לחזות בגדולה

ברגע שעלה הרעיון שניסע לפורטלנד, הדבר הראשון שעשיתי היה לגשת לאתר של הבלייזרס ולבדוק אם במקרה הסלטיקס באים לבקר בזמן שאנחנו פה. לצערי, זה לא קורה. הדבר השני היה לבדוק אם גולדן סטייט באים. לשמחתי כן. ועל כן, ברגע שהנסיעה נסגרה סופית, לא בזבזתי דקה לפני שרצתי להזמין כרטיסים למשחק הזה. כשסטף קארי מגיע לביקור בעיר, בטח כשהוא מביא איתו את קווין דוראנט, אתה הולך לראות אותו, לא?

להפתעתי, האולם אתמול בערב לא היה מלא. במיוחד באיזור היציעים התחתונים. יכול להיות שזה משחק הבייסבול החשוב שהיה אתמול בערב ואולי זה פשוט מחירי הכרטיסים המטורפים למשחק הזה (הכרטיס הכי זול למשחק הזה, גבוה גבוה למעלה מאחורי הסל עלה 50$). לא להפתעתי, היו לא מעט אוהדי גולדן סטייט באולם. ככה זה עם קבוצה מצליחה.

מה אפשר לספר על גולדן סטייט שלא נאמר כבר? לא הרבה, האמת. נדמה שראינו כל מה שאפשר מהקבוצה הזאת בשנתיים האחרונות, כמה כבר אפשר לחדש?

בכל זאת אני אנסה לתרום את שני הסנט שלי.

אני חושב שאחד הדברים שהכי צריך להבין לגבי עונת NBA, וזה בא לידי ביטוי יותר כשאתה באולם ורואה משחקים שלמים ומכיר דינמיקה של קבוצה אחת ולא רואה היילייטס או רק את הרבע האחרון או משחקים של כמה קבוצות, זה עד כמה העונה הסדירה היא סוג של סידור עבודה. הקהל בא לקבל בידור, והוא יקבל את זה, אם זה בכדורסל עצמו ואם זה בכל ההפעלות שמסביב והשחקנים באים לעבודה. וכמו עבודה, יש להם שעות קבועות, יש מנהלים ויש עובדים פשוטים ויש את מה שצריך לתת ואז בחמש בערב הדברים נופלים מהידיים והולכים הביתה.

במה דברים אמורים? בזה שהגנות ישקיעו כמות מסוימת אבל לא את המקסימום. בזה ששחקנים משחקים בדיוק את מספר הדקות שנתון להן ויותר מזה – מאמן לא יחרוג כמעט מהרוטינה הקבועה שלו. חילופים ייעשו כמעט בעיקר כדי לתת לכל שחקן ברוטציה את הזמן שלו על המגרש ולא כדי לשנות מומנטום של משחק או משהו כזה. נראה כמעט כאילו יש תיאום ברור בין המאמנים של שתי הקבוצות לכך שאוקיי – עכשיו נכנסת החמישייה השניה ואתה לא תשאיר את הכוכבים שלך על המגרש באותו זמן שהמחליפים של הקבוצה היריבה על המגרש. זאת גם הסיבה שכל כך קשה לשחקנים שנמצאים נמוך ברוטציה לפרוץ. אלא אם שחקן אחר נפצע, הסיכוי שלהם לקבל זמן נרחב הוא פשוט אפסי. אתמול במשחק, למשל, היה שחקן של פורטלנד (אל תשאלו אותי איך קוראים לו – עד כדי כך הוא נידח) שברבע הרביעי נכנס אחרי שהכל נגמר וצלף שלשה אחרי שלשה וסיים עם 17 נקודות. במקום אחר הייתם אומרים – וואלה, אולי שווה לתת לו יותר זמן משחק, לא רק כשהמשחק גמור – אבל זה פשוט לא עובד ככה.

וזה בסדר, כי כשהעונה שלך היא של 82 משחקים והרבה פעמים אתה משחק ערב אחרי ערב אין לך ברירה אלא לשמור על החוקים האלו בצורה מאוד קשיחה אם אתה רוצה שהשחקנים ישרדו. וגם הקהל בסדר עם זה. הוא בא לקבל בידור והוא יודע בדיוק מה שהוא מקבל. זה לא משחק יום חמישי ביורוליג שכל הפסד הוא אסון. לפעמים אתה מנצח, לפעמים אתה מפסיד ובשני המקרים אתה תחזור הביתה מרוצה כי קיבלת תמורה לכסף שלך. רק בפלייאוף דברים משתנים ולמשחקים יש משמעות אמיתית ואז הרוטציות הרבה פחות קשיחות והקהל הרבה יותר בתוך המשחק.

למה זה חשוב? כי גולדן סטייט של שנה שעברה לא עבדה לגמרי לפי הסקריפט הזה. היא באה להיות היסטורית ולדרוס. לפעמים זה לקח טיפה זמן, אבל היא דרסה. את המנוחה שלהם השחקנים קיבלו ברבע הרביעי כשהמשחק היה גמור. ונראה מהמשחק שבו הייתי וגם ממה שראיתי מהווריירס השנה עד עכשיו שהם מבינים ששנה שעברה היתה משהו מיוחד והשנה אין צורך לרדוף אחרי ההיסטוריה, האליפות היא הדבר היחיד שחשוב.

שני הרבעים הראשונים של המשחק היו נינוחים למדי. גולדן סטייט לקחו את היתרון ולא שמטו אותו אבל גם לא ברחו. השחקן הבולט אצלם היה קווין דוראנט, שנראה שהוא מרכז ההתקפה. בנקודה הזאת במשחק תהיתי האם הכניסה של דוראנט לא שינתה לגמרי את הדינמיקה של הקבוצה. היה נראה שהוא לגמרי הטופ-דוג ולא קארי, שנראה כבוי, זרק כמה שלשות חופשיות שלא נכנסו, איבד כדורים ולא ממש בעניין של לשחק כדורסל. עוד נקודה שעלתה בשלב הזה היא שמצב הגבוהים של גולדן סטייט לא משהו בכלל, אבל למזלם מהצד השני גם פורטלנד שמחזיקה מצבת גארדים מרשימה מאוד, היא קבוצה חסרת גובה אמיתי, כשהגבוה היחיד שלה שמשחק ככזה הוא פלאמלי – שחקן חביב אבל לא בדיוק מועמד להול אוף פיים.

דבר נוסף שהורגש בחצי הזה הוא עד כמה עמוקה גולדן סטייט. קארי יצא וגם תומפסון לא שיחק יותר מדי (כמו שאמרתי – הרוטציה היא קודש) אבל זה לא הפריע לאיאן קלארק לקחת פיקוד בחצי פשוט מושלם שלו, כשהוא מסיים את המשחק עם 25 נקודות ב-100 אחוזים מכל מקום על המגרש. יחד עם איגודלה וליבינגסטון, הירידה מהחמישיה הראשונה כמעט ולא הורגשה, בעוד אצל פורטלנד הדרופ דאון אחרי אוון טרנר, המחליף הראשון, היא פשוט אדירה. פשוט אין להם שחקן ספסל שמסוגל לשים נקודות.

*

ואז הגיע החצי השני. וכל מה שחשבתי נזרק לפח. בדיוק כמו שנה שעברה, גולדן סטייט עברה הילוך, קארי הכניס לחמישי – ולפני ששמת לב זה נגמר.

תשמעו, ראינו את זה מלא פעמים. ועדיין, לראות את זה בלייב זאת חוויה מפעימה. כמו שרשמתי בכותרת – לחזות בגדולה. מסוג הדברים שבאמת לא צריך להיות חובב NBA מושבע כדי להבחין בזה. שניה אחת המשחק בהישג יד, בסך הכל חמש הפרש ולפני שאתה שם לב זה 25 הפרש והקהל רק מחכה להפסקה במשחק כדי לנהור הביתה. אני לא חושב שראיתי כזה דבר בחיים.

וזה לא שפורטלנד לא שמרו. להיפך. שלשה אחרי שלשה הוא קולע, מכל נקודה במגרש, כולן עם יד על הפנים. שחרור הכדור המהיר הזה נראה פשוט לא אפשרי לבן אנוש עם דיוק שכזה. 23 נקודות קארי קלע ברבע הזה (לעומת 20 של כל הבלייזרס) ועשה את זה עם כל הרפרטואר שאנחנו מכירים. שלשה מהפינה עם יד על הפנים, שלשה מהאמצע, שני מטר מאחורי הקו, חדירה לסל עם פאול, עוד שלשה. ועוד אחת.

מה שמדהים זה לראות גם איך זה משנה את הדינמיקה של המשחק בקבוצה השניה. אם עד אותו רגע פורטלנד שיחקו מסודר ומאורגן, פתאום זה הפך למשחק של אחד על אחד, כשדמיאן לילארד הכוכב של פורטלנד, ושחקן אדיר בפני עצמו, שקלע משהו כמו 25 נקודות בחצי הראשון, מנסה להשתוות לקארי ולהשאיר את הקבוצה שלו במשחק – רק שגדול ככל שהוא (והוא באמת שחקן שממש כיף לראות) הוא לא סטף קארי.

ופתאום, כל מה שחשבת על זה שהפוקוס בקבוצה עבר אליו או על פגיעה בכימיה שלהם – תשמעו, אולי זה נכון. אולי זה עוד ישפיע. הרגיש לי שקליי תומפסון קצת נשאר מוזנח. וצריך לזכור – על המגרש יש מקום רק לשלושה קלעים. זה שיש לך ספסל מצוין זה מעולה לעונה הסדירה אבל כשהרוטציה מצטמצמת זה פחות משמעותי ואז נשאלת השאלה האם העובדה שיש לך עוד קלע על המגרש כמו דוראנט נותנת לקבוצה באמת יתרון משמעותי.

אבל כרגע, כל השאלות האלו יצטרכו לחכות לפלייאוף. בניגוד לשנה שעברה שגולדן סטייט שיחקה במוד פלייאוף כל משחק (עד הרבע האחרון) ורצתה לשבור שיאים, נראה שהשנה היא חזרה לפורמט של קבוצת NBA. תרשו לי לנחש שהם לא יתרגשו מאיזה הפסד-שניים-שלושה ברצף, במקרים שבהם קארי לא ייכנס למוד הרצחני שלו או שדוראנט יחטיא כמה זריקות פתוחות. אני גם מנחש שמתישהו הם ייצרו רצף מרשים של ניצחונות. כרגע, נראה לי שהם פשוט נהנים מזה שאין להם מסע צלב להשלים ורק מחכים שיגיע כבר הפלייאוף כדי לסגור חשבון על שנה שעברה.