זריחתה של השקיעה

היום זה יכול לקרות. להיות ילד שוב

11207292_455685997946448_4759144169778623740_n

1. גשם של גוגואים

ילד בן שבע מגיע לעיר זרה. הוא לא מכיר אף אחד. הוא גם לא טוב בשום דבר. יש שם מגרש כדורגל, הם צריכים שוער, הוא נהיה שוער. שנים אחר כך הוא עדיין יהיה הראשון שבוחרים בכוחות, יותר כי אף אחד לא רוצה להיות שוער והוא – זה הדבר היחיד שהוא טוב בו. האינסטינקטים שלו טובים ועל היעדר הגובה הוא מפצה בהרבה הקרבה. החלוצים היריבים לא מבינים מי זה המשוגע הזה שקופץ להם על הרגליים. הוא חוזר מבית ספר עם ברכיים ומרפקים שרוטים – מעולם לא שיחק על דשא, רק על מגרש הבלטות שבבית הספר, לפעמים על חול. שתי אבנים הם שער.

תמיד חלם לצאת הגיבור. הצלה אחת גדולה שבה הכדור נהדף מעל המשקוף, כמו הגדולים. בסוף ההזדמנות הגיעה. כיתה ה', משחק נגד כיתה מקבילה בבית הספר החילוני. לא יודע איזה בית ספר חילוני, אחד ג'נרי. יש אותנו ויש אותם. והם מגיעים אלינו והם גדולים וחזקים והכוכב שלנו, שמעביר את כולם מה'2 פתאום כבר לא כזה כוכב. והילד חוטף גול ועוד גול ובאיזה שלב הוא מחליט – זהו. הוא לא חוטף יותר. דקה אחר כך כדור חזק נבעט אליו. זה לא כדור, זה טיל. ריפעת טורק לא מוציא אותם כזה חזק. וזה מקרוב. ממש קרוב. הוא לא ממש מספיק להגיב אבל גם מסרב לזוז מהדרך והכדור פוגע לו בראש בעוצמה. שניה לפני שהוא קורס על הרצפה הוא מצליח לראות איך הכדור עולה מעל המשקוף. הוא עשה את זה. ההצלה הגדולה שתמיד חלם עליה. כולם רצים אליו והוא אומר להם שהוא בסדר למרות שהראש שלו כואב ברמות שהוא לא מכיר. רק כשהוא בא לחדש את המשחק הוא מבין שאין לו כדור כי הוא עף לא רק מעל למשקוף אלא גם מעל לגדר שמאחורי השער.

אבל הכדורגל במגרש הוא רק חיקוי לדבר האמיתי. הרבה כדורגל בטלוויזיה הוא לא רואה. שבת. על שירים ושערים הוא לא ישמע עד שיגיע לצבא. אבל הוא מכיר את זיקו ואת סוקרטס ואת התחושה החמוצה כשברזיל מפסידה. והוא גם מכיר את מייקל יפה ואלי יאני ונח איינשטיין.

איך ילד גדל להיות מעריץ של שחקן עם שם כמו נח איינשטיין?

עם השנים הוא משכנע את עצמו שהוא זוכר את האליפות ההיא. הוא זוכר ששמע ציפצופים ברחובות, מתחת לבנין שבו גר מול התחנה המרכזית הישנה. גם היום זאת התחנה המרכזית, גם היום היא ישנה. הוא לא זוכר את מכבי נתניה שכולם אהבו, שנים אחר כך הוא למד לאהוב את מכנס ופיזנטי ולהעריך את אותה אליפות.

הוא בוודאי זוכר את ירידת הליגה שבאה אחר כך ואת העליה שאחריה. הוא רץ לפתוח את העיתון של יום שישי, לדפדף לעמוד האחרון של העיתון המקומי ולקרוא על הגבורה של השחקנים בירוק. אהבה ממרחק זאת היתה. בדיוק כמו עם הקבוצה האדומה באנגליה או הירוקה בבוסטון, גם פה הוא לא ראה אותם אף פעם במגרש. שבת. ואבא לא ממש מעריך כדורגל ישראלי אז אין מי שייקח אותו. אבל בכל מוצאי שבת הוא רץ לטלוויזיה ומקווה שיהיה תקציר מהמשחק. וכשהם בליגה הארצית, הוא מחכה בסבלנות עד סוף התוכנית כדי לקבל את התוצאות משם.

שמונה שנים אחר כך הם לוקחים גביע. זה המקסימום שהוא יכול לצפות לו. גדעון סיימון מבקיע בהארכה. הוא כבר לא ממש ילד.

2. אגם ענקית

ילד בן 11 נכנס בשערי ההיכל.

זה כל מה שהוא חלם עליו, ויותר. התחושה הראשונה היא – כמה הכל קרוב. בטלוויזיה המגרש נראה כל כך גדול ופה הוא קטנצ'יק. אפשר לגעת בשחקנים. התחושה הזאת מהממת אותו מחדש כל פעם שהוא רואה משחק בלייב.

אבל הדבר שהוא באמת מכור אליו קורה כשהמשחק מתחיל. השירה המשותפת. כולם מקללים מסביב כשהשופט שורק לעבירה שלא היתה. גם הוא מקלל. בלב. שאבא לא ישמע. כולם קוראים בשם של שחקן ביחד. הוא מרגיש כמו בבית כנסת, ביום כיפור, כשכולם שרים את ה"קדיש" האחרון ביחד, מאושרים שסוף סוף נגמרה התפילה. תחושה דתית עוטפת אותו. הוא מבין עכשיו מה היא קדושה.

שבע דקות לסיום, הם מובילים ב-14 הפרש. "המשחק גמור" הוא אומר לאבא שלו. "זה לא גמור עד שזה לא גמור", האבא עונה. הוא צודק, צריך סל בשניות האחרונות של מיקי ברקוביץ', מי אם לא הוא, כדי לנצח את המשחק. לא עוזבים משחק לפני שהוא נגמר, הוא לומד את הלקח.

ייקח עוד כמה שנים טובות עד שהוא יחזור לאיצטדיון. יהיה זה יד אליהו או רמת גן, התחושה היא תמיד אותה תחושה. הוא רואה את נבחרת ישראל חוטפת רביעיה מהצרפתים ואת מכבי מפסידה לגליל עליון או פנתניקאוס ולא יכול לחכות לחזור שוב. הוא ייצטרך לחכות די הרבה.

או שיימצא תחליף.

3. נשמה אבודה ללא מחסה

ילד בן 20 פלוס לומד באוניברסיטה. הוא זוכר את היום שיצא מהבית לתחנת האוטובוס בדרך לבאר שבע. זה היום הראשון של שארית חייך, הוא אמר לעצמו, וחייך לקלישאה.

החיים לפעמים חייכו חזרה ולפעמים פחות. הילד בן ה-40 שהוא הפך להיות היה רוצה לחזור אליו בזמן ולהגיד לו משהו. לא בטוח מה. "תירגע" הוא יגיד לו. "תשתחרר. אל תלמד כל כך קשה, בסוף זה לא כל כך מעניין אנשים הציונים שלך". הוא ויתר על הנסיעה לדרום אמריקה כי לא רצה לנסוע לבד. במקום, הוא נמצא בבאר שבע, גם קצת לבד.

פעם בשנה הוא משתחרר. זה יום הסטודנט הראשון שלו. יש לו עבודה גדולה להגיש אבל הוא מחליט בכל זאת לדחות אותה קצת. הוא רואה אנשים רוקדים. הם זזים לצלילי המוזיקה. הוא מקנא בהם. הוא היה רוצה לאבד את עצמו ככה, אבל לא יכול. הוא אף פעם לא רקד והוא מרגיש לא בנוח.

הערב מגיע ואיתו ההופעה המרכזית. ברי עולה לבמה. עכשיו חשוך. לפניו הוא רואה את הילדה שבה הוא חושק רוקדת. הוא מתחיל לזוז קצת. הגיטרות מתגברות ואיתן גם התנועות שלו. הוא צועק עם הקהל את המילים לכל השירים. הוא נכנס לזה ברצינות ב"כמה יוסי" וכשמגיעים ל"אין קץ לילדות" הוא מוצא את עצמו קופץ בלי שליטה. כל הקהל קופץ איתו.

הוא מצא תחליף.

4. עוד חוזר הניגון

ילד בן 40 כמעט הולך להופעה. הוא הולך עם אשתו. הרבה שנים עברו מאז, והוא ראה את ברי וגם את פורטיס יותר פעמים משהוא זוכר. וכל פעם הוא קפץ. קפץ ב"חלליות" וב"כמה יוסי" וכמובן שקפץ ב"אין קץ לילדות". הוא לא בטוח אם זה מעצבן את אשתו או לא. ברגע של גילוי לב, לפני כמה שנים, היא אמרה לו שבעצם היא לא כל כך אוהבת הופעות חיות. צפוף לה ודורכים עליה ומסתירים לה. היא עדיין ממשיכה לבוא איתו להופעות. בדיוק כמו שהיא היתה באה איתו למשחקי בייסבול תיכונים או כדורסל מכללות. זה אף פעם לא יעשה לה מה שזה עושה לו, אבל היא כנראה מבינה ואולי מספיק לה לראות אותו נהיה ילד לכמה דקות.

זה כמו פעם, אבל משהו חסר. הקהל, כמוהו, רוצה להיות ילד שוב אבל עם הכרס והמחויבות והמשכנתא זה פחות קל. הוא לא מאמין שהוא אומר את זה, אבל טיפה מפריע לו שאף אחד לא נדחף לו באמצע. הוא היה מעדיף שב"ניצוצות" יסתירו לו אנשים ולא מסכים של פלאפונים.

גם ברי ופורטיס לא ילדים. פורטיס עדיין משוגע אבל קצת פחות. אתה רואה אותו קופץ על הבמה ולא יכול שלא לחשוב על ההתקפי לב שהוא עבר.

אבל הילד לא נותן לזה להפריע לו. הוא שר עם כולם וצועק את המילים וקופץ איפה שהוא יכול, אפילו שהדשא בירידה והוא קצת מפחד להיכנס בזה שלפניו. וכשמגיע "אין קץ לילדות", הוא רוצה להרגיש שוב כמו ילד, אבל הם מעדיפים לנגן את זה מינורי. והוא קצת מאוכזב וקצת רוצה להיות ילד שוב.

5. אין קץ לילדות

יום אחרי, ילד בן שבע הולך עם אבא שלו למשחק כדורגל. זאת לא הפעם הראשונה שלו באיצטדיון, ולא נראה שהוא מתרגש. אולי מהחטיפים בתיק של אבא.

הם מגיעים מוקדם הפעם, כדי לשבת קרוב לדשא, ומוצאים מקום ביציע התחתון, שמתמלא בילדים רועשים  ובמבוגרים שמעשנים ומפצחים גרעינים. הם זורקים את הקליפות קדימה ופוגעים בילד. הילד לא מרוצה, הם בכלל לא שמים לב. הילד מתרכז בקרטיב רמזור שלו. אבא שלו קנה לו זמבורה והוא נושף בה מדי פעם, נהנה לראות את אלו שמסביבו קופצים פתאום.

השחקנים עולים למגרש והקהל בירוק מריע. דגל ענק יורד מלמעלה ומכסה את כל היציע גם כשהמשחק מתחיל. עד שהדגל עולה, מסתבר שהקבוצה האורחת הבקיעה גול. הקהל לא מאמין. שניות אחר כך, הקבוצה המקומית מבקיעה. הקהל מתפוצץ. הילד סוגר את האוזניים בשתי ידיו. הוא לא יכול להכיל עדיין את כל הרעש. הוא גם לא רואה כלום, למרות שהוא עומד על הכסא, כי כולם עומדים על הכסא וקופצים. גם הילדים וגם המבוגרים.

הם עולים ליציע העליון, שם הכל רגוע. על המגרש לא קורה הרבה והילד משתעמם. הוא לוקח את הטלפון מאבא שלו. האבא שלו מסתכל עליו משחק בטלפון ומתגעגע לימים שהילד היה רק תינוק. הוא גם מתגעגע רטרואקטיבית לימים שהילד היה ילד. הוא יודע שעוד כמה שנים הוא ייזכר בתקופה הזאת בנוסטלגיה והוא כבר מתגעגע אליה. הילד אדיש לכל זה וכשאבא שלו מחבק אותו הוא מתעצבן שהפריע לו לשחק.

המחצית מגיעה ועוברת והגול מבושש להגיע. בחור מבוגר שיושב לפניהם מתלונן לאבא. "הם תמיד בועטים בדלי" הוא אומר לו. האבא מהנהן. "הפעם זה יהיה אחרת" הוא אומר לו, בלי הרבה ביטחון. אם לא ינצחו היום, ינצחו שבוע הבא. לא נראה שמישהו מהם מאמין בזה. הילד מחזיר את הטלפון לאבא ומתבונן במשחק. עוד החטאה ועוד החטאה והמרמור בקהל גובר.

הילד רוצה ללכת הביתה. האבא כמעט מתפתה אבל משכנע אותו להישאר עוד קצת. הוא לא מאמין שיהיה פה גול היום, אבל אין לו ברירה. בכדורגל נשארים עד הסוף.

לפני כמה חודשים הילד חזר מבית ספר עם מדבקת סופרגול של אורן ניסים. האבא היה מאושר והדביק אותה על הדשבורד של הרכב. למזל, הוא אמר. השמש קפחה על המדבקה במשך חודשים ולאט לאט ההדבקה שלה התרופפה. בסוף, הילד הוריד אותה והיא מצאה את דרכה לפח. עכשיו אורן ניסים, ילד בן 40, עולה למגרש כמחליף. האבא מתחיל לחשוב שהורדת המדבקה הרסה את העונה.

ילד בן 40 מבקיע גול. זאת הדקה ה-86. האבא הופך לילד שוב. הוא צועק יחד עם הקהל. הוא לא מכיר את כל המילים לשירים, אבל כמו בבית כנסת או בהופעה, זה לא הכרחי. כל מה שאתה צריך זה לקפוץ כדי להיות שייך. להיות שוב פעם ילד. "אמרתי לך!" הוא אומר לבחור המבוגר כשהם יוצאים מהאיצטדיון. "אמרתי לך", הוא אומר לילד, שנושף בזמבורה שלו בלי הרף.

אבא וילד חוזרים הביתה. הילד נרדם עם הזמבורה ביד. עוד נקודה אחת. רק עוד אחת, האבא חושב.

 

הגנות מטומטמות
איזה חרא

51 Comments

רועי ויינברג 22 במאי 2015

נפלא

משה 22 במאי 2015

1. נהדר, בהצלחה לכם.
2. אני נהניתי מאוד בהופעה, פורטיס לא לגמרי בפוקוס אבל ברי היה מקצוען כהרגלו. ולא פחות חשוב, זו לא היתה הופעה מאוד מתחנפת כמו שקורה בדרך כלל באיחודים נוסטלגים.
3. מה לגבי ילד בן 20 שמציעים לו משכורת של 100 אלף פאונד בשבוע והסוכן הדוחה שלו גורם לו להיות שנוא ותעב בצע ?

אריאל גרייזס 22 במאי 2015

גם אני מאוד נהניתי, שיהיה ברור. אבל זה לא אותו דבר, אולי כי עמדתי בדשא שהיה מאה מטר מהבמה, אולי בגלל כל הפלאפונים, אולי כי הם נאלצו לקצר אותה בגלל השעה. כל העסק פשוט בורגני קצת מדי. אבל ככה זה.
לגבי סטרלינג – זה מה שקורה כשהשתן עולה לך לראש. הוא עשה את הבחירה שלו והוא הולך להצטער עליה עוד שנים ארוכות. רק שנקבל עליו מחיר טוב, בניגוד לסווארז, בהחלט אפשר למצוא לו תחליף

משה 22 במאי 2015

אני מסכים לחלוטין לגבי הפלאפונים אבל זו מכה בכל ההופעות. עמד לידי אדם עם פלאפון במשך שעתיים וחצי הופעה וצילם סרטונים. אני שואל את עצמי מה הוא עושה עם כל הסרטים האלה שלי צורח בקולי קולות שירים של פורטיסחרוף, יש לזה שימוש לעזאזל ?
אני כרגע בשלב מנטלי של לייבש אותו על הספסל שנה-שנתיים(וקיבינימט על הכסף), יש לו חוזה – שילמד לקח (וזה ילמד גם אחרים). ייתכן שאני אתבגר בהמשך.

אנונימוס 22 במאי 2015

כל כך נכון. עמדה לידי מישהי שלשניה לא הניחה את הפלאפון. כל הזמן ריצד מולי המסך שלה. או שהיא מצלמת, או שהיא מעבירה את התמונות בווצאפ/פייסבוק, או שהיא מספרת בווצאפ/פייסבוק על ההופעה. מדהים.

אריאל גרייזס 22 במאי 2015

אנשים מפגרים, אין דרך אחרת להגיד את זה. יש הופעה והם עושים סלפיז כל הזמן. אנשים שכחו להנות מהדברים, הרבה יותר חשוב להם לחלוק את זה עם אחרים. אני מתגעגע לימים שהייתי סטודנט וסתם צריך להדוף את כל האנשים שהחליטו להיעמד דווקא עליי

D! פה ועכשיו 22 במאי 2015

אריאל – מצויין. מכל הכיוונים.

משה – לא הכל צריך להפיל על הסוכן, הילד כבר בן 20. שיילך קיבינימאט.

משה 22 במאי 2015

אני מסכים שהוא לגמרי האשם המרכזי אבל השחיתות של הכדורגל מתחילה מהסוכנים האלה, עלוקות מוצצות דם שהופכות את עולם הכדורגל כרצונן. אם יש משהו שירחיק אותי בסופו של דבר מהמשחק זה הנושא הזה.

D! פה ועכשיו 22 במאי 2015

יש מספיק דברים שיכולים לגרום לבן אדם להתרחק מספורט מקצועני, חוץ מהסוכנים. כרגע אני מעדיף לקבור את הראש בחול אבל כבר היו לא מעט שנים רצופות שבהם לא טרחתי לצפות בכלל. בחמש שש שנים אחרונות נכנסתי לזה שוב חזרה ואין חודש שאני לא שואל את עצמי אם זה שווה את העניין.

ע 22 במאי 2015

סטרלינג בסך הכול ראה את ג׳רארד גומר קריירה מפוספסת בלי אליפות והוא לא רוצה שזה יהיה גם הגורל שלו. מה רע בזה? הרי ג׳רארד רצה לעזוב שנים כי הוא הבין שליברפול מועדון מת. פשוט לא היה לו אף פעם האומץ ללכת עד הסוף. לסטרלינג, אולי, יש. ו… להתנפל עליי בעצבים

אריאל גרייזס 22 במאי 2015

הוא בן 20. יהיו לו מספיק הזדמנויות לקחת אליפות במקום אחר אם הוא רוצה. הוא כרגע בשלב שבו הוא צריך בעיקר להשתפר בתפקיד שלו. ברמה שלו, אם הוא יעבור לקבוצה כמו הסיטי או מדריד הוא בעיקר יחמם את הספסל. אולי תארים הוא יזכה אבל הקריירה שלו רק תסבול. אם זה מה שהוא רוצה – למצוא את עצמו עוד שלוש שנים בווסטהאם, אז שיילך לסיטי.
בגיל שלו, השיקול של תארים צריך להיות אחד האחרונים.

D! פה ועכשיו 22 במאי 2015

לוורמוט נרשם העונה טרבל, אולי קרויף יכול להביא את סטרלינג למכבי עם הבטחה למ ל א תארים.

משה 22 במאי 2015

מעבר למה שכתב אריאל, סטרלינג גם עושה את זה בדרך הכי מכוערת שיש. מותר לרצות לעזוב אבל הלכלוך שיוצא מהפה של הסוכן שלו הופך את סטרלינג לנבל.

רפאל 22 במאי 2015

ממש כיף : )
גילוי הבא זה כמה זמן לוקח לילד להבין שהקבוצה לא באמת באותה ליגה כמו הגדולות
ושלאבא שלו יש 'שגעונות' שאי אפשר להבין שהוא עדיין רואה רומנטיקה בקבוצה מיותרת שלא משחקת על כלום כי יש טבלה ואת המרחק בנקודות בין מכבי לכפ"ס כבר אי אפשר למדוד.
כפר סבא יכולה להיות קבוצה גאה שמביאה קהל יפה המשחקת בליגה מעניינת ותחרותית לאורך כל השנה.
במקום זה הילדים של העיר והאזור ימשיכו להתעניין ולחלום על אלו שעוד נשארו רלוונטיות.
לא חבל?

מריוס דרייר 22 במאי 2015

תודה אריאל,
יפהפה

יוני 22 במאי 2015

נהדר אריאל. אני הייתי בהופעה השנייה של פורטיסחרוף. הבאסה הייתה כמות הכסאות. נאלצנו לעמוד ממש רחוק מהבמה. היה כיף שההופעה הייתה ארוכה, כמעט שעתיים וחצי, ואז אתה חושב כמה להיטים הם לא ביצעו…

ועוד דבר, באשמתך קראתי את הספר ״מלחמת העולם השניה״ של אנתוני ביוור. ארור אתה גרייזס. ספר מופרע עם מאות עובדות מזעזעות. קריאה חובה.

אריאל גרייזס 22 במאי 2015

כן, גם אני עמדתי בדשא מאוד רחוק. המזל שזה היה בירידה, אז לאנשים בגובה שלי אפשר עדיין היה לראות מצוין

Matipool 22 במאי 2015

ריגשת אותי . פשוט טור יפהפה .
כאחד שגדל על הפועל כפ״ס בתקופה של שום , פוגל ואיינשטיין ואח״כ יאני ויפה וראה משחקים ואליפות במגרש הישן כנגד כל הסיכויים ( נתניה הגדולה ) – נהניתי לקרוא ולהתרגש מהקטעים האישיים שלך .

shohat 22 במאי 2015

כיף של פוסט. מצוין.

יריב ס. 22 במאי 2015

מרגש, אתה כותב נפלא.
אני זוכר את האליפות במגרש הקטן בטשרניחובסקי. הייתי הולך כל שבת ברגל מהוד השרון חוץ מלמשחק אחד נגד בני יהודה, לא הרשו לי כי חגגתי בר מצווה באותה שבת.
פעם אחת יצאתי לפני הדקה ה -90, זה היה באותה עונה נגד הפועל ירושלים. המבוגרים סביבי אמרו יאללה אין כלום יוצאים, רק יצאתי מהשער ושמעתי את הקהל חוגג, 1-0 בדקה ה – 92 בדרך לאותה אליפות.

שמעון 22 במאי 2015

מרגש עד דמעות. תודה

גיא זהר 22 במאי 2015

יפה. מדאיג שהכותרת שלך דומה לציוץ של גדעון סער. שיהיה בהצלחה. חושש מגורל דומה להפועל פת.

עופר פרוסנר 22 במאי 2015

ריגשת גרייזס.

חזי 22 במאי 2015

מקסים!

עידו ג. 22 במאי 2015

אחח אריאל, כל פעם שאתה לוקח הפסקה אתה חוזר טוב מתמיד.

השנה אחרי שהאמצעית שלי הפגינה עניין לקחתי אותה לראשונה להיכל מנורקיהו. מכיוון שאכזבה בחוויה הראשונית יכולה לחולל נזק בלתי הפיך הלכתי על בטוח – המשחק מול עירוני אשדוד. כמובן שגם את זה מכבי כמעט הצליחו להפסיד ולקראת הסוף הקטנה התחילה לחשוש, אבל סוף טוב הכל טוב.
בכל האירוע היא חיפשת דמות להזדהות איתה וכעסה כל פעם שגודס הוריד את אוחיון לספסל. בסוף נשארנו עם דוני – רק שלא יקבל הצעה באירופה או ב NBA.

בשנה הבאה אני הולך לסמי עופר. אין מה לעשות הבטחתי.

Oded 22 במאי 2015

נהדר

childish 22 במאי 2015

ההופעה באמת הסריחה מבורגנות במיוחד מחירי הבירה אבל זה עדיין פורטיסחרוף אז היה אדיר,
אחלה כתבה

אריאל גרייזס 22 במאי 2015

מחירי הבירות, אללה יסתור. 42 שקל לחצי. שייחנקו

D! פה ועכשיו 22 במאי 2015

לפחות היו בירות. יש מספיק מקומות שאין בירה בהופעה רק כי תמיד מעדיפים לבחור פה את מה שנראה כמו פיתרון והוא קל.

משה 22 במאי 2015

והגישו אותן בכוס פלסטיק עלאק מתוחכמת עם קש…

טל 12 22 במאי 2015

פוסט מקסים

קורא אדוק 22 במאי 2015

מעולה
בהצלחה היום!

אלון 22 במאי 2015

מעולה. שתדע שבתור סטודנט כרגע בבאר שבע, גם שבוע הבא ביום הסטודנט ברי מופיע.יש דברים שלא משתנים

משה 22 במאי 2015

כשהייתי בב"ש צחקנו שברי בעצם גר בבניין 34 או משהו כזה כי הוא הופיע בכל יום סטודנט, פתיחת שנה וסתם אירועים באמצע.

אריאל גרייזס 22 במאי 2015

אני כל כך נהנה מהופעות שלו. זה לא רק המוזיקה זה שאתה רואה שהוא ממש נהנה מזה ואוהב את זה. אני יכול לראות אותו מופיע עוד עשרים פעם ולא יימאס לי

סימנטוב 22 במאי 2015

נהדר,בהצלחה לירוקים

עדי אבני 22 במאי 2015

מקסים אריאל. תודה לך.

אלון 22 במאי 2015

מצויין.
המשחק ביד אליהו זה ישראל נגד צ'כיה? הייתי במשחק הזה, ישבתי קרוב למיקי שהוא קלע. פעם ראשונה ואחרונה ששמחתי מסל שלו.

אריאל גרייזס 22 במאי 2015

אכן, יפה הזיהוי

YG 22 במאי 2015

נהדר!

אריאל גרייזס 22 במאי 2015

אפשר להגיד כבר? ישששש!!!!
כל אוהד כפר סבאי היה בטוח שהם הולכים לפשל שוב

שינגי 22 במאי 2015

אפשר אפשר!!!!!!!!!!!!!!!!!

YG 22 במאי 2015

מברוק!! שמח בשמחתך

בוזו 22 במאי 2015

שנים של סבל.
שנים של יאוש.
סוף סוף, אלוהים, סופסוף.
תודה על טור נהדר, אריאל.

ייייייייייששששששששששששששששששששששששששש!!!!!!!!!!!!!!!

צור שפי 22 במאי 2015

יפה, מרגש ועם happy end. מזל טוב.

אלכס דוקורסקי 22 במאי 2015

אריאל, כתבת בצורה כל כך יפה ומרגשת. ברכות על העליה, ובהצלחה בליגת העל בעונה (ובתקווה, בעונות) הקרובה.
אורן ניסים, צריך להגיד, הוא אכן שחקן מיוחד.

שינגי 22 במאי 2015

אולי קטנוניות ביום כזה לדבר על זה אבל… קרה משהו בכדורגל הישראלי היום. משחק כדורגל נמכר(ניתן בחינם?). לא יכל להיות שמי שמנהל את הכדורגל יתעלם מזה שהיום בדקה ה25 לוד הובילו 4-0 על אחי נצרת. אני לא נכנס לשאלה האם הם התכוונו להפסיד 10-0 (ההפרש שערים הנחוץ לנצרת במקרה של תיקו) וירדו מזה לאחר שהבינו שכפר סבא בכל מקרה מנצחת. מה שמצחיק שהקבוצות האלה הם ממש צמד חמד של בנושא הזה זה משהו שחוזר כבר כמה שנים שכל מפגש שלהן במחזורים האחרונים הקבוצה שצריכה את הניצחון אף פעם לא נכשלת ,כולל תבוסות ומשחקים רבי שערים בשעת הצורך. אני מבין שכפר סבא עלו ואין צורך מבחינת ההתאחדות לעורר שדים ובטח גם האבו סובחים יטענו שזה גזעני כמובן אבל לדעתי שתי הקבוצות האלה צריכות להתחיל את העונה הבאה בליגה א ועדיף גם עם מינוס 10 נקודות. תגידו שאני תמים ודברים כאלה קורים כל הזמן בכדורגל הישראלי.(ולא רק בו),זה נכון אבל פה ממש מדובר בחרבון מהמקפצה דקה 25 4-0 מצלמות טלוויזיה פשוט לא עניין אותן כלום.

אלכס דוקורסקי 23 במאי 2015

גם בשנה שעברה התרחש משהו דומה, בהשתתפותן של שתי הקבוצות המדוברות. ובכלל, העניין די שגרתי, באופן יחסי, מליגה א' ומטה ונתפס כדי טבעי על ידי לא מעט מהשחקנים, המאמנים ומנהלי הקבוצות.

ירוק 23 במאי 2015

אריאל – נהדר.

ברכות על העליה. חבר טוב מהצבא אוהד כפ"ס ומאז יש לי פינה חמה אליכם. וגם הירוק כמובן…

בכלל, הפוסט הזה גרם לי להתגעגע. שני דברים שאני מתגעגע אליהם בארץ – כדורגל ישראלי (אני יודע, מוזר) והופעות של ברי (ופוליקר).

ק. 23 במאי 2015

יפהפה.
באמת אף פעם לא נמאס לראות הופעות שלהם. גם לי מדגדג כל כמה חוגשים. אגב, הבנתי שבהופעה הראשונה היו כמה שירים פחות (חצי ש) בגלל שהתחיל באיחור.
גם לי צרם הטלפונים, לא שזה חדש בשנים האחרונות אב בולט בסדרי גודל האלה. ראיתי שכמות הטלפונים זאת אינדיקציה לכמה השיר במיינסטרים לעומת אלה שמוכרים לעוקבים יותר מקרוב.
ועוד דבר- בשנה אחת מונדיאל סופרבול ומשחק בקרבות העליה של כפר סבא – עונת קריירה כצופה…

Comments closed