באיזור 11 בלילה, כש"אין קץ לילדות" חתם את ההופעה של ברי קלטתי שזה כבר יותר מ-15 שנה שאני מביך את אשתי בקפיצות בשיר הזה וזה כבר כמעט 20 שנה של ימי סטודנט שבהם אני רואה את ברי. מה שאומר שאם אני עברתי את ה-40, ברי צריך להיות כבר באיזור ה-60. ברי סחרוף בן 60, אני צריך לתת לזה לחלחל פנימה.

יש משהו מוזר בלהיות סטודנט בגיל מבוגר יחסית, בטח כשאתה צריך להעביר שיעורים לסטודנטים שיכלו להיות ילדים שלך (טוב, אם לא הייתי בתול בגיל 18). מצד אחד, הרגשת זיקנה קופצת עליך. זה לא פער דורות. זה כבר הרבה יותר מזה. אתם מכירים את המשפט שאתה אומר בצבא – "הפקידה בבקום שתשחרר אותך עוד לא סיימה תיכון?" אז אצלי חלק מהתלמידים  עוד לא נולדו כשהתגייסתי. מצד שני, זה מאפשר לך גם לטעום פה ושם ממעיין הנעורים. וכשאתה קופץ יחד עם עוד כמה אלפי אנשים בהופעה שאתה כבר מכיר בעל פה והם צועקים את המילים יחד איתך, אפשר לשניה להתעלם מהצוואר התפוס שלך והכאבים ברגל ולדמיין שאתה שוב צעיר.

אבל בין הקפיצות, פתאום קצת קשה לנשום. אולי זה הגיל, אולי הכושר כבר לא כמו פעם. אולי אני פשוט לא זוכר שגם פעם זה היה ככה. אבל הנה, גם ברי על הבמה נראה קצת פחות ברי. זה לא רק השיער האפור והקצת דליל, זה גם הברי הכי פחות שמח שראיתי בהופעה אי פעם – וראיתי המון. אולי זה סתם יום לא טוב במשרד, אפילו לזמרים אני מניח שיש כזה, אבל הדבר שאולי הכי אהבתי בהופעות של סחרוף תמיד להיתה העובדה שנראה שהוא ממש נהנה מהעבודה שלו. שכיף לו. אבל אתמול זה היה שונה. פחות חיוכים, פחות חדווה. מעט אנרגיות. אולי בכל זאת, הבן אדם בן שישים.

ואני חושב לעצמי, שיש משהו טיפה עצוב בזה שגם אחרי 20 שנה, ברי הוא עדיין המופע המרכזי של יום הסטודנט. אתם בני 25, לא יכולתם להמציא לכם אמן רוק בועט משלכם? וכשהילדים האלו צועקים את המילים של "כמה יוסי", אני תוהה לעצמי – מה לכם ולשיר הזה? טרזן ומצ'יסטה? יש לכם מושג בכלל מה זה בור ערבי או גוגואים?

לקראת הסוף, מתחילה קצת נהירה החוצה. השעה עוד לא 11 בלילה אבל החללים בקהל מתחילים להיראות כמו השיער על הראש של ברי. אני תוהה מי אלו שעוזבים הופעה בדקות האחרונות שלה, כשהסוף הוא החלק הכי כיפי שלה. זה כמו לעזוב משחק כדורגל צמוד לפני הפנדלים. מה הסיפור של הילדים האלו, הם צריכים ללכת לישון מוקדם או משהו? לשחרר את הבייביסיטר? ואז אני קופץ. יחד עם כל מי שנשאר. ונזכר שמלא זמן לא הייתי במשחק כדורגל וקפצתי עם כולם בשער. וזה ממש חסר לי.

ואולי, ברי קצת טועה. בכל זאת, יש קץ לילדות.

Kyle MacLachlan in a still from Twin Peaks. Photo: Suzanne Tenner/SHOWTIME

האמת שכל החלק הקודם, הנוסטלגי, הוא רק הקדמה לחלק הבאמת נוסטלגי של הטור הזה. אתם יודעים על מה אני מדבר, כן?

השבוע ניסיתי להסביר בעבודה, כזקן השבט, לאלו בני ה-30 פלוס מה זה היה טווין פיקס בשבילנו. כמו מייקל ג'ורדן, כמו הביטלס, כמו מלחמת הכוכבים, זה מסוג הדברים שאי אפשר להסביר באמת, אפשר רק לחוות אותם.

כנער מתבגר, טווין פיקס היתה פיצוץ לפנים. היא הגיעה לארץ כבר אחרי שעלתה בארה"ב ועשתה שם הרבה רעש (לאלו בני ה-25 ומטה – כן, היתה תקופה כזאת שבה לא היינו מקבלים את הפרק החדש של העונה עשר דקות אחרי אמריקה) אז היה המון הייפ אליה. ועדיין, למרות שידענו מה הולך לקרות, זה עדיין היה ה-דבר. כל כך הרבה דברים היו שם שלא ראינו קודם. תחשבו מה היה לנו לפני טווין פיקס – קוסבי, רוזאן, מקסימום פרקליטי LA ובלוז לכחולי המדים. באה טווין פיקס ופוצצה את הכל.

זאת היתה הפעם הראשונה שהיתה לנו סדרת טלוויזיה שהעלילה שלה היתה בעצם כמו סרט קולנוע. כלומר, לא כל פרק עומד בפני עצמו. היו פה עשרות דמויות. היתה כמובן החוויה האסטתית האדירה – הנוף של הנורת'ווסט על העצים העצומים שלו והנחלים והמפלים (וידוי קטן – לפני 11 שנים כשטיילנו בסיאטל גררתי את אשתי שעתיים נסיעה לכל כיוון רק כדי לראות את המפלים שמצולמים בפתיח. היה מאכזב, דרך אגב). והיה את כל מה שקשור לדיוויד לינץ'. לינץ', צריך לזכור, היה אז בשיא תהילתו. אחרי "קטיפה כחולה" והכל. והוא בא לעשות טלוויזיה. היום זה כמעט הסטנדרט. טלוויזיה זה המקום לכוכבי קולנוע ובמאי קולנוע לקבל חירות אומנותית אמיתית ורייטינג. אבל פעם? רק כוכבי קולנוע מזדקנים שאף אחד לא רצה היו באים לעשות טלוויזיה. ופתאום לינץ' בא לעשות את זה והביא איתו את קייל מקלכלן ואת שרילין פן ולארה פלין בויל. פיצוץ, אני אומר לכם.

וכמובן, הוא הביא איתו את המוזרויות שלו. שוב, היום זה נראה מאוד טבעי, סדרת טלוויזיה על העל-טבעי. נדמה שחצי מהסדרות עוסקות בזה בצורה זו או אחרת. אבל פעם? מי שמע על זה בכלל. זה היה כל כך מפתיע וחדש. והאמת, שצפיתי מעט בסדרה שוב בימים האחרונים – ואולי זה לא מפתיע וחדש אבל זה עדיין עשוי בצורה נהדרת, גם אם איטית משהו. תמיד דירגתי את טווין פיקס בטופ 10 של הסדרות בהיסטוריה, אולי אפילו בטופ 5 – אני לא מתחרט גם היום על המיקום הזה.

אז מה אומרים על החדש?

קודם כל, ראיתי רק שני פרקים עד עכשיו. אולי זה משתנה בהמשך. אבל אם מה שראינו עד עכשיו מצביע על המשך הסדרה הרי שנוסטלגיה, ובכן – מקומה בעבר.

אני אגיד את זה לזכותו של לינץ' – המוח שלו הוא עדיין המקום הכי מוזר להיות בו. ויותר מזה, בניגוד לרימייקים/סיקוולים שראינו (נניח טריינספוטינג 2 או אפילו הסדרה החדשה של מלחמת הכוכבים) שנשענו לגמרי על הנוסטלגיה מהפעם הקודמת, לינץ' החליט שהוא עושה משהו חדש לגמרי. בלי פלאשבקים, בלי לנסות לחקות את אותה עלילה מפעם אלא דווקא לנסות להמשיך אותה 25 שנה אחרי עם עלילה אחרת לגמרי. הוא גם מבין מצוין שהסף שלנו היום לריגושים ומוזריות הוא שונה לגמרי ממה שהיה פעם ולכן הוא לא מסתפק במוזריות הישנות (הבחורה שבול העץ מדבר אליה או הרוח שנכנסת בבן אדם, למשל) אלא לוקח את זה למקום אחר לגמרי.

הבעיה היא שמרוב שהוא רצה להישאר מיוחד ומרוב שהוא רצה שהעל-טבעי שלו היום ימשיך להיות מוזר בעולם של טלוויזיה שמראש היא מאוד מוזרה, נדמה שלינץ' שכח את הדבר הכי חשוב – עלילה. אני יכול לחיות, בקושי אמנם, עם כל המוזרויות השונות שלינץ' הכניס עד עכשיו. התיבה השקופה המוזרה בניו יורק, אייג'נט קופר שתקוע בתוך הבקתה וכו' – אם רק הייתי מבין מה הוא רוצה מאיתנו. כרגע, כל הסדרה נראית כמו חלום אחד גדול – וזה ממש לא לזכותו של לינץ'. קצת קוהרנטיות בהחלט היתה עוזרת פה.

***

עוד כמה דברים קטנים:

– ירדתי לא מעט על "סיליקון ואלי" שבשתי עונות האחרונות שלה קצת עומדת במקום מבחינת התפתחות עלילה ודמויות – הרי לא מדובר בסדרת נוסחה כמו המפץ הגדול וכאלו אז אתה רוצה לראות שמתקדמים לאן שהוא – אבל זאת עדיין אחת הסדרות הכי מצחיקות בשטח, גם העונה. החילוף שהם עשו בפרק האחרון שבו הספורטאי הוא המוכה והחנון הוא השולט, בהחלט היה מהפרקים היותר מוצלחים שלהם.

– בעקבות העונה הזאת של האמריקאים ועכשיו שראיתי את העונה השניה של מיליארדים – האם פרק 11 הוא פרק 9 החדש?

– ואת הפרומו החדש למשחקי הכס כבר ראיתם?

 

ספר החוקים המלא לחגיגות אוהדים
שבתרבות - נא לא להאכיל את הטרול