יומן האליפות של הפטס (18) – בין בירד לבריידי. לפני דנבר

איכשהו, הצלחנו להעביר את השבוע הזה. אבל איך מעבירים את הזמן עד הערב? מזל שאנחנו המשחק הראשון, אם הייתי צריך לחכות עד 1:30 בלילה כנראה שהייתי משתגע.

בשבוע האחרון אני חושב הרבה על טום בריידי. בסופרבול של שנה שעברה (לא הזכרתי שהייתי בו עדיין, נכון?) חילקו מין מדבקות כאלו של שחקנים בשתי הקבוצות. חשבתי לתת אותן לילד שלי אבל זה לא ממש עניין אותו אז בסוף פשוט הדבקתי שתיים מתוכן – של בריידי ושל גרונק – על הלפטופ שלי. גם ככה אני לא יוצא יותר מדי עם המחשב הזה וחשבתי שזה יהיה נחמד שיהיה משהו שיזכיר לי את הסופרבול כל פעם שאני פותח את המחשב.

מאז, כל פעם שאני נפגש עם אנשים ומגיע עם המחשב הזה, אני טיפה מתפדח. מה הם חושבים עליי, בן אדם מבוגר, שמסתובב עם מחשב שעליו מדבקות של שחקנים, כמו איזה טינאייג'ר מתלהב. ואז אני נזכר שלהיות אוהד ספורט זה גם להיות קצת אינפנטיל ואומר – פאק איט. אם יש להם בעיה עם זה, אז היא שלהם ולא שלי. ואם הם חושבים שאני קצת ילדותי – ובכן, הם צודקים.

אני מספר את זה כי לא פעם כתבתי על ההערצה שלי בתור ילד ללארי בירד, הערצה שכללה פוסטרים על הקירות, קריאה של כל כתבה אפשרית וגם המספר שעל הגב של הבלוג הזה נובע מאותה הסיבה בדיוק. אני די משוכנע שאם הייתי היום ילד בן 17, כמו שהייתי בתחילת שנות ה-90, המצב היה דומה מאוד, רק עם בריידי במקום בירד. אז אני מניח ששתי מדבקות על המחשב זה לא ממש הרבה, נכון?

תכלס, זה קצת מצחיק, כי ההבדל באהדה פה הוא עצום. במקרה של טום בריידי, כנראה ראיתי משהו כמו 90-95% מהמשחקים שלו בקריירה. במקרה של בירד, זה בדיוק הפוך. אם ראיתי אחוז בודד מהמשחקים שלו, אז מצבי טוב. בארץ שידרו מעט מאוד, הייתי ילד אז בטח שלא קמתי בלילה ואת עיקר ההשכלה שלי עליו יש לשער שבכלל רכשתי לאחר הפרישה שלו, כשהאינטרנט הגיח לחיים שלנו.

ועדיין, אני מרגיש קירבה מאוד גדולה בין השניים. אני מרגיש שאני מכיר אותם בצורה שאני לא מכיר אנשים שהרבה יותר קרובים אליי. אני גם מרגיש שיש בינהם איזה שהוא חוט מחבר. או שאולי זה פשוט חוט שמחבר את הילדות שלי להיום.

הרבה מאוד פעמים יש ניסיון לייצר זיקה בין שחקנים על סמך דברים די מופרכים. וכשמסתכלים על בירד ובריידי, למעט המובן מאליו – שניהם כוכבי על בבוסטון, שהאליפויות שהם הביאו הפכו אותם לדמויות גדולות מהחיים שם – הרי שהקשר הוא רופף מאוד.

בירד היה הילי בילי מאינדיאנה בעוד בריידי גדל במשפחה ממעמד בינוני-גבוה באחד האיזורים היותר מתוחכמים בעולם (איזור המפרץ). בירד לא הצליח להחזיק מעמד חודש באוניברסיטת אינדיאנה והלך לשחק במכללה מזערית כמו אינדיאנה סטייט בעוד בריידי שיחק בפאוואר האוס כמו מישיגן. בהמשך, לעומת זאת, בירד נבחר גבוה מאוד בדראפט (והיה הולך עוד יותר גבוה שנה אחר כך, אם רד אאורבך הגאון לא היה עושה את הטריק שלו) בעוד בריידי, כידוע, נבחר בסיבוב הלפני אחרון ואלמלא פציעה של דרו בלדסו והרבה עבודה קשה אולי לא היינו יודעים מי זה עד היום (בכתבה על בריידי שקראתי בסופש הזה, צ'רלי וויז מפריך את הטענה שבריידי היה אמור להיות היורש של בלדסו ואומר שלמעשה הוא היה מאוד צמוד במספר 2 עם ק"ב אחר).

למרות השוני, יש בינהם הרבה מן המחבר. שניהם נחשבים לקלאץ' פליירס היסטוריים. בריידי פרץ לבמה בקול רעם אדיר עם דרייב מנצח בסופרבול – שבא אחרי דרייב משווה ודרייב מנצח מול אוקלנד – ובירד, טוב, אני אישית לא ראיתי מעולם שחקן יותר קלאץ' ממנו. כן, כולל אתם יודעים מי. החטיפה של הכדור מול הפיסטונס ב-87 והמסירה לסל המנצח מול דניס ג'ונסון היא בעיניי מהלך הקלאץ' הגדול בהיסטוריה של הכדורסל. כן, עד כדי כך. שילוב אדיר של ראיית משחק, חוכמה ו- טוב, קלאץ'.

יש עוד לא מעט נקודות שמקשרות לדעתי בין השניים – מוסר העבודה המטורף שלהם, למשל. העובדה שהם הוגדרו על ידי יריבות היסטורית. אבל לקראת המשחק היום, הייתי רוצה לגעת באחת חשובה, שרלוונטית להיום בערב.

אחד הדברים המדהימים לגבי לארי לג'נד, לדעתי, היתה היכולת שלו לעשות את הפעולות הכי צפויות בעולם בצורה בלתי ניתנת לעצירה. היכולת ההתקפית שלו היתה מבוססת על מהלך אחד – הוא היה מקבל את הכדור עם הגב לסל בחצי זווית ואז היו לו שלוש אופציות. הוא היה מסוגל להסתובב ולזרוק פייד-אווי בלתי עציר (אותו נוביצקי הצליח לשכלל עוד יותר), הוא היה מסוגל להתחיל לכדרר לכיוון הסל ולסיים בצעד וחצי או במסירה לשחקן פנוי והוא גם ידע לחכות לשחקן שחותך לסל ולמצוא אותו לסל קל. מה שהיה מדהים בבירד זה שהוא היה צפוי לגמרי – כולם ידעו מה הוא הולך לעשות – ועדיין אף אחד לא היה מסוגל לעצור אותו. בירד שכלל את האומנות הזאת לדרגה כזאת שלפעמים – סתם כדי להקניט את המתחרים – הוא היה יוצא מטיים אאוט לפני מהלך אחרון ומספר לשומר שלו בדיוק מה הוא הולך לעשות – ועדיין, אותו שומר לא היה מסוגל לעשות כלום נגד זה.

עכשיו, גם בירד בסופו של דבר נעצר. הוא שיחק בחמישה גמרים והפסיד בשניים מהם. גם בריידי הפסיד בשני גמרים (כמובן, בירד הפסיד למג'יק ובריידי לאיליי, יחי ההבדל) אבל בשיאו, בריידי לא שונה ביכולת שלו מבירד. כולם יודעים שהוא הולך למסור. כולם מכירים גם את הראוטים של ניו אינגלנד. אין פה שום דבר מתוחכם או מיוחד (הגישה ההתקפית של הפטס היא כן ייחודית מהבחינה שלרסיברים יש הרבה יותר חופש בקו לבחור את הראוט שלהם לפי הערכות ההגנה – אבל הראוטים עצמם הם סטנדרטים לגמרי). אין לבריידי אפילו את היכולת למסור לטווחים הארוכים, שאמורה לגרום לאיום על ההגנה ולא לאפשר לה להגן על הטווחים הקצרים באפקטיביות.  ועדיין, כשהוא און טופ אוף איז גיים, זה פשוט בלתי עציר. ראינו את זה שבוע שעבר מול קנזס. הפטריוטס פתחו עם 14 מסירות רצוף – ועדיין הצ'יפס לא הצליחו להתמודד עם זה, למרות שידעו שרק זה מגיע ולפטס אין שום דבר חוץ מזה.

אז זהו. הערב הולך להיות המבחן האולטימטיבי ליכולת הזאת של בריידי. לקנזס היתה הגנה טובה אבל לא טובה כמו זו של דנבר. דנבר יודעים בדיוק מה בריידי יעשה. אולי הפטס יתחילו את המשחק עם כמה ריצות כדי להוריד טיפה את הלחץ – אבל קשה להאמין שהם ימשיכו בזה לאורך זמן. ופה בסוף תכנס היכולת של בריידי לעשות את שלו. לדנבר יש יכולת ללחוץ מצוין על הק"ב וראינו בעבר שזה הדבר שפוגע בבריידי הכי הרבה. אם תיתן לו את שתיים-שלוש השניות שלו (והשנה אפילו פחות מזה הוא צריך), אתה גמור.

אז זה מה שבריידי צריך לעשות היום – את שלו. לשחרר את הכדור מהר, למצוא את הרסיברים שלו ואם אפשר – לגמור את המשחק מהר.

אני יודע שהמשחק הזה משווק כבריידי-פייטון מס' 17 (איזה מין מספר זה 17? סתם מספר ראשוני מוזר) וכנראה גם האחרון, אבל בסופו של דבר, אם בריידי יעשה את מה שהוא יודע, הפטס אמורים לנצח את זה. זה לא יהיה קל. המאזן של בריידי בדנבר הוא זוועתי, הוא מעולם לא ניצח את פייטון בפלייאוף אצלו בבית ואפילו מזג האוויר לא יהיה לטובתו (אח, אם לא היינו מפסידים למיאמי, איזה תענוג של משחק שלג היינו מקבלים בפוקסבורו). אבל, כמו שההימורים בוגאס מוכיחים (הפטס פייבוריטים בשלוש נקודות, פעם שלישית במאה הזאת שזה קורה שסיד 1 אנדרדוג בבית שלה, ועדיין רובם המוחלט של המהמרים הולכים איתם) זה של הפטס להפסיד. או, אם נאמר זאת בצורה ברורה – של בריידי להפסיד.

קדימה, תביא סופרבול שביעי. אפילו ג'ורדן לא שיחק בשבעה גמרים.

עוד 12 שעות וקצת. איך מעבירים את הזמן??