donald-pessimist

אנחנו חיים בתקופה די מוזרה לאנושות, יש לומר. מצד אחד, יש לנו את כל הטכנולוגיה והמדע בעולם. בני אדם מעולם לא נהנו משפע כמו שהמדע האנושי מעניק להם היום. יש את המערכון הקלאסי של לואי סי קיי שמדבר על אנשים שטסים במטוס ואז אומרים להם שהאינטרנט לא יעבוד לחמש דקות והם מתבאסים – לא מבינים עד כמה הכלים שיש להם היום בידיים הם מדהימים. הנה הוא למי שלא מכיר:

מצד שני, נדמה שלא היתה תקופה עם כל כך הרבה אנטי למדע. הרפואה האלטרנטיבית לסוגיה פורחת ומלבלבת, מתנגדי חיסונים נראים כהולכים ומשתלטים על העולם, לאחרונה אפילו נחשפנו לשחקן זה או אחר שעדיין מאמין שהעולם הוא שטוח. וכמובן, נדמה שהדתות – אלו שפעם המדע התיימר להכחיד באמצעות הבנה של הקיום – רק הולכות ופורחות. לא נשכח את האירוע של השבוע האחרון כאשר טראמפ, בניגוד לכל עצה מדעית אפשרית ובניגוד לאינטרס הברור של 99% מהנתינים שלו הלך וביטל את השתתפות ארה"ב בהסכם פריז.

למה זה קורה? ובכן, אני מניח שיש לזה הרבה סיבות שלא לכולן אני רוצה להכנס פה. הסיבה העיקרית לדעתי היא שהמדע היום הפך להיות מורכב מדי מכדי שבני אדם יבינו אותו באמת. יותר מזה – לא צריך הבנה אמיתית במדע כדי להשתמש בתוצאות שלו. אין לנו שום צורך לדעת מכניקת קוונטים כדי לגלוש בטלפון שלנו, למשל. ברגע שהמדע הופך להיות כל כך לא נגיש, הרבה יותר קשה לאנשים להתחבר אליו.

אבל לדעתי כשמדברים על הסיבות לפריחה של כל האנטי-מדע לסוגיו, אני חושב שזה לא רק חוסר הנגישות של המדע שהופכת אותו לכל כך בעייתי לכל כך הרבה אנשים אלא הסיבה הפרוזאית שהמדע הפך לכל כך טוב ויעיל שאנשים אפילו לא מרגישים בצורך בו. קחו את נושא ההומופאטיה או ההתנגדות לחיסונים – האם בן אדם בתחילת המאה הקודמת שהיה רואה מגיפת אבעבועות היה בכלל טורח לחשוב על המנעות מחיסון בגלל הסיכון (שלא קיים, כן?) שזה יגרום לו לתופעות מומצאות אלו ואחרות? הרי הוא רואה אנשים נופלים מימינו ומשמאלו, הוא ירוץ לבית המרקחת שיזריקו לו את החיסון. אתם חושבים שבן אדם לפני 200 שנה עם דלקת ריאות היה בכלל חושב על ללכת לרופא הומופאטי?

"הבעיה" היום זה שבזכות המדע שנהיה כל כך יעיל, הרבה מאוד פעמים לא נוכל לסבול מההשלכות של פעולות שהולכות נגדו. ישנם מקרים שבהם אין שום טעם בלצאת נגד המדע פשוט כי ההשלכות קשות מדי. נניח, לא תשמע מישהו שאומר – שטויות, אין כזה דבר כח משיכה – וקופץ מהבנין להוכיח את זה. אבל מקרים כמו חיסונים – שהצליחו לחסל מחלות ובעצם כשכולם מתחסנים אז גם אלו שלא לא סובלים מכך – הרבה יותר קל לצאת נגד המדע ולפתח תיאוריות קונספירציה. גם המקרה של טראמפ והסכם פאריז הוא דוגמא קלאסית – הרי זה לא שמחר בבוקר העולם שוקע. יקח בכל זאת עוד שנים ועשרות שנים עד שנראה השלכות אמיתיות וקרוב לודאי שאנשים כמו טראמפ בכלל לא יהיו פה לסבול מהן. יותר מזה – בזכות המדע, בהחלט יכול להיות שנמצא איזה שהוא פתרון אלטרנטיבי להתחממות הגלובלית (כשהייתי במוזיאון המדע בבוסטון לפני כמה שנים קיבלתי הרצאה ארוכה על מספר פתרונות אלטרנטיביים, כולם בעייתים מסיבות אלו או אחרות – אבל בהחלט נעשית עבודה) ואז נוכל אפילו לשמוע את המשפט – סתם הפחדתם אותנו כל הזמן, בדיוק כמו עם סיפור החיסונים.

אבל לא זה מה שמטריד אותי. אני מבין למה מתפתחות תיאוריות כאלו. מבין גם למה אנשים רוצים לתמוך בהם. יש דבר אחד שנראה ממש לא ברור – איך תופעות מהסוג הזה מקבלות במה תקשורתית. לא סתם במה – נשמע כמעט כאילו מעודדים אותם.

בשבועות ובחודשים האחרונים נראה שבכל מקום אפשר לשמוע את מתנגדי החיסונים ונציגי הומואפטים בכלי תקשורת שונים, מקבלים זמן מסך או זמן עיתון. אתרי תקשורת מרכזיים מפרסמים הלוך וחזור כתבות על תרופות הומאופטיות או על למה חיסון זה או אחר בעייתי. ואתה שואל את עצמך – למה לעזאזל? הרי מדובר באנשים יחסית משכילים, למה הם נותנים למשהו שהוא לא רק קשקוש אלא קשקוש מזיק זמן מסך?

וככל שאני חושב על זה, אני מגיע למסקנה שהתשובה היא – בגללנו.

*

הרבה מאוד זמן ניסיתי להבין איך זה שטראמפ הצליח להיבחר בארה"ב. גם תומכיו, ברובם, יודו שלא מדובר בעילוי גדול. וגם לא אחד עם איזה תוכנית מוסדרת כלשהי. עכשיו, אני מבין למה הרטוריקה שלו דיברה לאנשים – אבל אם יש משהו שגרם לזה שאנשים יכירו בכלל את הרטוריקה שלו הרי זה כלי התקשורת שדאגו להביא אותה לעם. יצא לי לגור בארה"ב בזמן החודש האחרון של מערכת הבחירות. יצא לי לראות את זמן המסך שטראמפ קיבל. הוא קיבל ה-מ-ו-ן זמן מסך. וזה עוד כלום לעומת תקופת הפריימריז, אז היריבים שלו היו צריכים לשלם במטבע קשה כדי לשדר את הפרסומות שלהם בעוד טראמפ קיבל את כל זמן המסך שבעולם. פשוט בגלל מי שהוא.

העניין הוא שטראמפ, בדיוק כמו מתנגדי חיסונים ומתנגדי התחממות גלובלית, הוא מישהו שפורח תחת תשומת הלב התקשורתית. הוא חייב אותה. בלעדיה הוא כלום. למעשה, כל המטרה שלו בחיים היא לקבל תשומת לב מהתקשורת. קחו את הציוץ המטופש שלו השבוע עם ה-cofveve המפורסם. כל העולם ואשתו חגגו על זה. זה היה מצחיק נורא. הקטע הוא שגם טראמפ נהנה ממנו. כי הנה – מדברים עליו. הוא לא צריך יותר מזה. בטח ובטח כשזה מסיח את דעת האנשים מדברים אחרים שהוא הבטיח לעשות ולא עשה. כל ציוץ של טראמפ בטוויטר שמקבל תשומת לב מאיתנו (ואני מודה, גם אני נותן לו תשומת לב, כי מה לעשות – איך אפשר שלא?) הוא נקודה לזכותו. כי אין שום דרך אחרת להגיד את זה – הוא טרול. ואת הטרול צריך להאכיל.

אותו דבר גם מתנגדי החיסונים, למשל. ככל שמתווכחים איתם יותר, ככה הם הולכים ופורחים. בניגוד לאלו שהמדע מאחוריהם, הם לא צריכים משנה סדורה, הם לא צריכים הוכחות אמיתיות. כל מה שהם צריכים זה שמישהו ינסה להוכיח שהם טועים כדי לזרוק בפניו את הקונספירציות על חברות התרופות ואיזה סרטון שהם ראו ביו-טיוב והם ניצחו. כל ויכוח כזה, כל דיון כזה – לא משנה איך הוא נגמר, הוא ניצחון בשבילם. ככל שנתווכח איתם יותר, ככה הם יקבלו יותר תשומת לב תקשורתית, יותר נפח, יותר קהל. זהו, הם לא צריכים יותר.

והבעיה הכי גדולה זה שאופציית ההתעלמות היא קשה עד בלתי אפשרית. מה תעשה, תפקיר בפניהם את המרחב הציבורי? תיתן לטראמפ לצייץ שקרים בלי להפריך אותם?

ועל כן, אין לנו ברירה. לא נותר לנו אלא להמשיך להאכיל את הטרול. עד שהטרול יבלע את כולנו.

וכן, אף מילה על מירי רגב.

***

– כתבתי על האמריקאים פה לפני שבועיים והשבוע נגמרה העונה החמישית שלהם, כשיש עוד בדיוק עונה אחת בקנה. טוב לראות סדרה שלא ממסתטקת את עצמה למוות. זה היה סוף מינורי משהו לעונה מצוינת שהתמקדה בניואנסים הקטנים ולא בלנסות להפתיע אותנו או אפילו למתוח אותנו. עכשיו נשארת השאלה איך הסדרה הזאת תסתיים – האם נראה מה קורה כשמגיעים לסופה של המלחמה הקרה?

– סדרה שכן נמתחת כמו מסטיק בעיניי היא "בית הקלפים". אני יודע שיש הרבה שמחבבים את הסדרה הזאת מאוד, בעיניי גם בימים הטובים שלה היא היתה סדרה בינונית שנשענה על משחק חזק מאוד אבל עם תסריט שנע בין מופרך (סגן הנשיא הולך ורוצח מישהי בעצמו) לסתם מטופש (בעיקר הקונספט שכל דבר שהוא מנסה מצליח לו). מרגע שאנדרווד נהיה נשיא, כל העסק הפך להיות כבר באמת משעמם למדי. האם זה אומר שאני לא אראה את העונה החדשה? ברור שאראה.

– אם נחרוג למוזיקה, אז אני מניח שכולכם כבר שמעתם שמלאו חמישים שנה לסרג'נט פפר השבוע. האמת היא שמבחינתי הדיון על איזה אלבום של הביטלס הוא הכי גדול אף פעם לא היה רלוונטי. הכרתי את כל שירי הביטלס והם חלק מ"הגנים המוזיקליים" שלי אבל בגלל שעוד לא נולדתי כשהאלבומים יצאו אף פעם לא קישרתי שיר לאלבום. האלבום היחיד שבו כן זה קרה הוא באמת סרג'נט פפר, וגם זה במקרה – כשמישהו בעבודה שעבדתי בה לפני הצבא הביא את הדיסק וניגן אותו בלופ שבועיים שלמים. מה שמדהים בעיניי זה כמה עד היום האלבום הזה, שלו אני מקשיב בתדירות של פעם בחודש לפחות, עדיין נשמע רענן ולא ארכאי, בניגוד להרבה מאוד אלבומים ישנים אחרים (תכונה שהוא חולק עם זיגי סטארדסט של בואי, לטעמי). בכל מקרה, אם עוד לא קראתם את הכתבה בוואלה על סרג'נט פפר, מומלץ ביותר

– נישאר במוזיקה – ביס שידרו השבוע את הדוקו "סופרסוניק" על להקת אואזיס – מומלץ ביותר, אפילו אם אתם כמוני ב-team Blur

– עוד דוקו מומלץ – זה על תרבות הצריכה בישראל ששודר ביס-דוקו.

– וגם, 20 שנה לאוקיי קומפיוטר האדיר, זמן טוב לשים את השיר הכי פחות שייך לאלבום אבל אולי הכי חביב עליי אישית בו:

שבת תרבות - זהו טקסט נוסטלגי
שבתרבות - גדול מדי מכדי ליפול?