הניצחון בדרבי

אחד הדברים שהכי מדהימים אותי בעונת הכדורגל זה עד כמה היא ארוכה. מתחילים באוגוסט והנה אנחנו באמצע אפריל ועדיין יש לנו עוד איזה חודש לשחק.

למה נזכרתי בזה? כי המשחק האחרון שראיתי בדבלין היה התיקו בסיבוב הקודם מול אברטון שבדיעבד היה משחקו האחרון של רוג'רס על הקווים. ואירלנד על הגשם ו-12 המעלות שלה נראית לי כל כך רחוקה עכשיו ב-30 המעלות ו-90 אחוז הלחות של תל אביב. באמת, זה היה כל כך מזמן.

היתרון של עונה כזאת ארוכה, כמובן, היא שלמאמן יש זמן לשנות קבוצה מן היסוד. אני מודה שלא התלהבתי בזמנו מהפיטורים של רוג'רס. לא הבנתי למה לחכות שמונה מחזורים כדי לפטר ולא לעשות את זה בתחילת השנה, ואם החלטת לתת למאמן שלך הזדמנות, אז תן לו הזדמנות עד הסוף. זה לא אומר שלא שמחתי שקלופ הגיע, אבל כל התהליך היה בעייתי בעיניי.

אבל, מעז יצא מתוק או משפט תנכי אחר, והדרך שאותה התחלנו באוקטובר נראית סוף סוף בדרך לכיוון הנכון. כי הדבר הראשון שקלופ היה צריך לעשות, וזה באמת קרה רק בשבועות האחרונים, זה להפוך את השחקנים שלו למאמינים.

הכדורגל הוא עדיין לא לגמרי הכדורגל של קלופ. השחקנים שאנחנו רואים עכשיו על המגרש, לא כולם יהיו פה באוגוסט הבא. אבל מה שכן יש לקבוצה הזאת כבר עכשיו זה את הרוח של קלופ. סוף סוף יש לה – בהעדר מילה עברית מתאימה – סוואגר. סוואגר שנבנה בעמל רב עם ניצחונות בדקה התשעים וגם נזנח מדי פעם אחרי הפסדים בדקה התשעים (סאות'המפטון, למשל). השיא היה כמובן המשחק לפני שבוע מול דורטמונד שהפך את חבורת השחקנים הזאת לקבוצה שבאמת מאמינה בעצמה.

תסתכלו על שחקן כמו מילנר, סוג של שחקן אפור שלא ממש ידענו איך לאכול אותו. רוג'רס ייעד לו תפקיד מרכזי במערך שלו ואז קלופ הגיע והוא לא ממש מצא את מקומו בהתחלה. נראה שהוא לא ממש מבין מה הוא עושה תקוע באגף. והנה הוא היום, עם 14 בישולים העונה (ושבעה גולים), 11 רק ב-2016 ומראה שלפעמים כן אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים. פתאום, האיש בורג חשוב במערך, אבל נדמה שגם אם הוא לא יהיה על המגרש, הרי שמישהו אחר יידע להחליף אותו בצורה טובה. וגם אם זה רחוק מלהיות מושלם, הרי שהקבוצה הזאת משחקת עכשיו כדורגל שמח, משוחרר, התקפי והדבר באמת הכי קרוב למה שראינו לפני שנתיים. אולי לא מקרה הדבר שהפעם הקודמת שהיתה לנו קבוצה עם כזאת אמונה עצמית, גם אז הדרבי נגמר ברביעייה. והאמת היא שיכולנו לגמור אותו גם עם שמינייה וזה לא היה מפתיע אף אחד.

כמובן, השמחה מהנצחון נמהלת בעצב רב על הפציעה של אוריגי שפשוט מטריפה את החושים. סתם, סתם, שחקן שמוציא עצבים על הרגל של שחקן אחר. אם היה צדק מסוים בכדורגל, הוא היה צריך להיות מורחק עד שאוריגי יחזור למגרשים. ובדיוק כשאוריגי הופך לכח כזה בלתי עציר ועכשיו לך תדע אם הוא לא יחמיץ גם את היורו. פשוט כואב הלב.

עדיין, ניצחון בדרבי ולא סתם ניצחון, אפשר לחגוג טיפה ואז להתחיל להתכונן לשבוע הבא. אוי, איזה שבוע מחכה לנו.