למה אני רץ

קהילת הרצים בשבועות האחרונים מאוד סוערת מסביב לספרו של הרוקי מרוקמי שתורגם לאחרונה לעברית – "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" (כן, לא רק אני גונב שמות של סיפורים מריימונד קארבר). יש כאלו שמוצאים בספר את הסיבות ללמה הם רצים ונהנים ממנו מאוד וישנם שחושבים אותו לסתמי יחסית ולא ממש מתחברים אליו. אישית, עוד לא יצא לי לקרוא את הספר, אבל לכבוד מירוץ הלילה שייערך היום ניסיתי לחשוב למה בעצם אני רץ. האמת, זה היה פחות טריוויאלי ממה שחשבתי.

במונחים של רצים, אני רץ צעיר יחסית. התחלתי לרוץ לפני קצת יותר מ-4 שנים, כשגרנו בפיניקס והמזון רב הפחמימות והשומנים האמריקאי עשה שמות בגזרה שלי. במשך קרוב לשלוש שנים הריצה שלי היתה חובבנית לחלוטין וכללה ביקור של פעמיים או שלוש בשבוע בחדר כושר כשבמרבית הפעמים הייתי ממש צריך לגרור את עצמי לשם. לפני שנה וחצי בערך, החלטתי שאני מנצל את ימי החופשה שלי כדי לנסוע לטרק בנפאל וזאת היתה הנקודה שהתחלתי להתאמן בה ברצינות. מפה לשם, מצאתי את עצמי הולך לרוץ באופן קבוע ארבע וחמש פעמים בשבוע, פתאום גם רץ בסופי שבוע – ומשלב זה או אחר – גם מתחרה בתחרויות. עשיתי כמה עשיריות ואחרי שנה גם שני חצאי מרתון, אחד בירושלים ואחד בתל אביב. אני מניח שגם אם זה ייקח קצת זמן, גם למרתון אני אגיע.

כשאני מנסה להבין למה אני רץ, גם אחרי שנגמרו לי הסיבות האמיתיות כמו הורדה במשקל (המשקל שלי נשאר קבוע כבר שנה. ייאמר לזכות הריצה שאני אוכל מה שאני רוצה, מה שלא יכולתי לעשות בעבר) או טרקים בהימלאיה, יש סיבה אחת שאני שולל מיידית – זה לא בגלל שאני נהנה מזה. כשאני קורא על רצים שיוצאים לרוץ כי כיף להם – אני מקנא בהם. זה לא שאין נקודות בזמן שאני לא חושב שהיה מתאים לי ללכת לרוץ עכשיו או שאני לא מרוצה כשאני מסיים את הריצה. אבל הריצה עצמה, גם אם היא לא סבל, במרביתם המוחלטת של המקרים היא בוודאי לא הנאה. די ברור לי שמעולם לא ממש אהבתי לרוץ באמת – אפילו הלכתי בצבא לשיריון כי העדפתי את זה על לרוץ על הג'בלאות – החלטה שאני לא מתחרט עליה עד היום. אני אוהב כשכל מיני פיזיולוגים מדברים על כך שהריצה משחררת אנדרופינים שגורמים לתחושה טובה – אצלי הריצה עצמה היא בעיקר מאבק, וגם אחריה מה שאני מרגיש זה בעיקר עייפות. השבוע בדיוק יצא לי לראות את הסרט הנחמד "לחצות בריצה את הסהרה" ושם אתה רואה את החבר'ה האלו שהתמכרו לריצה פשוטו כמשמעו וברור לי שאני לא שם, רחוק מכך. אחת הסיבות שאני ממשיך לרוץ באופן קבוע היא שברור לי שאם אני אפסיק טיפה, יהיה לי קשה מאוד לחזור לכך.

אז למה אני כן רץ? אני חושב שקודם כל, זה בגלל היצר התחרותי הפנימי שלי. תמיד התגאיתי (לא יודע למה זה גאווה, אבל זה המצב) שאם לא מדובר בתחרות כלשהי, שבה יש מנצח ויש מפסיד, אני לא מסוגל להביא את עצמי לשחק בה. לכן תמיד הייתי הולך לשחק כדורסל או כדורגל או טניס, אם זה בתור ילד או סטודנט או מבוגר. העניין הוא שבאיזה שהוא שלב עברנו דירה וכבר לא מצאתי את המסגרת המתאימה ובאופן מפתיע, דווקא הריצה סיפקה את התחליף המתאים. זה נכון שכשאני רץ אני לא מנצח אף אחד, גם לא במירוץ עצמו – אם כי החדווה של לעקוף מישהו על קו הסיום גדולה במיוחד – אבל העובדה היא שכל פעם שאני רץ אני מביא את עצמי למקום שבו לא הייתי קודם (גם אם במרבית הריצות אני לא ממש קובע שיאים חדשים) וזה כשלעצמו מספק לא רע את יצר התחרות שלי. זאת גם אולי הסיבה שקשה לי מאוד לרוץ בניחותא, כמו שחלק מהאימונים עצמם דורשים. אפילו אם אני רץ בקצב חלש יחסית, אני אמצא את עצמי "מרביץ" לקראת הסיום.

סיבה נוספת, שאליה אני מעדיף להתכחש, היא המחשבה שאני פשוט אוהב לסבול. בדיוק הבוקר ישבנו על כוס קפה ודיברנו על הזוועה שהיא משחק הכדורגל של הנבחרת אתמול, ואחד החברים שאל שאלה פשוטה – אם זה כל כך גרוע, למה אתם ממשיכים לראות את זה? והאמת היא שאין תשובה חוץ מאשר – בצורה מעוותת זו או אחרת, אנחנו פשוט נהנים לסבול. כי אולי הכאב הזה שאתה מרגיש עוזר לך להרגיש שאתה חי. ופה אני מגיע לסיבה האחרונה ולדעתי האמיתית מכולן – כשאני רץ, אני לא סתם מרגיש חי, אני מרגיש שאני מנצל את הגוף הזה בדיוק בדרך שבה הוא אמור להיות מנוצל.

כמו שאומרים על המוח האנושי, שמשתמש רק ב-10 אחוז מהיכולות שלו, אז גם אני, שמבלה את מרבית שעות העבודה שלו (וגם לא מעט משעות הפנאי) על כסא מול מחשב, מנצל אולי 10 אחוז מהיכולות שהטבע נתן לו. אם חוזרים לסרט שהזכרתי קודם, ונראה שאותם חבר'ה הצליחו לרוץ יותר מ-7,500 קילומטר ב-110 יום (ובסהרה, לא פחות) אז די ברור שהיכולות של הגוף שלנו הן כמעט אינסופיות. כשאני רץ, זאת הפעם היחידה (אלא אם אני מטפס על ההימלאיה, מה שלצערי לא יכול לקרות על בסיס יומי או אפילו שנתי) שאני באמת מרגיש שאני משתמש בגוף שלי בדרך שבה הוא תוכנן. וכשאני נוסע במכונית ורואה מישהו אחר רץ, אני מרגיש סוג של בושה על כך שאני מבזבז את הגוף שלי – אפילו אם רק באותו בוקר רצתי עשרה קילומטרים. בדיוק בגלל זה, אני מקבל בברכה את הכאבים הכרוכים בריצה, כי כששרירי התאומים שלי כואבים תוך כדי או אחרי ריצה טובה, זאת פשוט הדרך שלהם להגיד לי – היי, חבר, תמשיך ככה, זה בדיוק מה שאנחנו אמורים לעשות. אז אני ממשיך.

שיהיה בהצלחה הערב לכל הרצים.

יאלקה יאלקה! הריעו לאסטונים
כלב השמירה והנבחרת הישראלית

No Comments

דודי 10 באוקטובר 2010

קודם כל – מעולם לא הזדהיתי עם משהו שכתבת יותר.
לפני שבועיים חברים שלי רצו במרתון ברלין ועשו תוצאות מצויינות, ועכשיו הם מתכוונים לרוץ את מרתון טבריה "לא לשם תוצאה".
אני לא נמצא איתם באותה קבוצה. לא יודע אם לצערי או לשמחתי, אבל הריצה לא באה לי באופן טבעי ומדי פעם (כלומר כל פעם שבהם אני עובר את ה 8 קילומטרים) זה אפילו יכול להיות קצת מאמץ
מעולם לא הגדרתי את הריצה בתור כיף, כמו שאני מגדיר רכיבת אופניים למשל.

אבל חדר כושר מחניק, ואני כן מרגיש את האדרנלין אחרי ריצה ואת הרגשת הרענננות בגוף אחרי ריצה טובה ובתור אחד שגם "רץ כדי שיוכל לאכול מה שהוא רוצה" – ברגע שמפסיקים לרוץ זה עולה ביוקר
ולדעת שקמת בבקר, מוקדם בבקר, וגם היום עשית משהו חשוב בשביל עצמך – זה משהו מיוחד. זה לא להיפגש עם חברים למשחק כדורסל, או פוטבול בפארק.
זה לקום לבד בבקר, ולצאת לרוץ כשרוב העולם השפוי ישן. בשבילך.
ואז אחרי הרבה ריצות סיזיפיות ומגעילות כאלה, לגלות שגם השתפרת ושברת את השיא שלך בתחרות

אריאל גרייזס 10 באוקטובר 2010

אין ספק, הסיפוק שאתה מרגיש משיפור תוצאה או אפילו מסתם סיום ריצה מתישה הוא עצום. ועדיין, אני לא בטוח שהסיפוק הזה מספיק בשבילי כשאני יוצא לריצה כזאת ורואה לפני 10 או 15 קילומטרים מפרכים.

דודי 10 באוקטובר 2010

לא אמרתי שזה קל או מספיק לכל אחד.
רק ציינתי את המוטיבציה שלי, בתור מישהו שגם רואה לפניו את המרחק המפרך בתחילת הריצה, ולא התחרה כבר כמה חודשים טובים

דוד 10 באוקטובר 2010

מה ההבדל בין ריצה "חובבנית" לריצה "מקצועית"?
איך החלטת פתאום להפוך את הריצה למשהו שהוא יותר מחובבני?
איפה לומדים איך לעשות את זה נכון?

לא שבתור בטטת מחשב אני יכול להבין את זה, אבל כשאני רואה חברים שנדבקו בג'וק הזה (עמיחי נניח, אבל גם אחרים) זה נראה שמעבר להנאה שיש או אין מהריצה, זה הופך לחתיכת אובססיה…

אריאל גרייזס 11 באוקטובר 2010

זאת אובססיה, אין ספק. אין שום דרך אמיתית להסביר השכמה ב-6 בבוקר כדי לרוץ במשך שעתיים מתחת לשמש הקופחת.
אין לי שום טענות להגיד שאני מקצוען – מקצוען רץ בשביל להרוויח כסף, מן הסתם זה לא אני. המעבר מבחינתי בין החובבנות למה שאני עושה עכשיו (שוב, לא הייתי קורא לזה מקצוענות) הוא ההשתתפות בתחרויות. כשאתה משתתף בתחרות, יש לך תאריך יעד, יש לך מטרות, אתה מתאמן לקראתם וחייב כדי להשיג אותן לעמוד בסוג וכמות מסוימת של אימונים כל שבוע.

mayhem 10 באוקטובר 2010

גם אני אף פעם לא הצלחתי להסביר לאנשים למה אני רץ.. מהסיבה הפשוטה שאף פעם לא הצלחתי להסביר לעצמי את הסיבה.. אני מניח שאני פשוט נהנה מהזמן שלי עם עצמי, להיות לבד עם המחשבות.

לגבי תחרויות ריצה, אף פעם לא השתתפתי.. אבל מאוד הייתי רוצה לנסות להתחרות בטריאתלון..

בני תבורי 10 באוקטובר 2010

שנים רבות אני עוסק בספורט, כדורגל, כדורסל, הליכה ואופני הרים. שונא לרוץ (ולשחות), ומעולם לא ראיתי מישהו שנהנה מריצה. כל רץ/ה העוברים לידי נראים סובלים. אין שום דבר טוב בריצה. הברכיים נשחקות, הגב כואב ואנדורפינים משתחררים בכל סוג של מאמץ גופני. נשאר לנו רק ה "יכול לאכול מה שאני רוצה". ואתם חושבים שאחרי עשרים וחמישה ק"מ בעליות יער מענית אי אפשר לאכול מה שרוצים? למה אתם עושים את זה לעצמכם? הכסף? לא אוהבים טייטס?

אריאל גרייזס 11 באוקטובר 2010

בני, אני מתעסק בספורט גם כן כל החיים שלי. הבעיה היא שכל סוגי הספורט הקבוצתי דורשים אנשים אחרים. בריצה, זה אתה ואף אחד אחר. אני יכול להגיד לך שנפצעתי הרבה יותר כששיחקתי כדורסל למשל, שלא לדבר על פוטבול או כדורגל (נקעים, צלע שבורה, גב תפוס) מאשר כשאני מתאמן בריצה. והרווח הנקי שיש ממאמץ אירובי הוא פשוט עצום.
אנשים לא מכירים את זה, כל מה שהם רואים זה את הפציעות ברכיים או גב, אבל הם פשוט לא יודעים את הרווח לטווח ארוך של פעילות אירובית כמו ריצה. סתם בתור דוגמא – אנשים שעוסקים בפעילות כזאת יהנו מירידה עצומה בתמותה, מ-70 אחוז פחות תחלואה באלצהיימר, 50 אחוז פחות מחלות לב. זה רווח שעולה על כל פציעה זמנית שתגרם לך.

לגבי אופניים – אני פשוט לא מתחבר לזה, במיוחד לא לאופני הרים. כל אחד ומה שמתאים לו, אני מניח

בני תבורי 11 באוקטובר 2010

אריאל,
כמובן שהגזמתי, ועשיתי את זה רק כדי להבהיר נקודה. כל אחד ימצא עניין בתחום ספורט אחר כמובן. באופן אישי, יתכן וריצה בעייתית מבחינתי בגלל השירות הצבאי והעובדה שריצה שם היא סוג של קריעת תחת ולא עיסוק ספורטיבי מהנה. בכל אופן, כך זה היה בתחילת הסבנטי'ס, כשלא היתה כל מודעות לחשיבות של ריצה נכונה עם מנעלים מתאימים וכו'. כך, הפכה אצלי הריצה לנמסיס, אלא אם כן יש סיבה טובה לרוץ, כדור למשל.
אופני הרים אני עושה בגלל שתי סיבות, האחת קשורה לאיזור בו אני חי שמלא בשבילים ואפשרויות רכיבת שטח, והשניה היא פשוט פחד משתק רק מהרעיון של רכיבה על הכביש בארצנו המטורללת.

YG 11 באוקטובר 2010

אני רץ כי אני אוהב לרוץ

למעשה אני חושב שאני די מכור לריצה. כמה ימים ללא, ואני מתחיל להרגיש רעידות וחוסר ב"סם" שלי.

לפני כל ריצה (אימון או תחרות) אני מרגיש מין שמחה בלתי מוסברת, מין התרגשות ששמורה למכורים כבדים.

בחמש בבוקר- כשאתה יוצא לרוץ לבד, בלי שום עזרים טכניים דוגמת MP3, אתה רץ ומרגיש חי. אתה רץ ומרגיש על גג העולם

לפעמים, אחרי איזה חצי שעה/שעה אני גם מגיע ל-Runners high. ואין הרגשה יותר קרובה לאורגזמה מזו

אריאל גרייזס 11 באוקטובר 2010

אני מקנא בך, באמת. יש לי מדי פעם התרגשות לפני ריצה, וכמו שהיה לי אתמול – היה לי גם היי אחרי הריצה. אבל מרבית הפעמים זאת פעילות מאוד סיזיפית שאני לא בדיוק מחכה אליה. אני רץ כמעט כי אני צריך. ואני יודע, זה הסבר לא מספיק טוב בשביל מישהו שרץ 40-50 קילומטר שבועיים.

בני תבורי 11 באוקטובר 2010

YG,
אני מבין בדיוק על מה אתה מדבר, רק שאצלי המניע הם האופניים. לגבי תחושת ה"חוסר" אחרי כמה ימים, חוויתי כזו גם כשבזבזתי זמן על מכשירים בחדר כושר. התמכרות היא התמכרות ואין חשיבות לסיבה.

Comments closed