בסוף השבוע האחרון יצא לי לדבר עם שני אוהדי ג'איינטס נחמדים. את אחד מהם אתם בטח מכירים, הוא כותב פה בלוג שבו הוא מפנטז על כל מיני זכיות של הקבוצה שלו באליפות. לשניהם אמרתי שאני קצת מקנא בהם. לא הייתי מתחלף איתם, אבל כן קצת מקנא. כי יש משהו כיפי במיוחד כשהקבוצה שלך מגיעה לפלייאוף אחרי שנים שהיא לא היתה שם. זאת הרגשה שונה לגמרי מאשר להגיע לפלייאוף כל שנה. קצת כמו להיות אוהד ליברפול מול להיות אוהד יונייטד בתקופה של פרגוסון. מבחינתם, הפלייאוף הוא משהו מיוחד שהם עבדו קשה כדי להגיע אליו. לנו? הפלייאוף הוא העונה הסדירה. כל עונה מתחילה בכך שאנחנו יודעים שנגיע לפלייאוף אלא אם יקרה משהו מאוד חריג ולכן סופרבול הוא הציפייה היחידה שלנו. כל דבר פחות מזה הוא כשלון, אין דרך אחרת להסתכל על זה.

לכן כשבאים לסכם עונה של הפטס זה קצת קשה כי בעצם העונה רק התחילה. ועדיין, אם יש משהו שלמדנו בשנים האחרונות זה שלעונה הסדירה יש הרבה מאוד משמעות לקראת הפלייאוף. אני לא זוכר כמעט מקרים שהפטס הגיעו אחרי סיום עונה חלש והצליחו בפלייאוף ולהיפך – תמיד כשהם רצו לסופרבול זה היה עם עונה סדירה טובה.

ומהבחינה הזאת בהחלט אפשר להיות מרוצים. לא רק המשחק היום שבו ראינו קבוצה שיודעת בדיוק מה היא רוצה אלא בכלל כל המשחקים האחרונים אנחנו רואים קבוצה מאוד מגובשת משני צידי הכדור. יותר מזה, ראינו את הקבוצה אומרת במפורש שהם שמים את הדוושה עד הסוף כל הזמן, בניגוד לסוף עונה קודמת שהם הרשו לעצמם להוריד את הרגל מדוושת הגז במשחקים האחרונים ושילמו על זה (כאילו צריך לעבור את זה כדי להבין את זה). חשוב מאוד להגיע לפלייאוף במומנטום ולמרות שיש לנו שבוע חופש, עדיין המומנטום שלנו טוב מאוד ואפשר לראות שהשחקנים נעולים ומפוקסים, כמעט יותר מדי (ע"ע אדלמן מתחיל לריב עם המגנים של מיאמי).

new-england-patriots-vs-miami-dolphins-prediction-preview-pick-to-win

כשאני מנסה לנתח את העונה, אני חושב שיש שני אירועים במהלכה שבהחלט אפשר לדבר עליהם כעל קריטיים למהלך שלה. שניהם קרו בערך באותו זמן אז קשה להגיד בדיוק מי השפיע יותר. הראשון היה הטרייד של ג'ימי קולינס שהפתיע את כולנו ונראה על פניו איום ונורא, השני היה הפציעה של גרונק שנראתה עוד יותר גרוע.

בדיעבד, שני האירועים האלו שינו את הדרך שבה הקבוצה נראית. האם הייתי רוצה שגרונק לא ייפצע? ברור. האם הייתי רוצה שג'ימי קולינס עוד יהיה איתנו? מי לא רוצה שחקן כל כך אתלטי? אבל קשה שלא לראות את האימפקט המיידי שלהם.

לקח אמנם משחק-שניים להגנה לעכל את זה אבל מאז הטרייד של קולינס אנחנו רואים הגנה אחרת לגמרי. זה לא כל כך ששחקנים בה התחילו להתעלות כמו שאנחנו רואים אותם עושים את הדבר הזה שבליצ'ק מטיף לו כל הזמן – "עשו את העבודה שלכם". פשוט כל אחד עושה את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר. לא מפספסים תיקולים, שומרים טוב, לא נותנים לק"ב לברוח, לא עושים עבירות מטופשות. כל הדברים שלא ראינו בחצי הראשון של העונה. וכשעושים הכל כמו שצריך אז גם שאר הדברים מתחילים לקרות – פתאום חוטפים כדורים או כופים פאמבלים, למשל. פתאום מצליחים לייצר לחץ על הק"ב. אמרתי כבר – זאת לא הגנה מושלמת, אפילו היום ראינו אותם נותנים למאט מור הרבה יותר מדי זמן לעשות את מה שהוא צריך. עדיין, אם הם ימשיכו באותה צורה – הם אמורים להספיק.

לגבי הפציעה של גרונק אני קצת פחות החלטי אבל אני חושב שגם פה בדיעבד זה עזר לקבוצה. זה גיבש את ההתקפה שעד אותו רגע לא ידעה בדיוק מי היא. אין אוהד שלא ירצה שחקן כמו גרונק בקבוצה שלו, אין ספק, אבל העובדה שמרטלוס בנט נמצא שם במקומו הפחיתה מאוד את האימפקט של הפציעה שלו ומה שיותר חשוב – נגמר שלב הניסויים. איך אומרים בכדורגל – פתאום נהייתה היררכיה. וזה עבד. כמובן, הפלייאוף הוא סיפור אחר. בפלייאוף, אתה חייב את הכלים האלו שההגנה מתקשה להתמודד איתם וגרונק הוא כמובן הכלי האולטימטיבי, בטח ברד זון. אבל נראה לי – במיוחד אחרי שפלויד הצטרף (אלוהים יודע איך אף קבוצה לא הרימה אותו. יכול להיות לגמרי האקס פקטור בריצת אליפות של הפטס. ואיזה בלוק היום בט"ד של אדלמן) שלהתקפה של הפטס יש מספיק כלים כדי להגיע לסופרבול. נוסיף לזה את הביתיות עד הסוף ונאחל בהצלחה לכל מי שצריך להגיע לפוקסבורו.

010117patsms13

אני רוצה להוסיף מילה על מס' 12. כבר אמרתי שלדעתי הוא לא ה-MVP העונה. יש את אארון רוג'רס שסוחב את גרין ביי על הגב שלו וגם על מאט ראיין שנותן את המספרים הכי טובים בליגה דיברתי שבוע שעבר וכנראה היה לוקח אם היה לו שם כמו של שני הקודמים.

אבל זה שיש שחקנים שהגיע להם יותר לא אומר שאפשר להתעלם ממה שהוא עשה העונה. 28 ט"ד לעומת שני אינטרספשנס בלבד זה מספר פסיכי לגמרי אפילו שזה מגיע רק ב-12 משחקים (דרך אגב, הפטס ניפצו את שיא האינטרספשנס לקבוצה בעונה כשהם זורקים רק 2 כאלו כקבוצה לעומת חמישה שהיה השיא עד עכשיו). מארק סאנצ'ז שיחק רק מחצית העונה ועדיין הצליח לזרוק אותה כמות אינטרספשנס כמו בריידי.

כמובן, להצלחה הזאת יש הרבה אבות. האבא הראשון (אולי זה סבא בעצם) הוא דאנטה סקרנצ'יה שחזר לתפקיד העונה אחרי שנת פרישה ומצדי שימשיך לאמן את האופנסיב ליין עד שיהיה בן מאה. מדובר בשדרוג עצום על מה שהיה בשנה שעברה וזה נתן לבריידי כל כך הרבה שקט שבאמת אי אפשר שלא להתרשם ממנו.

הדבר השני שהפטס עשו השנה שעזר מאוד לבריידי זה הדגש החזק מאוד על משחק הריצה. פתאום אנחנו רואים את הפטס רצים לא סתם כדי להכין את המסירה אלא ממש כדי להשיג יארדים או ט"ד. וזה עבד להם. די מדהים הנתון שראיתי היום שלבלאונט יש הכי הרבה ט"ד על הקרקע מאז פיטרסון ב-2009. זה בעיקר מראה עד כמה הליגה הפכה מכוונת מסירה (אני עוד זוכר את הימים של אמצע העשור הקודם כשפריסט הולמס ושון אלכסנדר היו שוברים את השיא עם מספרים ב-20 הגבוהים) ואיך בליצ'ק בעצם הלך בדרך ההפוכה והחליט להוסיף את הדגש הזה שפשוט הופך את ההגנה נגד ההתקפה של הפטס לכמעט בלתי אפשרי.

אבל בלי לזלזל בכל אלו, אי אפשר שלא לדבר על בריידי עצמו שנתן את אחת העונות הכי טובות שלו. הוא לא שבר שיאי יארדים או ט"ד, הוא לא ניסה יותר מדי, הוא פשוט היה בריידי. מזיז את השרשראות, לוקח מה שההגנה נותנת לו, מושיט את הכדור מתי שצריך לראנינג בק שלו ובעיקר – לא עושה טעויות. זה לא בריידי ששובר שיאים או אפילו מגיע בפאק-יו מוד כמו שחשבנו אולי שיקרה אחרי ההשעייה של ארבעה משחקים, זה בריידי בוגר, מחושב אבל עדיין עם דרייב בלתי נתפס לנצח.

כן, אני מרגיש די בטוח לקראת הפלייאוף.

הניצחון על הסיטי
התיקו בסנדרלנד