השואה 2015. בתי הבכורה הודיעה לנו שהיא צמה היום.

Amir A 16 באפריל 2015

נולדתי ב-68. בבית הספר היסודי ביום השואה היו מביאים ניצולים לספר את סיפורם. כשהייתי בן 13 לערך הניצולים היו בסביבות גיל 50, קבוצת הגיל שלי היום. יש לי ילד בן 13 כיום ואותם ניצולים, אם הם חיים, הם בני 85. מי ששרד את המחנות בתור ילד (נניח גיל 10) הוא בן 80 כיום. עוד 10-15 שנים לא ישארו ניצולים יותר על פני האדמה ואיתם גם הזכרון של השואה ומשמעותה יתחילו להתעמם.
אין לי חרטות לגבי ההגירה לארה"ב, אבל אם יש דבר שכן צורב לי זו העובדה שהשואה היא לא חלק מהמהות של הילדים שלי כמו שהיא חלק מהמהות שלי. אני לא יודע אם זה בגלל המרחק מישראל הוא המרחק בזמן, אבל זה המצב.

באבא ימים 16 באפריל 2015

הבת שלי בת 14. גם אנחנו חיים בארצות הברית והשואה תמיד היתה חלק ממה שהיא. היתה תקופה (בכיתות ב -ה) שביום השואה ב – 10 בבוקר באמצע השיעור ב – public school אמריקני היא היתה קמה ועומדת דום כי סיפרנו לה על הצפירה בישראל. אני לא יודע אם לשמוח על כך או להצטער על כך אבל כמו שאמרת – זה המצב.

אריאל גרייזס 16 באפריל 2015

מעניין. התגובה שלי מאז שנהייתי אבא היא בדיוק הפוכה – מין רצון לגונן על הילדים. למה הם צריכים את הדבר הנורא הזה בחיים שלהם? למה הם צריכים לדעת שרוע אנושי כזה בכלל קיים?

באבא ימים 16 באפריל 2015

בני כמה הם?

אריאל גרייזס 16 באפריל 2015

שבע ומטה. וכשאני חושב על הבן הגדול שלי הולך היום לבית הספר ומספרים לו על השואה – עומדות לי דמעות בעיניים. הוא כזה קטן ותמים, מה לו ולרע הזה?

משה 16 באפריל 2015

הבת שלי בת 7, אני לא חושב שהיא מבינה את מכלול האירועים, אני לא בטוח שאנחנו המבוגרים באמת מבינים אותו. מה שהכי מטריד אותה והיא פשוט לא מצליחה לתפוס ברמה הכי בסיסית זה מדוע מישהו שונא כל כך והאם מישהו עדיין שונא אותה ככה.

באבא ימים 16 באפריל 2015

זה לא פשוט וזה בא עם אין ספור התלבטויות. אני גם חושב שזה תלוי בילד עצמו.

עם הגדולה שלי זה התחיל כשהיא היתה בת 8 ושאלה את יומנה של אנה פרנק בספרית בית הספר. מאז היא התחילה לשאול וברור שלא היתה דרך חזרה. בגיל עשר היא הצטרפה לקבוצת תיאטרון מקומית שהעלתה את ״i never saw another butterfly" ורצה עם ההצגה כמעט ארבע שנים. השיא היה בפסח שנה שעברה שהקבוצה הופיעה בספטיבל תיאטרון בינלאומי בפראג ונתנה הצגה נוספת בטרזינשטאט (ההצגה היא על ילדים ובני נוער בטרזינשטאט). זה גם התחבר טוב עם שנת הבר מצווה שלה. אני מאוד גאה בה אבל אני לגמרי לא בטוח שעשינו את הדבר הנכון.

אחותה הצעירה בת 9 – היא יודעת את העובדות הבסיסיות – בגלל אחותה הבכורה – אבל די במופגן לא רוצה לדעת מעבר לזה.

matipool 16 באפריל 2015

אריאל – הם צריכים לדעת אבל בטח לא בגילאי גן חובה / כיתות נמוכות בבית הספר .
לא מבין מה דחוף לדחוף להם את זה כל כך מוקדם .

Amir A 16 באפריל 2015

אני חושב שהייתי מתחלף איתך. למרות שהילדים שלי הלכו לבית ספר יהודי ביסודי (אני, חילוני גמור, שלחתי את הילדים לבית ספר יהודי כי רציתי שיהיה להם קשר למקום ממנו ההורים שלהם הגיעו) ואולי דווקא בגלל זה, השואה לא צרובה אצלם. היא לא חלק מחיי היומיום של יהודי ארה"ב אלא ארוע שמתרחש פעם בשנה ב-JCC המקומי. אולי אם הם היו הולכים ל-PUBLIC אנחנו היינו לוקחים יותר אחריות על הנחלת זכרון השואה אצלם.

אריאל גרייזס 16 באפריל 2015

תשמע, לפני כמה ימים הכנתי לילדים שלי מאכל שאכלתי בתור ילד וישבנו ביחד וראינו "הגרמלינס" שהיה במקרה בטלוויזיה. ואז הבנתי עד כמה אני חי את הילדות שלי דרך הילדים שלי.
אני חושב שיש משהו בזה גם במה שאתה אומר. למה בעצם לרצות שהשואה תהיה צרובה בילדים שלנו כמונו אם לא כי אנחנו רוצים שהם יהיו כמונו? מה זה מוסיף להם חוץ מההרגשה שלנו שהילדים שלנו דומים לנו? וזה בעיניי מעט אגואיסטי. אני מעדיף את הילדים שלי בלי טראומות. בלי ידע על רוע כזה. אז הם יהיו בוגרים שונים ממני. זה בסדר מבחינתי

Amir A 16 באפריל 2015

כי זה מי שאנחנו. היית מצפה מהקהילה השחורה בארה"ב שלא ידברו על העבדות? הם חייבים לשמוע עליה כדי להבין מי הם ומהיכן הם הגיעו.
אני יהודי חילוני. אין לי שום קשר לדת ואני לא מקיים מצווה קטנה כגדולה. אני לא מבדיל בין צום גדליה ובין ימי תענית ואני לא אזהה את תהילים י"ב גם אם תזרוק לי אותו על הראש. מבחינתי עדיף היה אם כלל לא היו דתות בעולם, רק שאף אחד לא שואל אותי. אבל בכל מקום שאני נמצא, ואצל מי שחי מחוץ לישראל הדבר לדעתי בולט הרבה יותר, אני מרגיש יהודי. והשייכות שלי לעם היהודי מבוססת על ההיסטוריה שלו ולא על אמונה זו או אחרת. קח את זכר השואה, ולקחת ממני את מה שמחבר אותי לעם היהודי.
הילדים שלי (אולי), ויותר מכך הילדים שלהם, כבר לא יהיו שייכים מבחינה רגשית לעם היהודי. האם יש לי בעיה אמיתית עם זה? לא יודע. אחרי הכל, מה אני יודע על סבא וסבתא של ההורים שלי? אין לי מושג היכן הם חיו בבולגריה ורוסיה, במה הם עסקו ומי הם היו. לפחות הילדים שלי ידעו קצת על השאלה מהיכן אני הגעתי ולמה אני חושב ומרגיש את מה שאני חושב ומרגיש.

Amir A 16 באפריל 2015

ועוד משהו אחד. האמונה הדתית לא יכולה להגדיר את העם היהודי. אחרי הכל, הרפורמים דוחים את האורתודוקסים, שמצידם מקללים את החסידים, שמבחינתם נטורי קרתא הם הסיתרא אחרא, שמבחינתם החילונים הם תינוקות שנישבו, שמבחינתם הקונסרבטיבים הם פרימיטיבים שנולדו 200 שנה מאוחר מדי. המשותף היחידי בין כל הקבוצות היא שאת כולם הנאצים היו זורקים למשרפות מבלי להפלות.

אריאל גרייזס 16 באפריל 2015

לכן אני מעדיף היום את הזהות הישראלית. אני מעדיף להגדיר את עצמי לפי האיראנים ולא לפי הנאצים.. :-)

באבא ימים 16 באפריל 2015

לגמרי – אני מגדיר את עצמי כיהודי דרבי היטלר.

באבא ימים 16 באפריל 2015

כוון לאמיר.

כסיפוביץ 16 באפריל 2015

ווואו!!!!!
הכי טוב שקראתי עד היום

matipool 16 באפריל 2015

באבא – חזק ומרגש !

אנדר 16 באפריל 2015

חזק, הופך את הבטן. תודה.
בדיון בעבודה היום, עלתה ברבים מאיתנו התובנה שהיום הזה קשה לנו הרבה יותר להתמודדות מאז הפכנו הורים.

סימנטוב 16 באפריל 2015

וואו, מדהים.

ירוק 16 באפריל 2015

באבא, אני לא מבין למה אין לך עדיין בלוג משלך כאן…

צורב ומדהים. תודה על השיתוף.

איפה אתה חי בארה"ב, אם מותר לשאול?

באבא ימים 17 באפריל 2015

פילי

ירוק 17 באפריל 2015

יותר מידי איסט-קוסטרס יש כאן :)

גיל 17 באפריל 2015

הסיפור נפלא, אבל צריך לזכור שהוא בידיוני עד כמה שאני מבין. הוא מעלה שאלות מרתקות בקשר שבין בידיון למציאות ועד כמה מותר לקחת חירות ספרותית בהקשר של השואה וההיסטוריה בכלל.

באבא ימים 17 באפריל 2015

לא מבין. אם אני רוצה לכתוב ספר לפיו מבצע ברברוסה בוצע כי היטלר הופעל ע״י חייזרים אסור לי או שלא ראוי שאני אכתוב את זה?

גיל 17 באפריל 2015

חלילה. כל אחד יכול לכתוב מה שבא לו. אני רק אומר שצריך לשים יצירות בידיוניות על השואה בקונטקסט המתאים. הרבה אנשים למשל ביקרו את שפילברג שרשימת שינדלר הוא זילות של השואה וסובל מאי דיוקים רבים. מצד שני, הרבה לא שמעו על שינדלר לפני הסרט. יש משהו יותר מצמרר בסיפורים שמבוססים על עדויות אמיתיות כמו של ק.צטניק או נניח הסרט שואה של קלוד לנצמן. מעט מאוד דברים שאני קראתי או ראיתי משתווים לעדות של הספר בסרט.

כוכבית 16 באפריל 2015

לחלוטין שכנעת אותי להשיג בהקדם את "כל הסיפורים" של אידה פינק, ולהציב לעצמי כמשימה לגרום לילדי לקרוא את הספר.
הסיפור הקצר הזה הרבה יותר חזק מכל הטקסים והמוסיקה האבלה שהם מה שילדנו חווים מיום השואה.

גל ד 16 באפריל 2015

פוסט יוצא מהכלל, אריאל. ותודה גם לבאבא.

אלכס דוקורסקי 16 באפריל 2015

אריאל, טקסט שמעורר הרבה מחשבות. תודה רבה.
לא מזמן, בעקבות תכנית שראיתי, עברו בי מחשבות דומות (לא הייתי יכול לנסח אותן בבהירות, כפי שעשית).
צפיתי בנשיונאל ג'אוגרפיק בסדרה על מלחמת העולם הראשונה (אותם היוצרים של "אפוקליפסה" המרתקת). דובר שם, בין היתר, על ה-22 באוגוסט, 1914. אולי היום העקוב ביותר מדם במלחמה. 27 אלף חיילים נהרגו בו בקרבות שהשתוללו בהרי הארדנים. עד עכשיו לא מצליח לתפוס את המשמעות של המספר, שמאחוריו כמובן נמצאים אולי מיליוני אנשים שאיבדו את היקר להם מכל.

אלכס דוקורסקי 16 באפריל 2015

אתקן את עצמי. 27 אלף מהחיילים הצרפתים בלבד נפלו ביום אחד. גם הצבא הגרמני ספג אבידות כבדות באותו יום ארור בארדנים.

מאור 16 באפריל 2015

פוסט מעולה.
בדיוק בימים אלה אני קורא ספר מונומנטלי ממש על המלחמה הנוראית הזאת – ספר שיצא בעברית בשנה האחרונה ונקרא בפשטות "מלחמת העולם השנייה" מאת ההיסטוריון אנטוני ביוור – 900 עמודים של תיאור מקיף אך מדויק ומתומצת של ההתרחשויות, ברמת המאקרו עם שילוב של חוויות ברמת המיקרו. קשה להסביר במילים את עבודת הכתיבה המטורפת שנעשית בספר הזה ואת חיבור כל הקצוות לסיפור קוהרנטי אחד. מומלץ בחום.
בכל מקרה, הספר גרם לי להבין בדיוק את מה שנכתב כאן – השואה, שהיא ללא ספק השפל המוסרי הגדול והמזעזע ביותר אליו הגיעה האנושות אי פעם, מהווה בכל זאת רק חלק קטן ממכלול מזעזע של אירועים נוראיים, סבל בלתי יתואר ומוות בכמויות בלתי נתפסות, בכל רחבי העולם. זה אמור להיות מובן מאליו אבל בתור ישראלי שגדל על "שואה שואה שואה", זה די מפעים להבין את זה פתאום.

אביעד 16 באפריל 2015

אפשר לקנות אותו בכל חנות ספרים או שזו הזמנה מיוחדת?

מאור 16 באפריל 2015

בכל חנות ספרים. אני קניתי בסטימצקי. הוצאת ידיעות ספרים.

אביעד 16 באפריל 2015

מעולה. תודה!

אלכס דוקורסקי 16 באפריל 2015

אנטוני ביוור הוא היסטוריון מצוין ומעניין מאוד לקריאה. קראתי שניים מספריו, "סטלינגרד" ו"נפילת ברלין" בעניין רב.

אריאל גרייזס 16 באפריל 2015

הספרים שאני קראתי השנה בנושא, ואני לא יודע אם להגיד שאני ממליץ, פשוט כי אני לא כזה מבין בהיסטוריה ועד כמה הסיפור שהם מספרים הוא נכון. אני נהניתי (עד כמה שלהנות זה הרגש הנכון פה):
– המלחמה של איוואן מאת קתרין מרידייל – מספר על המלחמה של הרוסים, בעיקר ברמת הפרט עם איסוף עדויות מאוד אישי על איך זה היה באותה תקופה – משהו לא טריוויאלי בהתחשב בכמויות הצנזורה שהופעלה אז.
– ארמגדון של מקס הסטינגס – מספר על החלק הסופי של המלחמה, אחרי ההצלחה בדי דיי, ולמה לקח כל כך הרבה זמן להכניע את הנאצים
– סערת המלחמה של אנדרו רוברטס – סוקר את כל אירועי המלחמה, מנסה בעיקר להסביר איזה טעויות היטלר והגרמנים עשו שמנעו מהם את הניצחון.

אלכס דוקורסקי 16 באפריל 2015

המלחמה של איוואן הוא ספר מצוין. עבר זמן מאז שקראתי אותו, אבל זוכר ממנו את ההקדמה ממנו על תחילת "מבצע בגראטיון (על שם הגנרל הגיאורגי המפורסם שנהרג בררב בורודינו במלחמת 1812). מרידייל מספרת כי אחד החיילים הסובייטים בדיוק קרא ספר על הגנרל הגיאורגי מספר ימים לפני תחילת המבצע, וגילה כי הוא יישא את שם הגנרל המפורסם, שמוזכר (לחיוב) בהרחבה ב"מלחמה ושלום" של טולסטוי.

גם "מוסקבה 1941" של רודריק ברייטוייט הוא מעולה. מאפשר מבט לחיי האזרחים במוסקבה בעת שהחזית הלכה והתקרבה לעיר.

מאירי 16 באפריל 2015

למרות שהספר שלו על הפלישה לנורמנדי פשוט מזעזע.

אנדר 16 באפריל 2015

פוסט מאלף. כתיבה אנושית ועמוקה מאוד, תודה.

מעבר להקשר הדתי והלאומי שאני חש כלפי הניספים, מצאתי את הקשר הפרטי שלי דרך אישתי. אני ישראלי ממוצא מזרחי (למרות שאני מעדיף להגדיר את עצמי כיהודי-ישראלי וזהו), אישתי יהודיה ממוצא רוסי. אבי-סבה הלך אל תוך התופת ומעולם לא חזר, משאיר אישה וילדה קטנה (סבתה האהובה של אישתי) לרעוב ולשרוד את המלחמה בדרכים – לא דרכים. אני מרגיש שאישתי ואני חלק מדור שבונה פה משהו חדש, בתקווה לעתיד נכון וטוב יותר. בע"ה, ככל שהדבר יינתן בידינו לא ניתן לאיש ממלבי השינאה, מאף אחד מהצדדים, להרוס זאת.

אביעד 16 באפריל 2015

נהדר.
כל מילה נוספת שלי תהיה מיותרת.

בני תבורי 16 באפריל 2015

הערה שלי חוללה סערה בפוסט כל כך חשוב ונוגע של גרייזס ואני מצר על כך. אני לא חוזר בי מדבריי וחבל שהיה מי שבחר לתת להם אינטרפרטציה משלו ולהשליך עלי. הנה קטעים ממכתב שכתבתי לבני גילי ביום נסיעתו לפולין לפני כעשר שנים. את המכתב הוא קיבל ממוריו באושוויץ.

"אתה קורא את המכתב הזה כשאתה על אדמת פולין. ארץ שזכרה נצרב בתולדות עמך בתהילה ובכאב.
מאות שנים הייתה פולין בית לעם היהודי. שם חי, שם הקים קהילות, יצר, חינך וכמעט נכחד לחלוטין.
תוך מאבק מתמיד בדעות קדומות, שנאת זרים, דמוניזציה ושפיכות דמים, הצליחו יהודים לשמור על מסגרת חיים וזהות, גם על אדמת פולין.
לפני כמה עשרות שנים, על אותה אדמה, נתנו בני אדם דרור לרגשות שנאה שטופחו במשך מאות שנים, ועסקו בניפוץ אותה זהות. ברצח בני אדם אחרים, שכל פשעם היה השתייכותם לעם אחר, לאמונה אחרת.

אין מקום לטעות. לא "חיה" ביצעה את הרצח. לא "טירוף" הנחה את הרוצחים, אלא צירוף של משנה סדורה, אידיאולוגיה חסרת פשרות, פרשנות דתית עיקשת, נחישות ואמונה בצדקת הדרך, הם שהביאו עשרות אלפי פולנים להתגייס ולתת כתף לביצוע מה שהוגדר כמשימה לאומית בעלת חשיבות עליונה. השמדה שיטתית ומוחלטת של עם אחר. העם היהודי. העם שלך.

כל אותם חיילים, פקידים, מפקדי מחנות ההשמדה ועושי דבריהם, אזרחים פולנים שעסקו בהסגרת קהילות שלמות, מפעילי תאי הגזים והמשרפות, לא יוכלו לעולם להתגונן בטענת "אי שפיות". היו אלה אנשים רגילים, שקיימו מהלך חיים רגיל. אנשים שקמו בבוקר לעמל יומם ככל אדם, אנשים שקיבלו שכר עבור ביצוע התפקיד, אותו ביצעו כרפלקס פטור מהנמקה. כך עשו בנאמנות וביעילות גם כשהשמש זרחה, הפרחים פרחו והציפורים השמיעו קולן.
היו גם פולנים אחרים, יש לומר, אך לא הם הסיבה להיותך היום שם.

…אתה היום בפולין כבן לעם, שעל אף עברו, הצליח לבנות את ההווה שלו במדינה ריבונית עצמאית. נכון, גבולותיה אינן ברורים וקבועים, מצויה היא עדיין בלב סכסוך עקוב מדם, שלמרות תקוותנו, לא הפך להיות רק פרק בספר ההיסטוריה אלא חלק מחיי היומיום כאן. וויכוח עז ניטש בה גם כיום באשר לזהותה היהודית במאבק בין פרשנויות דתיות וחופשיות.
זהותך כאזרח ישראלי, למרות זאת, קבועה בחוק, ואין עליה עוררין. החירות שלך בארצך אינה מוטל בספק למרות האיומים, וחופש תנועתך אינו מוגבל.

לפולין הגעת במסגרת חינוכית חופשית ופלורליסטית, שתכניה ברורים ונאמרים בקול רם וצלול, שלא כבאותן קהילות יהודיות על אדמת פולין, שנאלצו להצניע את הלכות חייהן ולעסוק בתורתן בהסתר.

בשל כל אלה, חשוב לנו מאוד שתזכור את הדברים הבאים:

לא באת לפולין כאל נקם. לא נסעת לפולין כדי להתריס. אין לך חשבון פתוח ולא עימות שיש להכריעו. לא שליחות ייצוגית של עם שכמעט הושמד, ולא בשם הנרצחים.
הגעת לפולין כדי ללמוד פרק איום ונורא בהיסטוריה של העם שלך. כדי לראות מקרוב מה היה שם. כדי להבין, עד כמה שניתן, איך עבד מנגנון אנושי שהפך שנאה לאידיאולוגיה, ואידיאולוגיה למעשי רצח חסרי תקדים בהיקפם.

הגעת לפולין כדי ללמוד לאן יכולים להידרדר התרבות האנושית ובני האדם, רק בשל המחשבה שמישהו נעלה ומורם מבן עם אחר, רק מפני שתרבותו, שפתו ומנהגי אמונתו של האחר שונים משלו.

הגעת לפולין כדי לזכור אבל גם להתפייס עם העבר. לקבוע לעצמך את מידת הסליחה, את נכונותך להביט קדימה ולאגור בתוכך את כל אותם ערכים שאנחנו מקווים שתמצא שם. את אותן המעלות האנושיות שיעשו אותך אדם – חומל. אוהב. סבלן. פייסן. פשרן. מאמין בצדקת דרכך, לא על חשבון אף אחד אחר. מבין למצוקות הזולת ונכון לחלוק.

והחשוב מכל, נצור בליבך את ההכרה, כי מנת חלקו של העם שלך, שם, על אותה אדמה שאתה ניצב עליה כעת, אסור שתהיה שוב מנת חלקו של איש, בשום עת, בשום מקום בעולם."

כסיפוביץ 16 באפריל 2015

מי שלא הבין אותך כנראה סרב להבין
מכתב נפלא והלוואי שהיו ויהיו מספיק אנשים להבין אותו.

matipool 17 באפריל 2015

המכתב שלך ( שפרסמת בעבר בבלוג ) שימש לי השראה כשכתבתי את המכתב לבן הגדול שלי .
תודה .

גיל שלי 16 באפריל 2015

ממליץ על הספר bloodlands למי שרוצה פרספקטיבה על מזרח אירופה בין 1920-1945

אביאל 16 באפריל 2015

כתיבה מעולה ודיונים עוד יותר מעניינים.

גיל שלי 16 באפריל 2015

תודה אריאל ובאבא.

באבא ימים 17 באפריל 2015

תודה.

ירוק 16 באפריל 2015

אריאל, תודה. מרגש.

נתקלתי היום במקרה בפייסבוק בכל מיני תכנים שמלמדים ילדים בבי"ס יסודי בנושא השואה (זה רץ בפייסבוק אז אולי נתקלת גם) – זה נע בין הזוי למזעזע. האמת היא שאני לא יודע מה הדרך הנכונה.

תום 17 באפריל 2015

בתכלס, הגרמנים היו צריכים לנצח במלחמת העולם הראשונה. הרבה סבל היה נחסך אם זה היה קורה.

ינקה אקהויז המזויף 17 באפריל 2015

בזבזתי יותר מעשר שנים של חיי להבין את העניין הזה ולא רק אני, מיטב הפילוסופים וההסטוריונים באירופה ובעיקר בגרמניה ניסה. אני לא חושב שיש טעם לנסות להבין את זה ברמה של תשובה חד ממדית, לא הייתה ולא תיהיה. תשובה מרובדת אפשר לתת, אבל זה בטח לא הפורום הנכון לדבר כזה. והתשובה לא תיהיה מספקת. כדי להבין את זה יש להבין את רעיונות הנאורות ואת התגובה להם (וגם כאן התשובה שוב אינה מספיקה). אני חושב שהתחלה של ההבנה מתחילה במשפט אחד של וולטר בנימין – ״מודרניות היא ברבריות״. עכשיו אכתוב פה כמה ספרים ומי מכם שירצה מוזמן לנסות לקרוא ואז לעשות חושבים לבד:

חנה ארנדט – על הבנאליות של הרוע
אלפרד דובלין – ברלין אלכסנדרפלאץ
תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר – דיאלקטיה של הנאורות
ריינהרט קוסילק – ביקורת ומשבר
חנה ארנדט – עידן הטוטאלטריות
מרטין היידגר – הוויה וזמן
ג. אגמבן – הומו סאקר
זאב שטנרהל – יסודות הפאשיזם
עמנואל קאנט – ביקורת כוח השיפוט
קרל שמידט – תיאולוגיה פוליטית

בהצלחה למי שאשכרה ינסה לקרוא את הספרים הללו – ואני לא ציני

ינקה אקהויז המזויף 17 באפריל 2015

הייתי מוסיף גם את – וולטר בנימין – יצירת האומנות בעידן השיעתוק הטכני
ועכשיו ילדים לילה טוב

עופר פרוסנר 17 באפריל 2015

וואו גרייזס, תיארת במדויק את איך שאני מרגיש כלפי המוות. טקסט אדיר שלך

גיל 17 באפריל 2015

אגב, הזכרת את הרעב בהולנד והרעב בזמן השואה בכלל שכולם מזעזעים ממנו אבל כיום, על פי ארגון האוכל והחקלאות של האו"ם יש 800 מיליון אנשים שסובלים מרעב כרוני וזה לא מעניין כמעט אף אחד. לא צריך מלחמה או אויב כדי שרוע יהיה קיים בעולם, רק שאז הוא הרבה פחות חשוב.

ששון 17 באפריל 2015

לא ברורה לי האמירה שלך על מספר ההרוגים הרוסיים בקרב על ברלין.
למעלה מ 400 אלף חיילים אמריקאים במהלך המלחמה ולמעלה מ 80 אלף חיילים רוסים בקרב על ברלין.

אריאל גרייזס 19 באפריל 2015

אני זוכר מספרים הרבה יותר גדולים, אבל יכול להיות שהזכרון מתעתע בי והכוונה לסך ההרוגים בקרב על ברלין (כולל הגרמנים) וההשוואה היא מול החיילים האמריקאים על אדמת אירופה בלבד.

Comments closed