יום הזכרון, 2017

על הדר גולדין, מעבר לסמל

כבר כתבתי לא פעם שהדבר שהכי חסר לי ביום הזכרון זה הדיבור על האנשים עצמם, לא על הדרך שבה הם נהרגו או על הגבורה שלהם או למה הם מתו בשביל המדינה ובמותם ציוו לנו את החיים וכל המילים הגבוהות האלו שברובן לא ממש קשורות לאנשים עצמם. אנשים שהיו להם חיים ורצונות ואופי, שלא כולו עלה בקנה אחד עם הדרך שבה אנחנו רוצים לזכור את הגיבורים שלנו.

שנה שעברה כתבתי על רועי קליין שנופל בדיוק לקלישאה הזאת, בן אדם שהפך לסמל (ובזמן האחרון גם לכלי בידי פוליטיקאים ציניים לצערי) שרחוק מאוד מהבן אדם שהכרתי. אני חושב שאין מקרה יותר קיצוני מאשר הדר גולדין. יש מעט מאוד אנשים במדינה שלא מכירים את השם הדר גולדין, אבל מעטים באמת שיודעים מי *היה* הדר גולדין. כולנו מכירים את המאבק המתוקשר של ההורים שלו וכמובן שבשבועות האחרונים הם עלו לכותרות מכל הסיבות הלא נכונות (במאמר מוסגר, הדרך שבה המדינה מתייחסת אליהם היא מחפירה לא רק בגלל איך כמה ח"כים אפסים דיברו אליהם אלא בעיקר שלא מוכנים להגיד להם את האמת בפנים וזה שחמאס לא ישחרר את הגופות של החיילים בלי תמורה במחבלים ואף אחד בממשלה לא יהיה מוכן לחתום על הסכם כזה. לבי יוצא אליהם). אבל כמה יודעים מי היה הדר גולדין?

יש משהו טיפה אירוני, אני חושב, בעובדה שמעטים מכירים את הדר ושגם אצלנו בבית הוא אף פעם לא היה הדר אלא תמיד חלק מצמד. זה תמיד היה "צור והדר" או סתם "התאומים". אתם זוכרים את התקופה שבה תאומים עדיין היו נחשבים לאטרקציה? אחותו הגדולה של הדר, איילת, היתה חברה של אחותי וצור והדר היו חברים של אחי הקטן. לא הכרתי אותם יותר מדי – יש בינינו 15 שנה הבדל – והאמת שבהתחלה כשהתפרסם האירוע בעזה גם בגלל שהייתי בעצמי בצו שמונה וגם בגלל שהזמן עושה את שלו, לא ממש קישרתי. בשבילי הוא תמיד יהיה ילד קטן ושובב. כדי שאנשים יכירו את הדר קצת יותר מהסמל שהוא הפך להיות, נתתי לאח שלי לכתוב עליו קצת.

531285_C

את הדר הכרתי בגיל 5-6, נועה אחותי הייתה חברה של איילת אחותו והביאה אותי אליהם כבר בגן. ביסודי אני והדר היינו באותה כיתה, והמשכנו יחד גם לחטיבה ולתיכון. בעצם במשך כל ה-12 שנים בבית ספר היינו באותה כיתה, למעט כיתה ט', שהמשפחה שלהם טסה לאנגליה והם למדו בבית ספר שם. בסוף כיתה י"ב הלכנו לבדוק מכינות כהכנה לצבא, ושנינו הלכנו לעלי ביחד עם צור ועוד שבעה חברים מבית הספר. אני למדתי בעלי שנה וחצי והתגייסתי במרץ 2011, והדר נשאר עוד חצי שנה והתגייס באוגוסט 2011. היינו ביחד בבני עקיבא בתור חניכים וגם בתור מדריכים של שבטים שונים.

בתור ילדים, הדר וצור היו באים אלי הביתה הרבה ואני הייתי הולך אליהם. כשגדלנו התחלנו יותר לצאת מהבית והיינו יוצאים בעיקר בכפר סבא, לתפארת הפלאפל ולגלידת פינגווין. היינו נפגשים הרבה בסניף הישן ו"יושבים על הברזלים". עד התיכון הדר וצור עשו הכל ביחד, הם אף פעם לא היו דומים במראה, אבל היה נראה כאילו אי אפשר להפריד אותם. הפעם הראשונה שצור והדר נפרדו היה בגיוס לצבא. צור התגייס לצנחנים ואז למגלן והדר הלך לגבעתי ועבר לפלס"ר. מהלך המסלול שלהם היה שונה, אבל צור והדר נפגשו שוב בקורס קצינים וסיימו אותו ביחד.

הדר היה שטותניק גדול, תמיד היה על קוצים וחשב מה המזימה הבאה צריכה להיות ומה התרגיל החדש שכדאי לבצע. זה לא הפריע לו להיות מאוד מוצלח. הוא היה מנגן על פסנתר, מצייר, מפסל, מקבל ציונים גבוהים. בכיתה י"ב הכיתה שלנו הייתה בממ"ד בקומה השנייה בבית הספר, בגלל שזה היה מקלט, הייתה לו תקרה מבטון מעל תקרה אקוסטית. כאשר היית מסיר את אחד הריבועים, היה אפשר לטפס למעלה ולעלות על הבטון. באחד מהימים שיחקנו כדורגל בכיתה והכדור עף ופגע בתקרה. התקרה כבר הייתה פגועה ממשחקים קודמים, אז הפעם הברזל שמחזיק את התקרה התרסק לגמרי וכל הריבועים הקרובים לקצה נפלו. השיעור עמד להתחיל ולא רצינו שיראו את הבלאגן שעשינו, אז הדר התייצב ראשון על שולחן וניסה להחזיר את הכל למקום. בסוף דחפנו חתיכות נייר וזה מה שהחזיק את התקרה עד סוף השנה. באמצע שיעור ספרות הדר ועוד חבר – רז, פתחו את הדלת מבחוץ, לא הבנו מה קרה והדר התחיל לדקלם משפט "הבטחתם יונה עלה של זית, הבטחתם שלום בבית" ורז פתח את הידיים שלו ושיחרר יונה שהוא תפס בחצר.

כמו שלי היה ברור שאני אתגייס לקרבי מגיל קטן, ככה זה היה ברור להדר וצור. הדר רצה להגיע הכי קרבי שהוא יכול, ושמח מאוד שקיבל גבעתי. הדר עשה את הגיבוש של החטיבה והתקבל לפלס"ר גבעתי. הוא התגייס ארבעה חודשים אחריי, כך שכשסיימתי מסלול ויצאתי לקורס מט"קים, הדר עוד היה בזמן המסלול בפלס"ר. אני זוכר שבכל פעם שהייתי רואה אותו חוזר מהצבא תמיד היה לו חיוך גדול על הפנים. אני כבר הצלחתי להבין שהצבא זה ממש לא מה שחשבתי ואין שום דבר מהנה בו, הייתי חוזר הביתה מבואס אחרי שבוע נוראי, והדר עדיין חייך והנה מכל מה שעבר עליו. יש סיפור שהדר סיפר שבטירונות המפקדים ראו אותו מחייך כל הזמן במסדרים ובקאדרים והחליטו לעשות בשבילו נוהל עמוד. כל פעם שאחד המפקדים תפס אותו מחייך כשהוא לא צריך, הוא היה מעיף לו מבט שאומר טפס על העמוד של הדגל שנמצא במרכז הפלוגה. זה נהיה נוהל שבשגרה בשבילו. פעם אחת המג"ד הגיע ביחד עם המ"פ לפלוגה בדיוק בזמן שהדר היה בראש העמוד, והדר הצדיע לו מראש העמוד. אני יודע שגם בתור קצין הדר היה מרוצה מאוד מדרכו בצבא. הוא קיבל הצטיינות בקורס מ"כים ונשאר להדריך את המ"כים הבאים. לאחר מכן יצא לקצונה. אני חושב שהוא רצה להמשיך ולהיות מ"פ אבל לא יודע אם היה ממשיך מעבר לכך.

כששמעתי על החטיפה של הדר הייתי בקוסקו בפרו. יום לפני סיימתי טרק של 4 ימים למאצ'ו פיצ'ו. בערב יצאתי עם כמה חברים וישנתי עד מאוחר בשישי. הפרש השעות בין פרו לישראל הוא 6 שעות אחורה. קמתי בבוקר (צהריים בארץ) ופתחתי את הפלאפון, חבר מהצבא נהרג כשבועיים קודם, וכשראיתי את עשרות ההודעות בטלפון הבנתי שמשהו רע קרה אבל עדיין לא הבנתי מי. נכנסתי לYNET  והתמונה של הדר קפצה אליי בכותרת הראשית. נכנסתי לשוק. דיברתי עם ההורים וניסיתי לברר על הקדמת הטיסה כדי שאוכל לחזור לארץ. מהר מאוד הבנתי שאין טיסה שתגרום לי לחזור בזמן ללוויה, והתלבטתי אם להגיע לשבעה. דיברתי עם כמה חברים ועם המשפחה וכולם שיכנעו אותי שאין טעם לחזור, כי אחרי השבעה לא ישתנו הדברים בארץ ולא יהיה דברים שאוכל לעשות בארץ.

הדר גולדין, יהי זכרו ברוך

*

משנים קודמות:

רועי קליין

אייל שמעוני

שמוליק קלוגהפט

יצחקי שפירא ואביב גונן

שגיא ברקוביץ ואודי פוגל

פדריטו
עם החולדים

32 Comments

ארז 30 באפריל 2017

מרגש. תודה.

אריק האדום 30 באפריל 2017

משפחה של שריונרים אתם…
הקלישאה הכי נכונה… שאלוהים לוקח את הטובים ביותר…

צור שפי 30 באפריל 2017

אריאל, תודה שהכרת לנו את האדם שהיה הדר ז״ל. לגבי פעילות הוריו, כמי שמכיר קצת את הנושא אני דווקא נוטה לחשוב שאין להם ציפייה לשחרור מחבלים חיים תמורת גופתו והממשלה, לזכותה ייאמר, אומרת את זה באופן די ברור. הביקורת של ההורים היא בעיקר על אי שימוש במנופים קיימים, ביחס לאסירי חמאס ותנאי כליאתם ועוד מרכיבים. אין לזה כמובן קשר להתנהגות המחפירה של ביטן וזוהר ולשתיקת ראש הממשלה במהלך הביזיון וגם לאחריו.

49ers 1 במאי 2017

אכן כך… מדוייק.

איברה 30 באפריל 2017

בכותרת לפוסט כתוב מתן גולדין. כדאי לתקן

אריאל גרייזס 30 באפריל 2017

תוקן, תודה

אביאל 30 באפריל 2017

תודה, יהי זכרם ברוך.

אוריה 30 באפריל 2017

תודה רבה!

דיזידין 30 באפריל 2017

אני נכנס לדהבאזר בשביל לברוח מהצרות, אבל בזמן האחרון אני בוכה יותר באתר מאשר מחוצה לו.
תודה למשפחת גרייזס על הפוסט הזה..

ערן (האחר) 30 באפריל 2017

ממש ככה.
דה-באזר נהיה גם בשבילי המקום שבו מרגישים הכי חזק את הימים הנוראים האלה.

תודה לגרייזסים על טקסט מרגש.
יהי זכרו ברוך.

צביקה 30 באפריל 2017

אצלי זה הפוך, אני נכנס לפה בשביל לחפש צרות.

איציק 1 במאי 2017

את זה הבנו מזמן.
תודה על הפוסט (והפוסטים של כולם). אני נכנס לפוסטים אלו עם מרווחים של כמה שעות. לא מסוגל לקרוא את כולם יחד.

cookie-monster 1 במאי 2017

נכון. גם אני
קשה

אריק האחר 30 באפריל 2017

פוסט מרגש
תודה
יהיה זיכרו לעד וברוך

מתן גילור 30 באפריל 2017

תודה.

אריאל 30 באפריל 2017

עצוב, יהי זכרו ברוך.

7even 30 באפריל 2017

תודה שאתה מזכיר לכולנו מדי שנה שיש גם אנשים מאחרי השמות עם חיים כמו כולנו

רון טחן 30 באפריל 2017

תודה

yaron 30 באפריל 2017

תודה.

אלכס דוקורסקי 30 באפריל 2017

תודה. יהי זכרו ברוך.

צביקה 30 באפריל 2017

אכן חיוך מקסים, יהי זכרו ברוך.

יניר 1 במאי 2017

תודה אריאל ששיתפת וציון לשבח על השליטה בתגובות

shohat 1 במאי 2017

תודה אריאל, ולאחיך.

ערן (המקורי) 1 במאי 2017

עצוב ומרגש. תודה

עובר אורח 1 במאי 2017

תודה.
בתור אחד שגם הכיר קצת את צור והדר (לא באותו גיל, אבל ההורים שלנו חברים טובים) אני גם חייב לומר שהדר באמת היה אדם מיוחד, ועשה עלי רושם גם מהפעמים הלא רבות שדיברנו.
בנוגע למאמר המוסגר אני חייב לציין שזה בכל מקרה לא מה שההורים רוצים. הם לא רוצים שישחררו מחבלים בשביל הגופה של הדר, ומפריע לי שכולם לא שמים לב לזה. הם כן רוצים שבמסגרת הדברים האחרים שמספקים לעזה, ידרשו גם את השבת הגופות כצורך הומינטרי בסיסי.

אריאל גרייזס 1 במאי 2017

אז מישהו צריך להגיד להם שגם זה לא ריאלי – למדינת ישראל יש אינטרס מאוד גדול בזה שברצועה יתנהלו חיים נורמליים ככל האפשר ויצירה של משבר הומינטרי תוביל כנראה לעוד מלחמה שבה יהרגו עוד אנשים והמדינה לא יכולה להסתכן בזה בשביל החזרה של גופות. יותר מזה, ראינו בעבר עם גלעד שליט ואחרים שלחמאס זה לא מזיז הדברים מהסוג הזה (וזה לפני שאני נכנס לדיון שזה לא המקום בשבילו, האם זה מוסרי לפגוע באזרחים בצד השני ולמנוע מהם צרכי בסיס לטובת זה).
באמת שכואב לי הלב עליהם – הורים שכולים יכולים להתקדם הלאה יחסית כי זה נגמר מבחינתם. להורים של גלעד שליט היתה תקווה לקבל חזרה את הבן שלהם חי וברור למה הם נלחמים. במקרה הזה, אין שום תרחיש טוב. ההורים תקועים ולא יכולים להתקדם והמדינה באמת יכולה לעשות מעט מאוד. זה לגמרי lose lose סנריו

צור שפי 1 במאי 2017

שוב, אני מרגיש צורך לדייק את זה, בעיקר לטובת המשפחה. ההבנה שלי היא שמשפחת גולדין איננה תובעת הטלת עונשים קולקטיביים על האוכלוסיה האזרחית בעזה כחלק מהמאמץ להחזיר את גופות הדר ואורון שאול ז״ל. הם מבינים שזה לא על השולחן מהרבה סיבות. שתי הדרישות העיקריות שלהם הן להשתמש במנופים שכן ניתן לעשות בהם שימוש (חוזר על דוגמת ההקשחה בתנאי הכליאה) ומה שלא פחות חשוב – להכניס את נושא החזרת הגופות לרשימת הנושאים עליהם מדברים הקברניטים, במיוחד ראש הממשלה, עם מקביליהם בעולם ובעיקר כאלה שיש להם קשרים ישירים עם החמא״ס – רוסיה, טורקיה ושוויץ הן רק שלוש דוגמאות, יש עוד.

אני לא יותר מה זה ״קל להם יותר להתקדם הלאה, יחסית״. הייתי נמנע ככל האפשר מאמירות כאלה. יש אנשים שהמימד הפיזי של האובדן (הצורך בידיעה שיש גופה ושהיא קבורה כדת) ממש לא חשוב להם. אני אחד כזה. מצד שני יש אנשים כמו משפחת גולדין שזה חשוב להם במידה כזו שהם מרגישים שהם בתהליך של מות מתמשך. אני כיחיד וגם כממשלה לא צריך להתווכח איתם, רק להבהיר להם ביושר מה ניתן ואפשרי לעשות ומה לא. שוב, תחושתי היא שהממשלה, אחרי הפקת הלקחים מפיאסקו שליט, נוהגת בצורה סבירה.

yaron 1 במאי 2017

תודה אריאל ואחיו, יהי זכרו ברוך.
לא הכרתי את הדר ומשפחתו אבל רצה המקרה והגעתי לבית המשפחה כשעה לפני הלוויה ויצאתי עימם לבית העלמין.
משפחה אצילית.
אני מציין זאת מכיוון שכל מה שאוסיף כאן בהמשך לא נשען על מידע פנימי או היכרות עם מי מהצדדים.
למיטב הבנתי המשפחה לא העמידה דרישות או תנאים יוצאי דופן לממשלה אבל חשוב לדעת שגולדין היה אחיין של שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון.
סביר להניח שהמשפחה קיבלה עדכונים גם לא רשמיים על המאמצים שלו בנושא שהניחו את דעתה. ההרגשה שלי היא שההתפטרות של יעלון וחתימת הסכם הפיוס עם טורקיה לו הוא התנגד שינו את המצב.

עומרי (ירוק) 1 במאי 2017

תודה אריאל, מרגש

מאשקה 1 במאי 2017

ואצלי בנוסף למה שכתבת יפה כל כך – המחשבות על ליאל גדעוני ז"ל שנהרג באותה תקרית
( ליאל גדעוני היה אוהד הפועל ירושלים שהכרתי היטב )
תודה לך
יהי זכרם ברוך

ארם אבירם 1 במאי 2017

תודה אריאל!

רועי 2 במאי 2017

יפה מאוד

Comments closed