שבתרבות – השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו

אז העונה הזאת של "האמריקאים" עוד לא נגמרה, יש לה עוד איזה פרק או שניים עד לסוף העונה, אבל אחרי שני פרקי המופת של השבועיים האחרונים אני לא יכול יותר להתאפק מלכתוב עליה.

אני יודע שבעיניי הרבה אנשים האמריקאים היא סדרה נחמדה ותו לא. ובכן, לאותם אנשים אין לי אלא להגיד – תתעוררו ותריחו את הקפה (אמריקאי ודלוח, כמובן). האמריקאים היא קסם טהור. והיא קסם דווקא בגלל שהיא לאו דווקא עומדת בתו התקן של סדרות מופת כמו שהורגלנו להם והיא לא מגיעה מהמקומות להם הורגלנו. זאת סדרה של FX, לא HBO או שואוטיים או שאר ערוצי הכבלים בתשלום. אולי כתוצאה מזה, אין בה בכלל עירום וכמעט שאין סקס (דווקא בעונות הראשונות היה הרבה יותר ובעונה הזאת הוא כמעט ונעדר לגמרי), אין בה קללות, אין בה סטים מפוארים או אפקטים גרנדיוזים, גם הקאסט שלה יחסית מצומצם ומסתובב סביב מספר דמויות יחסית קטן. ואנחנו אפילו יודעים בדיוק איך העסק נגמר בסוף.

מה שכן יש בה זה קודם כל משחק משובח. מי היה מאמין בתקופת "פליסיטי" שקארי ראסל תהיה מסוגלת לצאת מהטייפ-קאסטינג ההוא ולהפוך לשחקנית נפלאה עם מנעד רגשי אדיר (תמיד רציתי לכתוב מנעד רגשי). מתיו ריס, כמובן, אין מספיק מילים להכביר עליו. אבל משחק טוב, כמו ש"טאבו", למשל מוכיחה הוא לא מספיק כדי להפוך סדרה לכזאת שאתה מחכה כל שבוע לפרק שלה. מה שטוב אצל "האמריקאים" זה שיש בה הרבה יותר. ומה שהיא יודעת לעשות זה לבחון מחדש כל שבוע את המוסכמות שלנו כבני אדם ולהגיד לנו – אין לכם מושג בכלל. והיא עושה את זה באמצעות תסריט משובח ואסתטיקה עילאית.

את שני האלמנטים הללו קיבלנו בצורה של כמה וכמה סצינות מושלמות בעונה הזאת. למי שעוד לא ראה אותה, מומלץ לדלג עכשיו. כלומר, לכו לראות עכשיו ותחזרו. כבר בעונות קודמות היו סצינות הופכות קרביים – נניח, הסצינה המטורפת שבה הם נאלצים לשבור גופה כדי להכניס אותה למזוודה, למשל. אבל בעונה הזאת, אללי. כבר בפרק הראשון של העונה אנחנו מקבלים סצינה ארוכה של כמעט רבע שעה שבה לא נאמרת מילה. פיליפ ואליזבת פורצים לבסיס צבאי עם עוד כמה עוזרים על מנת לגנוב דגימה מגופה נגועה במחלה ובסופה הם נאלצים לירות באחד משלהם כי הוא כנראה נדבק מאותה גופה. זה לא סתם אחד משלהם, זה בן אדם שהם מטפחים כבר כמה שנים. והופ, הם יורים בו בלי לומר מילה. אני לא זוכר דוגמא יותר מושלמת לסצינה שבה לא נאמר כלום ועדיין מצליחה להעביר כל כך הרבה. ובכן, הצחקתם את יוצרי האמריקאים. כי עשרה שבועות קדימה הם עשו את זה עוד פעם. בסוף פרק 10 עומדים פיליפ ואליזבת יחד עם הבת שלהם ומפתחים את היומן של הכומר שנמצא בתוך הסוד שלהם. ביחד איתנו הם קוראים את מה שהוא כתב שם, לאורה של המנורה האדומה ופסקול מרהיב, ומבינים – שוב, בלי לומר מילה, עד כמה הנזק שהם גרמו לילדה שלהם גדול. עד כמה הוא בלתי הפיך. וכל זה כשהיא נמצאת לידם. אם תרצו, שיברו של התא המשפחתי בסצינה שלא אורכת יותר משלוש דקות ולא נאמרת בה מילה.

ואז הגיע פרק 11. סך הכל הוא מתנהל על מי מנוחות. בצורה מצחיקה, הוא קצת מזכיר את הפרקים שהיו מכניסים פעם בסדרות שארכו 20+ פרקים בעונה, מין פרקים שלא קשורים לעלילה הראשית ומאפשרים ליוצרים למתוח את העונה קצת. כאילו, מה קשורה עכשיו רוסיה זקנה שאולי לפני 40 שנה עזרה לנאצים? ואז מגיעים לסצינה האחרונה, אולי אחת הטובות שראינו בטלוויזיה השנה, אם לא הטובה ביותר. כל הדברים שפיליפ ואליזבת מאמינים בהם, כל השקרים שהם מספרים לעצמם – הכל מתנפץ פה. זה כבר לא משהו שקשור לבטחון המדינה. עכשיו, אחרי שסיפרו להם שהוירוס שהם הבריחו (וכאמור, עלה להם במוות של אחד משלהם) שימש בעצם להרוג אנשים אחרים, הם הולכים ומבצעים רצח לכל דבר. ובמהלך הדיאלוג שלהם עם משתפת הפעולה לשעבר הם מבינים עד כמה הרצח הזה מופרך. עד כמה הוא לא קשור למשימה שלהם. עד כמה הם הלכו רחוק עם הנאמנות למדינה. הם רצחו כבר עשרות פעמים קודם, כולל חפים מפשע, אבל ההרג הזה שובר את גב הגמל סופית.

היופי באמריקאים, כמו אצל הרבה יצירות משמעותיות אחרות, שהיא הופכת את היוצרות. כמו טוני בסופראנוס או וולטר ווייט בשובר שורות, היא נותנת לנו גיבורים שהם בלא ספק הרעים האולטימטיביים. הם מרגלים לטובת אימפריית רשע, הם הורגים, הם מקריבים אנשים זרים בלי לחשוב פעמיים (ראה ערך הסצינה עליה דיברתי בפרק הראשון או ההקרבה של מרתה) – ועדיין אנחנו רוצים שהם יצליחו ומקווים שהgood guys – כלומר ה-FBI – ייכשלו לתפוס אותם.

ההיפוך הזה, בדיוק כמו בסדרות עליהן דיברתי, הולך ונהיה קשה לנו כצופים. הוא מכריח אותנו לבחון את הנאמנות שלנו כל פעם מחדש. כשאנחנו רואים את מרתה המסכנה שהוקרבה על לא עוול בכפה פשוט כי התאהבה בבחור שניצל אותה ועכשיו היא תקועה במוסקווה של המלחמה הקרה, בלי שפה, בלי מכרים, אנחנו אמורים לכעוס על פיליפ שהביא אותה למצב הזה. הרי הוא ידע שזה מה שיקרה בסוף. והשכנוע הזה שאנחנו עוברים, שהמטרה פה מקדשת את האמצעים הוא בדיוק אותו שכנוע שהגיבורים שלנו עוברים. ואם בעבר ראינו את פיליפ ואליזבת מסכימים למצב הזה, הרי שהעונה ברור שהם מרגישים שהם עברו את הגבול. כי על זה הסדרה הזאת בסופו של דבר – מה הוא הגבול של השקרים שאנחנו מסוגלים לספר לעצמנו.

במהלך העונה הזאת אנחנו רואים את שניהם, במיוחד את פיליפ, כבר לא מצליחים להפעיל את מנגנון השכנוע העצמי שלהם יותר. פעם אחר פעם הם נתקלים בדיסוננס הזה בין מה שהם יודעים למה שמנסים להגיד להם המפעילים שלהם, בין הנאמנות שלהם למדינה למה שהם מבינים שהמדינה הזאת עושה – ואיכשהו הם מצליחים לשכנע את עצמם פעם אחר פעם. עד שבאמת כבר כלו כל הקיצים. הם הרגו בן אדם חף מפשע, הם גילו שהאמריקאים בכלל אנשים טובים שמנסים לפתח חיטה עמידה כדי שלא יהיה רעב ולא שהם רעים כמו שהמפעילים שלהם מספרים להם, הם שלחו דגימת מחלה קטלנית כדי שתשתמש כביכול לעזור במציאת חיסון רק כדי לגלות שהמדינה שלהם השתמשה בזה על עם אחר ועכשיו הם היו צריכים להוציא להורג אישה מבוגרת שחטאה לפני 40 שנה ולא מהווה איום על אף אחד, וגם את בעלה.

ואולי בעצם, לא הפעולות האלו עצמן גרמו להם את תחושת האין חזור, הרי הם עשו הרבה דברים נוראיים בחיים שלהם, אלא דווקא העובדה שבשביל הנאמנות הזאת למדינה הם בעצם בוגדים בערך הבסיסי ביותר שלנו כבני אדם – הנאמנות למשפחה. אם עד עכשיו הם לא היו צריכים להתמודד עם ההשלכות הפנימיות של מה שהם עושים, הרי שהעונה הזאת העבירה אותם את הגבול. הם פתאום מבינים את הנזק שהם עשו בכך שהכניסו את הבת שלהם לתוך הביזנס הזה. לא סתם פיליפ ואליזבת מחדשים את הנדרים שלהם בעונה הזאת – גם העונה הם נאלצו שניהם לבגוד אחד בשני בשביל רוסיה, משהו שהם עשו לא פעם בעבר – אבל הפעם ברור ששניהם לא רוצים לעשות זאת יותר. לא מוכנים יותר. הנאמנות המשפחתית יותר חזקה מהמדינה עכשיו. כשפיליפ צריך לעשות מעשה מרתה כדי לגלות דברים לטובת המדינה, הוא בעצם עושה הכל כדי שהיא לא תרצה אותו, גם אם הוא לא מבין את זה באמת (עד שהוא קולט את זה כשהיא אומרת לו בטלפון שהוא פסיבי מדי – איפה זה ואיפה האגרסיביות שכבשה את מרתה בזמנו). הנאמנות המשפחתית הופכת להיות משמעותית עד כדי כך, שפיליפ אפילו מוטרד מזה שהמפעילים שלו פוגעים בסטן – שהוא לא חלק מהמשפחה עצמה אבל כן סוג של משפחה.

אבל הנה הקטע המעניין – ואני לא יכול לחכות לפרק הבא לראות איך זה ייגמר – גם אחרי כל מה שהמדינה שלהם עשתה. גם אחרי שהם מבינים שרוסיה רחוקה להיות גן העדן הקומוניסטי שהבטיחו להם. גם אחרי שהיא ניצלה אותם, עדיין התגובה של פיליפ בסוף הפרק היא – בואי נחזור הביתה. לא נערוק, לא נבגוד. הביתה.

מופת, אני אומר לכם. עכשיו אני רק יכול להצטער שלא כתבתי עליהם יומן שבועי.

***

עוד כמה דברים קטנים מהשבוע:

– בשבוע שעבר קראתי בקול לאנשים להפסיק להעלב מדברים שאנשים אחרים, שלא חולקים את אותה אמונה פוליטית/דתית וכו' כמוהם, אומרים. לכן, אין לי שום כוונה להעלב כשאורי אריאל אומר שהוא שלח בני גרעינים דתיים לרמת השרון או תל אביב כדי למלא "חלל ערכי". קודם כל, כי אריאל פה מנסה להתחמק מגניבה נטו (אל תדאגו, במדינת ישראל של היום, אלא אם אתה מאחורי סורג ובריח מורשע בכתב אישום חתום וברור, אתה זכאי לכל דבר ועניין בעיניי הציבור שלך. גם אריאל לא ישלם על הפשעים שלו) וגם כי אני לא מרגיש שום חלל ערכי למרות שאני בטוח שאריאל מתכוון לזה לגמרי. זה מה שהוא חושב עלינו, החילונים.

אבל אני כן חושב שהתגובות לדברים שלו ובכלל העובדה שהוא יכול להתשמש בביטוי הזה צריכות להיות קריאת השכמה מסוימת לציבור החילוני בארץ. לא, אין צורך לצאת למלחמת תרבות, להיפך. הגיע הזמן להפסיק להתייחס אליהם. בעיקר, להפסיק להתנצל. כל פעם שאתם מסבירים למה אתם קוראים שייקספיר ושפינוזה (אתם לא, תודו בזה. אתם בעיקר משחקים בפייסבוק. בדיוק כמו הדתיים, דרך אגב) אתם בעצם נופלים למלכודת שהצד השני שם לכם. הם רוצים שיהיה פה קרב על למי יש יותר גדול. מי מלא יותר בערכים, מי פחות רדוד. אולי, אם נפסיק להתייחס אליהם, אולי גם נפסיק להתבטל בפניהם.

– רבות דובר על השמלה של מירי רגב השבוע שלטעמי היתה דווקא די יפה וגם קצת אירוני שהיא בחרה לשים בפרונט שלה בגדול דווקא מסגד ולא סמל לריבונות שלנו על ירושלים (נניח, גשר המיתרים, אולי הסמל הכי מכוער שנברא אי פעם). מה שמעטים מדברים עליו זה מה רגב עושה בעצם בקאן? שנה שניה שהיא שם למעשה. כן, יש שם דוכן ישראלי וסרטים ישראלים מציגים שם, אבל אתם לא מוצאים את זה טיפה צבוע (הפתעה הפתעה!) שזאת שמזלזלת בתרבות המערבית שוב ושוב כדי להרוויח כמה קולות במרכז הליכוד מקפידה להופיע במיטב מחצלותיה דווקא באחד הסמלים הכי גדולים של הדקטנטיות המערבית?

– אם תהיתם פעם איך זה שכתב את "מי הזיז את הגבינה שלי", ספר דלוח לכל הדיעות, הרוויח מיליונים על מילונים, מספיק לכם להסתכל על מה קרה השבוע עם מאזיני 88FM. הזיזו להם שעת שידור והם איבדו את זה לגמרי. אין לי מושג אם התלונות שלהם על הגלגליזציה של התחנה נכונות או לא (היחיד שהייתי שומע שם היה בועז כהן והוא סוג של גלגלצ לאשכנזים בלבד, בקטע טוב), אבל גם אם כן, תסלחו לי אם אני לא ממש מזדהה איתם. תראו, כשפוגעים בזכויות של מיעוט מדוכא אני לגמרי נגד, אבל זה לגמרי לא המקרה פה. זה לא שהם הפסיקו לשים מוזיקה מזרחית או פגעו בנציגי המגזר הבדואי – הם לקחו לחבורה הכי פריבילגית פה רדיו אליטיסטי שמשמיע מוזיקה שאחוז מזערי של האנשים (שוב, החלק הכי פריבילגי פה) שומע. אז לא, אתם לא כאלו מסכנים. ובכלל, אם טכנופוב כמוני הצליח להתקין ספוטופיי ואפל מיוזיק על המחשב שלו – גם אתם מסוגלים. תתקדמו.

– שתי המלצות קריאה להשבוע. הראשונה לא ממש על תרבות, באדיבותו של עמרי וולוורט – על איך אמזון אוכלת את העולם. מעניין מאוד לטעמי.

– השניה, לקראת ביקורו של טראמפ השבוע, אולי ניסיון להבין איך זה שעם כל השערוריות האדירות שקורות סביבו, עדיין הקהל שלו לא מתרשם. הסיבה? הוא פשוט לא יודע מהן. כן, התקשורת אשמה.

– ועוד לינק משעשע, למי שכבר ראה את הפרק האחרון של "סיליקון ואלי"

– ואי אפשר בלי כריס קורנל. את תגובת "המנוח ואני" על קורנל כתבתי בהספד היפה של קאלימי. לפני כמה שבועות יצא לי לשמוע ברכבת את "מאלון כולי" של הסמאשינג פאמקינז (הנה עובדה מביכה – רק 10 שנים אחרי ששמעתי את האלבום הזה בראשונה הבנתי שמאלון כולי מתחברים ל"מלנכולי") והבנתי שוב עד כמה מה שאתה שומע (או קורא או רואה. שלום טווין פיקס!) בשנים הקריטיות של החיים שלך בעצם נשאר איתך כל החיים. את superunknown של סאונדגרדן קיבלתי מתנה לגיוס מצמד חברים שלי, יחד עם "נוירומנסר", ספר המדע בדיוני האדיר של וויליאם גיבסון. בתקופה ההיא הייתי עמוק בגראנג', מכור חזק של נירוונה (אירוניה – ביום של הגיוס שלי קורט קוביין התאבד) וקראתי ביקורת על האלבום הזה של סאונדגרדן שהוא מצוין אז ביקשתי אותו במתנה. זה לא היה "נוורמיינד". לקוביין היה עומק אפל שלקורנל מעולם לא היה. למעשה, למעטים מאוד היה את העומק הזה. אבל זה היה רוק משובח ואלבום ארוך מאוד (אני חושב שיש בו איזה 20 שירים) שכל אחד מהם נותן בראש. הקסטה שלו (כן, אז היו קסטות) ליוותה אותי כל השירות הצבאי שלי וכאשר קניתי קומפקט דיסק לראשונה הוא היה אחד הדיסקים הראשונים שרכשתי. באותה תקופה לא היה לי כמעט כסף, אז כל דיסק נבחר בקפידה. היו שם הפיקסיז, סמאשינג פאמקינז, נירוואנה, רד הוט צ'ילי פפרז, פורטיסהד (אולי חשבתי שעכשיו סוף סוף יגיעו הזיונים) וסאונדגרדן. הקשבתי לדיסק הזה שוב אתמול כשחזרתי הביתה מהעבודה, והוא עדיין עושה את העבודה. אולי עכשיו, כשהתברר שגם קורנל, כמו קוביין, בחר להתאבד, הצלחתי לשמוע את הגוונים של יאוש בקול של קורנל. ואולי, הכאב על המוות של קורנל הוא בכלל געגועים לפעם ההיא שהיינו צעירים.

והנה השיר החביב עליי מתוך האלבום הזה (חכו חכו לסולו כפיות בסוף!)