סיכום שבוע 8

בשבועות האחרונים הזדמן לי לשקול שינוי מסוים בעבודה שלי, שבתחילה חשבתי שיגרור סט של ראיונות, מה שגרם לי להרהר (כשאתה רץ הרבה יש לך ברוך השם הרבה מאוד זמן להרהר) על מה אני מספר על עצמי בראיונות עבודה. לשמחתי, בסופו של דבר אותם ראיונות לא התממשו, ועל כן לא יכולתי לענות לשאלה שכל כך התכוננתי אליה (באותם ראיונות מפוברקים שהמצאתי תוך כדי ריצה) – איך אתה מגדיר את עצמך? אבל לא לחינם התלבטתי רבות כי אני עדיין יכול לחלוק את התשובה הזאת אתכם. אם הייתי צריך להגדיר את עצמי במילה אחת, המילה היתה – נמוך.

כן, אני יודע, נמוך היא תכונה פיזית ולא תכונת אופי. אבל כנראה שצריך להיות נמוך כדי להבין את מה שאנשים ממוצעי קומה, ובטח הגבוהים ביניהם לא ממש מבינים – עד כמה לגובה שלך יש השפעה על הדרך שבה אתה מסתכל על העולם – וכמובן, שהעולם מסתכל עליך. אני לא רוצה להכליל, כמובן, אבל כאדם נמוך אתה יודע שאתה צריך לעבוד הרבה יותר קשה בשביל תשומת לב מאשר אדם גבוה – בטח ובטח כשאתה ילד (הזמן שבו האישיות שלך מתעצבת) ועם הזמן לקבל את העובדה שיש דברים מסוימים, כמו כשעושים כוחות בכדורסל, למשל, שבהם אתה תשאר אחרון, פשוט בגלל הגובה שלך. כשאתה מתבגר, אתה גם קורא מחקרים שהמשכורות עומדות ביחס ישר לגובה הבן אדם, ומבין שאתה פשוט צריך לעבוד קצת יותר קשה מאשר אנשים אחרים. זאת בדיוק הסיבה שתמיד כשאני רואה ספורט, אני אוטומטית מחבב את הבחור הנמוך, וכשיש אחד כזה בקבוצה שלי, כמו דני וודהד, ברור שאני אהפוך למעריץ נלהב שלו.

כשמסתכלים על מרבית ענפי הספורט, שחקנים עם נתונים פיזיים נחותים ייצטרכו להיות ממש ממש טובים כדי לקבל סיכוי בליגה של הגדולים. מסי ומארדונה היו צריכים להיות אומנים אמיתיים בשליטה בכדור וספאד ווב עדיין היה חייב לקפוץ לגבהים מטורפים כדי להצליח עם הטובים ביותר – וגם אז הוא לא היה סופרסטאר. בפוטבול, לעומת זאת, דברים כאלו פשוט לא קורים. כן, מדי פעם תראה בחור נמוך מגיע רחוק (ווריק דאן הוא שם שעולה לראש) אבל תראו כמה קשה היה לדאג פלוטי, למשל – ק"ב שהיה טיפ-טיפה נמוך יותר מהסטנדרט – להצליח בליגה הזאת. במקרה של דני וודהד, אנחנו לא מדברים סתם על שחקן נמוך. אנחנו מדברים על ראנינג בק לבן ונמוך. בליגה היום אין אפילו קבוצה אחת שיש לה ראנינג בק לבן פותח והרץ היחיד הלבן שאני זוכר שבכלל רואה מגרש היה מהצד השני של המגרש ביום ראשון, בדמותו של טובי גרהארט. גם אם אני מפספס מישהו פה ושם (וכן, בכוונה אני לא סופר את טים טיבו, אלוהים יודע מה הוא), בליגה של היום אין ראנינג בקס לבנים, פשוט אין. אני מניח שהמצב הוא כזה שגם אם יש איזה בחור לבן איפשהו בטקסס שרץ ממש מהר – המאמן שלו עדיין יעדיף את הבחור השחור, פשוט כי ככה זה היום. אז לראות בחור שלא רק נמוך בשני ראשים בערך מכל מי שמסביבו, וגם מסתובב עם צבע עור לבן, מקבל את ההזדמנות לנצח משחקים לפטריוטס (כולל פירסט דאון מדהים שסגר את המשחק ברבע האחרון והושג באמצעות כלום חוץ מאשר כוח רצון) – פשוט אי אפשר לא לאהוב אותו. נאמר בקול רם ובגאון – הצדיעו לדני וודהד, גאוות נמוכי הקומה באשר הם.

יש הרבה מאוד דברים שאני אוהב בפוטבול, אבל אולי הדבר שאני הכי אוהב במשחק הזה, עליו חשבתי השבוע (שוב, הרבה זמן עם עצמי) לאו דווקא קשור למשחק עצמו, וזה הציפיה. אתם מכירים את הציפיה? אתה קם בבוקר יום ראשון וחושב לעצמך – וואלה, איזה כיף, הערב יש פוטבול. אתה יוצא מאיזה פגישה משעממת וחושב לעצמך – יו, יש פטריוטס נגד פארב הערב, איזה כיף. וככה כל היום. אני חושב שאין אף ספורט בעולם שנותן לך את הרגשת הציפיה הזאת, גם בגלל השעה והיום הקבועים (מה שהופך את המאנדיי נייט, שלא לדבר על שבוע הביי, לאחד הדברים המתסכלים ביותר בליגה הזאת) וגם בגלל מספר השבועות המצומצם שבו הפוטבול משוחק, מה שגורם לך להעריך כל שבוע כאילו הוא האחרון של השנה.

אבל כשחושבים על זה, לי כאוהד פטריוטס, זה קל. גם אם הקבוצה שלי לא תמיד מנצחת, היא תמיד נמצאת בצמרת ולכן כשאני קם ביום ראשון וחושב על המשחק בערב, אני יודע שיש סיכוי טוב מאוד שאני אראה ניצחון מהקבוצה שלי. אבל אני מוכרח לתהות איך מרגיש אוהד בפאלו, למשל, שקם ביום ראשון בבוקר ויודע, פשוט יודע, שאין סיכוי שהקבוצה שלו מנצחת היום. איך מרגיש אוהד דנבר שבוע אחרי שהקבוצה שלו חוטפת 59 נקודות, באמת יש לו סיבה לרצות לראות את הקבוצה שלו מפסידה לפורטי ניינרס? אני לא בטוח שאני יודע לאן אני הולך מפה, כנראה שכמו תמיד – עדיף להיות בריא ועשיר מאשר עני וחולה.

הבטחתי שאם יהיה לי זמן אני אדבר קצת על הברונקוז, אז הנה מה שיש לי להגיד. ב-18 המשחקים האחרונים, הקבוצה של ג'וש מקדניאלס ניצחה ארבעה בדיוק. למאותגרים מתמטית בינינו – זה 14 הפסדים ב-18 משחקים. בדראפט האחרון, מקדניאלס בחר פולבק בינוני למדי בסיבוב הראשון – ועוד נתן שלוש בחירות דראפט בשביל זה. הוא הסתכסך עם שני השחקנים הכי טובים שלו ובסוף שלח אותם בטריידים. ואחרי כל זה, הוא שאנן מספיק להגיע ללונדון, הפרש של 8 שעות מהבית, רק יומיים לפני המשחק. פה אני יודע בדיוק לאן אני הולך מפה – ג'וש מקדניאלס פשוט לא ראוי להיות מאמן ראשי בליגה הזאת.

– מצד שני, לפחות בדנבר יכולים להיות רגועים שהפיטורים של שנאהן לא היו כל כך גרועים. היי, אפילו מקדניאלס לא היה מעלה את רקס גרוסמן בשתי הדקות האחרונות של משחק מכריע במקום דונובן מקנאב, נכון?

– טוב, אם מדברים על מאמנים מטומטמים (באמת, רקס גרוסמן במקום מקנאב?) אי אפשר בלי לדבר על הדביל מספר אחד, הרי זה בראד צ'ילדרס. אפשר להגיד הרבה דברים על ההתנהלות של המאמן של מינסוטה השנה, אבל אני אסכם במשפט אחד שחביב עליי במיוחד – על טיפשות משלמים – ובמזומן. כשאתה סמרטוט, אז מגיע לך שייתחסו אליך כמו סמרטוט. ואם אתה חושב שלשחרר את רנדי מוס יסיט את האש ממך, אז שיהיה לך לבריאות, אבל אתה עדיין תישאר סמרטוט.

– רקס גרוסמן? Are you fucking kidding me?

– מילה אחת על סט לואיס – הייתי חם על סם ברדפורד מתחילת השנה (הוא אצלי בפנטזי כבר מהדראפט) אבל היופי בהצלחה שלו היא שהוא עושה את זה בלי רסיברים בכלל. הרסיבר מספר אחד שלו נפצע כבר בפרה-סיזן, הרסיבר המוביל שלו נפצע אחרי ארבעה שבועות – והוא עדיין מוביל את הקבוצה שלו לנצחונות. קדימה, נראה אם אתם מסוגלים לנקוב בשם אחד של רסיבר אצל הראמס.

– וכמובן, בראדפורד יקבל הרבה קרדיט אבל הוא לפחות היה בחירה ראשונה בדראפט. מה תגידו על ג'וש פרימן של טמפה? איזה בית ה-NFC דרום מסתמן להיות. הקבוצה הזאת, יחד עם קנזס, אוקלנד, סיאטל וסט לואיס, שוות פוסט נפרד. כיף לראות קבוצות שהיו שטיח במשך שנים חוזרות להיות קונטנדריות.

– הא, כן – מאז שהכרזתי שהפטריוטס גמרו את הסוס, הם על מאזן 4-0. ג-מ-ו-ר-י-ם, אני אומר לכם. יכול להיות שביליצ'ק קורא אותי?

פריק קונטרול
בורסאספור. הקרלינג קאפ החדש

No Comments

גיל 2 בנובמבר 2010

היה חרא של מחזור. לעומת שבוע שעבר שבו היו משחקים אדירים ודרמות, השבוע כל הדרמות קשורות לדברים שמחוץ למגרש (וכן, לדעתי שאנאהן על סמים). גם לאינדי יש רץ נמוך בשם מייק הארט שהיה טוב הלילה (אם כי הוא שחור), ואני חושב שזה לא רק הנומך אלא גם המשקל זבוב ביחס לכל מה שמסביבם. מצד שני, אני חושב שיש להם יתרון בזריזות ולא קל להפיל אותם, ובאופן כללי ההישגים שלהם מודגשים יותר בגלל שהם נמוכים אז לא הכל רע בחיים.

באפלו אמנם מפסידים אבל לפחות הם מאוד מבדרים (הכוונה לאנטייטרמנט לא במובן השלילי בהכרח). יש מתח במשחקים והם אמנם מפסידים בסוף כרגיל אבל לא חסר אקשן.

YG 2 בנובמבר 2010

מארק קלייטון!!

אלון 2 בנובמבר 2010

קלייטון פצוע.

שום דבר לא יותר נמוך ממוריס דרו.

מפריס פרסה 2 בנובמבר 2010

האמת היא שהנמוך מכולם הוא דארן ספרולס שאחרי שנה של ייבוש על הקווים חוזר להיות נשק משמעותי בהתקפה של סנדייגו.

ולמרות כל זה בראנינג בקס, בניגוד לציצים, עדיף אחד גדול משניים קטנים…

מיקיג' 2 בנובמבר 2010

told you

Comments closed