האם שבתרבות חוזרת? הייתי רוצה להגיד שכן, זה תמיד היה הטור שהכי נהניתי לכתוב אבל גם זה שדורש הכי הרבה השקעה (גם בצפיה/קריאה/שמיעה וכו' וגם בכתיבה עצמה) ולא יודע אם הייתי יכול להתחייב לזה. אבל יש לי מה לכתוב, אז אני כותב ובשאיפה ננסה להתמיד עם זה. בלי נדר, כמו שאומרים.

אז מה מביא לפרץ הזה של כתיבה? ובכן, יש לא מעט סדרות שדורשות התייחסות ובשאיפה נגיע אליהן – הטובות לקרב, האמריקאים, הומלנד ועוד כמה – אבל הסדרה שנגמרה השבוע ושכולם עפים עליה כרגע היא "שקרים קטנים גדולים", שגורמת לי להרבה תהפוכות בטן. כרגיל, אני אשתדל לא לספלייר יותר מדי למי שעוד לא ראה (ומבקש שתעשו כן בתגובות, להקפיד לפחות על התרעה במקום הנכון).

*

דיברתי לא פעם על הדברים שהופכים סדרה מסתם סדרה טובה לסדרת מופת. כמובן, בימינו התואר "סדרת מופת" מוענק בקלות מדי, אבל בעיניי הקריטריון הוא פשוט. סדרה צריכה להיות עם עלילה מרתקת אבל היא גם צריכה להגיד לנו דברים מעבר. על האופי האנושי, על העולם שבו אנחנו חיים. או בקיצור – צריך להיות לה ערך מוסף. זה מה שהפך סדרות כמו הסופרנוס, הסמויה ושובר שורות, בין השאר, לסדרות על. הן מספיק מרתקות שאתה לא יכול לחכות לפרק הבא אבל אפשר לנתח אותן בלי סוף ולנסות להבין מה הן רוצות להגיד לנו מעבר.

כמובן, אין שום בעיה עם סדרות שהן סתם כיפיות. נניח נמלטים בעונה הראשונה-שניה שלה, 24 והומלנד בעונות הראשונות ואפילו אבודים לפני שהתקשקשה למוות (האם זה מקרי שכל הסדרות האלו דעכו להן אחרי שתיים-שלוש עונות מוצלחות? אני לא חושב. קשה להחזיק סדרות לאורך זמן רק על מתח).

אבל מה עושים עם סדרות שכל מה שהן רוצות זה להגיד לנו משהו, אפילו במחיר של עלילה בעייתית? זה בדיוק המקום שבו "שקרים" נכנסת לדעתי.

biglittlelies-1280-1487376508886_1280w

לטובת אלו שעוד לא ראו את הסדרה, נספר שמדובר על העיירה מונטריי בקליפורניה שם שלוש נשים מתמודדות עם הבעיות שלהן – לאחת יש בעל מכה, השניה גרושה ונשואה מחדש אבל לא מפסיקה לערוג לבעל הקודם ובמקביל לבגוד בנוכחי והשלישית, ג'יין, עברה לאחרונה לאיזור ומעליה מרחף כל הזמן אונס שעברה שהוביל לילד שלה שבפרק הראשון הופך לחשוד במעשי אלימות בבית הספר. ומעל כל זה מרחף כל הזמן סיפור רצח שהתרחש בסוף הסיפור ועליו אנחנו לומדים מעדויות למשטרה מספר פעמים בפרק אבל אין לנו מושג מי הרוצח ומה שכביכול אמור להוסיף עניין לסדרה – אפילו לא מי הנרצח.

לשניה אי אפשר להכחיש ש"שקרים" היא חתיכת סדרה מושקעת. הביאו אליה כמה מהשחקניות הכי טובות שיש – ריס וויתרספון, ניקול קידמן, שיילן וודלי וגם לורה דארן שאיכשהו אני תמיד מתבלבל בינה לבין דריל האנה. עוד דבר מאוד מושקע בסדרה זה הנופים האדירים שלה. באמת צילומי נוף של מונטריי מדהימים שגורמים לך לרצות לעבור לגור שם או סתם לרוץ על החוף. גם המוזיקה בסדרה מעולה. בקיצור, סדרה עשויה לעיל ולעיל.

לצערי, כל הדברים האלו הם רק עטיפה. כי כשמפשיטים אותם מהסדרה נשארים עם שני דברים עיקריים – אג'נדה מאוד ברורה ותסריט קלישאתי.

נתחיל באג'נדה. "שקרים" היא סדרה פמיניסטית-מודרנית. מאוד פמיניסטית. קודם כל, היא מתמקדת בנשים. הן המרכז. הכל מסתובב מסביבן. הן מניעות את העלילה, הן דומיננטיות במידה רבה. זאת סדרה שהיא קודם כל על נשים. אבל מה שהופך אותה לעוד יותר פמיניסטית, אם תרצו, זה שבמקום שהנשים יזממו אחת נגד השניה (כמו נניח בעקרות בית נואשות, הסדרה ש"שקרים" הכי הושוותה אליה) פה הכח הנשי המאוחד מודגש כל הזמן. למרות שיש מריבות בין הנשים פה ושם, האחווה הנשית היא הכח המניע. הנשים בסדרה תומכות אחת בשניה, עוזרות אחת לשניה, ובסוף גם מצילות אחת את השניה. אם תרצו, זאת סדרה של העצמה נשית אמיתית. וזה טוב, באמת. אני בעד.

יש רק בעיה אחת – זה אפעס לא כזה מעניין.

כמובן, על טעם ועל ריח. אני מכיר אנשים שמאוד נהנו מהסדרה. ואתם יודעים מה – אולי אני בכלל לא קהל היעד ונשים נהנו ממנה הרבה יותר מגברים (למרות שדגימה סטטיסטית מהימנה בקרב הקהל הנשי בבית לא העלתה התרגשות מיוחדת). אבל בעיניי, קשה מאוד להתעלם מכמות המגרעות העצומה שלה. בעיקר – תסריט שתפור בקווים גסים מאוד ועמוס להחריד בקלישאות

אני אתן כמה דוגמאות שקפצו לי לעיניים:

– גם לורה דארן וגם ניקול קידמן הגיעו השנה לגיל המופלג של 50. שתיהן מתחזקות, כביכול, ילדים בני 6. אני לא אומר שזה לא אפשרי, זה פשוט לא כזה אמין. ומהצד השני, ריס וויתרספון בת ה-40 מחזיקה ילדה בת 16. שוב, אפשרי. אבל לקחו פה פשרת ליהוק כדי להביא שחקניות באמת טובות. תזכרו את המילה פשרה.

– הילדים בסדרה. בני שש וכולם מתנהגים כמו מבוגרים בני 18. באמת, לילדה בת השש של וויתרספון אין משפט אחד שילדה נורמלית בגילה אומרת.

– הדוגמא הכי בולטת – בעלה של ניקול קידמן, אלכסנדר סקרגרד (הזכור לטובה מ"דם אמיתי") הוא בעל מכה אבל גם יש בינהם מערכת יחסים תשוקתית מאוד שמקשה עליה לעזוב אותו. בסדר גמור, אבל למה כזה קלישאתי? אם תעברו על הסצנות של הזוג הזה בסדרה, אין בהן אחת לדעתי שבה הן לא או הולכים מכות או מזדיינים או שילוב של השניים. אני מבין את הצורך להראות את המערכת יחסים המורכבת הזאת, אבל בחייאת – גם זוג עם בעיות לפעמים סתם אוכל ארוחת בוקר או יוצא למסעדה.

אלו רק כמה דוגמאות, ויש עוד מלא. איך אומרת הפסיכולוגית של הדמות של ניקול קידמן בפרק האחרון בצורה שהכי ממקדת את המופרכות של העלילה – "הוא יהרוג אותך, אבל חס וחלילה שנפסיד את המסיבה".

אפילו הקו המנחה של העלילה, תעלומת הרצח כביכול, לא ממש מצליח לעשות את העבודה ולגרום לסדרה להיות מעניינת באמת. מדובר דווקא בטריק תסריטאי לא רע בכלל (שאני מקווה שלא כל סדרה תתחיל לחקות עכשיו) אבל במקום שהוא ייצר מתח לגבי הנרצח, יאפשר לנו לנסות לנחש מי זה על פי רמזים שונים, אולי להוסיף איזה טוויסט או שניים בעלילה או לייצר רשומון כלשהו, אנחנו מקבלים עלילה בנאלית עם פתרון שבו הרוצח בעצם מנותק מההקשר של העלילה (להבנתי, בספר שעליו מבוססת הסדרה הרקע של הרוצח מוסיף הרבה יותר הגיון לפתרון). עד כמה העלילה לא באמת מושכת תעיד העובדה שגם אם יצמידו לי אקדח לרקה אני לא אצליח להיזכר בשמות של אף אחת מהדמויות בסדרה. כל מה שראיתי זה קידמן ו-וויתרספון, לא אנשים אמיתיים.

לעשות טלוויזיה טובה זה לא דבר קל. צריך הרבה מאוד דברים. שחקנים טובים ולוקיישן טוב ומוזיקה טובה. אבל אם יש דבר אחד שחשוב מעל הכל (כמו שמוכיחה העונה השניה העצובה של "בלש אמיתי") זה עלילה טובה. תסריט טוב שיהפוך את הסדרה למשהו שאתה מתחבר אליו. שאתה לא יכול לחכות לפרק הבא שלו. "שקרים קטנים גדולים" היא לא סדרה רעה. היא עשויה מעולה והמסר שלה ראוי ומועבר בצורה טובה מאוד. אבל היא גם לא באמת טלוויזיה טובה. כי כדי לייצר טלוויזיה באמת טובה – או בכלל אמנות טובה – הדבר הכי חשוב זה שיהיה לך סיפור טוב. ויותר מזה – שלא תרגיש שמתפשרים על הסיפור לטובת האידאולוגיה (לא משנה כמה היא צודקת).

1984 הוא ספר אידאולוגי מהמדרגה הראשונה, למשל, אבל הוא לא היה שווה כלום אם העלילה שלו לא היתה מרתקת אותך מהעמוד הראשון לאחרון. "הסמויה" היא מעל הכל סדרת משטרה מרתקת. אפילו פרק שלוש המפורסם של "בנות" מהעונה הנוכחית היה הרבה פחות מעורר עניין אם הוא לא היה כתוב בצורה מעולה והעלילה שלו לא היתה מלאה מתח (במקרה הזה, מיני). כשלוקחים את "שקרים" ומורידים ממנה את האידאולוגיה, את הנופים המדהימים, המשחק המצוין והמוזיקה המעולה מקבלים, לצערי, סיפור די בנאלי. וסופה של אמנות שכל מה שהיא רוצה זה להיות שופר לאידאולוגיה, אפילו אם היא נראית מפוארת, להישאר בסוף חסרת משמעות. תשאלו את איאן ראנד.

*

בטח גם אתם חשבתם ש:

– היוצרים של "הומלנד" ממש, אבל ממש, לא ראו את העליה של דונאלד טראמפ

– היוצרים של "הטובות לקרב" ממש, אבל ממש, מרוצים מהעליה של דונאלד טראמפ. אולי קצת יותר מדי.

– שיש מישהו שאשכרה חשב שעונה חדשה של "נמלטים" זה מה שהציבור צריך כרגע.

– שהעולם ממש צריך עוד עונה של "הגשר"

– שזה לא מוסף שבעה לילות של ידיעות אחרונות בלי אומנים שבוכים על גלגלצ והפלייליסט

ואת לוסיל קרו אתם כבר מכירים?

התיקו עם בורנמות'
הניצחון בסטוק