צבא!

יש לי חבר במילואים שכל פעם שקורה איזה משהו שאי אפשר להסביר אותו בצורה הגיונית, הוא פשוט מטה את ידיו החוצה ואומר "צבא!". ככה זה, אף אחד לא ממש מבין למה דברים קורים בצורה שהם קורים בצבא, ולכן אין שום דרך להתמודד עם הדברים האלו אלא בתירוץ הפשוט – "צבא!".

גם המילואים האחרונים השבוע היו אותו דבר. אימון קצר של ארבעה ימים בצאלים, שכולל, כמו תמיד בצאלים – אוכל גרוע, חום ביום וקור בלילה (אם כי חייבים להודות – יצא מזג האוויר הכי נוח שהתאמנתי בו זה שנים, בדרך כלל צה"ל מתייעץ עם החזאים מתי יהיה היום הכי חם או קר של השנה לפני שהוא קובע לגדוד שלי מילואים), וכמובן – כמויות בלתי נתפסות של פודרה שנדבקת בכל מקום וגורמת לך לשנוא את היום שבו עלית על טנק. אה, כן, וגם מיטב רגעים שבהם אתה פושט את ידייך לצדדים ואומר בקול רם – "צבא!". אתה פותח מנת קרב ומוצא בתוכה 6 קופסאות של טונה, קופסת של זיתים ואף לא בוטן אחד לרפואה (שלא לדבר על תירס, למשל) – "צבא!". יש חמישה טכנאי קשר להחתים אותך על מ.ק. מסריח ועדיין רק אחד מהם עובד בזמן שארבעת האחרים קוראים עיתון – "צבא!". אתה מסיים תרגיל אחרי לילה ללא שינה, מגיע לשטח כינוס וחוץ מעוקב אין שם כלום, לא אוהל, לא מיטות, לא מזרונים – נו, זה מה יש, "צבא!".

אבל הנה הקטע המוזר. אני עושה מילואים כבר יותר מ-13 שנה. במצטבר, יש לי בקלות שמונה חודשי מילואים מאז השחרור. אני עדיין זוכר את המילואים הראשונים שלי, כשהסתכלנו על אנשי הגדוד הותיקים וצחקנו כשאנחנו אומרים ש-"אתם יכולים לדמיין לעצמכם אותנו בעוד 15 שנה, שמנים ומקריחים, ועדיין עושים מילואים?". היום אנחנו בדיוק אותם מילואימניקים זקנים. מקריחים בטוח, עם הרבה פחות כרסים מהצפוי אבל עדיין מסתכלים אחרי יומיים בשטח על כל ילדה במדים כאילו היא הבחורה האחרונה עלי אדמות. וזה לא הדבר היחיד שלא השתנה מאז – גם היום, כמו לפני עשר שנים בדיוק, אותם אנשים בדיוק מגיעים לכל אימון ותעסוקה, כמו שעון, כשאתה יכול להיות בטוח שכמעט אף אחד לא ייעדר. והדבר המוזר באמת – עכשיו, כשכבר מתחילים להריח את הסוף – עוד 4, אולי 5 שנים, ולא יותר מעוד תעסוקה או שתיים (תודות לחוק המילואים החדש והמבורך), פתאום אתה שומע אנשים מתחילים לדבר על להתנדב. בדיוק אותם אנשים שעדיין מסתכלים על ההתנהלות של הצבא ולא מבינים איך הארגון הכאוטי הזה נחשב לאחד הצבאות החזקים בעולם.

אני מודה, גם אצלי עוברות מחשבות כפירה דומות. קרוב לודאי שזה לא ייקרה בסופו של דבר, כי קשה לי להאמין שאני אבוא ואגיד לאשתי יום אחד – תשמעי, הצבא כבר לא צריך אותי, אבל בכל זאת אני רוצה להשאיר אותך לבד עם הילדים לעשרים-שלושים יום. ועדיין, אם זה ייתאפשר, והתפקיד יהיה ראוי, אני בהחלט רואה את עצמי הולך למילואים גם בגיל 40 ו-45. ואני חייב להודות – אין לי מושג איך זה הגיוני.

תמיד הייתי טיפוס של אנטי, והצבא היה אחד הארגונים שהכי מזמין את האנטי שיש. זה ארגון בירוקרטי, מסואב, לא הגיוני, שלצד הרבה אנשים טובים, מלא באנשים בינוניים שלא היו מגיעים לשום מקום בשום עבודה אחרת. גם את מה שאני עושה בצבא אני רוב הזמן לא אוהב. במהלך שנות המילואים שלי יצא לי לחרוש את שטחי יהודה ושומרון, ואפילו עזה, לכל ארכם ורוחבם, ואני חושב שיש מעט מאוד איזורים בשטחים שבהם לא שירתתי. ובכל אותם מקומות עשיתי דברים שלא אהבתי – הגנתי על אנשים שלא חשבתי שצריכים לגור שם, הפרעתי בחיי היומיום של מקומיים במחסומים ובבדיקות שברובן הגדול לא היו יותר מאשר גחמה של מח"ט קרבי יתר על המידה זה או אחר, ובאופן כללי – עשיתי פעילות שבחלקה הגדול לא היה שום קשר בינה לבין הגנה על ביטחון המדינה. ועדיין, אני לא יכול להפסיק לחשוב שהייתי רוצה להמשיך במילואים גם אחר כך.

ניסיתי להבין למה זה קורה, והאמת היא שיש הרבה סיבות. הסיבה הפשוטה היא אותה סיבה שמרבית המילואימניקים מתרצים לעצמם למה הם ממשיכים לבוא למילואים – החבר'ה. באמת שאין כזה מקום שבו אתה הופך לחלק מקבוצה שכל אחד מגיע ממקום אחר אבל כל אחד מכיר את השני בצורה כל כך טובה, שהוא מסוגל לשמוע את אותו סיפור בפעם העשרים לפחות – ועדיין לצחוק במקומות הנכונים.

סיבה אחרת עשויה להיות, כמו שהרבה אומרים, שבעולם של עבודה שוחקת ויומיומית, המילואים הם סוג של חופשה או לפחות הפסקה. מקום שבו אף אחד לא מטריד אותך. בהחלט יש משהו בטיעון הזה, אם כי מספיק יום בצאלים אותו אתה מסיים מכוסה באבק ומתחנן לקצת צל, כדי להוציא לך את רעיון החופשה מהראש. יש יגידו, שללכת לצבא, מקום שבצורה מסוימת הוא פשוט מקום אינפנטילי, זאת הדרך של גברים מתבגרים להתמודד עם משבר גיל הארבעים ולנסות להחזיר לעצמם את הנעורים שאבדו להם.

כל הסיבות האלו נכונות ואמיתיות, מי יותר מי פחות. אבל עמוק בפנים, כשאני שואל את עצמי היום למה אני ממשיך ללכת לצבא, מקום שמעצבן אותי בכל כך הרבה רמות, וחושב על להמשיך ללכת אליו גם אחרי שאני אהיה חייב, אני מודה לעצמי שזה פשוט – כי אני צריך. אחרי שהתגייסתי, אנשים שאלו לאן הלכתי, וכשאמרתי שלשריון, שאלו אותי למה הלכתי לקרבי. אני מודה, בהתחלה השאלה פשוט הפתיעה אותי. פשוט לא הכרתי אופציה אחרת, זה היה ברור לי מגיל אפס שאני הולך להיות קרבי, פשוט כי הייתי צריך. פשוט ככה. זאת לא ציונות או אידאולוגיה, אני לא רוצה לגלוש להגדרות האלו. זה ככה כי זה ככה. כי במדינה שבה הצבא הוא הכרח (וזה לא שאני לא חושב שאי אפשר להגיע למצב שבו הצבא הוא לא הכרח, אבל בסיטואציה של היום, זה המצב), מי שיכול לשרת בקרבי, צריך לשרת בקרבי. ומי שיכול לעשות מילואים, צריך לעשות מילואים. לא כי אומרים לו, כי ככה זה.

פשוט, ככה זה. נשמע הגיוני, נכון? טוב – "צבא!"

אולי בכל זאת, פונלאנטן
שבוע פלה-מראדונה. על פושקש

No Comments

מיקיג' 29 באוקטובר 2010

טוב, אני ותיק יותר ממך, בקצת (הסוף יגיע שנה וחצי מהיום), ולהכיר את צאלים זו לא חכמה גדולה, מ"ר של חול ואתה יודע איך נראה כל החרא הזה. מה שכן, את הרמה וצפון הבקעה הכרתי על מדים, והטיולים על אזרחי היו רק ביי פרודקט של ההיכרות הזו. ויש עוד כל מיני דברים טובים שקשורים לבריחה הזו (הסקס הראשון לא עם אישה….), וגם כל מיני דברים רעים. אני מסכים עם רוב מה שאתה כותב, ומכיר את מה שאתה מתאר, בגבולות שני הסעיפים הבאים:
1. צבא הוא, במקרה הטוב, רע הכרחי. נשיאת נשק כחייל בצבא היא מעשה שאתה אמור לוותר עליו כבחירה ערכית, ברגע שהאפשרות הזו קיימת. לכן לדעתי ללכת למילואים בהתנדבות זו בחירה מאד בעייתית מנקודת מבט של אדם ערכי.
2. שירות בשטחים. לא מתכוון להתפלמס על זה איתך, אבל אני בוחר שלא. סוג של לא תעשה מוסרי, מוחלט, בלתי ניתן לפשרה. למזלי רוב התעסוקות שלי היו בצפון, אבל כשזה הגיע אז פעם אחת ויתרו, ופעם שנייה נגמרה בכלא. הפעם השלישית מגיעה עוד חודש וחצי מהיום, מצפה להחלטת המנגנון. הדבר המבאס בלהיכנס עוד לפעם לכלא, מעבר להיותו כלא, הוא שאני מן הסתם אפספס את ניצחון מס' 2 של הג'טס על בריידי… טוב, לפחות אני אחזור לפלייאוף.
סופ"ש נעים.
מיקי
.

אלון 29 באוקטובר 2010

סיפור שמתאר מצוין את מה שבערך 5 אחוז מהאוכלוסייה מרגישה.
מילואים זה 100 אחוז התנדבות. בכל השנים שעשיתי מילואים לא נתקלתי במישהו שרצה להתחמק ולא הצליח. אתה רואה צעירים שמגיעים בפעם הראשונה בגיל 22 וישר אתה מזהה מי יתמיד ומי ייעלם עוד לפני שהוא יגיע לגיל 25.

ל 1, סירוב לשרת בשטחים זה כמו סירוב להשתתף בפעולה צבאית כי הרב החליט שזה אסור. זה חמור באותה מידה. יופי שאתה נגד השהייה בשטחים אבל סרוב פקודה זאת לא הדרך להראות מחאה. נרוויח הרבה יותר אם כל הסרבנים ישרתו וידאגו שבפלוגות שלהם יתנהגו יפה למקומיים.

אריאל גרייזס 29 באוקטובר 2010

מיקיג', קודם כל, אני מכבד מי שמוכן לשלם בכלא על האמונות שלו, מכל צד שהוא.
צריך לזכור שלהגיד – אני לא משרת שם, אומר בפשטות שמישהו אחר ישרת שם. אני בסך הכל מטיל את מה שאני לא רוצה לעשות על מישהו אחר. לטעמי, זה לא מוסרי באותה מידה. ואני חושב שאם אני משרת שם, אני לפחות יודע שאני לא אעשה דברים שלא עומדים במוסר שלי, משהו שמישהו אחר לא בטוח יעשה.
לגבי הלהחזיק נשק בהתנדבות, אני אגיד פה משהו שאני בטח הולך להצטער עליו אבל בכל זאת – יש מעט מאוד דברים בעולם שיגרמו לך להרגיש יותר גבר מאשר להחזיק נשק ביד. כמו שאמרתי, זאת דרך להישאר צעיר עדיין, להרגיש שאתה חי.

Comments closed