מירוץ אייל, או – למה אני אוהב מירוצים

איפשהו באמצע הריצה, בדרך כלל באיזור הקילומטר השביעי-שמיני, זה תמיד תופס אותי. בשביל מה היית צריך את זה? אני שואל את עצמי. מה היה רע לך לעשות את אותו מרחק ליד הבית, בלי הלחץ של המירוץ, בלי על האנשים האלו שעוקפים אותך, בלי שאתה יכול לוותר לעצמך, בלי שאתה יכול אפילו לעצור שניה בשביל לשתות, כי חבל על כל שניה. למה זה היה טוב הדבר הזה?

ואז אני מסיים את המירוץ. אני לא מכיר שם אף אחד. ראיתי את נילי אברמסקי, אבל זה לא ממש נחשב אם הצד השני לא מכיר אותך. ועדיין, אני מרגיש אחווה עצומה לכל אחד ואחת מאותם מאות אנשים בבגדים מזיעים שמקיפים אותי. את אלו שסיימו ראשונים, את אלו שחצו את קו המטרה בדיוק לפני וגם את הכבדים שיסיימו כשאני כבר אהיה באוטו. לכולנו יש משהו שמאחד אותנו. כי מירוץ הוא קודם כל הזדמנות לרוץ עם עוד אנשים – עוד הרבה אנשים. זאת לא סתם ריצה משותפת, זאת קהילה, בדיוק כמו קהל במשחק כדורגל או, להבדיל, בהופעת רוק. ולמרות שיש מעט אנשים בעולם שיוכלו להגיד שהם יותר מיזנטרופיים ממני, עדיין – כשאני מסיים מירוץ, אני אוהב את כולם.

ויש את העניין של התחרות. אחד הדברים שנועם שיזף כתב בסדרה שלו על ההכנות שלו למרתון ניו יורק לפני כמה שבועות, היה על זה שהוא לא מסוגל לרוץ בתחרות "בשביל הכיף". אם הוא לא רץ בשביל לעשות תוצאה, הוא לא היה שם. אני מזדהה מאוד איתו בקטע הזה, ויותר. אפילו הריצות שאני עושה בשבתות, שהמטרה שלהן היא נטו נפח, ולא תוצאה, אני מתקשה לא להסתכל על השעון ולנסות להשיג תוצאה טובה יותר, ואין ריצה שאני לא אסיים אותה בספרינט. כבן אדם שכל החיים שלו התרגל להגיד שהוא משחק רק משחקים שבהם יש מנצח ומפסיד, הנושא הזה של ריצה שבה אתה אף פעם לא מנצח, אבל גם לא ממש מפסיד, היה ממש קשה בשבילי, אבל מהר מאוד הבנתי שאני עדיין יכול להתחרות.

אני מתחרה קודם כל נגד עצמי. נגד התוצאה האחרונה שקבעתי וגם נגד המטרה שהצבתי לעצמי. לא יהיה אימון שאני לא אסיים במחשבה – זה היה אימון גרוע, או – זה היה אימון מצוין. היופי במירוצים, חוץ מהענין של להתחרות נגד אחרים, כמובן, הוא העובדה שבניגוד לריצות רגילות, למירוץ אתה מכין את עצמך. אתה מציב לעצמך יעד חודשיים מראש, אתה נח מספיק בשבוע שלפני, הולך לישון מוקדם כשהבגדים לריצה מוכנים ליד המיטה. כולך מרוכז במטרה הקרובה. ההרגשה היא קצת כמו לפני מבחן חשוב באוניברסיטה, רק שפה אתה היחיד שמודד את עצמך, אם ניכשלת או עברת.

והמירוץ עצמו? כמו תמיד במירוץ אייל, מאורגן להפליא. איכשהו, כמו תמיד, מזג אוויר מצוין. ובניגוד לשנה שעברה, הפעם גם באתי מוכן הרבה יותר, מה שמנע את אותה פציעה שהעיבה על המירוץ הקודם והשביתה אותי לכמעט חודשיים. ואיך היתה התוצאה? בואו נגיד שלא נכשלתי, אבל גם לא סיימתי בהצטיינות. קיוויתי לרדת מהשעה-עשר, אבל הריאלי היה לסיים ב-1:11, שזה בדיוק מה שקרה. התחרות הבאה – חצי מרתון עמק בית שאן. זאת כבר בחינת סיום תואר

פתח את הפה וגע בו
בבלומפילד נפל שער (המניה) / גיל שלי

No Comments

YG 21 בנובמבר 2010

בחינת סיום תואר? זה לא מרתון תל אביב?

סחתיין על התוצאה. 1.11 באייל שווה לדקה, דקה וחצי פחות במרוץ אחר. העליה בקילומטר ה-13, הדוחק שנובע מכמות הרצים והחול שם שווים לפחות דקה שלמה פחות.

הדלקת אותי, יש מצב אני מגיע לעמק המעיינות. (:

Comments closed