היום יום הולדת

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

And you run and you run, to catch up with the sun

But it's sinking

Racing around, to come up beind you again

The sun is the same, in a relative way, but you're older

Shorter of breath, and one day closer to death

(Pink Floyd, The Dark Side of the Moon)

כאוהד ספורט, תמיד יש לך חיים חדשים. הקבוצה שלך הפסידה? תמיד יש שבוע הבא. הקבוצה שלך ירדה ליגה? (אוהדי הפועל כפר סבא מכירים את זה יופי) שנה הבאה היא תתמודד על החזרה. הקבוצה שלך מסריחה? נחכה עוד שלושה חודשים ושנה חדשה תתחיל. אוהד פוטבול הוא אולי האוהד המצפה מכולם, כי הוא מבלה את מרבית השנה שלו (שבעה חודשים) בציפיה להתחלה של עונה חדשה. הבעיה היא, שעם כל הציפיה הזאת, אתה פתאום מבין שכל שנה שעוברת מסמלת עוד נקודה שבה אתה קרוב, כמו שהפינק פלויד אומרים, לסוף.

"ובינתיים מגיע יום ואדם נוכח או אומר, כי מלאו לו שלושים שנה. כך הוא מכריז על נעוריו. אבל יחד עם זאת הוא קובע את מקומו ביחס לזמן… הוא שייך לזמן, ובאימה התוקפת אותו עיניו רואות את האיום באויביו. המחר, הוא רצה את המחר, אף-על-פי שכל כולו חייב לדחות אותו. מרד זה של הבשר הוא האבסורד" (המיתוס של סזיפוס, אלבר קאמי)

אודה ולא אכחיש, המוות מפחיד אותי, טוב – למוות. המחשבה על זה שעברתי כבר אולי את נקודת האמצע, בדרך למקום שבו אני לא אהיה קיים והעולם ימשיך להסתובב יכולה כמעט לשתק אותי. משחקים ישוחקו, מדינות יילחמו, הילדים (ובשאיפה, הנכדים) ייגדלו – ואני לא אהיה שם לראות את זה. את הציטוט של קאמי למעלה הדפסתי ותליתי במשרד שלי ביום שבו התחלתי לעבוד לפני יותר מ-10 שנים, והוא עדיין תלוי שם. אבל אם אז הייתי בן 25 הרי שהיום אני כבר בן 35 וכל דקה שמתקתקת מפחידה אותי. אני חושב שבמידה מסוימת, כמעט כל מה שאני מוצא את עצמי עושה בימים אלו מחוץ לעבודה, הוא סוג של ניסיון לברוח או לדחות את הקץ. לחזור לאוניברסיטה בגיל 35, לשחק ולשפוט פוטבול, לרוץ (אולי לכבוד מירוץ הלילה אני אעלה פוסט שמדבר על למה בכלל אני רץ), וכמובן – הבלוג הזה – הם דרך להוכיח לעצמי שאני לא כל כך זקן וקרוב למוות כמו שאני עשוי להיות.

אז כדי להכריח את עצמי לא לחשוב על זה יותר מדי, החלטתי להתמקד במה אני כן יכול להשיג ולכן יצרתי לעצמי את רשימת הדברים שאני חייב להשיג לפני שאני באמת משתגע ועובר את משבר גיל הארבעים. הנה הם:

– לראות את הרד סוקס בפנווי

– לראות את ליברפול באנפילד

– לראות את ליברפול לוקחת אליפות (טוב, אני יודע שזה לא ממש תלוי בי, אבל אם אני מחליט – דברים קורים)

– לרוץ מרתון – בפחות מארבע שעות

– לעשות סיור מזקקות בסקוטלנד

– לקחת את הילד למשחק כדורגל

– להפסיק להתרגש מהחדשות

– להפסיק לשמוע חדשות

– לסיים את התזה שלי

מה שכן, יש דבר אחד שבטוח טוב ביום הולדת. הוא נותן לך סיבה טובה לשים של של ברי המלך:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

נפגעי מונדיאל
לקראת שבת - במה השחקנים אשמים?

No Comments

בני תבורי 8 באוקטובר 2010

מזל טוב בנאדם, שלושים וחמש הוא יומולדת נפלא. תום השליש הראשון של חייך. מכאן זה ילך וישתפר ואת זה אומר לך מי שהיה שם כבר לפני עשרים ושתיים שנים. אגב, מנסיוני, לכתוב מספרים במילים עושה את זה קל יותר. תובנה נוספת שרכשתי עם השנים קובעת כי לא באמת יש משבר גיל הארבעים. זה אתה שקובע אם יהיה או לא. כנ"ל לגבי משבר שבע שנים לנישואין, משבר גיל החמישים ומשבר הטילים בקובה. משבר הוא עניין של בחירה. תרצה, יהיה. לא תרצה, לא יהיה. באחריות.
יופי של Bucket list יש לך, אני מאחל לך שתגשים אותה ולא רואה סיבה שלא. אחרי הכל לא ביקשת להכנס למיטה עם פאמלה אנדרסון למשל, או שביבי יביא שלום. בסך הכל היית די צנוע.
הרשימה שלי כללה בין השאר כמה דברים שכבר הגשמתי: ראיינתי בשידור חי את איאן אנדרסן, ראיתי את ניל יאנג כבר שלוש פעמים, עשיתי טראקים בניו זילנד ודפקתי מכות לנבלות מהצד היהודי בחברון. עכשיו אני רוצה לראות עוד פעם את ניל יאנג, לעשות טראקים בנפאל ודי עם המכות, גדול עלי בגילי. על לראות את ליברפול באנפילד אני פוחד לדבר.

אלון 8 באוקטובר 2010

בני, מה יותר סביר שיקרה ביבי מביא שלום או בעל הבלוג (או אחד הקוראים) נכנס למיטה עם פאמלה אנדרסון.

mayhem 8 באוקטובר 2010

עכשיו אם זה שפמלה מגיעה לשפוט בארץ בתוכנית הטלויזייה רוקדים עם כוכבים* הסיכויים אפילו גדלים הרבה יותר..

* לא עוקב אחרי התוכנית.. זה החברה שעדכנה אותי, נשבע.. :))

בני תבורי 8 באוקטובר 2010

אלון,
לא יודע מה יותר סביר, אבל אני יודע מה הייתי מעדיף.

גיל 8 באוקטובר 2010

האמת היא שגם אני שותף לפחד מהמוות וזה משהו שתמיד היה איתי בלי קשר לגיל, אבל נראה לי שדווקא ככל שמזדקנים מקבלים את העובדה הזו יותר בשלווה. וואלה, חוזר לאוניברסיטה? ממשיך ללמוד בתחום שלך?

אלון 8 באוקטובר 2010

מזל טוב.
אם הילד בן יותר מ 4 ועדיין לא היה במשחק כדורגל אז זה חמור מאד.

Comments closed