עשרים שנה, לך תזכור

1.

האצבעות שלו מזהות את הצלילים הראשונים של השיר עוד לפני שהמוח שלו מעבד אותם. הן מתחילות לטופף על ההגה וחיוך דבילי עולה על הפנים שלו.

"תן מיילל בערפל", הוא מזמזם "ערפד מקלל"

"כמה זמן לא שמעתי את השיר הזה", הוא אומר בקול והיא לא מפסיקה ללטף לו את הירך, אחד הדברים אצלה שהוא למד לחבב.

הוא מעיף מבט לכיוונה, רואה שהיא מנסה לזהות אבל שום מבט של הכרה לא עולה על הפנים שלה.

"את לא מכירה את השיר?" הוא שואל.

היא מנידה את הראש. "מי אלו?"

"תריסר מכשפות סגולות, מלכלכות לי את המטבח" ענבל פרלמוטר ממשיכה לשיר.

"את באמת לא מכירה את המכשפות?" הוא קצת לא מאמין. התנועה של היד שלה על הירך שלו מואטת.

"בטח לפני זמני". היא מושכת בכתפיים. "ממתי זה?"

הוא לא באמת צריך לנסות להיזכר ממתי, הוא יודע בדיוק. אבל בכל זאת הוא עושה את עצמו מתאמץ להיזכר. "כשהייתי בצבא, בטח 95 או 96".

היא צוחקת בקול. זה עוד דבר שהוא מחבב אצלה, צחוק בריא כזה שלא מתחשב במה שכולם מסביב חושבים. האקסית שלו תמיד פחדה מה אחרים יחשבו. יתרון של אנשים צעירים, הוא חושב, ואז נזכר שכשהוא היה צעיר הוא תמיד פחד ממה שאחרים יחשבו. זאת פשוט היא.

"הייתי אז בטח ביסודי" היא מחייכת אליו.

"אלוהים, אני זקן". זאת בדיחה קבועה אצלם. הוא יודע שזה לא מפריע לה. אולי אפילו להיפך. "את יודעת, כשהייתי בקורס מפקדים למישהו היה את הקסטה שלהן.."

"קסטה?" היא קוטעת אותו

"קלטת, את בטח יודעת מה זה"

"יודעת, בטח יודעת, רק חשבתי שזה מתקופת האבן"

זה יושב בינהם למשך כמה שניות. הוא לוחץ על דוושת הגז, כאילו מנסה להוכיח שהוא עדיין יודע לדהור על הכביש.

"בקיצור, בזמן שהיינו עובדים על הטנקים בימי חמישי, היה לנו טייפ אבל לא יכולת לקלוט שום רדיו בשיזפון אז מה שנשאר זה רק לשמוע את הקסטה היחידה בערך שהיתה לנו. אז שמענו את האלבום הזה בלופ במשך כל היום פעם בשבוע למשך ארבעה חודשים". הוא מרגיש את היד שלה מתהדקת, אולי כתוצאה מהתאוצה הגוברת, ונהנה מתחושת השליטה. "אני חושב שגם היום אני מסוגל לדקלם את המילים שלו מתוך שינה, כמו איזה דתי לשעבר שיודע עדיין את כל התפילות בעל פה"

"נו, נשמע נחמד הצבא הזה שלך"

הוא רוצה לענות לה משהו אבל לא יודע בכלל איך להתחיל. הוא נזכר בשזפון עכשיו ומרגיש כאילו הוא יכול למשש את המקום הזה בפה שלו. מרחבי החול האינסופיים. הרעש של מנועי הטנקים והצווחה שהזחלים משמיעים כשהם מתחילים לנוע. הריח של הסולר השרוף. הטעם של הפודרה הזאת שנמצאת בכל מקום והמקלחת אולי יכולה לשטוף אותה מהשיער שלך או מהפנים אבל אף פעם לא תצליח להוציא אותה מהפה שלך.

"תריסר מכשפות סגולות מתעופפות בחזרה לארון"

"את יודעת" הוא אומר, "היה לי חבר בקורס שטען שממש אפשר לשמוע כמה ענבל פרלמוטר לסבית בשיר הזה אם מקשיבים למילים"

"ומה אתה חושב?"

הוא שותק לשניה. "אני חושב שבעיקר היינו ילדים טפשים שלא היה להם מושג מהחיים שלהם".

408453_10151590913434555_429623641_n

2.

את החורף הראשון ברמת הגולן הוא בקושי טעם. שבועיים של שמירות על בסיס ריק בקור ובגשם לפני שירד לקורס מפקדים בשיזפון. היה קפוא בשזפון בלילות והוא סבל מכל דקה אבל רק בחורף השני, זה שבילה ברמה, הוא הבין מה זה חורף באמת. חורף ברמת הגולן הוא מסוג הדברים שמי שלא חווה אותם לא יוכל להבין ומי שכן לא ישכח לעולם. הקור הנוראי שחודר דרך כל שכבה אפשרית, הגשם שמזרזף עליך בקביעות ומתעלם בעקשנות מחליפת הסערה המסריחה חסרת הערך שתלויה עליך ובעיקר הבוץ הזה, הבוץ שבכל מקום. שחור, סמיך ועיסתי שנדבק לך לנעל ואז נדבק לבוץ שנדבק לנעל ולפני שצעדת עשרה צעדים אתה כבר סוחב איתך שני קילו על כל רגל. עם הזמן אתה מפתח מיומנות בהליכה – צעד וניעור, צער וניעור. זה לא באמת מקל אבל לפחות נותן לך הרגשה שאתה עושה משהו. זה רק עניין של זמן מרגע שיורד הגשם הראשון ועד שהבוץ השחור מצפה לך את הבגדים, את הנעליים, את רצפת החדר, את הנשמה.

הדבר הראשון שהם עושים איתו בתור מפקד בפלוגה מבצעית, אחרי שמונה חודשים שבהם פיקד בפלוגת מסלול, זה לזרוק אותו עם עוד ארבעה חיילים לטיסן. אין טעם לחפש במפה את המקום הזה. הוא נידח כמו שרק מקומות ברמה יכולים להיות. הדשא שרק התחיל לבצבץ צובע את הכל בירוק מסביב ועדיין מדובר בסביבה צחיחה להחריד. אין עץ לרפואה, רק הבזלת השחורה הזאת. וכמובן, בונקרים. עשרות בונקרים. כולם מלאים בארגזי תחמושת עליהם הם אמורים לשמור מפני אלוהים יודע מי ירצה להגיע לחור הזה. כל מה שהוא רוצה זה להתכרבל על המיטה בחדר שהקציבו לו ולשמור על חום הגוף עד כמה שניתן. "תדאג להעביר להם תדריך כל ערב, לבדוק כוננות, הם ינסו לבחון אותך" המ"פ אמר לו כשזרק אותם מהג'יפ. הוא ניסה, באמת שהוא ניסה, אבל הספיק ערב אחד שבו יוני, ותיק ממנו בארבעה חודשים, הסתכל עליו בזלזול כשביקש ממנו לבדוק לו את המחסנית, כדי לוותר.

שבוע אחר כך הסמח"ט מגיע לביקור. יותר משהוא גבוה, הוא פשוט איש גדול, לכל כיוון. יש לו זרועות עבות, כתפיים כבירות, והראש העצום שלו מגולח למשעי, מה שרק מדגיש את העיניים הגדולות שלו. בטוח שיש לו שם אבל בשביל כולם הוא פשוט "הלוֹזר". האיש בעל עיניי הלייזר.

"תביא לי את המחסניות, נבדוק לך כוננות" הוא אומר ומושיט את היד לכיוון יוני. דווקא יוני. יוני מוציא את המחסניות, כל החמש, ומגיש אותן ללוֹזר שעוטף אותן בכף ידו הגדולה. בבקשה, אלוהים, הוא מתחנן בשקט, תעשה שהן יהיו מלאות. הלוֹזר שולף את המחסנית הראשונה ודוחף את אצבעותיו פנימה ומטה בתנועה מיומנת. הן מגיעות לאמצע המחסנית לפחות לפני שהן נעצרות. הוא עוצם את העיניים. אכלתי אותה, הוא חושב. זה לא שחסר כדור או שניים, זה שהמחסנית חצי ריקה במקרה הטוב. הפרוצדורה חוזרת על עצמה גם עם המחסנית השניה. הסמחט לא טורח בכלל לבדוק את השלישית לפני שהוא מחזיר את הערימה ליוני. הוא יכול להרגיש את העיניים שלו משפדות אותו.

אחרי שהוא חוזר מהשבועיים שלו בכלא הוא מתקבל בכבוד מלכים בפלוגה על ידי החיילים. "עכשיו אתה אחד משלנו" הם אומרים לו, מה שרק הופך אותו יותר מוקצה בעיניי שאר המפקדים והקצינים. לא אכפת לי, הוא ממלמל לעצמו כל פעם שהם מסתכלים עליו בעין עקומה, עוד ארבעה חודשים עולים ללבנון, אז זה רק אני והצוות שלי. ארבעה חודשים.

ארבעה חודשים של אימון חורף. הוא לא בטוח איך הוא שורד את זה. בוקר אחד הם צריכים לקום למטווח תותחים בחמש בבוקר אבל כל כך קר בחוץ שאף אחד מהמפקדים והקצינים לא מוכן לצאת מהמיטה. הוא עטוף בחרמונית, אליה נכנס בתחילת החורף ולא יצא ממנה עד מרץ, קבור בתוך שק השינה שעליה פרושה שמיכת צמר עבה, ואין שום סיכוי שהוא ייצא לקור המקפיא ולגשם שיורד בחושך שבחוץ. המחשבה על הפלדה הקפואה והרטובה של הטנק מעבירה בו צמרמורת. בסוף המ"פ נאלץ לגלגל אותם בכוח בעצמו מהמיטה כדי שיספיקו להכין את הטנקים בזמן לכדור ראשון עם הזריחה. מה זאת האובססיה שיש לצבא עם הזריחה? מה היה קורה אם יתחילו את המטווח בצהריים, הוא תוהה בזמן שהם עובדים על הטנק בידיים קהות, קבורים בתוך חליפות הסערה שלהם, רק כדי לגלות שהערפל לא מתפזר עד הצהריים. מחר הם ייצטרכו לנסות שוב.

הוא חוזר מהרגילה שאחרי האימון, רגילה ראשונה זה שמונה חודשים – הקודמת נפלה על התקופה שלו בכלא והוא לעולם לא יקבל אותה בחזרה – רק כדי לשמוע מהמ"פ שהוא לא יעלה עם הפלוגה ללבנון. הוא לא מרגיש שהוא יכול לסמוך עליו, הוא אומר לו. הוא יעבור להיות סמב"ץ, יארגן שיירות וישב בחמ"ל של הגדוד, מחוץ ללבנון. הוא שונא אותו כל כך אבל עמוק בפנים הוא יודע שהוא צודק. גם הוא לא סומך על עצמו. בשנה שתעבור עד השחרור שלו הגדוד אמור לעבור שתי תקופות בלבנון. אני אעבוד קשה, הוא אומר לעצמו, ואז אבקש לחזור לפלוגה בתקופה השניה. אבל זה אף פעם לא מתממש. אולי טוב לו מדי בנוחות של החמ"ל, עם לצאת הביתה כמעט כל שבוע, מכדי לעשות את הצעד הנועז הזה. אולי הוא סתם פחדן. הוא עדיין מנצל כל הזדמנות כדי להכנס "פנימה". כל פעם שחסר מישהו לאחת השיירות הוא קופץ על המציאה וכמו שוער כדורגל ששונא לספוג אבל כן רוצה להוכיח את עצמו, גם הוא יושב דרוך ומחכה להתקפת חיזבאללה שאף פעם לא באה, כמעט לאכזבתו.

כשהמסוקים נופלים הוא נמצא בבית, בחופשה. הוא יושב מול הטלוויזיה, עם השמות מוקרנים על המסך ורוצה לבכות אבל שום דבר לא קורה. מדי פעם עוברת בו המחשבה שאם רק היה בודק לחיילים כוננות אי אז בטיסן הוא היה עשוי להיות חלק מהצוות הזה על המסוק.

 

3.

"איך זה שבחיים לא טיילת בדרום אמריקה?" היא שואלת.

הם מול המחשב ביחד, היא מנווטת עם העכבר, מתכננים את הטיול הגדול שלהם ביחד. הוא לא בטוח מי מהם יותר מתרגש.

הוא מושך בכתפיים. "פשוט הלכתי ללמוד ישר אחרי הצבא ולא יצא לי" הוא אומר.

"ולא רצית קודם לטייל או לעבוד או משהו?"

הוא חושב שניה. "האמת שלא יכולתי", הוא מודה. "נרשמתי לאוניברסיטה עוד לפני השחרור והתחייבתי כבר".

"תוך כדי הצבא?" היא מרימה את המבט שלה אליו, "למה לעזאזל?"

"האמת שזה די טפשי" הוא אומר. "את מבינה, עשיתי פסיכומטרי כבר במהלך השירות ולגדוד שלי הציעו מלגה למי שיילך ללמוד, אז המג"ד שלי בא אליי ואמר שאני חייב להחליט תוך יומיים אם אני רוצה לקבל אותה". הוא עוצר לשניה. "שזה די מצחיק, כי המג"ד שלי ממש שנא אותי".

"והחלטת?"

"והחלטתי"

"ואיך זה שעשית פסיכומטרי תוך כדי השירות?"

"סיפור ארוך" הוא מפטיר. האמת שזה לא כזה סיפור ארוך, פשוט הוא לא בטוח שהוא רוצה לספר לה אותו. מערכת היחסים שלהם רק בת חצי שנה ואחרי שפתח את עצמו בפני מישהי אחת, הוא לא בטוח שהוא רוצה לעשות את זה פעם נוספת.

בדרך כלל היא לא לוחצת, והוא מאוד אוהב את זה אצלה, אבל הפעם היא לא מוותרת.

"יש לי זמן". היא טורקת את מסך המחשב כאילו כדי להבהיר שהם לא ממשיכים עד שהוא מספר.

הוא קם מהכסא וניגש למקרר. הוא לא מוצא בו שום דבר מעניין וסוגר אותו לפני שהוא מתחרט ופותח אותו שוב כדי לקחת בקבוק מים.

"בשנה האחרונה שלי הייתי סמבץ, מה שאומר שהיה לי הרבה זמן פנוי. ובדיוק הגיעה לגדוד פקידת ת"ש או חינוך חדשה, לא זוכר בדיוק".

"עכשיו זה נהיה מעניין" היא מחייכת. האקסית שלו אולי היתה מרגישה מאוימת מהסיפור הזה, הוא חושב, אבל היא לא.

"בקיצור, היא היתה ממש חמודה. היה לה שיער ג'ינג'י כזה" הוא מסמן עם היד עד לאן הוא הגיע, "וחיפשתי כל הזדמנות כדי להתקרב אליה. כששמעתי שמציעים קורס פסיכומטרי מקוצר במסגרת הצבא אז ישר הלכתי אליה לשמוע עוד פרטים. סתם כדי להיות לידה".

"ויצא לך משהו מזה?"

"המממ, פוצצתי בציון בפסיכומטרי" הוא מחייך, יודע שלא לזה היא התכוונה.

היא צוחקת. "איתה! יצא לך משהו?"

"נראה לך?" הוא צוחק, "את לא מבינה איזה חנון הייתי אז, אפילו לא ניסיתי באמת להתחיל איתה"

היא מרימה בחזרה את מסך המחשב, חוזרת לדפדף באתרים השונים. היא ממש מחכה לטיול הזה איתו, הוא יודע ופתאום הוא מבין שמה שהתחיל בתור גחמה רגעית שלה הפך למשהו שגם הוא מצפה לו בקוצר רוח. הוא פשוט חשש שהם לא יצליחו לשרוד אותו ביחד, הוא מבין, ועכשיו מסתבר לו שלחשש הזה אין שום בסיס.

הוא מתיישב לידה ובוהה בה מדפדפת במסכים השונים. השיער שלה אמנם חום ולא ג'ינג'י, אבל מהזווית הזאת היא קצת מזכירה לו את שירי. כמה שנים שהוא לא חשב עליה. הוא התכוון להמשיך לספר לה את כל הסיפור, אבל כשראה כמה היא מרוכזת הוא החליט לוותר. מה זה יעזור לספר לה, הוא חושב, איך הציניות השתלטה עליו באותה שנה אחרונה ואיך הוא גרם לשירי לבכות אחרי שאמר משהו ממש אכזרי על אחד החיילים בגדוד שנהרגו במסוקים. הוא נזכר איך כמעט נהנה לראות אותה צועקת עליו. "עכשיו חזרתי משמונה הלוויות, איך אתה יכול להיות כל כך רע?", חושב בפנים שאולי זאת נקמה קטנה על הדחיה שלה, דחיה שהיא אפילו לא ידעה שקיימת. אלוהים, איזה ילד אידיוט הוא היה. באמת כבר עברו עשרים שנה?

2210_wa

4.

את המילואים האחרונים שלו הוא עושה בקו לבנון, רק כמה קילומטרים מאיפה שהיה מוצב אז. הם עולים לאחד ההרים מעל תל חי, איפה שזרקו אותו ליום שלם בזמן "ענבי זעם" כדי לאתר קטיושות וראה אחת משמידה מאות תרנגולות בלולים של כפר גלעדי. בזמן שהם שותים קפה, זוג מבוגר בא אליהם ושואל האם זה לבנון שם למטה כשהוא מצביע למטה על מטולה. הוא מנסה לעזור להם. הנה מרג' עיון, הוא מצביע, והנה רכס עלי טהאר שעליו היו הבופור ודלעת. המג"ד שלו מצביע על איזה נקודה רחוקה וטוען שזה השמיס. הוא יצטרך להאמין לו.

אחרי שבועיים הם נזכרים לקחת אותו למטווח לאיפוס הנשק. הוא אמנם בחפ"ק של המג"ד, מה שאומר שאם תהיה חדירה הוא כנראה יצטרך לירות במישהו אבל כשאתה במילואים זה פחות חשוב לך, נניח, מהאם יש לך מאוורר בחדר ואיפה אפשר לאכול שווארמה טובה בקרית שמונה. הם יורים כמה פעמים לאיפוס הנשק ואחר כך עושים מסלול חוליה קצר. המפקד קורא לדלג והוא מתרומם באיטיות, כמעט בסלו-מושן, נזהר לא לתפוס את הגב עם תנועה פתאומית. גם את הירידה חזרה לקרקע הוא עושה לאט, כל תנועה מחושבת, אחרי שהוא בוחר את המיקום האידאלי, נקי מקוצים ואבנים. רק הקצין הצעיר שלהם ממשיך לקפוץ ולהסתער כאילו יש אויב אמיתי היישר לפניהם ולא חתיכות קרטון. הוא עוד ילמד. עדיין, כשהוא צריך לירות לעבר המטרה הוא מקפיד לכוון היטב, עובר על התנועות כמעט באופן מכני, סוחט את ההדק באיטיות. עשרים שנה זה מעט מדי מכדי לשנות הרגלים, כנראה.

בדרך חזרה, הם עוברים ליד הבסיס הישן שלו. הם לא נוסעים מהר אז יש לו זמן לבחון את מה שנותר ממנו, וזה לא הרבה. כמה מבנים הרוסים וזהו. כל הבסיס נראה לו פתאום קטן להפליא, הוא מתקשה להאמין שכל כך הרבה היסטוריה נכנסה בתוך הכמה מטרים מרובעים הקטנים האלו. איפה החדר עם הטלוויזיה שם הוא ראה את גאזה שם את הגול הפלאי ביורו 96? איפה החדר שבו הוא תפס את זיוה, שכולם קראו לו זיבה כי היא היתה מזדיינת עם כולם, מתמזמזת עם קצין הקשר? איפה הפינה שבה הוא עמד במשך שעה ביום הזכרון והפקידה הטפשה ניסתה להצחיק אותו? איפה החמ"ל שבו הוא בילה שעות?

שעות של שיחות אל תוך הלילה בקשר עם אביב בבופור, שעות של פלירטוטים עם הסמבצ"ית של החטיבה, הפעם הראשונה בחייו אולי שהרגיש שהוא יכול לדבר עם מישהי באמת. החמ"ל שבו שאל את הפקידה של המג"ד בקול רם מי האידיוט שאחראי לישיבת הצהריים ביום שישי, כשהוא יודע מצוין שזה המג"ד ושהוא שומע. זה עלה לו בצעקות אבל אוי, כמה שזה היה שווה את זה. החמ"ל שבו המציא שמות לשיירות, מטריף את המג"ד שלו פעם אחר פעם עם שמות כמו "ברדק" רק כדי שהמג"ד ייצטרך לקרוא לעצמו בקשר "קודקוד ברדק". החמ"ל שבו ישב והכין את הרשימה של אלו שאמורים לעלות למסוקים.

באחד מימי השישי יש להם זמן פנוי אז אחרי טיול בנחל התנור הם מגיעים לאנדרטה של חללי האסון. זאת אנדרטה יפיפיה. מים זורמים בה והיא נראית כמו מקום שהיה נחמד לבלות בו עם המשפחה. הוא עובר ומחפש את השמות השונים. הנה אביב והנה דביר מקורס מט"קים שהיה בכלל קצין בשיזפון ורצה רק לחוות קצת את לבנון. והנה שגיא שהקצין שלו בקורס מט"קים אמר לו שבחיים הוא לא יהיה מפקד והנה פאדי שעליו ירד כדי לעצבן את שירי המשקית חינוך והנה הדמעות האלו שאז לא באו ועכשיו פתאום נזכרו לצאת והוא לא בטוח אם הן על אלו שמתו או על עשרים השנה שעברו מאז.

שבוע לפני סוף הקו מתארגנת שיירה לאחד המוצבים על החרמון. בדיוק כמו פעם, כאילו לא למדו כלום ממה שהיה בלבנון, גם הפעם עולים למוצבים האלו בשיירות, ממגנים את עצמם לדעת. אין לו שום סיבה להצטרף אליה אבל החום והשעמום – אמצע אוגוסט עכשיו – גורמים לו להתנדב. נדמה שכל מי שמחפש טיפה אקשן יושב ברכב יחד איתו. אפילו רב הגדוד, סבא חביב עם סיפורי מורשת קרב ממלחמת ששת הימים, לא מוותר על ההזדמנות. נדמה שהרכבים מאז לבנון לא השתכללו, רק תפחו. הוא יושב בתוך מה שנראה כמו מיכל עצום עשוי מפלדה עם שני חלונות מזעריים שאי אפשר לראות דרכם כלום. הוא לא הרגיש כל כך חסר ערך כבר שנים. גם אם יהיה אירוע, לא יהיה לו שום דבר לעשות חוץ מאשר לשבת בפנים ולחכות שייגמר.

הם מגיעים למוצב ונוסעים בנגמש לבקר באחד הטנקים שעושה מארב בשטח כבר שלושה ימים. הם מוציאים את הפקל ומכינים לכולם קפה שחור. עם הל, ברור שעם הל. אחד החיילים מוציא חבילת ופלות ופותח אותה באמצע. למרות שאמצע הקיץ עכשיו והנוף די צחיח, המקום מקסים. החרמון עם שאריות לבנות קטנות בפסגה מתנשא מעליהם מצד אחד ואצבע הגליל פרוסה לפניהם מצד שני. את לבנון הם לא רואים, היא בצד השני של ההר והאמת שלאף אחד אין מושג איפה בדיוק נגמרת ישראל ומתחילה לבנון כי אין פה גדר והוא חושב לעצמו שזה בכלל נראה כאילו הם שומרים על לבנון מפני ישראל ולא ההיפך. הוא לוקח לגימה מהקפה שלו וצביטה קטנה של קנאה עוברת לו בלב כשהוא חושב על הצוות הזה שנשאר פה לשמור באמת על המדינה, בזמן שהוא מנמנם לו בחדר. לופלים שמלווים את הקפה יש את אותו טעם כמו לפני עשרים שנה, הוא חושב, לא הרבה השתנה מאז.

ברביעי לפברואר 1997 התרסקו שני המסוקים בשאר ישוב. קצת פחות מחודשיים אחר כך, בדיוק לפני עשרים שנה, הלכתי לבקום והזדכיתי על הציוד שלי כאילו כלום לא קרה. הייתי רוצה להגיד שאני חושב על החברים שלי שהיו שם במסוקים, על אביב, דביר, שגיא והאחרים כל יום שעבר מאז, אבל זה רחוק מהמציאות. מדי פעם אני נזכר, לפעמים אני חושב מה היה קורה אילו. אבל אני יכול להבטיח שלמרות כל הזמן שעבר, אני לא שוכח. לפעמים הייתי רוצה לשכוח, אבל זה חלק ממני. תמיד.

יום שחרור שמח, מרץ 4.

 

Share on FacebookTweet about this on Twitter

111 תגובות ל “עשרים שנה, לך תזכור”

  1. אנונימוס (פורסם: 30-3-2017 בשעה 08:41)

    כתבת יפה מאד. ולהיות תקוע עם קסטה של המכשפות 4 חודשים נשמי ממש אחלה דווקא

    להגיב
    • אלי (פורסם: 30-3-2017 בשעה 09:39)

      בטח עדיף מאייס אוף בייס. סיפור אמיתי.

      להגיב
      • גיא זהר (פורסם: 30-3-2017 בשעה 20:25)

        או מסם בראון וטניטה טיקראם

        להגיב
        • Matipool (פורסם: 31-3-2017 בשעה 09:39)

          ובטח ממדונה עם לה איסלה בוניטה או איך שלא קראו לשיר ההוא שהטריף את האנשים באימון קיץ בחושניה ( אמנם לא חורף אבל גם לא תענוג גדול . חום אימים , קוצים , פיסטינים ( כמה פעמים אפשר לכבוש את היוסיפון ) , שלשולים ) .

          להגיב
  2. נעם מרץ 92 (פורסם: 30-3-2017 בשעה 08:47)

    תודה!

    להגיב
  3. אורי (פורסם: 30-3-2017 בשעה 09:12)

    יפה

    להגיב
    • אזרח ותיק (פורסם: 30-3-2017 בשעה 09:42)

      במילה אחת, יפה. בשתי מלים, יפה מאד.

      להגיב
  4. Jamie (פורסם: 30-3-2017 בשעה 09:25)

    אלוהים, אפילו לא הייתי מודע שזה היום.
    תודה על התזכורת והקריאה המרגשת

    להגיב
  5. אלכס דוקורסקי (פורסם: 30-3-2017 בשעה 09:31)

    אריאל, חזק מאוד ומרגש.
    תודה.

    להגיב
  6. matipool (פורסם: 30-3-2017 בשעה 09:35)

    כתיבה נפלאה . תודה על השיתוף .
    הזכרת לי חוויות מהשירות והמילואים . הקסטה שליוותה אותי בשירות ( ווקמן , 86-89 ) הייתה בעיקר עץ יהושע של יו-2 עם הפתיחה המהממת של where the streets have no name .

    להגיב
  7. אלון חכים (פורסם: 30-3-2017 בשעה 09:37)

    מרגש ומושקע מאוד.
    זכרתי סיפור על הכלא, אבל לא ידעתי שעופר סגל הוא זה שהכניס אותך לכלא.
    הייתי הסגן שלו במשך שנה והייתי זוכה ללזירות כמה פעמים ביום.
    ניפגש בגמר הפוטבול הערב, אני יכול לספר לך עוד סיפורים על הלוזר

    להגיב
    • עמית (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:59)

      אלון חכים הג'ינג'י?

      להגיב
      • אריאל גרייזס (פורסם: 30-3-2017 בשעה 13:22)

        בהחלט ג'ינג'י

        להגיב
      • אלון חכים (פורסם: 30-3-2017 בשעה 14:16)

        ג'ינג'י לשעבר. איזה עמית?

        להגיב
        • עמית (פורסם: 30-3-2017 בשעה 14:31)

          עמית הלוי, גדוד 75, גיוס פברואר 88' (באמת קשיש).

          להגיב
          • אלון חכים (פורסם: 30-3-2017 בשעה 15:08)

            וואלה. מראש הניקרה?
            אנחנו מאוד צעירים, למה קשישים? היום אני בכושר יותר טוב ממה שהייתי בצמ"פ (אבל 20 קילו יותר)
            אם אתה עדיין גר שם, אז אני לא רחוק.
            alon.hakim@gmail.com

            להגיב
            • אריאל גרייזס (פורסם: 30-3-2017 בשעה 15:12)

              אתה שריונר, זאת לא חוכמה..

            • תומר כרמל (פורסם: 31-3-2017 בשעה 01:18)

              אלון יש לך ד"ש מקנטור

  8. איתמר (פורסם: 30-3-2017 בשעה 09:46)

    מעורר זכרונות על אנשים ומקומות.
    וממש באותו נושא – ״דלעת״ של מתי פרידמן הוא ספר מומלץ.

    להגיב
    • פרלה (פורסם: 31-3-2017 בשעה 04:49)

      הטקסט מקסים ומעורר ערגונות.
      עורר אצלי על הבוקר כל מיני רגעים מאד אישיים.
      למשל: ההפסד לשבדיה 3:1 שבו צפיתי בכלא 6. ותודה למוטי יוגב מח"ט טול כרם ששפט אותי.
      אני דווקא יצאתי מהכלא בזמן בשביל הרגילה.
      הספר דלעת מומלץ מאד. וגם הראיון שנערך בד מרקר עם מחברו (רותם שטרקמן מראיין את מתי פרידמן).
      איתנו בבופור היה רק סרט הוידאו שורו שיחד עם פס הקול של מאיר אריאל פשוט יצרו אצלנו התמכרות.

      להגיב
      • אריאל גרייזס (פורסם: 31-3-2017 בשעה 09:48)

        אצלנו היה את הסרט איש הנצח ו"הלהקה". ראינו אותם איזה 400 פעם

        להגיב
      • ארם אבירם (פורסם: 31-3-2017 בשעה 14:21)

        רותם שטרקמן היה מ"פ שלנו בקמ"ט

        להגיב
  9. מתן גילור (פורסם: 30-3-2017 בשעה 09:52)

    תודה רבה.

    להגיב
  10. יוני (המקורי, מפעם) (פורסם: 30-3-2017 בשעה 09:54)

    חזק מאוד אריאל. בתור תותחן אוגוסט 98 מאוד מזדהה. גם חורף ראשון בצבא ברמת הגולן, סיוט בלתי נגמר. משם אביב בשרייפה, פחד אלוהים, ואז קיץ בצאלים.

    להגיב
    • ר.בקצה (פורסם: 30-3-2017 בשעה 11:29)

      מה? שרייפה הייתה קייטנה. הצבעתי שם בבחירות, אגב- אהוד נגד ביבי

      להגיב
      • יוני (המקורי, מפעם) (פורסם: 30-3-2017 בשעה 14:10)

        ר, אתה תותחן? שריונר?

        להגיב
        • ר.בקצה (פורסם: 30-3-2017 בשעה 18:03)

          שיריון.
          בשרייפה ישבנו עם פלוגת תותחנים.
          היו נחמדים לאללה.

          להגיב
      • אלעד כץ (פורסם: 30-3-2017 בשעה 16:01)

        בשרייפה הייתי כשרבין נרצח.
        הסתובבתי במוצב הקטן בהלם מחדר לחדר, וכולם סביב נראו אדישים כל כך.

        להגיב
    • עומרי (ירוק) (פורסם: 30-3-2017 בשעה 18:55)

      חורף ברמת הגולן בתותחנים… וואי. מכניס אותי לדכאון רק מלחשוב על הכמה חודשים האלו.

      להגיב
      • Trailblazer (פורסם: 31-3-2017 בשעה 07:42)

        חורף ברמת הגולן בתותחנים אכן סיוט,בעיקר הבוץ הנוראי והקור.

        להגיב
        • באבא ימים (פורסם: 31-3-2017 בשעה 09:20)

          לגמרי. אי השדים… חותמים על ענן באפסנאות.

          אין מקום שאני יותר אוהב ושונא בו זמנית כמו רמת הגולן.

          אבל מבחינת הבוץ לבנון הרבה יותר גרועה.

          להגיב
  11. יניב פרנקו (פורסם: 30-3-2017 בשעה 10:10)

    צעיר

    להגיב
  12. MOBY (פורסם: 30-3-2017 בשעה 10:14)

    מעניין ומרגש,
    המכשפות עדיין גדולות מהחיים, התן עוד מיילל בערפל.
    בצד השני של העולם בסיטואציה הכי לא נורמלית בסלבדור הרמנו כוסית (ועוד אחת, ועוד אחת בלילה מטלטל על הצוותים שהחליפו אותנו) לזכרם של המובחרים מדלעת.

    להגיב
  13. Gil - Zimbabwe (פורסם: 30-3-2017 בשעה 10:30)

    פוסט יפה עם נוסטלגיה.
    אצלינו בטירונות בסנור (משוחררי מרץ 82) זה היה "שוברת לבבות קטנה" של קלפטר. אם שמעת את השיר הזה ביום ששי בחמש אחה"צ ידעת שנישארת שבת.

    להגיב
  14. משיח (פורסם: 30-3-2017 בשעה 10:38)

    מרגש, תודה

    להגיב
  15. אדום כחול (פורסם: 30-3-2017 בשעה 10:43)

    פוסט מרגש, תודה רבה.
    את הקמ"ט שלי ליווה smells like teen spirit שרק יצא.
    חורף ברמה לא רק בוץ ורע, לקום בבוקר השלג הראשון ולראות טנקים על רקע לבן, תמונה לחיים.

    להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 30-3-2017 בשעה 20:29)

      רמ"ג בשלג זו באמת תמונה מדהימה, אבל כבוגר הנגב, הפודרה של רמ"ג גרועה פי כמה

      להגיב
  16. shohat (פורסם: 30-3-2017 בשעה 10:46)

    כתוב מצוין.

    להגיב
  17. בבא (פורסם: 30-3-2017 בשעה 11:10)

    פוסט מקסים ומרגש.
    אמנם אני תותחן, ומעט יותר מבוגר ממך (אסון המסוקים תפס אותי בתקופת האוניברסיטה) ובכל זאת יש לנו הרבה מאוד נקודות חפיפה. תודה על הזכרונות ורגעי הנוסטלגיה.

    להגיב
  18. עידו ג. (פורסם: 30-3-2017 בשעה 11:24)

    מרגש אריאל. תודה.

    להגיב
  19. ברק צ. (פורסם: 30-3-2017 בשעה 11:25)

    כתוב יפה ומאוד מרגש.

    להגיב
  20. יואב (פורסם: 30-3-2017 בשעה 11:34)

    ענבל היקרה היתה ידידה טובה למרות שהיא לקחה לי את יעל המתופפת. ומכושפת לגמרי. וואן אוף דה קיינד.

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:23)

      אתה חייב לספר סיפורים. איך אהבתי את פרלמוטר, יא אללה, יוצרת אדירה ונראתה בן אדם מדהים.

      להגיב
      • אסף THE KOP (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:55)

        ליואבי יש הרבה סיפורים וגם אחלה להקה בזמנו

        להגיב
      • יואב (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:55)

        פשוט אדם חד פעמי. באמת. כריזמה, מגנט לאנשים, מאד נגישה אבל גם מאד שמורה לעצמה. אפילו לאבא שלי היתה חולשה אליה. אם היא עברה לידך, היא נגעה בך.

        להגיב
        • matipool (פורסם: 30-3-2017 בשעה 13:57)

          יכול לספר גם על הלהקה שהייתה לך ?

          להגיב
          • אסף the kop (פורסם: 31-3-2017 בשעה 04:58)

            הוא צנוע
            חפש "גוונים כהים"
            הוא אפילו הופיע בפסטיבל ערד

            להגיב
      • matipool (פורסם: 30-3-2017 בשעה 14:45)

        גם ניק קייב אהב אותן .
        לפני אחת ההופעות שלו בארץ , שלחו לו חומר של כמה להקות צעירות ובולטות שיבחר אחת מהן להיות להקת החימום שלו . הוא בחר בהן ואמר שהן בעיניו הכי טובות ושהן ברמה בינלאומית .

        להגיב
        • אמיתי (פורסם: 30-3-2017 בשעה 14:56)

          הקליט איתן קאבר לשיבר. ביצוע יפייפה לשיר מצמרר

          להגיב
    • עומרי (ירוק) (פורסם: 30-3-2017 בשעה 18:57)

      יואב, מצטרף לבקשה – זה לגמרי דורש איזה פוסט אורח..

      להגיב
  21. דורון (אחר) (פורסם: 30-3-2017 בשעה 11:49)

    כתבת יפה, אני אוהב את הפוסטים האלה. תודה.

    עד העונג הבא (יצא ב-94, אגב) היה הדיסק הראשון שקניתי, בגיל 12…
    בשנות ההתבגרות קיויתי להגיע לשרת בלבנון. משום מה זה היה נראה לי כמו שירות לשוב חמשמעותי, ומוסרי יותר משירות בשטחים. כנראה שגם היה משהו רומנטי בסכנה ובפוזת הגיבור.
    בשירות הצבאי עצמו, באמצע האינטיפאדה השניה, שמחתי מאוד על כך שאחרי קורס מפקדי תותחנים השאירו אותי כסמב"צ בבסיס הדרכה. ממש לא חסר לי האקשן. גם לא במילואים.

    להגיב
    • דורון (אחר) (פורסם: 30-3-2017 בשעה 11:50)

      ואגב 20 שנים – השנה ימלאו 20 שנים למותה של ענבל

      להגיב
  22. אריאל (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:01)

    פשוט מעולה.

    להגיב
  23. אסף THE KOP (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:10)

    אני נזכרתי כמה אני זקן שפרסמו לפני כשבועיים על סגירתה של יחידת "מיתר"…

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:17)

      אשכרה, כשהייתי בצבא הם היו "הנשק הסודי החדש שינצח לנו את המלחמה הבאה"

      להגיב
      • אסף THE KOP (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:53)

        אני עוד זוכר שהביאו את 2 ה"פראים" הראשונים.
        אנחנו עוד היינו עם ה"חפיזים"…

        מרגיש לי כמו האבא שלי ז"ל שהיה מדבר על ה"זלדות" ב-67…

        להגיב
        • תומר הוותיק (פורסם: 30-3-2017 בשעה 21:30)

          אז אתה גם מהתקופה האדומה, איזה מחזור?

          להגיב
          • אסף the kop (פורסם: 31-3-2017 בשעה 04:50)

            עקונית הצטרפתי אליהם מחובלים.
            פברואר 89.

            להגיב
      • עומרי (ירוק) (פורסם: 30-3-2017 בשעה 18:59)

        וואי לגמרי… הייתי בגדודים ותמיד היתה הילה מסביבם, כאילו איזה משהו סודי ומטורף הם עושים. בואנה אנחנו זקנים (אבל אתם יותר :) )

        להגיב
  24. ערן (האחר) (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:23)

    אריאל, תודה על הטקסט הזה.
    כתוב נפלא ומרגש באמת, עם המשמעות המקורית של המילה הזו "מרגש", לפני שהיא נהייתה ה"יאללה" החדשה.

    הייתי בשבוע חינוך בטירונות כשהאסון הזה קרה, הוקפצנו ממחווה אלון כדי לעזור לאסוף את הגופות.
    נורא, נורא, נורא.

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:24)

      למזלי הייתי בבית כשזה קרה, החברים שלי שהיו בבסיס ממש היו צריכים לאסוף חלקים מהעצים, היו להם חתיכת סיפורי זוועה. הם פשוט נהייו אפאטיים לגמרי באיזה שהוא שלב

      להגיב
      • ערן (האחר) (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:31)

        כן, זה תיאור די מדויק של איך שזה הרגיש.

        שוב, תודה על טקסט אמיתי "מהלב", והתיאורים על רמת הגולן? PRICELESS

        להגיב
  25. עב״ד (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:31)

    טיסן היה הבסיס של הפלס״ר!
    הרבה יותר חשוב מכמה בונקרים שהיו לכם בסביבה!

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:34)

      כן, היינו הולכים אליו קילומטר בבוץ להביא אוכל. עדיין חור

      להגיב
      • יוחאי (פורסם: 30-3-2017 בשעה 15:37)

        12 שנים קודם זה היה המקום שתפסנו שם קו בפלוגות המבצעיות. ועופר סגל היה הגנן שלי בקורס מטקים

        להגיב
        • אריאל גרייזס (פורסם: 30-3-2017 בשעה 15:47)

          :-)
          גם אז קראו לו הלוזר?

          להגיב
          • יוחאי (פורסם: 30-3-2017 בשעה 16:08)

            הדוקר. נדקרנו מהמבט

            להגיב
  26. אמיתי (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:55)

    יש משהו מוזר ומתעתע בזיכרונות מהצבא. זה כבר מזמן לא מי שאתה אבל איכשהו זה עדיין חלק ממך. אני מרגיש כאילו זה קרה למישהו אחר שבמקרה אני מכיר מקרוב..
    תודה. כתוב למופת

    להגיב
    • אמיתי (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:57)

      ופרלמוטר יהלום. האלבום סולו שלה זה פנינה אחרי פנינה

      להגיב
    • ערן (האחר) (פורסם: 30-3-2017 בשעה 12:58)

      נכון, הצבא (ואני מאמין שבעיקר שירות קרבי) נשאר טבוע בך, לא משנה מה תעשה אח"כ ולאן תלך ומי תהיה.
      ואז באה יכולת הכתיבה והסיפור של אריאל, ופתאום אני מוצא את עצמי כבר שעתיים מול המסך במשרד, קורא שוב ושוב את הטקסט.
      וכן, יש גם דמעות.

      להגיב
      • אריאל גרייזס (פורסם: 30-3-2017 בשעה 13:38)

        כוס אמא של הצבא הזה, הא? ואתה יודע מה הכי גרוע? שעוד תשע שנים אני צריך לשלוח בן לשם. ואחרי ארבע שנים עוד אחד ואחרי שלוש שנים עוד אחד. איך שולחים ילד לשם בדעה צלולה?

        להגיב
        • יוני (פורסם: 30-3-2017 בשעה 14:54)

          ומה תמליץ להם?
          בתור אחד שעבר שירות קרבי ״משמעותי״ ביחידת חי״ר מובחרת, אמליץ לבן שלי על 8200, תזמורת צהל, או כל דבר שירגיש לו כמו מיצוי פוטנציאל אישי, לפני שירות קרבי וסכנת חיים.

          להגיב
          • אריאל גרייזס (פורסם: 30-3-2017 בשעה 15:07)

            אני לא חושב שאני אמליץ להם על משהו, אני משתדל מאוד שהבחירות של הילדים שלי יהיו תלויים רק ברצונות שלהם, לא שלי. גם אצלי בבית אף אחד לא המליץ לי לאן ללכת, אבא שלי אף פעם לא סיפר סיפורים מהשירות שלו (שבמקרה או שלא היה בשיריון), אבל כן ראיתי אותו הולך למילואים די הרבה. פשוט היה ברור לי שאני הולך לקרבי, אף פעם לא ראיתי אופציה אחרת.
            עם כל החרא של הצבא, אני חושב ששירות בקרבי (וגם מילואים) הם לא רק חוויות מעצבות אלא גם מוסיפות משהו לבן אדם.

            להגיב
            • יוני (פורסם: 31-3-2017 בשעה 13:18)

              בחייאת אריאל, נכנסת קצת להרצאת הורות של מיכל דליות על בחירות וכו ;)
              גם אני בעד מתן אפשרויות בחירה, אבל בעיקר מאמין בהכוונה. וגם – הורה צריך גם לייעץ ולהשמיע את דעתו. בטח אם שואלים אותו. וגם אם לאו – חשוב שדעתו תושמע. בטח בנושאים כאלה.
              ״לדעתי x, אבל אתה תעשה מה שאתה רוצה״.
              לאורך כל חיי לא הכתיבו לי מה לעשות, אבל רק דוגמא – אמא שלי ז״ל רצתה שאהיה קצין. מהפעמים היחידות שהשמיעה את דעתה בעניין כלשהו שקשור לבחירות שלי. בתוך ליבי הצטערתי בשבילה שאין לה מושג מה זה אומר ומה ההשלכות והסכנות המטורפות. כמובן שלא הקשבתי לה ;)

            • אריאל גרייזס (פורסם: 31-3-2017 בשעה 13:20)

              אני אגיד את דעתי אם הילד ישאל אבל אני מאמין בלתת לו לבחור את הכיוון שלו לבד. המקום היחיד שבו ניסיתי להכווין את הילד שלי זה ספורט ושם נכשלתי חמורות – הוא שונא כדורגל..

            • אריק (פורסם: 31-3-2017 בשעה 19:48)

              מוסיפות הבנה שהחיים זה חרא הרבה יותר מוקדם ממה שצריך. זה מבגר אבל גם יתמות. מה הרווח פה?

            • אריאל גרייזס (פורסם: 31-3-2017 בשעה 21:45)

              היה לפני כמה שבועות כתבה על דלעת באחד ממשדרי החדשות וראיינו שם איזה אחד שהיה קצין במוצב. והוא אומר – הרגשנו שאנחנו שומרים בגופנו על ישובי הצפון. ושואלים אותו – אתה מאמין בזה? אז הוא עונה – לא, היום אני יודע שזה בולשיט אבל אז האמנו בזה לגמרי.
              אז אני חושב שזאת חלק מהתחושה שלי לגבי שירות קרבי – אני יודע שמרבית מה שאתה עושה שם זה בולשיט. גחמות של פוליטיקאים במקרה הטוב או של גנרלים טיפשים במקרה הרע. אבל כשאתה שם אתה לא מבין את זה. מבחינתך – אתה שומר בגוף שלך על המדינה. ואני חושב שיש משהו שהופך אנשים לבני אדם טובים יותר כשהם יודעים שהם נותנים למשהו שהוא גדול מהם. אנחנו כל כך אינדבידואלים היום, מרוכזים ברצונות שלנו, לפעמים זה טוב להיות חלק ממשהו, לתת מעצמך בשביל משהו אחר.
              מצד שני, איך קאלימי אומר – כוסאמו על לבנון. האם זה שווה את זה? לא יודע. בראיה לאחור אתה עושה רומנטיזציה להרבה מאוד דברים. שוכח את החרא – ואלוהים, היה כל כך הרבה חרא – וזוכר את הדברים הטובים (ועם כל החרא, אני חושב שיש מעט מאוד דברים בחיים כמו האחוות גברים שיש בצבא. זה משהו שמי שלא היה שם לא יבין אף פעם). מה אני אגיד לך, לא יודע.

          • matipool (פורסם: 30-3-2017 בשעה 16:07)

            יוני – גם אני כמוך .
            אריאל – השירות בצבא שונה משאר הבחירות שלהם עד גיל 18 . אני חושב שלא רק שאתה יכול להמליץ , גם רצוי שתעשה את זה ותספר להם חוויות ואבחנות שלך מהצבא ואחר כך שיחליטו מהם שהם רוצים . אני הגעתי לצבא כשאני לא יודע כמעט כלום כי זה לא היה אישיו אצלנו בבית .

            קצת לפני הסדיר שלי , החלטתי שאני רוצה רק קרבי ופתחתי שושלת בחטיבה הסגולה ( אחרי הגיעו לשם שני אחיי וגיסי . אח אחד הגיע להיות סמח"ט החטיבה ומפקד החטיבה הצפונית בעזה והיה מרחק סנטימטר מלהיות המח"ט השני של החטיבה ששירת בה מהיום הראשון שלו בצבא . העדיף לימודים בארה"ב עם כל המשפחה אחרי עופרת יצוקה וכשחזר כבר היה עליו "איקס" שמנע ממנו את התפקיד כך שהצבא היה משהו בולט במשפחה אצלנו לאורך השנים ) אבל בקטע של הילדים ההעדפה שלי הייתה למשהו הרבה יותר רגוע ואם אפשר גם שייתן להם ערך מוסף / משהו לצאת איתו לחיים .

            היה לי ברור מגיל מאד צעיר שהבן הבכור לא מתאים ליחידה קרבית . הצבא התעקש שהוא יהיה קרבי , אנחנו התעקשנו לא פחות ובסוף אחרי הרבה מאמצים ותסכולים זה איכשהו הסתדר והוא שירת בתל השומר . הרע במיעוטו מבחינתנו .

            הבת שלי הפתיעה אותנו והחליטה שהיא רוצה רק קרבי . הבקשה היחידה שלי הייתה שלא תלך לקרקל ( היא רצתה עוקץ ) ובסוף היא הגיעה ליחידת חילוץ והצלה של פיקוד העורף והם אשכרה קרביים לכל דבר . שטחים , מעצרים , אימוני חי"ר , חבל על הזמן . למעט תקופה קצרה של משבר בעקבות סיומי תפקיד של המ"פ והמ"מ שלה המקוריים שלה , היא מאושרת מכל רגע כמעט והיא כבר כמעט שנתיים וחצי בצבא ( הן עושות 3 שנים כמו הבנים ) .

            הקטן עוד לא בן 7 אבל הוא כבר יודע שהוא לא יהיה קרבי ( בכלל הבת , מדברים על מדי פעם במשפחה ) בגלל בעיה רפואית שמונעת ממנו גם אפשרות של סוגי ספורט שונים שיש בהם מגע פיזי חזק . מקווה שהוא ימשיך במה שהוא מראה עד עכשיו ויגיע ליחידות האלו של הגאונים שעושים אחרי השחרור הרבה כסף . סוף סוף מסתמן שיש אחד במשפחה שטוב במתמטיקה .. (-:

            להגיב
  27. יואב (פורסם: 30-3-2017 בשעה 13:03)

    פוסט מרגש אריאל.

    להגיב
  28. מאשקה (פורסם: 30-3-2017 בשעה 13:14)

    תודה לך אריאל.
    טור מקסים ומרגש מאוד.
    באסון המסוקים אני הייתי בקצה הדרומי ביותר של דרום אמריקה בצ'ילי, בחוף עם פינגווינים.
    שם קיבלתי את הידיעה שגם תומר קידר מהקיבוץ שלי ( נגבה ) בין ההורגים.

    להגיב
  29. ארם אבירם (פורסם: 30-3-2017 בשעה 13:42)

    תודה אריאל! אמנם השירות שלי בשריון הסתיים שמונה שנים מוקדם יותר, אבל אתה מיטיב לתאר תחושות וסיטואציות מימי השירות הקרבי שממש גורמים לי להרגיש כאילו הייתי שם רק לפני רגע. וכן, גם אני כמו רבים השארתי חברים על אדמת לבנון ועברו מאז כל כך הרבה שנים.

    להגיב
  30. אמיתי (פורסם: 30-3-2017 בשעה 14:44)

    עשיתי משאל בווטאסאפ הציוותי לפני שבוע על אלבומי השירות. יצא
    נגיעות. ברי
    קליפורניקיישן. רד הוט
    הראשון. אביתר בנאי
    הסתבר לי ששירתתי בגלגלצ

    להגיב
  31. אלעד כץ (פורסם: 30-3-2017 בשעה 16:09)

    יפה אריאל.
    אז מסתבר שהזדכינו בבקום ביחד.
    בזמן האסון הייתי סמב"ץ במרג' עיון, חושב כבר על האזרחות, ואז המכה הנוראית הזאת…
    עצוב, עצוב וקשה.
    עד מתי מרץ 4?

    להגיב
  32. גור אילני (פורסם: 30-3-2017 בשעה 18:07)

    ואוו, גם אני מרץ 94! נח״ל בקום…
    וחוגג היום בזכותך 20 שנה. איכשהו חשבתי שעברו יותר… אחרי 10 הפסקתי לספור.

    להגיב
  33. שחר ע. (פורסם: 30-3-2017 בשעה 18:16)

    פוסט מרגש, הזיכרונות משרות קרבי הם דברים שלא עוזבים אותך, ויכולים לצוץ בכל מיני הזדמנויות, לטוב ולרע,

    להגיב
  34. עומרי (ירוק) (פורסם: 30-3-2017 בשעה 19:02)

    נהדר אריאל.

    להגיב
  35. אריק האדום (פורסם: 30-3-2017 בשעה 19:05)

    נובמבר 98. רותם גבעתי. גדודי חי"ר.
    סוף טירונות תחילת אימון מתקדם.
    האקסית שזרקה אותי חודש אחרי הגיוס ממליצה לי על "כנסיית השכל" של כנסיית השכל.
    למאיה יש אקדח. קאנה וואחדה ועוד מלא "פצצות" מוזיקליות.
    אחר כך עזה – מורג
    קורס מכים
    עולה לרואית בתור אפרוח
    לבנון – זרעית (מארבים) וכרכום
    חושנייה.
    ואז שב לבנון. אחרי הנסיגה. מעט מארבעים בעיקר עבודות אבטחה על הגדר. כולל החטיפה הראשונה בהר דב. עשינו את כיפור במקלט באחד הישובים כחלק מהפעלת תכנית חירום.
    המ"פ הבטיח "סוכות בביירות"
    אימון קצר בדרום
    חצי שנה נצרים
    אימון והביתה

    מלא מוזיקה. מלא שעות שמירה. ומלא מילואים.
    הייתי מוותר על הכל…
    כוסאמק

    להגיב
    • אריק האדום (פורסם: 30-3-2017 בשעה 19:06)

      אגב… בצאלים כרגע. לראשונה לא בתפקיד לחימה

      להגיב
    • ר.בקצה (פורסם: 30-3-2017 בשעה 20:05)

      מורג!
      הולי שיט, איזה חור…

      להגיב
      • אריק האדום (פורסם: 30-3-2017 בשעה 20:09)

        8 8 שמירות
        יציאות 18
        הכי חרא בשירות

        להגיב
  36. ערן קאלימי (פורסם: 30-3-2017 בשעה 22:55)

    מרץ 7. בדיוק חגגתי 20 שנה לגיוס, היה מרגש, ז"א שאני תיכף חוגג 19 שנה להגעה לדלעת.

    להגיב
  37. יוני (פורסם: 30-3-2017 בשעה 22:55)

    ביציאות לפשיטות ומעצרים באינתיפאדה היינו מגוונים בשמות שנתנו להתקדמות בציר (לעזאזל שכחתי את השם הנדב״רי של זה), במקום אנגליה-בלגיה-גרמניה, זה היה: על-נהר-אספירין- וכו וכו. ברי כיכב. גם מאיר.

    להגיב
    • יוני (המקורי, מפעם) (פורסם: 30-3-2017 בשעה 23:25)

      מה נעשה עם הכעס הזה?
      שאלה שלא עוזבת אותי

      להגיב
      • Matipool (פורסם: 31-3-2017 בשעה 09:34)

        וגם מה יהיה עם הקנאה ?

        להגיב
  38. יניר (פורסם: 30-3-2017 בשעה 23:44)

    פוסט מרגש וכואב.
    מיוצא הנדסה קרבית שבילה בגולן ובלבנון בשנות ה80

    להגיב
  39. הגריזלי (פורסם: 31-3-2017 בשעה 00:32)

    אריאל, שוב תודה רבה על טקסט שמייצג דור.

    בטירונות- הראשון של איל גולן באדיבות הרס״פ, הטבחים בבא״ח, נהגי הטיוליות ובערך כל מי שהיה מסביבנו.
    אחר כך- מסמרים ונוצות, מיכה שטרית. אחות שלי קנתה לי מתנה בתחילת הקו הראשון בלבנון, אביב 1998. מופת.

    להגיב
    • הגריזלי (פורסם: 31-3-2017 בשעה 00:34)

      ובעצם גם OK Computer.
      קניתי בדרך חזרה הביתה באיזו שבת בתחנה המרכזית בתל אביב. ציפיתי לעוד creep ועף לי הראש. עד היום.

      להגיב
  40. אופיר (פורסם: 31-3-2017 בשעה 05:12)

    אריאל, כתבת יפה מאוד, אבל אני מצטער שהתפתיתי לקרוא.
    אמנם חי"רניק ולא שריונר, אבל הפלאשבקים השחירו לי את הנשמה.

    להגיב
    • Matipool (פורסם: 31-3-2017 בשעה 09:33)

      כחי״רניקים , אני מודה שדי זלזלנו בשריונרים ובתותחנים .
      פוסטים ותגובות כמו כאן , משנים לך את הפרספקטיבה לגמרי .

      להגיב
      • יוני (פורסם: 31-3-2017 בשעה 12:57)

        אני הפסקתי לזלזל במשוריינים כשתפסתי טרמפ יחד עם עוד 3 לוחמים, בחלק האחורי של המרכבה לאורכו של ציר פילדלפי בסוף 2001. אני, החירניק, הייתי צריך להתעסק עם הדלת של המדרון האחורי ולסגור אותה אחריי תחת אש. סיוט. אבל חלק מהאש שאפפה את האוזניים שלי היתה של הטנק. גדול, מרשים, מגן.
        והטנקיסטים? אלה שאני פגשתי בחודש הזה של הפעילות היו סופר מקצוענים, חביבים וצנועים. היה פירגון הדדי אדיר. זה היה צהל במיטבו, עם כל הצער שהוא גורם ויגרום לשני צידי המתרס.

        להגיב
      • גיא זהר (פורסם: 31-3-2017 בשעה 15:19)

        מטיפול, עזוב את זה שהשריוניונרים והתותחנים במילואים (ובזמני ולפחות עשור וחצי קדימה גם בסדיר) תפקדו לתעסוקות כחיר"ניקים לכל דבר, בכל המלחמות שבהן השריון היה פקטור ז"א מששת הימים עד לבנון השנייה כולל, כמות הדם ששפכו דומה לשל החירניקים לצערנו (ולא שהמג"חים היו מוגנים יותר מהנגמשים האמריקאים).

        להגיב
  41. צביקה פחחות (פורסם: 31-3-2017 בשעה 07:17)

    אחד מקטעי הכתיבה הכי יפים שנתקלתי בהם לאחרונה. אתה באמת מוכשר ובן אדם יפה.
    אתה נהדר בלצייר נשים צעירות חסרות מורא.

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 31-3-2017 בשעה 09:49)

      תודה לך ולכולם

      להגיב
  42. יאיר אלון (פורסם: 31-3-2017 בשעה 10:14)

    אני חושב שבפוסט הזה מגולם הרבה מהיופי של דהבאזר.
    בלוגר שכולנו "מכירים" ולכן כשהוא כותב לא על ספורט זה עדיין מרגיש נורא אישי. וכמה שהכתיבה היא עוצמתית, מרגשת, ציורית וחדה עדיין מתפתח שיח בתגובות שעולה עליה ברגש, בכנות ובפתיחות של המגיבים.

    נהנתי לקרוא אריאל ונהנתי מכל שאר המגיבים (שראויים הפעם יותר לשם 'משתפים')

    להגיב
  43. באבא ימים (פורסם: 31-3-2017 בשעה 10:53)

    חוויית הרדיו הצבאית שלי היתה בעיקר ״מה יש״. כולם ידעו שבשעה 3 אין מה לדבר איתי.

    לקראת סוף השירות שלי נחשפתי לתוכנית של מיכל ניב ב 10 בבוקר.

    משינה בדיוק התחילה- לא ממש תפס אותי. לקח לי זמן להתגבר על החיקוי של מדנס. היום אני אוהב אותם יותר. היו איתי חיילים שיובל בנאי היה המפקד שלהם בטירונות.

    ולכל מי שמזלזל בתותחנים. חלק ממני מבין את זה אבל אל תקנאו בנו. הגועל נפש הוא בדיוק אותו גועל נפש (אני עוד הייתי בלבנון) והיציאות שלנו יותר גרועות

    להגיב
    • ערן קאלימי (פורסם: 31-3-2017 בשעה 18:10)

      וגם, כוסומו שיבטה.

      להגיב
    • עומרי (ירוק) (פורסם: 1-4-2017 בשעה 04:07)

      באבא אתה גם תותחן? עוד סיבה לחבב אותך :)

      אח, שיבטה שיבטה. כמה שזה חור (צומת השביזות.. כינויים הזויים שרק בצבא אפשר לתת), עדיף מכל המקומות האחרים שבהם אפשר להיות כתותחן.

      להגיב
  44. ערן קאלימי (פורסם: 31-3-2017 בשעה 18:15)

    ועוד משהו, יצא לא מזמן ספר בשם "דלעת" ראיתי אותו במקרה בחנות ספרים. הסתכלתי על התמונה של הכותב, כמובן שהיה מוכר לי, נכנסתי ישר לשבועיים של חוסר שינה.
    לא ספר שאני אקרא.

    להגיב
  45. גיא אלטמן (פורסם: 31-3-2017 בשעה 19:32)

    כתוב נפלא. אני בטוח שלגבי רוב האנשים שהיו בצבא בתקופה הזו הצלחת לשחזר תקופה שלמה. יהיי זכרם ברוך.

    להגיב
  46. אריק (פורסם: 31-3-2017 בשעה 19:59)

    מעולה, אריאל.

    להגיב
  47. רענן (פורסם: 1-4-2017 בשעה 07:58)

    מרגש ומערר זיכרונות. שרות קרבי זו חוויה שהולכת אתך לתמיד

    להגיב

מה דעתך?