אז, איך שבוע הווילד קארד עבר עליכם? אצלי היה מעל המצופה. אם המצופה זה משחקים חד צדדיים ברמה נמוכה שאת רובם היה עדיף להעביר בשינה, כמובן.

אני יודע שזאת הנקודה שבה מספרים עד כמה הפלייאוף גרוע וכל העונה איומה באופן כללי אבל האמת היא שהשבוע הזה כמעט תמיד מספק מעט מאוד משחקים טובים. הפעם לא היה לנו אפילו משחק אחד באמת צמוד (לדעתי זאת הפעם הראשונה שכל הביתיות לא רק ניצחו אלא הביסו את הליין בצורה משמעותית) אבל אי אפשר לומר שהמשחק של הג'איינטס לפאקרס לא היה מהנה ברובו (אלא אם אתה אוהד ג'איינטס, מן הסתם) ומה שחשוב זה ששבוע הבא אמורים להיות לנו שלושה משחקים פצצה ולמעשה אם דרק קאר לא היה נפצע היינו מקבלים ארבעה משחקים מעולים אחד אחד ובסופו של דבר זה מה שיש באמת ל-NFL להציע בימינו – 8, מקסימום 9 (אם כוללים את הג'איינטס) קבוצות טובות. נצטרך להסתפק בזה. רק שלא יילכו עם התוכנית הנוראית של להרחיב את הפלייאוף, כי רק זה היה חסר לנו השבוע, עוד שני משחקים חד צדדיים.

אז מה שנעשה היום זה נעבור על המשחקים לפי סדר כרונולוגי, שזה גם פחות או יותר מהקל אל הכבד. מכיוון שהטור נכתב כבר לא מעט זמן מאז שנגמרו המשחקים, יש מצב שחלק נכבד מהדברים פה כבר יחזרו על מה שנכתב במקום אחר,בטח ביומן האין-אליפות של גיל (אני? שמח? מה פתאום שמח?) אבל השתדלתי לא לקרוא כמעט כלום היום כדי לבוא כמה שיותר נקי.

– אין האמת יותר מדי מה לכתוב על המשחק של יוסטון עם אוקלנד. זה היה צפוי להיות משחק מכוער והוא אכן הפך מהר מאוד לכזה. אם בחצי הראשון יוסטון עדיין ניסו לזרוק וגם שמו נקודות על הלוח הרי שבחלק השני הם הבינו שלאוקלנד אין שום יכולת לאיים עליהם ופשוט עברו לבונקר טוטאלי, כשברוק אוסווילר מוסר 7 מסירות כל החצי השני.

קל להאשים את קונור קוק, שהצליח באינטרספשן במסירה הראשונה שלו במשחק פחות או יותר לגמור אותו, כשהוא נותן ליוסטון עמדה מעולה, אבל צריך לזכור שלא רק שהיה מדובר במשחק הראשון בקריירה המקצוענית שלו (וסביר להניח שגם האחרון) אלא גם שחוץ מדרק קאר שלא שיחק בגלל פציעה גם הטאקל השמאלי של אוקלנד היה פצוע וג'בדון קלאוני ניצל את העובדה הזאת עד הסוף, כשהוא מאמלל את קוק, שלא היה צריך יותר מדי כדי לפשל גם ככה. אם כל השנה האופנסיב ליין של אוקלנד היה נקודת החוזקה שלהם, הרי שבפלייאוף הם נותרו פשוט ערומים.

– מהצד של יוסטון, אפשר לומר שהם סוף סוף קיבלו את מה שהם שילמו עליו באוסווילר. טוב, זה לא שהמספרים שהוא נתן שווים 70 ומשהו מיליון דולר אבל הוא עשה את מה שציפו ממנו וזה לנהל את ההתקפה ובעיקר לא לעשות טעויות. שבוע הבא בניו אינגלנד הוא ניצב בפני משוכה הרבה יותר גבוהה וכשמהצד השני יש את בריידי, רק לא לעשות טעויות (שגם זה לא בדיוק משהו שהוא מצליח להתמיד בו עד עכשיו) קשה מאוד להאמין שיספיק.

– המשחק השני של שבת היה טיפה יותר מעניין ומה שהיה חשוב בו זה הדרך שבה סיאטל נראתה. שני דברים בלטו מאוד לעין לטעמי במשחק הזה. הראשון, כמובן, היה משחק הריצה של סיאטל. אני אחזור על המנטרה הזאת עוד הרבה בטור הזה – אבל אסור אסור אסור להסיק מסקנות על סמך משחק אחד בלבד. יכול להיות שהגנת הריצה של דטרויט גרועה. יכול להיות שהם התכוננו לעצור את ווילסון ולא את הריצה. יכול להיות שראולס תפס יום. אבל, בהתחשב בכל אלו, ראולס נראה לגמרי כמו מרשון לינץ' בימיו הטובים והיכולת שלו להשיג פירסט דאון אחרי פירסט דאון (אני חושב שהיה דרייב בחצי הראשון שבו הוא השיג חמישה דאונים ראשונים רצופים) הופכת את החיים של ווילסון לכל כך הרבה יותר קלים. פתאום ההגנה לא יכולה להתרכז רק בלעצור אותו, פתאום הפליי אקשן עובד. וטוב – זה שהרסיברים שלך מסוגלים לתפוס כדור דרך הגוף של המגן או סתם עם הישבן שלהם גם עוזרת.

920x920

– הדבר השני שעבד לסיאטל מצוין זה משחק ההגנה שהגביל את דטרויט לשני פילד גול בלבד ונראה שוב מאיים מאוד. ואת כל זה הוא עשה בלי איבוד כדור אחד של היריבה (בניגוד ליוסטון או פיטסבורג, שעוד שניה נגיע אליה) מה שאומר שהוא בעצם סגר הרמטית את כל אופציות ההתקפה של הליונס, שדרך אגב שברו שיא של תשעה הפסדי פלייאוף רצופים. גם פה, חשוב להדגיש שזה רק משחק אחד והאמת היא שדטרויט לא באמת קבוצה טובה. עידו נגע בזה כבר לפני מספר שבועות בסיכום שלו – זאת קבוצה שנהנתה מהרבה מאוד מזל לאורך הדרך אבל כשמסתכלים על הכלים שלהם מבינים שיש להם פשוט מעט מדי כאלו וכדי להתגבר על הנחיתות הזאת הם חייבים מאמן על או ק"ב על, שעם כל הכבוד לסטאפורד (בטח אחרי הפציעה באצבע שהורידה את המספרים שלו בצורה דרמטית) הוא פשוט לא.

– אני מכיר לא מעט אנשים שהתלהבו מאוד מהביצועים של הסטילרס מול מיאמי וכבר הכתירו אותם בתור הקבוצה שתנסה לעצור את ניו אינגלנד. תנו לי לספק כמה מילות הרגעה. חוץ מהעובדה שמדובר במשחק אחד בלבד (כן, שוב) וזה שמיאמי פשוט קבוצה לא טובה (עוד שניה עליהם) הרי שיש לא מעט סימני אזהרה על הביצועים של פיטסבורג אתמול.

הראשון הוא בהתקפה. קל מאוד להתלהב מהמספרים של לבאון בל או אנטוניו בראון ולהגיד איזה כלים אדירים יש לביג בן – שזה הכל נכון – אבל מבחינת מה שקורה על המגרש, אפעס, הביצועים האלו הרבה פחות מרשימים. כמובן, בל מדהים. אני שוב חוזר לעידו שכבר ציין את זה בטור שלו – היכולת של בל לקבל את הכדור ואז לחכות ולחכות עד שהקו ישלים את המלאכה ויפתח לו חור היא משהו שאני לא זוכר מאף ראנינג בק (טוב, חוץ מלורנס מארוני, אבל הוא היה סתם פחדן. ואפס). אם פיטסבורג אכן יגיעו לניו אינגלנד, לדעתי בליצ'ק שאוהב לקחת לקבוצה השניה את השחקן הכי טוב שלה קודם כל, יתמקד בלעצור את בל דבר ראשון ורק אחר כך את כל השאר.

NFL: Pittsburgh Steelers at Miami Dolphins

אבל חוץ מבל, יש לא מעט בעיות בהתקפה של פיטסבורג. סטטיסטיקה שציין עמיתי מוואלה עידן ויניצקי הראתה שביג בן למעשה לא השלים מסירה אחת מעל עשרה יארד באוויר כל המשחק. כן, בסטטיסטיקה רשומות לאנטוניו בראון שתי תפיסות ט"ד של מעל 50 יארד (שתיהן ברבע הראשון) אבל שתיהן היו מסירות קצרות שבראון הצליח באמצעות המהירות המדהימה שלו (וכמובן, היכולת האיומה של שחקני מיאמי) להפוך לריצות ארוכות לט"ד. אל תצפו שקנזס תיתן לבראון לרוץ חופשי ככה. חוץ מזה, לביג בן היו בסך הכל 13 השלמות במשחק והוא גם מסר שני אינטרספשנס. וזה לפני שהוא נפצע באחד הדרייבים האחרונים ואנחנו יודעים איך פציעות משפיעות עליו. לא סימנים מעודדים בכלל לטעמי.

מהצד השני, היה לפרקים נדמה שפיטסבורג חוזרת לימים הטובים שלה, שבהן ההגנה מכתיבה את הקצב. אבל כשמסתכלים לעומק במספרים ולא רק על הבומבה שחטף מאט מור המסכן, רואים שהדבר העיקרי שפיטסבורג הצליחו לעשות ועבד להם מצוין היה לעצור את משחק הריצה של מיאמי, כשאג'אי מסיים עם 33 יארדים בלבד. מאט מור, לעומת זאת, אפילו עם כל המכות שחטף, עדיין הצליח להשלים 29 מ-36 מסירות לכמעט 300 יארד והיו לא מעט רגעים שבהם מיאמי איימה לחזור למשחק, אם זה לקראת סוף המחצית ואם ברבע השלישי. כמובן, מיאמי היא קבוצה גרועה עד מצחיקה, שהצליחה לעשות כל טעות אפשרית ולאבד את הכדור פעמיים ברד זון (ולא כל כך בגלל עבודה הגנתית אדירה של פיטסבורג כמו פשוט שטויות של השחקנים) ולכן פיטסבורג לא נענשה אבל אני די משוכנע שמול קנזס סיטי לא יהיו לה חיים כאלו קלים.

– מילה על מיאמי – קראתי כותרות אחרי המשחק וגם שמעתי פרשנים במשחק עצמו שמדברים על זה שלמיאמי למרות ההפסד יש עתיד מזהיר. אני מצטער, אבל אני לא רואה את זה. זאת נראית כמו הבלחה מקרית מהסוג שקורה לקבוצות מהסוג הזה מדי פעם בעיקר בזכות לו"ז ממש ממש קל וירידה בתחרות. זה נכון שהם שיחקו עם מאט מור ולא עם טינהייל, אבל האמת שלא ראיתי הרבה הבדל. ראיתי קבוצה די לא מאומנת, שעושה טעויות טפשיות, מתקשה לתקל ולהגביל מהלכים גדולים ואם הייתי צריך להמר, הרי שאני יותר מאמין שהם יהיו כמו הג'טס של השנה בשנה הבאה מאשר שיחזרו לפלייאוף.

– טוב, חיכינו מספיק עם המשחק היחיד שבאמת שווה לדבר עליו, שאיכשהו למרות שהרגיש צמוד מאוד – כשהיה 6-0 לג'איינטס אשכרה הרגשתי שהמשחק גמור (טוב, וקצת רציתי לנחס) – נגמר בבלו-אאוט מטורף. כן, אני מודה, קצת קשה להוריד לי את החיוך מהלילה. כמובן, צר לי על ידידיי אוהדי הג'איינטס, שיש לא מעטים כאלו, אני יודע איזה חרא זה מרגיש לעוף אחרי משחק אחד, בטח כשיש לך הרגשה שהקבוצה שלך מספיק טובה, אבל מהצד שלי אני אשמח לא לחלום חלומות ביעותים על הפסד שלישי לג'איינטס בסופרבול (מה שאומר שעכשיו ניחסתי את הפטס ואין מצב שאנחנו מגיעים לסופרבול).

אם נתחיל בפאקרס, הרי שבסופו של דבר זה ניצחון של שחקן אחד ואחד בלבד, הק"ב הטוב בליגה כבר שנים לא מעטות. העובדה שיש לו רק טבעת אחת (אם כי, עם הזון שהוא נמצא כרגע, זה בהחלט יכול להשתנות השנה) היא בעיניי עוול עצום. לאיש מגיע הרבה יותר. ואתמול בדיוק ראינו למה הוא תקוע על המספר הזה כל כך הרבה שנים. זה נכון שהמשחק נגמר בבלו-אאוט של גרין ביי אבל כל מי שראה את החצי הראשון ראה קבוצה שבאה פשוט לא מוכנה למשחק. אותם סטים התקפיים מוגבלים שהם מריצים כל השנה, כמעט בלי משחק ריצה ובעיקר עם סנאפ אחרי סנאפ של ראוטים ארוכים שמתפתחים, כשכל מה שההגנה של הג'איינטס צריכה זה שתיים-שלוש שניות כדי להגיע לק"ב.

ההגנה של הג'איינטס היא אחת הטובות שראיתי בשנים האחרונות, יש לה את היכולת גם ללחוץ את הק"ב בלי לעשות יותר מדי בליצים וגם לשמור על הרסיברים בהצלחה, מה שמקשה מאוד על ק"בים יריבים. במצבים כאלו מה שצריך לעשות זה להביא עזרה לק"ב. ראוטים קצרים, משחק ריצה טוב, צ'ק דאונים לראנינג בק, סלאנטים לסלוט רסיברס. דברים שיפתחו את ההגנה. גרין ביי לא עשתה שום דבר מכל זה ואלמלא ארון רוג'רס רוקד בפוקט ומצליח למשוך מהלכים 7-8 שניות ואלמלא תוכנית התקפית גרועה לא פחות של הג'איינטס (עוד שניה עליהם) גרין ביי יורדת בפיגור למחצית ולך תדע איך זה נגמר.

– כמובן, יש את ההייל מרי של רוג'רס. אני לא חושב שיש מהלך ששובר גב של הגנה יותר מהדבר הזה. מסוג הדברים שאם אתה אוהד של הג'איינטס אתה אומר "כמה חוסר מזל יכול להיות לי" (ואם אתה אוהד של הפטריוטס, אתה אומר – ובכן ידידי, קארמה איז א ביץ') אבל כשרוג'רס עושה את ההייל מאריז האלו פעם אחר פעם אי אפשר שלא לתהות האם יש פה כבר קצת יותר מאשר מזל. מישהו שהשכינה נגעה בו.

hailmarry

– מהצד של הג'איינטס אכזבה גדולה. ההגנה נתנה מחצית ראשונה אדירה עד שלוש הדקות האחרונות ובחצי השני כבר די התפרקה. זה הרגיש שהם פשוט מיואשים מלנסות לעצור את רוג'רס. קשה להאשים אותם. נראה לי שהסיבה העיקרית שהג'איינטס נקלעו לבור הזה במחצית שממנו כבר לא יכלו לצאת זה העובדה שהם לא הבינו שמשחק פוטבול מהסוג הזה – בקור של מינוס מאה מתחת לאפס, על אדמה קפואה שלא מזכירה שום דבר שדומה לדשא – זה קרב של פוזשנס שבו מי שיהיה מוכן להלחם על האקסטרה יארד ינצח. ואז אנחנו רואים רסיברים שמשמיטים מסירות, פאנטר שלא מצליח להרחיק את הכדור ונותן פעם אחר פעם את הכדור לגרין ביי בעמדה מאוד נוחה ובעיקר – תוכנית התקפית מאוד מאוד שמרנית שפשוט נכנסה לבונקר בשלב מוקדם במשחק בהנחה שההגנה כבר תעשה את העבודה שלה.

– מאוד קל היום להאשים את אודל בקהאם בהפסד של הג'איינטס. אין ספק שיש לו חלק לא קטן בזה. אני לא משתגע על ההסחפות של חלק מכלי התקשורת על סיפור הסירה במיאמי אבל אם הייתי אוהד ג'איינטס גם הייתי די כועס על השחקנים שלי שזה מה שיש להם לעשות בשבוע שבו הם הולכים להופיע בפלייאוף בפעם הראשונה בחיים שלהם. אפילו מבחינה של להראות לאוהדים שאתם רציניים זה לא נראה טוב. ומה שיותר בעייתי לדעתי זה העובדה שקור הוא משהו שקשה להתרגל אליו. זה יפה מאוד שהם יצאו חצי ערומים לפני המשחק להצטלם בלמבו פילד אבל קור זה משהו שצריך זמן כדי להפנים אותו. ובמקום לעשות את זה (אני זוכר שקראתי איפשהו שבליצ'ק ממש שמח כשיש מזג אוויר גרוע בניו אינגלנד, שהשחקנים יוכלו להתאמן בו) אז הם נסעו למיאמי, ההופכי של גרין ביי בחורף.

c1vcarnwiaa53ji

אבל יותר מכל הסיפור של הסירה, הבעיה של הג'איינטס היא פשוט שהם תלויים יותר מדי באודל. כולם ידעו את זה, כולם כתבו את זה ועדיין – כשזה קרה, נראה שהם הופתעו. לא היתה להם שום תוכנית חלופית. בעצם, היתה להם תוכנית, קראו לה איליי. לא, איליי לא אשם בהפסד של הג'איינטס, לא יותר מכל שחקן אחר בקבוצה לפחות. אבל מסביב לאיליי נוצרו בשנים האחרונות מיתוסים על מיתוסים. שהוא מעלה את הרמה בפלייאוף, שהוא מוביל את הקבוצה שלו בפלייאוף, שאולי הוא לא מגיע לפלייאוף הרבה אבל כשהוא מגיע אז הוא מנצח (שעובדתית זה לא ממש נכון). חלקם של המיתוסים הללו בהחלט כבודם במקומם מונח, אבל הם בסופו של דבר בדיוק זה – מיתוסים. לא משהו שאפשר לבנות עליו מועדון. בטח כשהאיליי שסביבו נבנו המיתוסים האלו שונה לגמרי מהאיליי של היום. האיליי של היום הוא כזה מעוקר ממה שהיה פעם האיליי שהכרנו, זה שיורה בלי הכרה, אפילו אם זה לא עובד. איליי של היום, למעט מסירת הט"ד ברבע השלישי שצמצמה לנקודה, הוא איליי שמונחה למסור קצר, עדיף לבקהאם, ובעיקר מקווה לא לעשות טעויות. אני אפילו לא בטוח אם הוא יודע לחזור להיות כבר איליי של פעם, מה שבטוח זה שהמאמן שלו לא היה מוכן לקחת את הסיכון ולבדוק את זה בכלל.. זה דבר אחד לאוהדים לבנות על המיתוס של איליי שיפרוץ בפלייאוף שוב וזה דבר אחר לגמרי לקבוצה לבנות על זה, כשבעצם אין לה שום תוכנית אמיתית.

עוד כמה דברים בקטנה:

– תהרגו אותי איך מאט מור חזר לשחק אחרי המכה הזאת. עם כל הדיבורים של ה-NFL על מלחמה בזעזועי מוח, פתאום בפלייאוף שוכחים מהכל.

– מזלם של הדולפינס שהיה את הג'איינטס שיעשו שטויות כמו קיק ריטרנר שיוצא החוצה בשתיים או שחקן שלא מרים פאמבל כדי שאף אחד לא ידבר על השטויות שהם עשו, כולל פאמבל כששני שחקנים שלהם מתנגשים.

– מזלו של מייק מקארתי שיש לו את ארון רוג'רס כדי שאף אחד לא יזכור את הדאון הרביעי המטופש שהוא הלך עליו והחזיר את הג'איינטס (זמנית) למשחק. פשוט החלטה רעה.

– כרגע, נשארו בפלייאוף בדיוק שתי קבוצות – יוסטון וסיאטל – שנמצאות בטופ-10 של DVOA הגנתי (מדד שמשקלל הרבה פרמטרים ונחשב לטוב בעסק בחיזוי הצלחה של קבוצה). אז מה אמרנו, שהגנות לוקחות אליפות?

– יוסטון הצליחה במשחק מול אוקלנד לראשונה העונה (!) לשים נקודות כשהיא מתחילה דרייב בתוך העשר שלה. כמובן, גם הנקודות האלו היו פילד גול. כן, יש סיבה שהם אנדרדוג ב-16 נקודות בפוקסבורו.

– למאט ראיין יש בדיוק ניצחון פלייאוף אחד. נגד מי? נגד סיאטל בבית.

– דאג בולדווין עם 11 תפיסות מ-11 נסיונות במשחק של סיאטל ובכלל ווילסון עם רייטינג השני הטוב בהיסטוריה (אחרי בריידי לגרונק) כשהוא מוסר לו. מדהים.

– איזה אדיר ארון רוג'רס, הא?

הכי הכי - סיכום עונה. וגם הימורי פלייאוף
יומן האליפות של הפטס (17) - הניצחון על יוסטון