דבר קטן וטוב

לא יודע לכמה מכם יצא לראות את זה, אבל בשני בלילה הבטיחה ניוקאסל יונייטד את החזרה שלה לפריימרליג אחרי שנה אחת בליגת המשנה. על פניו, עוד סיפור על קבוצה שסבלה מעונה קשה, ירדה ליגה והצליחה להתאושש מכך מהר. ועדיין, עמדה לי דמעה קטנה בקצה של העין.

כי אלוהים יודע כמה מקרים ראינו של קבוצות שהיו בטוחות שזה יהיה הסיפור שלהן – נפילה קטנה והן חוזרות – ופשוט נעלמו מהאופק. נוטינגהם פורסט, למשל, היא קבוצה שאני זוכר בתור חלק אינטגרלי מהכדורגל האנגלי בשנות ילדותי (אם זכרוני אינו מטעני, יש להם גם גביע אירופי אחד או שניים) ואלוהים יודע איפה היא היום. לידס יונייטד הגיעה לחצי גמר ליגת האלופות לפני מה שנראה כמו כלום זמן ועדיין מתקשה לחזור לרמה של הגדולות אחרי שנים בליגות הנמוכות. גם בארץ אנחנו רואים את התופעה, יותר ופחות – אם זה מכבי נתניה או הפועל פתח תקווה (ובמידה מועטה, גם הקבוצה שלי – הפועל כפר סבא) שפעם היו אימפריות והיום עולות ויורדות או אפילו קבוצות קטנות יותר – צפרירים חולון, הכח רמת גן וכו' שנעלמו לגמרי מנוף הכדורגל.

לכן, שמחתי מאוד בשמחת ניוקאסל והקהל הנפלא שלה שיהיו איתנו בשנה הבאה בפריימרליג. אם יש איצטדיון שהייתי רוצה לראות בו משחק בפריימרליג, חוץ מאנפילד כמובן, נראה לי שסט ג'יימס פארק זה המקום.

אבל יותר מכל, שמחתי בשמחתו של אדם אחד.

קל לשכוח את זה, אבל רק לפני שנה וחצי רפא בניטז עמד על פסגת העולם. האיש אימן את ריאל מדריד, אולי המועדון הכי גדול בעולם (מבחינת תארים, כמות אוהדים, שווי מועדון וכו'. אבל לא ניכנס לדיון הזה עכשיו). ריאל מדריד! זה נכון, ההתאמה של בניטז לריאל היתה מפוקפקת מהתחלה. כל מי שעיניו בראשו תהה על המינוי הזה, איך מאמן שלא ייצר הצלחה אמיתית כבר 5-6 שנים מקבל כזה מועדון גדול (התשובה, דרך אגב – פלורנטינו פרז) ולכן גם הכשלון הבלתי נמנע לא הפתיע אף אחד.

אבל בין אם בניטז התאים לריאל או לא, הרי כשפוטר משם הוא עדיין יכול היה להחשיב את עצמו לפחות למאמן מהשורה השניה בעולם. זה לא מקרה אברם גרנט שקיבל קבוצת פאר לשנה בלי טראק רקורד. בניטז לקח אליפויות בספרד, לקח ליגת האלופות עם ליברפול והגיע איתם לעוד גמר. לכן זה היה מפתיע מאוד לראות את בניטז הולך ולוקח את משרת האימון של ניוקאסל כשזו על סף ירידת ליגה. בניגוד לג'וב בצ'לסי, שם היה יכול לקוות שהצלחה תקנה לו חוזה לעוד עונה, הרי בניוקאסל באמת שהיו מעט מאוד תמריצים. אז למה בניטז לקח את הג'וב הזה? התשובה שלי היא שהוא פשוט אוהב לאמן. הוא אוהב כדורגל, הוא אוהב להיות על המגרש עם השחקנים. אלו הם החיים שלו, הוא לא מכיר משהו אחר. הציעו לו עבודה – והוא לקח אותה.

אז הוא הלך לניוקאסל ולמרות הצלחות פה ושם (אני חושב שהוא ניצח את ליברפול באיזה שלב) הוא לא הצליח להציל אותם מירידה.

היית מצפה שבשלב הזה בניטז יגיד – אני את שלי עשיתי ויילך למקום אחר. מה לו – מאמן עם גביע אירופה ואליפויות ספרד ברזומה – ואימון בליגה השניה באנגליה? ועוד בצפון הרחוק בעיר פועלים שלא ממש מזכירה את לונדון או מדריד, אפילו לא את ליברפול?

אבל בניטז הוא לא הטיפוס שמוותר. הוא נשאר בתפקיד ובסופו של דבר, כמו שאמר לי חבר אוהד ניוקאסל (כן, יש כאלו בארץ) – ממש הציל את המועדון. כי האמת היא , כמו שציינתי קודם, של מועדון גדול הוא מרחק עונה או שתיים גרועות בליגת המשנה מהיעלמות לדפי ההיסטוריה. לפעמים הם מצליחים לחזור (סאות'המפטון למשל) אבל בהרבה מאוד מקרים לא. כשבניטז נשאר בניוקאסל הוא בעצם הצהיר שהוא מאמין בקבוצה ובעתיד שלה, דאג להשאיר כמה שחקנים מרכזיים, להביא רכש טוב – ואז להחזיר את הקבוצה לפריימרליג, לשמחת כמעט כולם, למעט אוהדי סנדרלנד כנראה.

לא פעם הבעתי את התיעוב שיש לי כלפי הכדורגל המודרני שהפך להיות קרב בין קונצרנים עסקיים הרבה יותר מאשר משחק כדורגל. זה לא השתנה וכנראה רק יחמיר בהמשך – אבל הסיפור הקטן הזה של רפא וניוקאסל הוא מהסוג הזה שעושה לך טיפה טוב על הלב. דבר קטן וטוב.

וכן, אני מודע לזה שחודשיים גרועים של ניוקאסל שנה הבאה גם הסיפור הזה ייגמר ברע, בדיוק כמו לסטר וראניירי. ככה זה הכדורגל.