הקאבס אלופים – זמן סיכומים

אחרי שהתאוששתי מהחגיגות אתמול, כמה מילות סיכום

קמתי היום בבוקר, אמרתי שלום לילדים, צחצחתי שיניים ואז נזכרתי. הקאבס אלופים. יש אולי בן אדם אחד או שניים שחיים על הפלנטה הזאת שלפני הבוקר יכלו להגיד לעצמם את זה – שהם התעוררו לבוקר שבו הקאבס אלופים.

אני יודע, אני לא אוהד קאבס. אני זוכר את הלילה (בוקר?) שבו הרד סוקס לקחו את האליפות ב-2004, בעיקר את היום שבו הם העיפו את היאנקיז – זה היה אחד הרגעים הבאמת מרגשים שהיו לי, ואתמול זה השתקף לי על החגיגות של אוהדי הקאבס. יש אנשים שלא אוהבים בייסבול, אני יכול להבין את זה ומזמן סיימתי לנסות לשכנע אותם (אני כן מתעצבן כשאנשים אומרים שבייסבול זה לא ספורט) אבל אני פשוט לא יכול להבין אנשים שלא אוהבים ספורט. רגעים כמו אתמול בלילה, לראות את האושר הזה על הפנים של השחקנים ושל האוהדים – זה מסוג הדברים שמי שלא מבין, אני פשוט מרחם עליו.

chicago-cubs-the-clear-vegas-favorite-to-win-2016-world-series

אז במחשבה הזאת, כמה מילות סיכום למשחק אתמול.

– לפניו, שמעתי כמה פרשנים שמדברים על זה שמדובר במשחק הבייסבול אולי הכי גדול אי פעם. אפילו בשביל הדור שלנו שחי את הרגע בלבד זה היה נשמע קצת מופרך. בכל זאת, לבייסבול יש 130 שנות היסטוריה, זה קצת מוקדם להגיד משהו כזה, לא? אבל אחרי המשחק, אני לא חושב שאפשר בכלל להכנס לדיון. כשלוקחים בחשבון את שתי הקבוצות שהיו שם, כל אחת ועשרות שנות הבצורת שלה, את זה שמדובר במשחק 7 ואת הדרך שבה המשחק התגלגל – אני משוכנע שזה משחק הבייסבול הכי גדול שאני ראיתי בחיים, כולל הניצחון ההוא של אריזונה על היאנקיז או של הרד סוקס על היאנקיז או משחק 6 של סדרת הגמר בין טקסס לסט לואיס. כשמסתכלים על ההיסטוריה – מדובר בהיסטוריה. אמיתית.

– מה שמצחיק זה, שמדובר במשחק מותח וצמוד עם מלא מהפכים (והפסקת הגשם הזאת משום מקום!) אבל גם לא משחק בייסבול איכותי במיוחד. יש את הסרטון הזה של אנתוני ריזו מדבר עם הקאצ'ר דיוויד רוס (עוד שניה עליו) בדאגאאוט תוך כדי המשחק ואומר לו משהו כמו – "אני מפורק רגשית כרגע. אני לא מסוגל להחזיק את עצמי" (בעיניי זה סרטון אדיר, אתם יכולים להכנס לראות אותו פה), וראו את זה במשחק עצמו שפשוט היה אוסף של טעויות, מהשחקנים ועד המאמנים. הראן של כריס בראיינט באינינג הרביעי שנכנס בגלל טעות של האאוטפילדר, שני הרצים שנכנסו על ג'ון לסטר בגלל זריקה גרועה, טעויות של שחקנים שבדרך כלל הם שחקני הגנה מצוינים. אפילו בפליי האחרון כריס בראיינט כמעט והחליק כשהוא מסר את הכדור לריזו (שבאלגנטיות הכניס אותו לכיס תוך כדי ריצה לחגוג). רק תארו לעצמכם מה היה קורה לקאבס אם הוא היה מפספס את זה.

– אבל מעל כולם בלטו המנג'רים. למעט המנג'ר של סן פרנסיסקו בוצ'י, שהביא 3 אליפויות ב-5 שנים, שני המאמנים במשחק הזה נחשבים על ידי רבים (גם על ידי כותב שורות אלו) לשני המאמנים הטובים במשחק כרגע. פרנקונה כבר הוכיח את הגדולה שלו כשאימן את הבוסטון רד סוקס לאליפות הראשונה שלה אחרי 86 שנים (ואחר כך לעוד אחת שלוש שנים אחר כך) וג'ון מאדון לקח קבוצה עם תקציב מינימלי כמו טמפה ביי רייז והביא אותם עד הוורלד סירייס. מה שהופך את שני המאמנים האלו למצוינים זאת גם היכולת שלהם להביא את השחקנים שלהם לביצועים מקסימליים וגם העובדה שהם אף פעם לא קונבנציונאליים.

בפלייאוף הזה זה בלט בצורה מדהימה. אם יש קבוצה שהייתם מבקשים ממני לשים את הכסף עליה שלא תגיע רחוק בפלייאוף זה הקליבלנד אינדיאנס. שניים משלושת הפיצ'רים הטובים שלהם היו פצועים, ההתקפה שלהם בינונית בלבד, נראה היה שאין להם מה למכור. אבל הדרך שבה פרנקונה ניהל את המשחק – נותן למגישים המחליפים שלו (מה שנקרא, הבולפן) זמן עבודה ארוך יותר ויותר – הרבה מעבר למה שמקובל – הפך את הקבוצה שלו לבלתי פגיעה ברגע שהיא עולה ליתרון. מהצד השני, גם מאדון ידע לנצל את היתרונות של הקבוצה שלו למקסימום והדרך שבה הוא נתן לחבורה של שחקנים מאוד צעירים את הבטחון היא מרשימה. העניין עם בייסבול זה שהוא משוחק יום אחרי יום במשך 130 שנה בצורה מאוד מסוימת ומעטים המאמנים שמוכנים לשנות את הדרך הזאת פשוט כי זה מה שהם מכירים. מאדון ופרנקונה הם בדיוק שני המנג'רים שהיו מוכנים לשנות דברים כי הם לא מקובעים.

– כל זה היה נכון עד המשחק של אתמול. למעשה, זה התחיל יום קודם, במשחק השישי, כשג'ון מאדון העלה את הקלוזר שלו, ארולדיס צ'פמן הקובני, כבר באינינג השביעי ביתרון של חמישה ראנס, וזה כשהוא הגיש כבר יותר משני אינינגים יומיים קודם והיה ברור שהוא יצטרך אותו למחרת. לאלו שלא מכירים את המשחק – רליברים הם פיצ'רים שעולים בדרך כלל לאינינג אחד, מקסימום שניים, ואין להם יכולת להגיש בצורה עקבית יום אחרי יום אחרי יום הרבה אינינגים. הטעות הזאת עלתה למאדון ביוקר כשבאינינג השמיני אתמול צ'פמן עלה לסגור את המשחק ביתרון שלושה ראנס ונתן הומראן משווה פשוט כי נגמר לו הכח.

זאת לא היתה הטעות היחידה של מאדון. הוא שלף את קייל הנדריקס שנראה טוב מאוד (מדובר בפיצ'ר כנראה הטוב בליגה השנה) אחרי פחות מחמישה אינינגים ואחר כך את ג'ון לסטר, שגם הוא נראה מצוין, לטובת צ'פמן. והגרוע מכל? באינינג התשיעי, עם שחקן על בסיס שלישי ואאוט אחד, הוא הורה לבאעז – שחבט להומראן מוקדם יותר באותו משחק – לעשות באנט עם שני סטרייקאאוטס. החלטה פשוט לא מובנת שעלתה לקאבס אולי בראן המנצח.

גם פרנקונה לא יוצא נקי מהמשחק אתמול, רק שאצלו הטעויות היו בדיוק הפוכות. אם מאדון שלף את הפיצ'רים שלו מוקדם מדי, פרנקונה שתמיד הם היו אצלו על רצועה קצרה בפלייאוף, התמהמה פעם אחר פעם ושילם על זה. קורי קלובר, הפיצ'ר הכי טוב בפלייאוף הזה, הגיש את המשחק השני שלו על מנוחה קצרה בסדרה הזאת והיה ברור מתחילת המשחק שהוא גמור. אם במשחק הראשון בסדרה הוא פסל שמונה שחקנים בסטרייקאאוט תוך שלושה אינינגים (שזה סימן לדומיננטיות חזקה) הרי שבמשחק הזה הוא לא הוציא אף אחד בסטרייקאאוט. למרות זאת, פרנקונה התעקש להעלות אותו גם לאינינג החמישי, אחרי שכבר נתן שלושה ראנס, רק כדי לתת הומראן נוסף. אותה תופעה חזרה עם אנדרו מילר, שהיה הרליבר הכי אמין של הקבוצה הזאת כל הפלייאוף אבל כנראה הגיע למשחק השביעי כבר בלי אוויר – ושוב, הוא עלה לאינינג אחד יותר מדי ונתן גם הוא הומראן.

– ואולי זה הדבר הכי יפה לטעמי בבייסבול. איך אמר פעם מישהו על חובטים – אם אתה נכשל בעבודה שלך שני שליש מהפעמים אתה נחשב כשלון טוטאלי, בבייסבול אתה הול אוף פיימר (ממוצע חבטה 33% הוא ממוצע מעולה). ככה כנראה עם מנג'רים. אתה יכול לעשות 100% החלטות לא נכונות – ועדיין לנצח.

– דוגמא מעניינת להחלטה כזאת של מאדון, דרך אגב, היתה להחזיר את צ'פמן לאינינג התשיעי, אחרי שזה כבר נתן שלושה ראנס באינינג השמיני ונראה גמור לגמרי. כמובן, אצל צ'פמן גמור זה אומר שהוא זורק את הפאסט בול שלו "רק" ב-97 מייל לשעה במקום ב-101, אבל זה היה מספיק כדי שהחובטים של קליבלנד ינצלו אותו. איכשהו, בציפורניים, צ'פמן, תוך שימוש בסליידר שלו (סוג זריקה שבה הכדור בורח מהחובט) הצליח לצאת מהאינינג ובזכות הראנס בעשירי גם לזכות בניצחון היוקרתי. אם צ'פמן היה סופג פה את הראן המפסיד, מאדון היום היה נצלב בכל מקום על ההחלטה הזאת. בייסבול.

– בחורף האחרון כתבתי טור שלם על ג'ייסון הייוארד, שחקנה של הקאבס, שחתם השנה אצלה למרות שמדובר בחובט מאוד בינוני (ואני נדיב פה) על חוזה עתק של 180 מיליון דולר פשוט כי הוא שחקן הגנה מעולה. במשחק אתמול, בדיוק כמו כל הסדרה עצמה, היווארד היה חלש מאוד. נראה היה שמדובר בהחלטה לא ממש חכמה של תיאו אפשטיין (גם עליו עוד שניה). ואז, הגיע הגשם והמשחק הופסק ל-17 דקות באינינג העשירי. הקאבס היו אז על הקרשים, רק שג'ייסון היווארד כינס את כל החברים שלו, הרביץ בהם תורה – והם יצאו לאינינג הזה וניצחו את המשחק. האם נאום המוטיבציה של היווארד הוא זה שניצח להם את המשחק? לא יודע. אבל באותה שניה, היווארד קנה את עולמו.

– הזכרתי פה את דיוויד רוס, הקאצ'ר המחליף של הקאבס. רוס הוא סיפור מאוד מעניין – מדובר בקאצ'ר מחליף, שלא חובט מי יודע מה, והסיבה היחידה שהוא ברוסטר של הקאבס זה כי ג'ון לסטר המגיש מאוד אוהב אותו. אז רוס בן ה-39 חתם בקאבס, הוא משחק פעם בחמישה ימים כאשר לסטר מגיש – ובסך הכל נהנה מהחיים. השנה הוא הודיע על עונת פרישה אבל הוא לא שחקן מספיק חשוב כדי שמישהו יחגוג את זה כמו שעשו עם דיוויד אורטיז, למשל, בכל איצטדיון שהוא הגיע אליו. אתמול, רוס לא היה בליינאפ כי לסטר לא הגיש, אבל באינינג החמישי לסטר נכנס למשחק ואיתו נכנס רוס למה שבודאות היה המשחק האחרון שלו בקריירה. ואז, כשהוא עלה לחבוט – הוא חבט להומראן. כשאני אמות, אני רוצה למות כמו דיוויד רוס, במשחק שבע של הוורלד סירייס, עם הומראן, כשאתה שובר קללה של 108 שנים (למי שזה הזכיר איזה נאום של טיריון ממשחקי הכס, טוב – זה רק בדימיון שלכם).

– אי אפשר בלי לדבר על תיאו אפשטיין. בשלב הזה, אם קצת קראת פה ושם, אתה כבר יודע מיהו. המנהל שבא לרד סוקס ושבר שם את קללת הבמבינו ואז בא לשיקגו קאבס ועשה את אותו דבר לקללת התיש (עכשיו שהיא מתה, הגיע הזמן שיתקנו את זה. בילי-גואט זה לא העז בילי, זה פשוט איך שאומרים תיש באנגלית). תיאו הוא לא הול אוף פיימר – הוא כזה שצריכים לבנות קומה שלמה בשבילו. לפעמים אני חושב שזה פשוט לא הוגן שלבן אדם אחד יש כל כך הרבה. האיש, בעקרון, לא צריך לשלם על בירה יותר בחיים שלו. והוא גם נראה מעולה, התחנך באוניברסיטת אייבי ליג, בעל החוזה הכי גדול למנהל בבייסבול ובכלל מגיע מהמשפחה שכתבה את התסריט לקזבלנקה. הא, והוא חבר טוב של אדי וודר. תגידו לי, הוא לא יכול לפזר את העושר קצת אצל אחרים?

מה שיפה באמת אצל תיאו, זאת העובדה שהוא עשה עבודה שונה לחלוטין בקאבס מאשר ברד סוקס. כשהוא הגיע לרד סוקס ב-2002 (אחרי שבילי בין המפורסם, כידוע, דחה את ההצעה של הבעלים שלהם) הקבוצה היתה מלאה באול סטארים וכל מה שהוא היה צריך זה להביא עוד כמה שחקנים כדי להפוך אותם לקבוצה אלופה. גם המזל שיחק לו מאוד כשאלכס רודריגז, איתו הם כבר סגרו על טרייד, לא הגיע בסוף כי איגוד השחקנים פסל את הטרייד (לא נכנס לזה). איירוד נחשב עד היום לסמל של הכשלון של היאנקיז של שנות ה-2000 (למרות שעזר להביא אליפות ב-2009) ואחר כך גם לפנים של הסטרואידים בבייסבול, בעוד שתיאו הביא את קורט שילינג ולקח אליפות.

בקאבס, לעומת זאת, הוא הגיע לקבוצה שבורה. קבוצה שהיתה מלאה בחוזים מנופחים, חוות מרוקנות משחקנים צעירים ומבטיחים ובאופן כללי – בלי עתיד. יש מנהלים שהיו מנסים לקנות פה את האליפות ומחתימים שחקנים עם שמות גדולים על חוזים מפוצצים אבל תיאו הבין שבבייסבול שחקן, שניים, אפילו שלושה גדולים לא יביאו אותך רחוק. אתה צריך לבנות תשתית אמיתית. וזה מה שהוא עשה. הוא היה מוכן לשלוש שנים גרועות, באחת מהן הקאבס הפסידו אפילו 100 משחקים, מכר את השחקנים הותיקים בשביל צעירים, החתים פה ושם שחקנים על חוזים גדולים כשהקבוצה היתה בשלה ואז הביא את ג'ון מאדון שיסגור עניין. העובדה שאוהדי הקאבס מורגלים בהפסדים עזרה לו לעשות משהו שבמקומות כמו בוסטון ובטח ניו יורק לא היו מוכנים לו. מדובר פשוט באחת מעבודות הניהול הגדולות בהיסטוריה של הבייסבול.

– בלי ששמתי לב, כתבתי כבר כמעט 2,000 מילה על בייסבול ועוד לא יצא לי לכתוב על מלא דברים. על ביל מארי ואדי וודר, האוהדים השרופים. על לי אליה, המנג'ר של הקבוצה בשנות השמונים שנתן את אחד הנאומים המפורסמים בתולדות המשחק (אתם יכולים לשמוע אותו פה למטה). מבחינתי, החודש הזה, שאיכשהו יצא לי לבלות בארה"ב, היה מהגדולים שהיו לי. כל ערב משחק בייסבול ובסוף הדבר המונומטלי הזה אתמול. מה אני אמור לעשות עכשיו עם עצמי – לדבר עם האשה? לשחק עם הילדים?

במידה רבה, בייסבול זה בדיוק החיים. משחקים אותו כל יום, חלק גדול מהזמן לא קורה בו כלום, אבל כשהוא מלהיב – זה הדבר הכי מדהים שיש.

ובכל זאת, יש משהו טיפה עצוב ביום הזה. יום שאחריו אין יותר קללות בבייסבול. אוהדי הקאבס, אחרי שיגמרו לחגוג, יהיו פתאום "סתם" אוהדים. אם הקאבס, שכרגע נראים בנויים לעוד כמה ריצות לאליפות, יזכו בעוד איזה אליפות או שתיים, יש בהחלט סיכוי שהם יהפכו למאוסים על מרבית אוהדי הבייסבול, כמו שקרה לאוהדי הרד סוקס. אין דבר רומנטי בספורט יותר מאשר אוהדים מעונים. אפילו אוהדי קליבלנד לא באמת מעונים עכשיו שלברון גאל אותם. מצד שני, אני בטוח שכל אוהד קאבס יקח את השמחה של אתמול על פני הרומנטיקה.

עכשיו תורך, ליברפול. תחתימו את תיאו, מצדי.

 

משחק לדורות
מחשבות של תומך קאבס בעקבות היום המרגש מכולם וגם חידון (מספר 526) על בחורי ריגלי האמיצים

58 Comments

ניינר/ווריור 3 בנובמבר 2016

נהדר!

the bird 3 בנובמבר 2016

גדול!

shohat 3 בנובמבר 2016

פוסט ממש מעולה לסיכום פלייאוף מעולה.

ב"פ 3 בנובמבר 2016

אם לוקחים את הלוזריות לתוך המשוואה ואת הסיפור עם הקללה- אז זו כנראה באמת הסדרה הגדולה ביותר. אבל אם משקללים את האיכות אובראול, אני עדיין חושב ש2001 לוקח

גור אילני 3 בנובמבר 2016

ואוו, אני ממש שונא בייסבול (גרתי בבוסטון בזמן האליפות ההיא… אני בזבוז מקום) והפוסט הזה היה ממש מעניין וכתוב נהדר!

urlacher 6 בנובמבר 2016

לגמרי

Amir A 3 בנובמבר 2016

מה שכן, אגדות כאלו כמו הסיפור של הקאבס כבר לא יהיו. סיפורים כאלו התפתחו בעולם אחר לגמרי מהעולם כיום.

קלבדוס 3 בנובמבר 2016

סיכום מצוין, תודה.

העניין היחיד המבאס כאן, וזו כבר תופעה שחורגת מספורט, הוא התגייסות כל העדר לטובת הפייבוריט המובהק, האוברדוג ההיסטרי, אמריקה נגד האינדיאנים. אין יותר מקום לסיפורי סינדרלה, פציעות, כנגד כל הסיכויים – אמריקה הפכה את הזכיה של שיקאגו קאבס (שיקאגו, העיר של אובמה, זו שהילארי אוהדת, כן), לפרויקט פטריוטי מן המעלה הראשונה, עם סיקור תקשורתי היסטרי. לא רחוק מההתגייסות לטובת גולדן סטייט בעונה שעברה/ "הקבוצה של המדינה". כי הסדר צריך להיעשות.

red sox 3 בנובמבר 2016

אם היית מעתיק את הפליי-ביי-פליי של המשחק ומגיש אותו כפוסט סיכום, זה היה חומר לפוליצר. פשוט טי אפשר לכתוב משחק בייסבול יותר טוב מזה. וזה עוד לפני ההקשרים ההיסטוריים והאחרים.

סתם, פוסט מעולה.
לגבי תיאו אפשטיין והעבודה שלו בבוסטון – הוא לא רק הגיע לקבוצה עמוסת אולסטארס ועשה פיין טיונינג. הוא שלח את נסיך העיר נומאר ומשם התחיל לבנות עם קווין מילאר והיתר.
מידאס. פשוט קוסם.

אריאל גרייזס 3 בנובמבר 2016

אם היית כותב את הפליי ביי פליי כחומר לסרט לפני היו פוסלים אותו כי הוא לא מציאותי..

austaldo 4 בנובמבר 2016

היו מאשרים אותו בתור סרט פנטזיה או גיבורי על :)

אמיתי 3 בנובמבר 2016

מעולה. סגר לי מלא פינות שלא הבנתי במשחק בבוקר..
וכן זה היה מרגש לראות את זה גם בלי להבין ולאהוב
הכל. ספורט (אחרי הכל..)

דורון ט 3 בנובמבר 2016

פוסט שהתעלה לרמת המשחק. תודה. חשבתי על אפשטיין הזה וכל מתנות האל שלו (איזה תמונות אמריקאיות עם הבן שלו פנתיאון..). פתאום שמתי לב שהוא קצת מקריח (ושמחתי, נו… גם אצלו לא הכל ממש מושלם).

Amir A 3 בנובמבר 2016

לא ראית את הסקר האחרון של Superdrug (על פי פוסט בטמקא) שמצא כי 54% מהנשים האמריקאיות חושבות שקרחת זה סקסי? זה בגלל תיאו.

Kirma der faux 3 בנובמבר 2016

הבן שלי כבר לא מופתא להתעורר מוקדם ולמצוא את האבא המוזר שלו רואה כדורסל או פוטבול ולהצטרף להתכרבלות מול המחשב ולבחור קבוצה (הוא ידע להיות בעד הסוסים נגד הפנתרים למשל). היום הוא הסתכל קצת ושאל למה הם לא זזים?
הסברתי לו שזה זורק, ואז זה שממולו חובט ומנסה לרוץ מסביב למגרש. הוא הנהן ושאל שוב, אבל למה לא קורה שום דבר?
ואז אמרתי לו, אתה רואה את הקטנצ'יק הרזה? הוא צריך לשבור קללה של יותר ממאה שנה. כל הפעמים שהוא זורק וההוא שממולו מסתכל על הכדור הוא בעצם מתקרב לנצח את הקללה.

cookie-monster 3 בנובמבר 2016

גדול

שי 3 בנובמבר 2016

מצויין. תודה.

נץים 3 בנובמבר 2016

מעולה!

דורפן 3 בנובמבר 2016

קודם כל אתה מגזים. למעשה שמונה אנשים היו בני יותר משש באליפות האחרונה של הקאבס. כולן נשים ולא אמריקאיות (אבל שלוש מהן הן יפניות אז אולי הן שמעו על הקאבז)

לפני שהחל הקטע האפי במשחק היה קטע אחד שתפס אותי. בראיינט מול מילר במצב של שני אאוטס. הוא חבט פאול בול אחרי פאול בול עד שסחט את ההליכה – ואז רץ שלושה בסיסים על חבטת סינגל כדי להביא את הראן ל-1-5 על הטעות של האאוטפילדר שעליה כתבת. ראן שהוא כולו Hussle ושזה מגיע ממי שמוביל את הליגה בהום ראנס אז לקאבס יש דרק ג׳יטר מודרני.

אריאל גרייזס 3 בנובמבר 2016

אני חולה על בראיינט. אתה מבלבל בין שני מהלכים, דרך אגב. שניהם מהלכי האסל אדירים. באינינג השלישי הוא נכנס הביתה בסקרייפס פליי מבסיס שלישי שהאאוטפילדר לא האמין שהוא יעשה ומסר טיפה גבוה מדי. בנוסף, היתה הריצה הביתה מול מילר שבה הוא בעצם נכנס הביתה מראשון על מה שהיה סינגל למעשה. שחקן מדהים. הדבר היחיד שיש לי בעיה איתו זה שהוא הרבה יותר מדי יפה מכדי להיות שחקן כזה טוב..

דורפן 4 בנובמבר 2016

אז אני מדבר על השניה – ואם אין טעות של האאוטפילדר זה עוד יותר מרשים

דיזידין 3 בנובמבר 2016

אז אתם מאמני כדורסל, ויש לכם בקבוצה את מייקל או איזאה או מג׳יק או לברון.
הם בשיא הכושר, משחקים נפלא, אבל מעשה שטן, הם יכולים לשחק רק 28 דקות רצוף, וזהו.
מה אתם עושים? פותחים איתם? מכניסים אותם 28 דקות לסיום?

אז הפיצ׳רים שמרוויחים 200 מיליון דולר, לא רק שהם משחקים רק כל משחק חמישי,
גם במשחק הזה הם משחקים רק חצי משחק. הם לא יכולים יותר, הכוסיות (סליחה סליחה סליחה).
ולא רק שהם משחקים כל כך מעט, הם משחקים רק במחצית הראשונה.
כוכבי העל האלה לא יודעים בכלל מה זה קלאצ׳, לא מכירים לחץ של סיום משחק.
הגיוני??

אורן השני 3 בנובמבר 2016

לא מסכים. פיצ'ר פותח יכול גם להגיש את כל המשחק (וכוכב כמו באמגארנר בSF יכול לסגור משחק 7 בWS על יום-יומיים מנוחה, או קרשואו במשחק 5 בNLDS). אתה לא יכול להרשות לעצמך לשמור אותו לסוף וזה גם לא הגיוני.

דיזידין 3 בנובמבר 2016

בפלייאוף הם מעיזים קצת יותר.
אבל עדיין, קומפליט גיים זה דבר נדיר למדי, ועונה שלמה, 160 משחקים, הפיצ׳רים האלה לא מתמודדים עם המתח והלחץ והדרמה של סיום משחק.

אריאל גרייזס 3 בנובמבר 2016

זה ממש לא קשור להתמודדות עם מתח ולחץ ודרמה, נו באמת. זה קשור לזה שהם מתעייפים עם הזמן ובעיקר לזה שככל שהליינאפ רואה אותם יותר פעמים ככה הם יותר פגיעים. יש סטטיסטיקה שלמה בנושא הזה שמשנה לגמרי את הדרך שבה משחקים בייסבול. זאת הסיבה שקנזס סיטי זכתה שנה שעברה – היא הגבילה את הפותחים שלה לפעמיים מול הליינאפ (הצניחה בביצועים של הפיצ'רים מגיעה בפעם השלישית מול הליינאפ) והשתמשה הרבה ברליברים מצוינים.
דווקא יש מתדולוגיה שלמה שמדברת על להתחיל את המשחק עם הרליברים שלך וללכת לפותח שלך באינינג הרביעי נניח כדי שהוא יהיה על המאונד באינינג האחרון. אבל בייסבול הוא משחק שמרן ויקח זמן עד שיכנס אם בכלל. כי הבעיה פה היא פשוט שאתה לא יודע כמה אינינגים יכול הפיצ'ר לתת לך כשהוא מתחיל פתיחה. אולי יתן לך חמש, אולי תשע. ואם הוא שווה תשע, למה לבזבז שלושה אינינגים שלו על זה.
בקיצור, בייסבול משחק שונה. משחק מושלם בבייסבול הוא משחק שלא קורה בו כלום. ככה זה

דיזידין 3 בנובמבר 2016

א. זה לא קשור ללחץ ומתח, אבל זו התוצאה. יש לך את סטף קרי, והוא לא משחק אף פעם הרבע הרביעי.
ב. בטח שיש סטטיסטיקה תומכת. ללכת כעיוור אחריה זה בדיוק כמו לבוא עם חילופיפ מהבית במקום להתאים אותם למצב במשחק ולכושר של השחקנים.
ג. כשאקנה את הקרדינלז, הריליברים יפתחו והאסים יסגרו.

אורן השני 3 בנובמבר 2016

ומתי תכניס אותם?

דיזידין 4 בנובמבר 2016

בדיוק קראתי הצעה בכיוון, שלוקחת בחשבון את ה- times through the order penalties, יענו העובדה שהאפקטיביות של הפיצ׳ר יורדת כל פעם נוספת שהוא פוגש את אותו חובט.
הברנש הציע שהסט אפ מן הכי טוב יזרוק לארבעה הראשונים בליינאפ, ואז ייכנס הפיציר הפותח.
אצלי בקבוצה הוא יזרוק קצת יותר.

http://www.beyondtheboxscore.com/2013/11/26/5144934/openers-bullpen-usage-closers-setup-men-weird-baseball-all-the-luke-hochevar

אורן השני 4 בנובמבר 2016

ואיך תדע באיזה משחק להשתמש ברליבר טוב ובאיזה בגרוע? ומתי בקלוזר?

דיזידין 4 בנובמבר 2016

ואיך יודעים היום?
אעסיק מאמן טוב

אורן השני 4 בנובמבר 2016

היום זה לפי מס' האינינגס שהפותח סחב/ נשארו לבולפן, היתרון / פיגור בתוצאה וגודלם, יש החלפות לפינץ' היט לפי התוצאה לקראת הסיום, כל הדברים האלה אתה לא יכול לדעת מראש (וכל הנ"ל זה רק על קצה המזלג, יש מעבר אבל לא נכנסתי לפרטים)

דיזידין 4 בנובמבר 2016

לשיטתו של אריאל, הפיציר הפותח עובר את הליינאפ פעמיים ויוצא.
לא סופרים לו אינינגס או מספר זריקות.

אבל אני לא רואה את הבעייה.
יש פיצ׳ר שפותח, אח״כ האס, ומכאן ממשיכים כמו היום.
(ואפשר להצמיד לכל שני אסים פותח אחד – ורצוי שייצא רצף של שמאלי וימני כדי להקשות על בחירת ההרכב של
היריבה).

אורן השני 4 בנובמבר 2016

אז ההרכב של היריבה ישתנה בהתאם. לא רואה שום רווח בזה, רק הפסד מחוסר הידיעה של התוצאה. ואתה רצית משהו יותר קיצוני (שהאס יהיה בסוף המשחק). עכשיו נכנסתי לכתבה, יש שם בתגובות (לקראת הסוף בעיקר) בדיוק מה שאני אומר, ולא נראה שיש דרך לסתור את זה.

הדבר היחיד שיכול לשפר את הקיים זה תמיד להוציא את הפותח אחרי שני סבבים ולעבור לבולפן (שיהיה שמאלי במקום ימני אם תרצה), או לפעול כמו בכתבה בהפתעה פעם בכמה משחקים או במשחק קריטי בפלייאוף.

דיזידין 4 בנובמבר 2016

כדי להביא את האייס בסוף, או בכלל כדי לגבש אסטרטגיית שימוש בפיצ׳רים שאני יכול לעמוד מאחוריה, אני צריך להבין למה הפיצ׳רים זורקים פחות מפעם ומה הגבול הפיזי שלהם – ואני לא.

למשל, לאור ה-times through the order penalties , אני לא מבין איך פעם פיצ׳רים היו משיגים יותר נצחונות למרות שהם זרקו קומפליט גיימס ולא יצאו מוקדם (ברוטציה דומה של חמישה ימים).

בקיצר, אני באמת אזדקק למאמן טוב …

אריאל גרייזס 4 בנובמבר 2016

אני חושב שיש לך הרבה תובנות על משהו שאתה אומר שאתה לא ממש מכיר.
כל האנלוגיה שלך מלכתחילה היא בעייתית כי בכדורסל יש חילופים חופשי ובבייסבול שחקן נשאר בחוץ מרגע שיוצא. אז כדורגל, למשל, זאת אנלוגיה טובה יותר. ומכיוון שמדברים על פיצ'ר שהדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה למנוע נקודות מהיריב ולא לשים אותם אז מקסימום אפשר להשוות אותו לשוער.
יש לך שחקן שיכול לתת לך מספר מוגבל של דקות אבל אתה לא יודע בדיוק למה. אם תשמור אותו לאינינג השלישי והוא נכנס במצב של פיגור חמש ראנס – לא עשית כלום. הוא לא יכול לעזור לך לצמצם את הפער, מקסימום לשמור עליו. אם יש לך שוער בכדורגל שיכול לתת לך בין מחצית לשבעים דקות – אתה תחכה למחצית או לדקה שלושים להכניס אותו אחרי שהשוער השני שלך ספג כבר שני שערים? ברור שלא. תיתן לו לפתוח מהתחלה ויחזיק כמה שיחזיק.
העובדה שלפיצ'רים יותר קשה בפעם השלישית מול הליינאפ זה לא אומר שאתה רוצה שהם יגישו לך 18 חובטים וזהו. יש טובים יותר ופחות. החיים בבייסבול די מורכבים.

Yavor 4 בנובמבר 2016

לא רק זה, אלא שבניגוד לכדורסל אין כאן הגבלת זמן, ואינינג יכול להיות קצר מאוד או ארוך מאוד.
הייתי משווה את זה למשחק טניס היפותטי שבו יש לך כמה שחקנים, אבל לאיש מהם אין כוח לשחק משחק שלם (דמיין לעצמך משחק של הטוב מ 15 מערכות). אם היית נבחרת סרביה, לא היית מתחיל עם נובאק ומשחק איתו עד שהוא מתעייף? לטעמי זה נו בריינר

דיזידין 4 בנובמבר 2016

כשאני אומר שצריך להשאיר את הפיצ׳ר עד שיתעייף, עונים לי שבגלל הTTOP   יש להוציא אותו בכל מקרה אחרי שני סיבובי ליינאפ.
וכשאני אומר שיש להוציא אותו אחרי שני סיבובים, עונים לי שכמו ג׳וקוביץ כדאי לפתוח איתו ולהשאיר אותו עד שיתעייף….

Yavor 4 בנובמבר 2016

זה הסיפור הקלאסי של "האוהדים של X צעקו/שרו שירים גזעניים" – ואז אם אתה גם אוהד אתה נכנס לאותו מאגר לא מחמיא. או כשפוליטיקאי אומר "הציבור/הקהל מעוניין שנעשה Y" – כי מישהו צעק לו או שלח לו מייל. ומי שרצה אחרת פשוט לא נחשב.

בקיצור – תבחר במי אתה נכנס והשני כבר ירוויח…

cookie-monster 3 בנובמבר 2016

נהנתי לקרוא

ניסיתי להקשיב לנאום אבל כל מילה שניה היא קללה וזה קצת מסיח את דעתי ממה שהוא רוטן עליו אז אז נראה לי שעדיף לי היה לקרוא תמליל

ומי זה בילי?

אריאל גרייזס 3 בנובמבר 2016

זה בדיוק הקטע, שכל מילה שניה היא קללה. זה לא בדיוק נאום, זה מה שהוא אמר באיזה מסיבת עיתונאים אחרי עוד משחק גרוע של הקבוצה הזאת, משהו שנכנס לפנתיאון.
ראיתי סטטיסטיקה היום שהקאבס בין 45 ל-84 בכלל לא היו בפלייאוף אפילו פעם אחת. זה לא כל כך שהיתה עליהם קללה כמו שהם היו קבוצה מחורבנת (בניגוד לרד סוקס, שהצליחו להפסיד אליפויות במשחקים מכריעים לא מעט פעמים, ב-48, 67, 75 ו-86, בנוסף ל-2003). לי אליה היה שם בשיא התקופה המחורבנת. אנשים היו מגיעים ליציעים כדי לשתות בירה (טוב, זה לא שונה גם היום) ולקלל.

cookie-monster 4 בנובמבר 2016

אוקי זה שם את הנאום בהקשר הנכון.
זה שהררד סוקס הפסידו משחקים מכריעים ידעתי כי משום מה הרבה יותר פרטים מהקללה שלהם נכנסו לי לתודעה מפה ומשם.

דורפן 4 בנובמבר 2016

מישהו כתב פעם טור על הקאבס בכותרת הנפלאה

The curse of bad management and a lousy bullpen

אורן השני 3 בנובמבר 2016

הרייטינג של המשחק היה מטורף. כמו שרשמו ביאהו, הבייסבול בארה"ב עדיין חי ובועט.

cookie-monster 4 בנובמבר 2016

מה היה הרייטינג?

אורן השני 4 בנובמבר 2016

25.2% מבין הטלויזיות הדלוקות בארה"ב (40.8 מיליון צופים), הכי הרבה מאז 1991. בשיקגו 71% ובקליבלנד 69%, שניהם שיא חדש לרייטינג מקומי

אריאל גרייזס 4 בנובמבר 2016

הנקודה המעניינת לטעמי – רייטינג הרבה יותר גבוה (25 אחוז לעומת 18) מעשר משחק שבע בגמר ה-nba. וגם המשחק הזה כידוע היה עם לא מעט קווי עלילה גדולים – הקבוצה עם המאזן הטוב בהיסטוריה, הקללה של קליבלנד, חזרה מ-3-1 וכו. ועדיין לא מתקרב לבייסבול. אף אחד מהם לא מתקרב לרייטינג של הסופרבול כמובן, אבל זה לא משנה. השמועות על מותו של הבייסבול כנראה היו מוקדמות מדי

אורן השני 4 בנובמבר 2016

אני חושב שהפלייאוף הרבה יותר מעניין בבייסבול (לדעתי) כי הוא הרבה פחות צפוי מבNBA ובNHL ואפילו NFL. ואני בקושי עוקב אחר העונה הרגילה חוץ מלבדוק כמה הדודג'רס יצאו בלילה.

אריאל גרייזס 4 בנובמבר 2016

לגמרי בלתי צפוי. הבוקר ראיתי שב-20 השנים האחרונות הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה זכתה באליפות בדיוק שלוש פעמים (כולל הקאבס של השנה). אני משוכנע שבכדורסל האחוז הרבה יותר גבוה, אולי אפילו בפוטבול, שם אין סדרות בכלל.

אורן השני 4 בנובמבר 2016

וכחלק מזה גם לביתיות אין שום משמעות וכל קאמבק אפשרי. יש גם הרבה מחשבה וטקטיקה של מאמנים בקביעת ושימוש בפיצ'רים ומתגלים גיבורים שהיו אלמוניים בין החובטים.

Dr. van nordstrand 4 בנובמבר 2016

מרגש מאוד, הפוסט והאותנטיות שלך אפילו יותר ממה שזה בפועל ( בעיני ).
היינו לפני המשחק בחתונה עם הרבה אנשים משיקאגו שאפשר לומר כל ה'קריירה' דיברו על הקטע הזה עם הקאבס ועונת 69…
אני מבטיח שאף אחד לא התרגש עם האאוט האחרון והאליפות הראשונה במאה כמו ששרו את אם אשכחך בפעם המאה כבר ב'עוד' חופה בארץ.
לך תרחם על משוגעים מאמריקה שחולמים באנגלית והילדים שלהם זוכים להגשים דברים הרבה הרבה יותר חשובים.
ברגע האמת- כל אחד יודע לאיפה הוא שייך ומה ניתן לשייך לדברים הקרובים ביותר לליבך לבין מס שפתיים.

אלעד טורונטו 4 בנובמבר 2016

הבאנט היה עם 2 אאוטס לא?

אריאל גרייזס 4 בנובמבר 2016

אאוט אחד, הוא עשה את האאוט השני. קוראים לניסיון כזה סואיסד סקוויז אבל אתה עושה אותו עם פחות משני סטרייקס כי באנט פאול (בניגוד לפאול אחר) הוא סטרייק שלישי.

דיזידין 4 בנובמבר 2016

סקוויז, בלי סואיסייד.
סואיסייד זה כשהשחקן בבסיס השלישי (הייוורד במקרה שלנו) ״מתאבד״ ומנסה לגנוב את הום בייס במקביל לבאנט.

אריאל גרייזס 4 בנובמבר 2016

א. זאת לא גניבה
ב. אין לי מושג האמת מה הם ניסו להשיג במהלך הזה. היה להם שחקן על שלישי וזהו, הוא חשב שהוא יגיע לראשון על הבאנט? ההנחה שלי היתה שהוא ניסה להכניס את הרץ הביתה לכן קראתי לזה סואסייד סקוויז

דיזידין 4 בנובמבר 2016

כן, אירוע נדיר.
לא מצפיםי שהוא יגיע לבסיס הראשון אלא שיכניס את הייוורד שבבסיס השלישי הביתה.
ולהייוורד יש שתי אפשרויות:
להתחיל לרוץ אחרי הבאנט (סקוויז)
או לרוץ לפני שהכדור יוצא מהיד של הפיצ׳ר. זה בעצם לנסות לגנוב את הבית, וזו התאבדות כי עוד לא ברור שהבאנט בכלל הצליח (סואיסייד סקוויז)

דיזידין 4 בנובמבר 2016

הנה סואיסייד סקוויז מושלם
https://www.youtube.com/watch?v=S3Qm2paQE88

עומרי (ירוק) 4 בנובמבר 2016

מעולה אריאל, תודה.
באמת לא יאומן – אני שונא בייסבול ואף פעם לא רואה. אבל אשכרה ישבתי מול הטלויזיה וראיתי את כל החצי השני (זה היה 6 שעות לדעתי, לא?) במתח ובהתרגשות. פשוט משחק פסיכי. כ"כ מסכים איתך לגבי הרחמים על אנשים שלא אוהבים ספורט…

השכנים בדירה לידינו הם זוג צעיר אוהדי הקאבס. בהפסקת הגשם חשבתי לעצמי שהם פשוט מסכנים עכשיו. בתור אוהד הייתי פשוט משתגע.

הארכיון 4 בנובמבר 2016

קמתי אינינג 7, ב5 בבוקר.
התוצאה 6:3 לקאבס בפלאפון. שאלתי את עצמי שווה להפסיד שעת שינה בשביל משחק גמור?
ואז אמרתי לעצמי בכל מקרה תהיה כאן היסטוריה וראבאק- זה הקאבס. הם יחריבו לעצמם את היתרון.
האינינג ה7 קליבלנד לא היו באיזור ואז צ'אפמן…
משחק פסיכי…

Comments closed