betterthings_1200x630_socialog

לפני כמה שבועות הייתי צריך לצאת מוקדם מהעבודה כדי להוציא את הילדים מהגן והצהרון וכשסיפרתי את זה לחברים שלי למשרד קיבלתי מלא טפיחות ניחומים על הכתף, כאילו אני יוצא לפחות לכביש החוף בערב פסח. זאת לא היתה כמובן הפעם הראשונה שצפיתי בתגובות מהסוג הזה. כל פעם שמישהו מספר על הפעם שהילד שלו היה חולה והוא נאלץ לבלות איתו יום בבית נדמה כאילו מדובר בשבעה לפחות. פסח? שבוע עם הילדים? עדיף מוות.

לפעמים באמת שאני תוהה למה ישראלים ממשיכים לעשות ילדים למרות שנראה שיש להם אפס הנאה מזה. רק לכו לפייסבוק באיזור יום המשפחה ותוכלו למלא את הים התיכון בסטטוסים של הורים שנאלצו לבלות שעתיים ביום שישי בגן של הילד שלהם. הנה סתם דוגמא שנתקלתי בה היום – נתנו לך הזדמנות לא ללכת לעבודה, להיות עם המשפחה שלך במשך שבוע – וכל מה שאתה עושה זה לבכות על זה.

לפעמים נדמה לי שישראלים פשוט עושים ילדים כדי שיהיה להם על מה לקטר. אין דבר שאנחנו אוהבים יותר מזה, נראה לי. כן, גם אני.

בדיוק בגלל זה, "דברים טובים" (better things) היא משב רוח מרענן, אבל כל כך רחוקה מהמנטליות הישראלית. סדרה שבה ההורה אשכרה נהנה לבלות זמן עם הילדים שלו, שהוא לא בוכה על מר גורלו כל היום? עזבו, תנו לראות עוד פרק של רמזור ואדיר מילר שמנסה להתחמק מלעשות אמבטיה לתינוקת שלו.

יש הרבה מאוד נקודות השקה בין "לואי" ל"דברים טובים" ולא רק ששתיהן מופקות על ידי לואי סי קיי או שהשחקנים בשניה הופיעה בלא מעט פרקים ב"לואי". ההומור הדק, חוסר הכיוון הכללי של הסדרה, הקומדיה שהיא לא ממש קומדיה. אבל אם יש מקום שבו הן נפרדות אחת מהשניה זה ש"דברים טובים" היא אשכרה סדרה שעושה לך טוב על הלב, בעוד לואי (בטח בעונות המאוחרות שלה) היא סדרה עגמומית מאוד שגם אם מעלה לך חיוך על הפנים, זה חיוך עצוב מאוד.

בכלל, נראה שעולם הקומדיה היום הלך בכיוון מאוד מאוד מסוים. יש עדיין את הקומדיות העתיקות, אלו עם הצחוקים המוקלטים שמשום מה ערוצי הברודקאסט מתאמצים להמשיך לייצר, אבל חוץ מהן אנחנו רואים בעיקר קומדיות שהתגובה שלך אליהן היא התכווצות מבושה. זה התחיל ב"המשרד" והמשיך ב"תרגיע", "משפחה בהפרעה", "הליצן העצוב", Veep כמובן ואפילו "עמק הסיליקון" במידה רבה. הן מצחיקות אותך אבל הגיבורים שלהם מעציבים. הם אנשים שאתה בעיקר מרחם עליהם (נניח השבוע ברינגר של סימונס עלתה כתבה שמדרגת את הדמויות ב-Veep לפי רמת הפתאטיות שלהן).

"דברים טובים" היא בדיוק להיפך. היא אמנם לא קומדיה מצחיקה בטירוף אבל היא אמיתית ואנושית ואחרי כל פרק שהסתיים גיליתי שמשהו אצלי בפנים קצת נפתח.

קחו קטע מהפרק האחרון (זה לא ממש ספוילר) של הסדרה כשסם, הגיבורה (המגולמת על ידי פמלה אדלון האדירה) קובעת לבלות סוף שבוע שלם עם אמא שלה ואז הן יושבות באוטו בכוונה לצאת לדרך והיא מגלה שהיא פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. היא רואה את סוף השבוע הזה מול העיניים שלה ופשוט לא מסוגלת להתניע את האוטו ולהכניס את הראש שלה לזה. זה היה רגע כל כך אנושי ואמיתי ועצוב אבל גם מצחיק ואיכשהו עושה לך טוב על הלב. או כשסם אומרת לבת המתבגרת שלה שתפסיק להגיד שהיא שונאת אותה כי זה כבר לא עובד עליה יותר וכמה דקות מאוחר יותר הבת אומרת לה שתפסיק לבכות כשהיא עושה משהו רע כי גם זה לא ממש עובד עליה. רגעים קטנים בין הורים לילדים שלא תמיד מסתדרים בינהם אבל עדיין אוהבים אחד את השני.

אבל עזבו, בואו נקטר עוד פעם על כמה קשה עם הילדים בפסח.

09recaps-slide-N19H-master675

ובמעבר חד, אם דיברנו על להרגיש רע, נעבור להומלנד שהסתיימה לה השבוע בקול תרועה רמה. בניגוד לשקרים קטנים גדולים שדיברתי עליה שבוע שעבר, על הומלנד הנוכחית אי אפשר לדבר בלי ספוילרים, כולל של הפרק האחרון החשוב מאוד. אז אם עוד לא ראיתם (ואתם מתכננים לראות), תעשו לעצמכם טובה ותוותרו על הקטע הבא.

האמת היא שהעונה האחרונה הזאת של הומלנד היתה אחת ואולי אפילו שתיים יותר מדי מבחינתי. אני רואה בעיקר בכוח האינרציה. ייאמר לזכותה שאיכשהו – היא עדיין מצליחה להחזיק אותך. אולי זה כי בניגוד ל"24" נניח, אין עומס אירועים מטורף כל פרק אז אין לחץ רגשי אדיר שגורם לך להתעייף מהר.

מצד שני, נראה שכבר חווינו את כל הטוויסטים האפשריים – במיוחד שהסדרה הזאת מתעקשת לא להחליף קאסט כמעט. למעט ברודי שחוסל לנו אחרי העונות הראשונות, אנחנו רואים בדיוק את אותו הקאסט בתוספות שונות. קארי, סול (שאיכשהו שורד כל ניסיון חיסול), דר עדאל, פיטר קווין הבלתי נסבל שהפך עוד יותר בלתי נסבל העונה (אפשר להגיד ברוך שפטרנו?) וגם מקס שנדמה שמסונג'ר על ידי קארי כבר לפחות עשר עונות. ואם את הכל כבר ראינו, אז מה כבר אפשר לחדש?

על פניו, לא הרבה. התחושה לגבי כל העונה הזאת היתה שאפשר היה בקלות לקצר אותה לסרט טלוויזיה טוב במקום למרוח אותה על 12 פרקים ארוכים ולא באמת מותחים. כמעט כל טוויסט בעונה הזאת היה אפשר לראות מקילומטרים וגם התמה העיקרית של העונה היא לא משהו שלא הכרנו – ארגונים צבאיים שלא מוצאת חן בעיניהם הגישה של המנהיג הנבחר והם מנסים בתחבולות לגרום לו לעשות דברים שמנוגדים לאידאולוגיה שלהם. הרי כבר בתחילת המאה הזאת ארגוני הביון האמריקאים דחפו את ג'ורג' בוש למלחמה בעיראק על סמך מידע מודיעיני מפוברק שיש שם נשק להשמדה המונית, אז מה בדיוק מחדשים לנו פה, שהמוסד וה-CIA ממציאים ידיעות על נשק גרעיני באיראן? וואו, ממש הפתעתם אותנו.

יותר מזה, ההרגשה היתה שכל הבחירה של טראמפ ממש לא התאימה לכותבים של הסדרה, שאולי כתבו (ואפילו צילמו) אותה לפני הבחירות בהנחה שקלינטון תיבחר. הנה הם שמים בתור נשיאה נבחרת מישהי דמוית הילארי, דמוקרטית, אישה, שמנסה לעשות סדר עולמי חדש ולא מתרגשת מהאיומים של דעאש או איראן. בדיוק הפוך מטראמפ, כביכול. אז מה יש לראות סידרה שבעצם לא משקפת את המציאות בכלל? הרי איש הרדיו הקיצוני שחובר לדר עדאל במטרה להפיל אותה הוא בדיוק בן דמותם של תומכי טראמפ – רק שאלו יושבים היום בשלטון, לא באופוזיציה.

ואז הגיע הפרק האחרון, במיוחד 10 הדקות האחרונות שלו – והפכו את העונה הזאת לכמעט מחייבת צפיה. אני לא יודע אם הפרק הזה היה שווה את העונה הארוכה והדי מייגעת הזאת, אבל זה היה פשוט מלאכת מחשבת של עבודה בעיניים על הצופה שמשאירה אותך לא רק מופתע אלא בעיקר מבולבל.

הבחירה לשים פה אישה נשיאה מתבררת כבחירה גאונית – הרי אנחנו מניחים מראש, גם אם אנחנו לא רוצים, שנשים הן רכות יותר, פחות חפצות במלחמה, הולכות לדרך הפשרה. וכל העונה מוליכים אותנו בדיוק בכיוון הזה. ואז כשמגיע רגע האמת, אנחנו מגלים שהעובדה שמדובר באשה ואפילו דמוקרטית בכלל לא משנה. פתאום היא מנצלת ניסיון התנקשות כדי להוביל ציד ראשים ענק של ראשי מערכת הביטחון, מרחיבה את ה"פטריוט אקט" ומנצלת את הסמכות שלה (וגם את קרי) כדי לרכוש שליטה בלעדית במערכת שאמורה להיות מלאה באיזונים ובלמים.

במשך עונה שלמה אנחנו לומדים לתעב את המנגנונים הבטחוניים שמנסים להתנגד לרצון הבוחר רק כדי לגלות שאולי אותם מנגנונים בכלל צדקו. עכשיו אנחנו מבולבלים לגמרי ומבינים את הדבר האחד שהסדרה רצתה להעביר לנו – אין לנו באמת על מי לסמוך. בסופו של דבר, זה הכל מאבק אחד גדול לכח. הרצון של הבוחר, החתירה לחיים יותר טובים לבוחרים – כל אלו הן סתם מילים גדולות וזה ממש לא משנה אם מדובר בנשיא או נשיאה, דמוקרט או רפובליקן, אידאליסט או פרקטי. אנחנו פה לבד.

***

בקטנה:

– כדי שלא יגידו שרק על טלוויזיה מדברים פה, תרשו לי להמליץ לכם על "תחנה 11" – ספר אפוקליפסה מעולה וקצת פחות מדכא מאשר "הדרך" שעוסק בנושא דומה

– ברוכה השבה "סמוך על סול"! בהחלט התגעגענו.

– גם אתם מתרגשים ומפוחדים מהביאה השניה של "טווין פיקס" כמוני?

חוץ מזה, דאם! קנדריק לאמאר

הניצחון בסטוק
הניצחון הנינוח בווסט ברום