יום הזכרון, 2015

יום הזכרון, 2015. על מוות שלא היה לגמרי לשווא

בשנים האחרונות עשיתי לי מנהג ביום הזכרון, לכתוב על מישהו שהכרתי שנהרג בזמן השירות הצבאי (או, במקרה של אודי פוגל, בפעולת איבה).

ההרגשה שלי היתה שלא רק שזכר הנופלים נשאר בקרב המשפחות שלהם בלבד אלא שגם הדרך שבה הם מונצחים היא חסרה. אין לי בעיה עם המיסטיפיקציה של הנופלים, ככה צבא ומדינה צריכים להנציח אנשים, אבל חסרה לי תמיד התחושה של משהו אמיתי לגביהם. אני עד היום זוכר מקרה של בחור צעיר אצלנו בגדוד שנהרג באסון המסוקים וההספד שנאמר עליו, כאילו היה מדובר במתנת אלוהים לאנושות, בעוד אני זכרתי אותו בתור חייל ראש קטן שלא היה מהסס לדפוק את החברים שלו בשביל חופשה בבית. לא שהייתי חושב שצריך להגיד את כל האמת, בטח כשהיא כזאת, על הקבר של מישהו, אבל אני מרגיש שעם כל ההנצחה הזאת משהו הולך לאיבוד, וזה איך היו האנשים האלו במציאות.

חלקם היו טובים, חלקם היו רעים. לרובם היו תכונות גם כאלו וגם כאלו. הם היו חברים נהדרים ומאנייקים לא קטנים. היו להם שאיפות גדולות על להיות קצין גבוה או פרופסור באוניברסיטה והם גם זממו על המשק"ית ת"ש. ואלו וגם אלו ראויים להנצחה.

זו השנה הרביעית או החמישית שאני עושה את זה, וכמו שדורפן כתב בנושא יום השואה, גם אצלי התחיל "חשש" שמתישהו ייגמרו לי האנשים לכתוב עליהם. ואז, עוד שם צץ. ועוד אחד.

ואז אתה מבין, שלא החסרון בשמות הוא הבעיה, אלא הזכרון שלך. לא רק שאתה שוכח אנשים שהכרת והלכו, אלא אתה גם שוכח את כל מה שקשור אליהם. זה היה מזמן כל כך – אלוהים אדירים, השנה אפילו שחררו אותי משירות מילואים פעיל – שהפרטים מיטשטשים.

המקרה הזה נכון מאוד לגבי איל שמעוני.

2_36

איל היה חייל שלי, באחד הצמ"פים שהעברתי (צמ"פ – צוות, מחלקה, פלוגה – השלב החשוב ביותר במסלול ההכשרה של שריונר). העברתי שניים כאלו והייתי צריך לחפש את השם שלו בגוגל כדי לחשב על פי תאריך הגיוס שלו איזה מהם זה היה.

עם השנים, הזכרונות של שני הצמ"פים האלו התמזגו ביחד. בשניהם היו לי קצינים (אני הייתי מפקד טנק) מזעזעים, מהסוג שכל חייל מכיר – כאלו שהלכו להיות קצינים לא כי הם רצו להיות משפיעים אלא כי הם נהנו מהסמל סטטוס שבא איתו. הם היו חארות שנהנו להתעלל בחיילים שלהם ובמפקדים שלהם באותה מידה.

ואני? אני הייתי מפקד צעיר, היישר מקורס מפקדי טנקים, עם יכולת בסיסית בתפעול המכונה הגדולה הזאת ויכולת אפסית בהנהגה של אנשים – משהו שאף אחד בשיזפון לא חשב שצריך לתת עליו דגש כלשהו (זה לא ממש קשור, אבל פתאום הבנתי שאולי יש פה סוג של מחלה ישראלית – העובדה שגם בעבודה האזרחית שלי הקידום הניהולי היה על בסיס הצלחה מקצועית בלבד ולמנהלים ניתנה אפס הדרכה בנושאים ניהוליים).

וכך הגעתי לפקד על הצוות הראשון שלי, עם קצין נפוח מעצמו שהתייחס למפקדים שלו כאילו הם זבל ולחיילים שלו כאילו הם המיץ של הזבל.

האירוע אולי הכי זכור לי מאותו צמ"פ הוא אחר צהריים קיצי בשטח אש קוצני בצפון הרמה (כל שטחי האש ברמה הם קוצניים בקיץ. או שרופים) כשהיה חם מדי מכדי להתאמן לפי החוקים הצה"ליים, אז הקצין שלי החליט שזה יהיה בדיוק הזמן המתאים לתזז את המחלקה שלו.

"קח אותם עכשיו, יש עוצר אימונים עד ארבע, תתזז אותם שעה" הוא אמר לי, האצבעות שלו תקועות בתוך החגורה בתנוחה שהוא בטח למד מאיזה גנרל סלאבי, ועם הבעת פנים שמבהירה שהוא משוכנע שזה מה שהוא.

"שעה? למה?"

"הם עיצבנו אותי"

וככה נגמר הויכוח, בין הסמרטוט שהייתי בתור מפקד והאפס שהוא היה בתור קצין.

אז עשיתי את זה. העמדתי אותם בשורה – 12 חיילים הם היו בסך הכל, תשעה מטנקי המחלקה ועוד שלושה מטנק המ"פ שאני הייתי אחראי עליו (מפקדים צעירים הרבה פעמים מקבלים להיות מפקד טיפולים של טנק המ"פ) – והתחלתי לנבוח עליהם דברים מופרכים לגמרי שהם לא עשו. ואז התחלתי להריץ אותם, ב-35 מעלות חום, מסביב לטנקים שלנו.

עד היום אני משוכנע שהחיילים באותה מחלקה בטוחים שאני השטן. שנאתי את עצמי והם שנאו אותי, לא בטוח מי יותר. הם נטפו מים והיו צריכים הפסקות שתיה, אבל המ"מ שלי עמד מאחורי ודאג שאני לא אתן להם מנוחה. בצמ"פ השני שלי היה לי מ"פ אחר, שהחליט שמעכשיו אין יותר תיזוזים אלא באישור שלו. הוא חשב שזה פשוט בזבוז זמן. אני זוכר כמה שנאנו את העובדה הזאת שלא היה לנו שום שוט לאיים בו על החיילים. עדיין, ארבעה חודשים קודם, כשקיבלתי את הרשות לתזז כאוות נפשי, תיעבתי את זה. זה היה תיזוז למטרות תיזוז שלא היה בו כלום. ראיתי את המבטים בעיניים שלהם. העובדה שאף אחד מהם לא התייבש היתה סוג של נס.

אלוהים ישמור, לתת לבני 19 לפקד על בני 18 זה כזה רעיון גרוע.

למזלי, אתרע מזלו של איל ובאחד מהסיבובים מסביב לטנקים – רעיון אידיוטי להחריד אבל מסביבנו היו רק שטחי אש וגדרות של שדות מוקשים בלי שטח פתוח – הוא התנגש בעוצמה בתותח של אחד הטנקים, ואפילו הקצין האוויל שלי הבין שכנראה הגיע הזמן לסיים את הטמטום הזה. היום אני די משוכנע שהיו שולחים את איל לבית חולים לבדוק אם חטף זעזוע מוח – עד כדי כך היתה חזקה המכה שחטף – באותו רגע, היה לי לא נעים להחריד ממנו ובאותה מידה בא לי לחבק אותו שהציל אותי ואת החברים שלו מהעונש המיותר הזה. מעטים היו הרגעים ששנאתי את עצמי כמו אותו רגע.

*

איל היה מהסוג שנולד להיות קצין שריון.

מהרגע שפגשת אותו, אי אפשר היה לטעות – החיל הזה היה תפור עליו. והוא ידע את זה.

הדבר הראשון שאתה נפגש בו כשאתה מגיע לבסיסי הדרכה של חיל השריון הוא "מרובע השריון" – אלוהים ישמור אם יש לי מושג מה הם ארבעת הקודקודים שלו היום אחרי 20 שנה (אבל היי, מצאתי תמונה שתזכיר לי) – אולי הדבר שהכי מגדיר את החיל הזה. בשריון, אתה חייב להיות מרובע אם אתה רוצה להסתדר. זה חיל שפשוט דורש מרובעות. הכלי הזה, הוא כל כך מסוכן – כאילו אספו את כל הדברים הכי מסוכנים שיש בעולם וריכזו על מפלצת אחת – שאין לך ברירה אלא לציית לחוקים כמו שוטר ממיזורי אם אתה רוצה להישאר בחיים. וחטיבה שבע, שבה שירתתי, נחשבה למרובעת מבין כל חטיבות השריון.

2

ואיל, אין דרך לעקוף את זה, היה מרובע.

חיילים בשלב הזה של השירות הצבאי שלהם, מגיעים אחרי טירונות ומקצועות של ארבעה חודשים, וכבר יודעים איך לתחמן את המערכת. כשמתזזים אותם, הם לוקחים את הזמן ולא מנסים לעמוד בזמנים שהמפקד מכתיב פשוט כי הם יודעים שיש מסגרת זמן לתיזוזים שבסופה הם ייגמרו ואין טעם להזדרז. הם יודעים איך ללכת למטבח ביום של טפ"ש (טיפול שבועי) וגם איך להתחמק שם מהטבחים. הם יודעים איך להיכנס לטנק ביום של טיפולים ולשחק אותה שהם מנקים אותו (למגל"ר את המצברים, היינו קוראים לזה) או למרוח גריז על הפיות במקום לגרז באמת.

איל היה בדיוק ההיפך מזה. הוא כאילו נולד להיות שריונר. היתה לו לסת מרובעת קשוחה ששיוותה לו מראה של קצין שריון אפילו כשהוא היה טירון מושתן, והוא התנהג בהתאם. פגשתי הרבה קיבוצניקים בשירות הצבאי וגם אחריו, כולל כאלו שנהיו קצינים, ואף פעם לא פגשתי קיבוצניק כמוהו. רובם היו איזי-גואינג, לוקחים את החיים בקלות כאלו. לא איל. לא היו אצלו קיצורי דרך ולא הנחות. לא לעצמו וגם לא לחברים שלו. במידה מסוימת, אפילו אנחנו, המפקדים שלו, לפעמים כעסנו עליו שהוא לא ידע לדעת לעשות את קיצורי הדרך ולחסוך לכולנו עבודה קשה. כשהמפקד שלך שואל בסוף הטפ"ש אם גירזת צלבים (באמת, אל תשאלו. מוות), אתה לא אמור לענות את האמת, אלא לשקר. אף אחד לא יבדוק אותך באמת, כולנו רק רוצים ללכת הביתה. לא איל.

*

כשאיל נהרג בלבנון, כבר הייתי משוחרר זה חצי שנה. אני זוכר במעומם שנתקלתי באיל מתישהו בשירות הצבאי שלי, אחרי שהוא הפך לקצין, אבל לא זוכר בדיוק מתי זה היה. שוב פעם הזכרון המטושטש הזה.

אחרי קורס מפקדים הוא יצא לקצונה והיה למדריך בבה"ד 1 – מקום שהיה תפור עליו, גם אם הוא שנא את העובדה שלא נשאר שריונר. שוב, הזכרון שלי פה מאוד מאוד חלש, אבל אני זוכר שדיברתי על זה עם חבר מהמחזור שלו, שהיה בגדוד שלי.

בסוף הוא הצליח להשיג את מה שביקש, והצטרף לגדוד בחטיבה בתור קצין. כנראה שם נתקלתי בו, באחד האימונים. אני חושב שלכל מי שהכיר אותו היה די ברור שקריירה צבאית גדולה מחכה לו. הוא היה בדרך להיות מ"פ וזאת היתה רק ההתחלה. אני די משוכנע שהמפקדים מתחתיו, ובטח החיילים, שנאו את הקשיחות והמרובעות שלו. אני גם משוכנע שהם היו הולכים אחריו לקרב בעיניים עצומות.

איל נהרג מטיל נ"ט במוצב ריחן, הצפוני ביותר ברצועת הביטחון בלבנון, שפגע ישירות בטנק שלו. אני יכול לדמיין אותו עומד זקוף בצריח, מפקד על הצוות שלו ופוקד עליהם את תרגולת "טילים, טילים" , פשוט כי ככה לימדו אותו.

מי שלא היה בלבנון בתקופת רצועת הביטחון לא יכול לדעתי להבין עד כמה השהות שם היתה יומרנית. היינו נטע זר במקום שלא רצה אותנו. היינו הקורבן למולך. גוף זר שהושתל באדמת אויב על מנת שאותה אדמה תידחה אותו במקום להלחם בגוף ששם אותו שם. לא באמת שמרנו על בטחון ישובי הצפון, כמו שהשלטים הגדולים שהיו תלויים במוצב אמרו, פשוט היינו הבשר תותחים שירחיק את המלחמה מעבר לגבול. ומה שהכי מעציב זה שלא הבנו את זה בזמן אמת. חשבנו שאנחנו חשובים ולא הבנו למה התושבים המקומיים לא טורחים לעצור לנו לטרמפים, הרי אנחנו שומרים עליהם. אולי הם ידעו את האמת.

אם יש משהו שהתקופה שלי בלבנון לימדה אותי זה לא להקשיב לגנרלים שמספרים לך למה חייבים ככה או ככה. כל אחד מהמפקדים בצבא סיפר לנו פעם אחר פעם כמה אנחנו חשובים לשמירה על בטחון הצפון ואיזה אסון יקרה אם רק נצא מלבנון, פשוט כי זה מה שכולם התרגלו אליו. זה היה מקום מקולל שהיה לוקח לנו 30-40 חיילים בשנה והיה צריך אירועים קולוסוליים כמו אסון המסוקים והשייטת והחיילים שנשרפו למוות בשדה בוער כדי שמישהו יחליט לנסות משהו שונה.

ביום כזה, אני מתעקש תמיד להסתכל על האנשים שנהרגו שם, החברים שלי, ועל מה שהם היו ולא בגלל מה הם נהרגו, כי אם אני אתרכז בלמה, במקום במי – יהיה לי קשה להשלים עם זה. אבל המקרה של איל אולי טיפה שונה. אני רוצה להאמין שלמרות ששום דבר לא יחזיר אותו למשפחה ולחברים שלו, עדיין המוות שלו לא היה לגמרי לשווא, כי הוא גרם לאמא שלו, אורנה שמעוני המופלאה, להקים את תנועת "ארבע אימהות" שהיתה לאחת התנועות האזרחיות היחידות פה שאשכרה הצליחו לייצר שינוי במדינה. לא ברור לי מתי בדיוק הפסקנו להאמין בכוח שלנו לשנות, אבל גם אם אתם לא חושבים שהיציאה מלבנון היתה נכונה, העובדה שמעט אנשים הצליחו להניע כזה שינוי עצום – ודווקא לא כאלו מתוך המערכת אלא האאוטסיידרים הכי גדולים שיש – נותנת לי תקווה מדי פעם שאולי כן דברים יכולים להשתנות, שלא הכל אבוד.

ומדי פעם, כשאני מגיע לנהריים, הסמוכה לאשדות יעקב (אל תשאלו אותי אם איחוד או מאוחד) שבה גדל, אני חושב על לבנון המקוללת ההיא, כמה יפה וירוקה, ככה מסוכנת. על אמא של איל שלקחה את כל העצב הזה ועשתה איתו משהו ועל איל, כנראה החייל הכי טוב שהיה לי.

איל שמעוני, יהי זכרו ברוך

*

ומשנים קודמות:

שמוליק קלוגהפט

יצחקי שפירא ואביב גונן

שגיא ברקוביץ ואודי פוגל

גבריאל ואני / מתן גילור
19:59

26 Comments

Asaf 21 באפריל 2015

מרגש ונוגע ללב אריאל, אגב אמא של אייל ז״ל אורנה יצרה בקיבוצו את בית אייל שמהווה מרכז ספורטיבי למאות מתושבי עמק הירדן ולא מעט מתוכם ילדים שמקיימים בו חוגי ספורט ולא מזמן נוסף לו אגף חדש שמנציח את כל הרוגי לבנון הארורה עד ימינו

פה איתמר 21 באפריל 2015

יהי זכרו ברוך

ירוק 21 באפריל 2015

מרגש. תודה אריאל.

אביאל 21 באפריל 2015

סיפור מרגש, יהי זכרם ברוך.

מומין 21 באפריל 2015

מרגש וחשוב. תודה אריאל

גיל 21 באפריל 2015

יפה.

southport 21 באפריל 2015

תודה

מורן 21 באפריל 2015

מזכיר נשכחות, מרגש, וכל כך נכון.
.

אלכס דוקורסקי 22 באפריל 2015

תודה אריאל.
יהי זכרו ברוך.

פולדש 22 באפריל 2015

מאוד מרגש.
יהי זכרו ברוך.

אבו צ'יצ'ריטה 22 באפריל 2015

תודה

D! פה ועכשיו 22 באפריל 2015

יפה אריאל

אם יש דרך להתבונן במתים היא חייבת לכלול אותם בפנים, כמו שדי ממעטים אצלנו לעשות.

אמן ויגמרו השמות.

YG 22 באפריל 2015

אבל שמואל זכאי קרא להן 4 סמרטוטות.

סימנטוב 22 באפריל 2015

יהי זכרו ברוך
תודה

Gil - Zimbabwe 22 באפריל 2015

אייל שמעוני – בן העמק. אשדות יעקב מאוחד.
אמו אורנה היא אישיות, אישה שאיבדה גם את בעלה וגם את בנה הקימה את בית אייל (מועדון ספורט) ע"ש בנה.
במקום גם גם יש מסדרון הנצחה לכל חללי לבנון, כל אחד מלווה בתמונה והסיפור האישי. פשוט מופת הנצחה. בשבתות היא עורכת
שם סיורי הדרכה.
היא גם הקימה בנהריים אתר הנצחה ל – 7 הנערות מבית שמש שנורו ע"י חייל ירדני.
מי שמגיע לצפון בהחלט כדאי להתעכב באזור על מנת להתרשם מפועלה של האשה המופלאה הזו.

YG 22 באפריל 2015

היא איבדה גם את אחיה הטייס, לא "רק" בן ובעל..

matipool 22 באפריל 2015

יהי זכרו ברוך .
אריאל – סיפור מרגש וחשוב וכתיבה נפלאה כהרגלך .

תום 22 באפריל 2015

היית יכול לותר על החלק האחרון בפוסט.

עידוקוליס ליפשיץ 22 באפריל 2015

אני קורא את דבריך כשאתה כותב על ליברפול (ואיני אוהד ליברפול) ובעקביות. אני קורא את דבריך כשאתה כותב על הפטריוטס (וקשה להאשים אותי בחיבה מסוימת לפוטבול בכלל), מתחבר ולפעמים מזדהה.

אבל כשאתה כותב על חיל השריון, זה תמיד פוגע בול. לא רק שהכתיבה שלך קולחת, גם יש לי משהו אמיתי להזדהות איתו. ועל הדרך עולם שלם של מושגים, עולם שמהווה חלק משמעותי מהזהות של כל שריונאי. עם יחסי השנאה-אהבה הבלתי אפשריים לכל ההוויה הזאת. לתיזוזים, לנוקשות, לטיפולים, לסיטואציות, לגעגועים, לנסיעות והפיצוצים.

ברעות שריונאים.

Gil - Zimbabwe 22 באפריל 2015

בקשר לפועלה של אורנה שמעוני:
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4649141,00.html

עופר ג. 22 באפריל 2015

מרגש.
אתה יכול להרגע, גם אצלי הזכרונות מהצמ"פ בפרט והצבא בכלל הולכים ונמוגים. בגלל זה כנראה אני מנסה לשאוב כל רסיס מידע מהבן השיריונר שלי, כדי לחוות שוב את התקופה הזו, שעם כל הקשיים היא אולי המשמעותית ביותר בחיי. מה לעשות שהוא מרובע ושתקן כמו טנק, ולא כל כך מספר.
ולגבי לבנון, מסכים עם כל מילה. יצאנו משם הרבה מאוד שנים מאוחר מדי.
אפרופו ראשון – זכרונות – דווקא מראות הנוף המדהים מהבופור והבוץ בתוך המוצב עדיין צרובים אצלי במוח.
אפרופו שני – מנהיגות – גם אני מתקשה להבין איך נתנו לי לפני 30 שנה להוביל מחלקת טנקים. הייתי ילד, כל כך ילד….

חג שמח

בוריס 22 באפריל 2015

לאחר סיים של צמ"פ שלי בקיץ '97 ולאחר סירובי להיענות לזימיון אל קורס מט"קים – מצאתי את עצמי בפלוגה ח' של גדוד 77, חטיבה 7.
גדוד התכונן לעלות ללבנון…התחלנו את התקופה המזעזעת של אל"ת ( אימון לפני תעסוקה ).
במהלך האימונים ( אל"ת ) ברמה"ג שובצתי לצוותו של קצין חדש, מלא התלהבות, שרק עתה הגיע מבה"ד 1 ושמו היה אייל שמעוני (ז"ל ).
נורא נלחצתי מעוד אחד "מורעל" ונמרץ…אבל אין ברירה ואנו לא בוחרים את מפקדינו, אלא מצייתים לפקודות שלהם.
בצוות היינו ארבעה: אני, אודי אברהמי ( בן מחזורי ) , חייל ותיק דודו חן ואייל שמעוני (ז"ל ).
אייל (ז"ל ) הנחית עלנו משמעת של בה"ד 1 והשקיע באימונינו…
…ואז הגיע היום "ועל זחלים" עלינו ממגרש פריקת מובילים שליד מטולה אל מוצב דמסקיא, אשר התמקם קצת לפני מוצב עיישיה.
מוצב היה מעורב : צד"לניקים, עורב גולני וצוות טנק שלנו.
אני חייב להגיד שדי מהר הגענו להרמוניה ואווירה בצוות הייתה מאוד חברית ומסייעת בהתמודדות מול מצבי לחץ ופחד.
כל יום ביצענו תרגולות הכי שנואות עלי : טען פצוע, נהג פצועי וכו'….
אנחנו הכרחנו את אייל (ז"ל ) לשטוף כל יום את הסרבל שלו ולא להתחפ"ש…והוא נענה לזה.
מה שכן, הוא באופן נחרץ סירב לאשר לנו לערוך קניות אצל צד"לניקים…אבל ברור שפה ושם קנינו…
במהלך "מארבי ארטישוק" אני הייתי מצוות עם אייל (ז"ל ) -ושעות ארוכות בילינו בשיחות מגוונות על החיים ואינספור נושאים- ואני הרגשתי איתו מאוד בנוח – כי לא הייתה בו התנשאות, יהירות, דיסטנס…הוא היה איש ישר, ערכי, קיבוצניק עם אידיאלים ובעל אופקים רחבים…..ומאודדדדד ביישן.
אז נבט בליבי רצון לקורס קציני תחזוקה…אפילו לא יכול להסביר היום למה רציתי …ואייל (ז"ל ) הבטיח לטפל בנושא עם שובנו לרמה"ג.
ממוצב דמסקיא נאלצנו לעבור למוצב עיישיה, אחרי שטנק של עידו ונאמן התהפך…וגם פה המשכנו באותה שגרה.
פה הייתה אווירה יותר דינאמית…גולנצ'יקים…
אבל לאייל ( ז"ל ) זה לא היה מספיק- הוא רצה לחרוש את כל הגזרה, להכיר ולחוש כל מוצב…
לצערי, אותו טיל קטלני השיג את אייל (ז"ל ) באותו יום ארור במוצב רייחן…אותו טיל חדר את "חצאית" של צריח…שלמיטב זיכרוני, עד אז טענו שחלק זה בלתי חדיר….
כשזה קרה…צוות שלנו ( עם מפקד אחר ) שהה בהר שאמיס ( מעל מוצב עיישיה ) ואני עד היום זוכר את הרעש וזעקות שהתחוללו בקשר בעקבות הפגיעה.
לא האמנו שזה יכול לקרות לאייל (ז"ל ).
אני לא הייתי בלוויה…הצלחתי להגיע רק בסיום השבעה…היה לי קשה להביט בעינייה של אימו, אורנה.
מאז לא פקדתי את קברו ולא ביקרתי את אימו…ואני מאוד מצטער ותמיד מתנצל בפניו.

לפני עשור , במקרה בלימודים באונ' דיברתי עם מישהו וסיפרתי לו על שרותי בלבנון …בחור החוויר וקולו נדם לכמה שניות…התברר שהוא היה אחד מאלו שחילצו את אייל מטנק…לא דיבבתי פרטים ממנו…כי שנינו נתקפנו במין פחד כזה..אחזה בנו חרדה…הוא גם אמר שנותר לו כיסוי שעון של אייל (ז"ל), אז המלצתי לו ליצור קשר עם אורנה.

לפני כמה שנים חברי הטוב התוודא בפני…שמאז שראה את אייל (ז"ל) המפונה מהטנק שנפגע…הוא לקה בחרדות וכו'…ולאורך המון שנים נמצא בטיפולים.

היו שנים שעליתי לשידור ברדיו בשפה הרוסית וסיפרתי על אייל…העיקר להזכיר את שמו…להשמיע אותו…להראות שזכר עליו חיי בליבם של אלו, שהכירו אותו, העריכו אותו ואהבו אותו!

אני מאמין שאם לא היה נקטף בטרם עת- צפה לו עתיד צבאי מפואר, ללא ספק.
הוא נולד להיות קצין שריון.

אייל זוכר אותך כמו אתמול… קיבוצניק מצוי, ערכי, נחוש, חכם, בעל עקרונות ואידיאלים…. ובעל חיוך ביישני.

במותו- לא ימות גיבור, זכרו ימשיך לחיות בליבם של בני עמו…..

יהי זכרו ברוך
==================================
בוריס

צרפתי 22 באפריל 2015

אמן

ט-היל (שם זמני) 22 באפריל 2015

גם אצלי מראות הטנק בלבנון חקוקים עמוק בזכרון. חורף 88. בינת ג'בייל. דם אש ותמרות עשן.
ואולי יש דבר משותף לנו השריונאים – ההערכה למכונה והאהבה לאדם השולט בה. הרעות. ההבנה שאין בלי עבודת צוות. ולחלקנו גם הזכרונות הצורבים. יפה תיארת אריאל את ההויה המיוחדת הזו.

7even 23 באפריל 2015

מרגש ועצוב

רובי פאולר 23 באפריל 2015

יפה מאוד

Comments closed