1.

האצבעות שלו מזהות את הצלילים הראשונים של השיר עוד לפני שהמוח שלו מעבד אותם. הן מתחילות לטופף על ההגה וחיוך דבילי עולה על הפנים שלו.

"תן מיילל בערפל", הוא מזמזם "ערפד מקלל"

"כמה זמן לא שמעתי את השיר הזה", הוא אומר בקול והיא לא מפסיקה ללטף לו את הירך, אחד הדברים אצלה שהוא למד לחבב.

הוא מעיף מבט לכיוונה, רואה שהיא מנסה לזהות אבל שום מבט של הכרה לא עולה על הפנים שלה.

"את לא מכירה את השיר?" הוא שואל.

היא מנידה את הראש. "מי אלו?"

"תריסר מכשפות סגולות, מלכלכות לי את המטבח" ענבל פרלמוטר ממשיכה לשיר.

"את באמת לא מכירה את המכשפות?" הוא קצת לא מאמין. התנועה של היד שלה על הירך שלו מואטת.

"בטח לפני זמני". היא מושכת בכתפיים. "ממתי זה?"

הוא לא באמת צריך לנסות להיזכר ממתי, הוא יודע בדיוק. אבל בכל זאת הוא עושה את עצמו מתאמץ להיזכר. "כשהייתי בצבא, בטח 95 או 96".

היא צוחקת בקול. זה עוד דבר שהוא מחבב אצלה, צחוק בריא כזה שלא מתחשב במה שכולם מסביב חושבים. האקסית שלו תמיד פחדה מה אחרים יחשבו. יתרון של אנשים צעירים, הוא חושב, ואז נזכר שכשהוא היה צעיר הוא תמיד פחד ממה שאחרים יחשבו. זאת פשוט היא.

"הייתי אז בטח ביסודי" היא מחייכת אליו.

"אלוהים, אני זקן". זאת בדיחה קבועה אצלם. הוא יודע שזה לא מפריע לה. אולי אפילו להיפך. "את יודעת, כשהייתי בקורס מפקדים למישהו היה את הקסטה שלהן.."

"קסטה?" היא קוטעת אותו

"קלטת, את בטח יודעת מה זה"

"יודעת, בטח יודעת, רק חשבתי שזה מתקופת האבן"

זה יושב בינהם למשך כמה שניות. הוא לוחץ על דוושת הגז, כאילו מנסה להוכיח שהוא עדיין יודע לדהור על הכביש.

"בקיצור, בזמן שהיינו עובדים על הטנקים בימי חמישי, היה לנו טייפ אבל לא יכולת לקלוט שום רדיו בשיזפון אז מה שנשאר זה רק לשמוע את הקסטה היחידה בערך שהיתה לנו. אז שמענו את האלבום הזה בלופ במשך כל היום פעם בשבוע למשך ארבעה חודשים". הוא מרגיש את היד שלה מתהדקת, אולי כתוצאה מהתאוצה הגוברת, ונהנה מתחושת השליטה. "אני חושב שגם היום אני מסוגל לדקלם את המילים שלו מתוך שינה, כמו איזה דתי לשעבר שיודע עדיין את כל התפילות בעל פה"

"נו, נשמע נחמד הצבא הזה שלך"

הוא רוצה לענות לה משהו אבל לא יודע בכלל איך להתחיל. הוא נזכר בשזפון עכשיו ומרגיש כאילו הוא יכול למשש את המקום הזה בפה שלו. מרחבי החול האינסופיים. הרעש של מנועי הטנקים והצווחה שהזחלים משמיעים כשהם מתחילים לנוע. הריח של הסולר השרוף. הטעם של הפודרה הזאת שנמצאת בכל מקום והמקלחת אולי יכולה לשטוף אותה מהשיער שלך או מהפנים אבל אף פעם לא תצליח להוציא אותה מהפה שלך.

"תריסר מכשפות סגולות מתעופפות בחזרה לארון"

"את יודעת" הוא אומר, "היה לי חבר בקורס שטען שממש אפשר לשמוע כמה ענבל פרלמוטר לסבית בשיר הזה אם מקשיבים למילים"

"ומה אתה חושב?"

הוא שותק לשניה. "אני חושב שבעיקר היינו ילדים טפשים שלא היה להם מושג מהחיים שלהם".

408453_10151590913434555_429623641_n

2.

את החורף הראשון ברמת הגולן הוא בקושי טעם. שבועיים של שמירות על בסיס ריק בקור ובגשם לפני שירד לקורס מפקדים בשיזפון. היה קפוא בשזפון בלילות והוא סבל מכל דקה אבל רק בחורף השני, זה שבילה ברמה, הוא הבין מה זה חורף באמת. חורף ברמת הגולן הוא מסוג הדברים שמי שלא חווה אותם לא יוכל להבין ומי שכן לא ישכח לעולם. הקור הנוראי שחודר דרך כל שכבה אפשרית, הגשם שמזרזף עליך בקביעות ומתעלם בעקשנות מחליפת הסערה המסריחה חסרת הערך שתלויה עליך ובעיקר הבוץ הזה, הבוץ שבכל מקום. שחור, סמיך ועיסתי שנדבק לך לנעל ואז נדבק לבוץ שנדבק לנעל ולפני שצעדת עשרה צעדים אתה כבר סוחב איתך שני קילו על כל רגל. עם הזמן אתה מפתח מיומנות בהליכה – צעד וניעור, צער וניעור. זה לא באמת מקל אבל לפחות נותן לך הרגשה שאתה עושה משהו. זה רק עניין של זמן מרגע שיורד הגשם הראשון ועד שהבוץ השחור מצפה לך את הבגדים, את הנעליים, את רצפת החדר, את הנשמה.

הדבר הראשון שהם עושים איתו בתור מפקד בפלוגה מבצעית, אחרי שמונה חודשים שבהם פיקד בפלוגת מסלול, זה לזרוק אותו עם עוד ארבעה חיילים לטיסן. אין טעם לחפש במפה את המקום הזה. הוא נידח כמו שרק מקומות ברמה יכולים להיות. הדשא שרק התחיל לבצבץ צובע את הכל בירוק מסביב ועדיין מדובר בסביבה צחיחה להחריד. אין עץ לרפואה, רק הבזלת השחורה הזאת. וכמובן, בונקרים. עשרות בונקרים. כולם מלאים בארגזי תחמושת עליהם הם אמורים לשמור מפני אלוהים יודע מי ירצה להגיע לחור הזה. כל מה שהוא רוצה זה להתכרבל על המיטה בחדר שהקציבו לו ולשמור על חום הגוף עד כמה שניתן. "תדאג להעביר להם תדריך כל ערב, לבדוק כוננות, הם ינסו לבחון אותך" המ"פ אמר לו כשזרק אותם מהג'יפ. הוא ניסה, באמת שהוא ניסה, אבל הספיק ערב אחד שבו יוני, ותיק ממנו בארבעה חודשים, הסתכל עליו בזלזול כשביקש ממנו לבדוק לו את המחסנית, כדי לוותר.

שבוע אחר כך הסמח"ט מגיע לביקור. יותר משהוא גבוה, הוא פשוט איש גדול, לכל כיוון. יש לו זרועות עבות, כתפיים כבירות, והראש העצום שלו מגולח למשעי, מה שרק מדגיש את העיניים הגדולות שלו. בטוח שיש לו שם אבל בשביל כולם הוא פשוט "הלוֹזר". האיש בעל עיניי הלייזר.

"תביא לי את המחסניות, נבדוק לך כוננות" הוא אומר ומושיט את היד לכיוון יוני. דווקא יוני. יוני מוציא את המחסניות, כל החמש, ומגיש אותן ללוֹזר שעוטף אותן בכף ידו הגדולה. בבקשה, אלוהים, הוא מתחנן בשקט, תעשה שהן יהיו מלאות. הלוֹזר שולף את המחסנית הראשונה ודוחף את אצבעותיו פנימה ומטה בתנועה מיומנת. הן מגיעות לאמצע המחסנית לפחות לפני שהן נעצרות. הוא עוצם את העיניים. אכלתי אותה, הוא חושב. זה לא שחסר כדור או שניים, זה שהמחסנית חצי ריקה במקרה הטוב. הפרוצדורה חוזרת על עצמה גם עם המחסנית השניה. הסמחט לא טורח בכלל לבדוק את השלישית לפני שהוא מחזיר את הערימה ליוני. הוא יכול להרגיש את העיניים שלו משפדות אותו.

אחרי שהוא חוזר מהשבועיים שלו בכלא הוא מתקבל בכבוד מלכים בפלוגה על ידי החיילים. "עכשיו אתה אחד משלנו" הם אומרים לו, מה שרק הופך אותו יותר מוקצה בעיניי שאר המפקדים והקצינים. לא אכפת לי, הוא ממלמל לעצמו כל פעם שהם מסתכלים עליו בעין עקומה, עוד ארבעה חודשים עולים ללבנון, אז זה רק אני והצוות שלי. ארבעה חודשים.

ארבעה חודשים של אימון חורף. הוא לא בטוח איך הוא שורד את זה. בוקר אחד הם צריכים לקום למטווח תותחים בחמש בבוקר אבל כל כך קר בחוץ שאף אחד מהמפקדים והקצינים לא מוכן לצאת מהמיטה. הוא עטוף בחרמונית, אליה נכנס בתחילת החורף ולא יצא ממנה עד מרץ, קבור בתוך שק השינה שעליה פרושה שמיכת צמר עבה, ואין שום סיכוי שהוא ייצא לקור המקפיא ולגשם שיורד בחושך שבחוץ. המחשבה על הפלדה הקפואה והרטובה של הטנק מעבירה בו צמרמורת. בסוף המ"פ נאלץ לגלגל אותם בכוח בעצמו מהמיטה כדי שיספיקו להכין את הטנקים בזמן לכדור ראשון עם הזריחה. מה זאת האובססיה שיש לצבא עם הזריחה? מה היה קורה אם יתחילו את המטווח בצהריים, הוא תוהה בזמן שהם עובדים על הטנק בידיים קהות, קבורים בתוך חליפות הסערה שלהם, רק כדי לגלות שהערפל לא מתפזר עד הצהריים. מחר הם ייצטרכו לנסות שוב.

הוא חוזר מהרגילה שאחרי האימון, רגילה ראשונה זה שמונה חודשים – הקודמת נפלה על התקופה שלו בכלא והוא לעולם לא יקבל אותה בחזרה – רק כדי לשמוע מהמ"פ שהוא לא יעלה עם הפלוגה ללבנון. הוא לא מרגיש שהוא יכול לסמוך עליו, הוא אומר לו. הוא יעבור להיות סמב"ץ, יארגן שיירות וישב בחמ"ל של הגדוד, מחוץ ללבנון. הוא שונא אותו כל כך אבל עמוק בפנים הוא יודע שהוא צודק. גם הוא לא סומך על עצמו. בשנה שתעבור עד השחרור שלו הגדוד אמור לעבור שתי תקופות בלבנון. אני אעבוד קשה, הוא אומר לעצמו, ואז אבקש לחזור לפלוגה בתקופה השניה. אבל זה אף פעם לא מתממש. אולי טוב לו מדי בנוחות של החמ"ל, עם לצאת הביתה כמעט כל שבוע, מכדי לעשות את הצעד הנועז הזה. אולי הוא סתם פחדן. הוא עדיין מנצל כל הזדמנות כדי להכנס "פנימה". כל פעם שחסר מישהו לאחת השיירות הוא קופץ על המציאה וכמו שוער כדורגל ששונא לספוג אבל כן רוצה להוכיח את עצמו, גם הוא יושב דרוך ומחכה להתקפת חיזבאללה שאף פעם לא באה, כמעט לאכזבתו.

כשהמסוקים נופלים הוא נמצא בבית, בחופשה. הוא יושב מול הטלוויזיה, עם השמות מוקרנים על המסך ורוצה לבכות אבל שום דבר לא קורה. מדי פעם עוברת בו המחשבה שאם רק היה בודק לחיילים כוננות אי אז בטיסן הוא היה עשוי להיות חלק מהצוות הזה על המסוק.

 

3.

"איך זה שבחיים לא טיילת בדרום אמריקה?" היא שואלת.

הם מול המחשב ביחד, היא מנווטת עם העכבר, מתכננים את הטיול הגדול שלהם ביחד. הוא לא בטוח מי מהם יותר מתרגש.

הוא מושך בכתפיים. "פשוט הלכתי ללמוד ישר אחרי הצבא ולא יצא לי" הוא אומר.

"ולא רצית קודם לטייל או לעבוד או משהו?"

הוא חושב שניה. "האמת שלא יכולתי", הוא מודה. "נרשמתי לאוניברסיטה עוד לפני השחרור והתחייבתי כבר".

"תוך כדי הצבא?" היא מרימה את המבט שלה אליו, "למה לעזאזל?"

"האמת שזה די טפשי" הוא אומר. "את מבינה, עשיתי פסיכומטרי כבר במהלך השירות ולגדוד שלי הציעו מלגה למי שיילך ללמוד, אז המג"ד שלי בא אליי ואמר שאני חייב להחליט תוך יומיים אם אני רוצה לקבל אותה". הוא עוצר לשניה. "שזה די מצחיק, כי המג"ד שלי ממש שנא אותי".

"והחלטת?"

"והחלטתי"

"ואיך זה שעשית פסיכומטרי תוך כדי השירות?"

"סיפור ארוך" הוא מפטיר. האמת שזה לא כזה סיפור ארוך, פשוט הוא לא בטוח שהוא רוצה לספר לה אותו. מערכת היחסים שלהם רק בת חצי שנה ואחרי שפתח את עצמו בפני מישהי אחת, הוא לא בטוח שהוא רוצה לעשות את זה פעם נוספת.

בדרך כלל היא לא לוחצת, והוא מאוד אוהב את זה אצלה, אבל הפעם היא לא מוותרת.

"יש לי זמן". היא טורקת את מסך המחשב כאילו כדי להבהיר שהם לא ממשיכים עד שהוא מספר.

הוא קם מהכסא וניגש למקרר. הוא לא מוצא בו שום דבר מעניין וסוגר אותו לפני שהוא מתחרט ופותח אותו שוב כדי לקחת בקבוק מים.

"בשנה האחרונה שלי הייתי סמבץ, מה שאומר שהיה לי הרבה זמן פנוי. ובדיוק הגיעה לגדוד פקידת ת"ש או חינוך חדשה, לא זוכר בדיוק".

"עכשיו זה נהיה מעניין" היא מחייכת. האקסית שלו אולי היתה מרגישה מאוימת מהסיפור הזה, הוא חושב, אבל היא לא.

"בקיצור, היא היתה ממש חמודה. היה לה שיער ג'ינג'י כזה" הוא מסמן עם היד עד לאן הוא הגיע, "וחיפשתי כל הזדמנות כדי להתקרב אליה. כששמעתי שמציעים קורס פסיכומטרי מקוצר במסגרת הצבא אז ישר הלכתי אליה לשמוע עוד פרטים. סתם כדי להיות לידה".

"ויצא לך משהו מזה?"

"המממ, פוצצתי בציון בפסיכומטרי" הוא מחייך, יודע שלא לזה היא התכוונה.

היא צוחקת. "איתה! יצא לך משהו?"

"נראה לך?" הוא צוחק, "את לא מבינה איזה חנון הייתי אז, אפילו לא ניסיתי באמת להתחיל איתה"

היא מרימה בחזרה את מסך המחשב, חוזרת לדפדף באתרים השונים. היא ממש מחכה לטיול הזה איתו, הוא יודע ופתאום הוא מבין שמה שהתחיל בתור גחמה רגעית שלה הפך למשהו שגם הוא מצפה לו בקוצר רוח. הוא פשוט חשש שהם לא יצליחו לשרוד אותו ביחד, הוא מבין, ועכשיו מסתבר לו שלחשש הזה אין שום בסיס.

הוא מתיישב לידה ובוהה בה מדפדפת במסכים השונים. השיער שלה אמנם חום ולא ג'ינג'י, אבל מהזווית הזאת היא קצת מזכירה לו את שירי. כמה שנים שהוא לא חשב עליה. הוא התכוון להמשיך לספר לה את כל הסיפור, אבל כשראה כמה היא מרוכזת הוא החליט לוותר. מה זה יעזור לספר לה, הוא חושב, איך הציניות השתלטה עליו באותה שנה אחרונה ואיך הוא גרם לשירי לבכות אחרי שאמר משהו ממש אכזרי על אחד החיילים בגדוד שנהרגו במסוקים. הוא נזכר איך כמעט נהנה לראות אותה צועקת עליו. "עכשיו חזרתי משמונה הלוויות, איך אתה יכול להיות כל כך רע?", חושב בפנים שאולי זאת נקמה קטנה על הדחיה שלה, דחיה שהיא אפילו לא ידעה שקיימת. אלוהים, איזה ילד אידיוט הוא היה. באמת כבר עברו עשרים שנה?

2210_wa

4.

את המילואים האחרונים שלו הוא עושה בקו לבנון, רק כמה קילומטרים מאיפה שהיה מוצב אז. הם עולים לאחד ההרים מעל תל חי, איפה שזרקו אותו ליום שלם בזמן "ענבי זעם" כדי לאתר קטיושות וראה אחת משמידה מאות תרנגולות בלולים של כפר גלעדי. בזמן שהם שותים קפה, זוג מבוגר בא אליהם ושואל האם זה לבנון שם למטה כשהוא מצביע למטה על מטולה. הוא מנסה לעזור להם. הנה מרג' עיון, הוא מצביע, והנה רכס עלי טהאר שעליו היו הבופור ודלעת. המג"ד שלו מצביע על איזה נקודה רחוקה וטוען שזה השמיס. הוא יצטרך להאמין לו.

אחרי שבועיים הם נזכרים לקחת אותו למטווח לאיפוס הנשק. הוא אמנם בחפ"ק של המג"ד, מה שאומר שאם תהיה חדירה הוא כנראה יצטרך לירות במישהו אבל כשאתה במילואים זה פחות חשוב לך, נניח, מהאם יש לך מאוורר בחדר ואיפה אפשר לאכול שווארמה טובה בקרית שמונה. הם יורים כמה פעמים לאיפוס הנשק ואחר כך עושים מסלול חוליה קצר. המפקד קורא לדלג והוא מתרומם באיטיות, כמעט בסלו-מושן, נזהר לא לתפוס את הגב עם תנועה פתאומית. גם את הירידה חזרה לקרקע הוא עושה לאט, כל תנועה מחושבת, אחרי שהוא בוחר את המיקום האידאלי, נקי מקוצים ואבנים. רק הקצין הצעיר שלהם ממשיך לקפוץ ולהסתער כאילו יש אויב אמיתי היישר לפניהם ולא חתיכות קרטון. הוא עוד ילמד. עדיין, כשהוא צריך לירות לעבר המטרה הוא מקפיד לכוון היטב, עובר על התנועות כמעט באופן מכני, סוחט את ההדק באיטיות. עשרים שנה זה מעט מדי מכדי לשנות הרגלים, כנראה.

בדרך חזרה, הם עוברים ליד הבסיס הישן שלו. הם לא נוסעים מהר אז יש לו זמן לבחון את מה שנותר ממנו, וזה לא הרבה. כמה מבנים הרוסים וזהו. כל הבסיס נראה לו פתאום קטן להפליא, הוא מתקשה להאמין שכל כך הרבה היסטוריה נכנסה בתוך הכמה מטרים מרובעים הקטנים האלו. איפה החדר עם הטלוויזיה שם הוא ראה את גאזה שם את הגול הפלאי ביורו 96? איפה החדר שבו הוא תפס את זיוה, שכולם קראו לו זיבה כי היא היתה מזדיינת עם כולם, מתמזמזת עם קצין הקשר? איפה הפינה שבה הוא עמד במשך שעה ביום הזכרון והפקידה הטפשה ניסתה להצחיק אותו? איפה החמ"ל שבו הוא בילה שעות?

שעות של שיחות אל תוך הלילה בקשר עם אביב בבופור, שעות של פלירטוטים עם הסמבצ"ית של החטיבה, הפעם הראשונה בחייו אולי שהרגיש שהוא יכול לדבר עם מישהי באמת. החמ"ל שבו שאל את הפקידה של המג"ד בקול רם מי האידיוט שאחראי לישיבת הצהריים ביום שישי, כשהוא יודע מצוין שזה המג"ד ושהוא שומע. זה עלה לו בצעקות אבל אוי, כמה שזה היה שווה את זה. החמ"ל שבו המציא שמות לשיירות, מטריף את המג"ד שלו פעם אחר פעם עם שמות כמו "ברדק" רק כדי שהמג"ד ייצטרך לקרוא לעצמו בקשר "קודקוד ברדק". החמ"ל שבו ישב והכין את הרשימה של אלו שאמורים לעלות למסוקים.

באחד מימי השישי יש להם זמן פנוי אז אחרי טיול בנחל התנור הם מגיעים לאנדרטה של חללי האסון. זאת אנדרטה יפיפיה. מים זורמים בה והיא נראית כמו מקום שהיה נחמד לבלות בו עם המשפחה. הוא עובר ומחפש את השמות השונים. הנה אביב והנה דביר מקורס מט"קים שהיה בכלל קצין בשיזפון ורצה רק לחוות קצת את לבנון. והנה שגיא שהקצין שלו בקורס מט"קים אמר לו שבחיים הוא לא יהיה מפקד והנה פאדי שעליו ירד כדי לעצבן את שירי המשקית חינוך והנה הדמעות האלו שאז לא באו ועכשיו פתאום נזכרו לצאת והוא לא בטוח אם הן על אלו שמתו או על עשרים השנה שעברו מאז.

שבוע לפני סוף הקו מתארגנת שיירה לאחד המוצבים על החרמון. בדיוק כמו פעם, כאילו לא למדו כלום ממה שהיה בלבנון, גם הפעם עולים למוצבים האלו בשיירות, ממגנים את עצמם לדעת. אין לו שום סיבה להצטרף אליה אבל החום והשעמום – אמצע אוגוסט עכשיו – גורמים לו להתנדב. נדמה שכל מי שמחפש טיפה אקשן יושב ברכב יחד איתו. אפילו רב הגדוד, סבא חביב עם סיפורי מורשת קרב ממלחמת ששת הימים, לא מוותר על ההזדמנות. נדמה שהרכבים מאז לבנון לא השתכללו, רק תפחו. הוא יושב בתוך מה שנראה כמו מיכל עצום עשוי מפלדה עם שני חלונות מזעריים שאי אפשר לראות דרכם כלום. הוא לא הרגיש כל כך חסר ערך כבר שנים. גם אם יהיה אירוע, לא יהיה לו שום דבר לעשות חוץ מאשר לשבת בפנים ולחכות שייגמר.

הם מגיעים למוצב ונוסעים בנגמש לבקר באחד הטנקים שעושה מארב בשטח כבר שלושה ימים. הם מוציאים את הפקל ומכינים לכולם קפה שחור. עם הל, ברור שעם הל. אחד החיילים מוציא חבילת ופלות ופותח אותה באמצע. למרות שאמצע הקיץ עכשיו והנוף די צחיח, המקום מקסים. החרמון עם שאריות לבנות קטנות בפסגה מתנשא מעליהם מצד אחד ואצבע הגליל פרוסה לפניהם מצד שני. את לבנון הם לא רואים, היא בצד השני של ההר והאמת שלאף אחד אין מושג איפה בדיוק נגמרת ישראל ומתחילה לבנון כי אין פה גדר והוא חושב לעצמו שזה בכלל נראה כאילו הם שומרים על לבנון מפני ישראל ולא ההיפך. הוא לוקח לגימה מהקפה שלו וצביטה קטנה של קנאה עוברת לו בלב כשהוא חושב על הצוות הזה שנשאר פה לשמור באמת על המדינה, בזמן שהוא מנמנם לו בחדר. לופלים שמלווים את הקפה יש את אותו טעם כמו לפני עשרים שנה, הוא חושב, לא הרבה השתנה מאז.

ברביעי לפברואר 1997 התרסקו שני המסוקים בשאר ישוב. קצת פחות מחודשיים אחר כך, בדיוק לפני עשרים שנה, הלכתי לבקום והזדכיתי על הציוד שלי כאילו כלום לא קרה. הייתי רוצה להגיד שאני חושב על החברים שלי שהיו שם במסוקים, על אביב, דביר, שגיא והאחרים כל יום שעבר מאז, אבל זה רחוק מהמציאות. מדי פעם אני נזכר, לפעמים אני חושב מה היה קורה אילו. אבל אני יכול להבטיח שלמרות כל הזמן שעבר, אני לא שוכח. לפעמים הייתי רוצה לשכוח, אבל זה חלק ממני. תמיד.

יום שחרור שמח, מרץ 4.

 

משימה בלתי אפשרית
הניצחון בדרבי