0616warriors03

אני הולך לחרוג ממנהגי היום בשבתרבות ולדבר על ספורט. כן, ספורט בבלוג על ספורט, קונספט חדשני.

הנה עוד דבר שאני הולך לחרוג בו ממנהגי – אני הולך להמר. לא סתם, אלא הימור פרוע. קבלו את ההימור שלי: גולדן סטייט תנצח עוד משחק, אם לא היום בלילה אז במשחק הבא (ואם לא, אז בזה שאחריו. אבל כנראה שכבר הערב), ותיקח את אליפות ה-NBA השניה שלה. כן, כזה אני, הולך על הקצה.

אבל עכשיו אני הולך לקחת עוד הימור, עוד יותר פרוע! והוא שגם שנה הבאה נראה בגמר ה-NBA בדיוק את אותן שתי קבוצות. בהנחה שההימור (הפרוע, כן?) שלי אכן יתממש הרי שנקבל מצב חסר תקדים בספורט האמריקאי שבו אותן שתי קבוצות מגיעות לגמר ארבע שנים ברצף. היו לנו כבר שלוש שנים ברצף די מזמן בבייסבול ובהוקי אבל לא ארבע. בכדורסל, כבר מה שאנחנו רואים עכשיו מעולם לא קרה.

טוב, כמעט לא קרה. בשנות השמונים הסוערות ראינו למעשה משהו די דומה. במשך ארבע שנים, בין 1984 ל-1987, הלייקרס והסלטיקס, שתי קבוצות אגדתיות, נפגשו בגמר כל שנה, למעט שנה אחת (86) אז יוסטון הדיחו את הלייקרס בגמר המערב. אני מניח שכולכם שמעתם על הסלטיקס והלייקרס ההם. למעשה, עד השנה אני לא חושב שראינו ריכוז כזה אדיר של כוכבים בשתי קבוצות. בסלטיקס שיחקו ארבעה הול אוף פיימרס (חמישה למעשה, עם ביל וולטון, שעלה מהספסל) ובלייקרס היו שלושה כאלו. יותר מזה, ניתן לטעון בקלות ששלושה מעשרת השחקנים הגדולים בהיסטוריה היו על המגרש בגמרים האלו. אני חושב שיש מעט מאוד גמרים, אם בכלל, שמסוגלים לעמוד בסטנדרטים האלו (לצורך השוואה, בגמר הנוכחי יש בין שלושה לשבעה הול אוף פיימרס ושחקן אחד טופ 10 ועוד שניים שיצטרכו לעבוד קשה מאוד כדי להכנס לשם).

טוב, חפרתי מספיק לעכברי הכדורסל וזה לא באמת המטרה שלי להתדיין איזה קבוצה היא הגדולה ביותר (ברור שאלו הסלטיקס של 86, כאילו, בשביל מה להתדיין?) אלא לנסות למתוח קו בין היום לבין שנות השמונים. אני לא מתיימר להיות כלכלן (הנה, שורה שלקחתי מגיל שלי) אבל לא קשה לראות את קווי הדמיון בין היום לבין שנות השמונים. האחרונות התאפיינו בשלטון רייגן-תאצ'ר שדגל בקפיטליזם מסוג מאוד קיצוני יחסית, כזה שהאמין שצריך לתת לעשירים להרוויח את הכסף שלהם ומשם הכסף כבר יטפטף למטה לשכבות הנמוכות יותר. התוצאה של התקופה ההיא היתה שגשוג גדול מאוד בקרב שכבות מסוימות (ממליץ בהקשר הזה לקרוא את הספר המופתי של מייקל לואיס "פוקר שקרנים") ומצד שני הגדלת הפער בצורה דרמטית בין אותה שכבה לבין השכבות הנמוכות. השגשוג שהיה אמור להגיע לכולם כתוצאה מההצלחה של המאיון או העשירון העליון לא הגיע לכל השאר וגרמה לכך שגם היום התיאוריות הקפטיליסטיות ההן נחשבות כמעט למוקצה.

בצורה מעניינת, דווקא בכדורסל, ההצלחה של הלייקרס והסלטיקס כן חילחלה לשאר הקבוצות. האקסיומה שמתקיימת מאז שנות השמונים ועד היום – ולא ראיתי שמישהו באמת ערער עליה ברצינות אי פעם – היא שלארי ומג'יק הצילו את ה-NBA. ובאמת, אם ה-NBA היתה האחות הקטנה של הבייסבול והפוטבול באותה תקופה הרי שהיום היא אימפריה עצומה. העושר שהיריבות בין הלייקרס לסלטיקס הביא לליגה חלחל לכולם. בסוף לארי נפצע, איזייה תומאס והבד בויז נתנו פייט, מייקל ג'ורדן קיבל קצת עזרה ושלטון היחיד של שתי הקבוצות האלו נעלם.

*

גם אם נבחן את התקופה שבה אנחנו נמצאים כרגע הרי שלא קשה למתוח קו בין הספורט לבין העולם שמסביב. זה לא סוד שגם היום הפערים עצומים, אולי הגדולים אי פעם. בדיוק כמו בספורט.

קל לבוא להגיד – היי, זה ספורט ובספורט קבוצות מתחלפות כל הזמן. וגם, ב-NBA יש מספיק מנגנונים (תקרת שכר, דראפט) כדי למנוע מקבוצה להישאר שליטה לעד. אבל השאלה האם גולדן סטייט הולכים לקחת אליפות 10 שנים רצוף פחות מעניינת אותי אלא יותר המגמה הזאת של שחקנים לייצר קבוצות על. זאת לא מגמה חדשה, דרך אגב. ראינו אותה עם הסלטיקס של 2008, עם לברון במיאמי ועכשיו עם גולדן סטייט וגם עם קליבלנד עצמה שאגרה לא מעט כשרון מסביב ללברון. יותר מזה, אם אתה מסתכל מסביב הרי שאתה רואה יותר ויותר אנשים שדנים בשאלה את מי קליבלנד צריכים להביא בפגרה על מנת שלברון יוכל להתמודד עם גולדן סטייט. או, שאלה חלופית, לאן לברון צריך ללכת בסוף העונה הבאה (פתאום יש דיבורים על קליפורניה) על מנת שיוכל להתחרות בהם. כלומר, כולם מקבלים כבר בתור הנחה שאין מצב של 5-6 קבוצות שיכולות להתחרות על אליפות וצריך להסתפק בשתיים. איך טלבי אמר לי היום – אנטוניו דיוויס כבר יודע שהוא לא יישאר בניו אורלינס, רק שאלה של לאן הוא יעבור.

ואם ב-NBA, כאמור, יש מנגונים במקום, הרי שבעולם הספורט האירופאי המצב חמור בהרבה. קחו את אלופת אירופה הטריה שלנו. זה לא מקרה לדעתי שמדובר באלופה הראשונה בעידן ליגת האלופות שלוקחת בק-טו-בק. למעשה, ריאל לקחה שלוש אליפויות בארבע השנים האחרונות, משהו שאפילו ברצלונה הענקית של מסי לא הצליחה לייצר. וזה לא מקרי כי כמות הכשרון שיש היום לריאל היא פשוט פנומנמלית. היתה תקופה בשנות השמונים, אני זוכר בתור ילד, שהיו אומרים ששתי הקבוצות הטובות בליברפול הן ליברפול וקבוצת המילואים של ליברפול. בפארפרזה על כך, אני לא מוציא מכלל חשבון ששתי הקבוצות הטובות בעולם כרגע הן ריאל והספסל של ריאל. מדובר על קבוצה שהרשתה לעצמה לא להכניס לסגל גמר הצ'מפיונס שחקן שהיא שילמה עליו יותר מ-80 מיליון יורו! ואם נחזור ל-NBA שבו עסקנו קודם, הרי שבכדורגל האירופאי המחשבה שבעוד זמן מסוים דברים יקרו ונראה שינוי אין לה בעצם על מה להתבסס. אלופות אירופה בחמש השנים האחרונות מגיעות ממועדון מצומצם מאוד של שלוש קבוצות בדיוק ואין שום סיבה לחשוב – בהתחשב בכמות הכסף והכשרון שהקבוצות האלו מצליחות לאסוף – שנראה בעתיד הקרוב קבוצה כלשהי שבאמת מסוגלת להתמודד איתן לאורך זמן.

הקבוצות האלו נהיו גדולות מכדי ליפול.

ואם נחזור למציאות העכשווית שלנו – הרי שאי אפשר שלא להקביל את זה למה שאנחנו רואים היום. בצורה אירונית משהו, וכנראה שלא מכוונת, הקבוצה שדורסת את כולם ב-NBA משחקת בדיוק במקום שדורס את כולם.

במהלך דיון השבוע בטוויטר גיל הביא לי את הדוגמאות של IBM או נוקיה כחברות שפעם נראו כאילו הן גדולות מכדי ליפול והנה תראה איפה הן היום. אבל אני לא בטוח שההקבלה באמת אפשרית יותר. כי לגוגל או לפייסבוק יש מספיק לקוחות ככה שיהיה כמעט בלתי אפשרי לפגוע בהן. הרי אם כל החברים שלך בוואטסאפ, למה שתעבור לאפליקציית מסרים מידיים אחרת? ואם כל החברים שלך בפייסבוק, למה שתעבור לאפליקציה מתחרה?

ובוא נניח שבא מישהו והמציא את הרשת החברתית האולטימטיבית או מנוע חיפוש חדש ומבריק או אלוהים יודע מה – האם יש סיכוי שגוגל או פייסבוק או אפל, חברות שמחזיקות מיליארדים על מיליארדים חופשיים שרק מחפשים השקעה – לא יקנו את אותה רשת או מנוע חיפוש בשניה שהן יחשדו שהוא מסוגל להוות תחרות? רק תראו מה קרה עם וואטסאפ, למשל.

הגיע הזמן להכיר בעובדה אחת בסיסית מאוד, שהיא נכונה לגבי קווין דוראנט וגם לגבי סרגיי ברין או מארק צוקרברג – אלטרואיזם אנושי היא תכונה שלא ניתן לסמוך עליה. יותר מזה, מי שמגיע לטופ שבטופ (בספורט ובעסקים) הוא בדרך כלל בן אדם עם יצר תחרותיות מפותח מאוד ועל כן לנסות לדרוש ממנו להתחשב במישהו אחר – נניח בצופים של הליגה או בלקוחות של האפליקציה שלו – זאת דרישה מופרכת מיסודה.

לכן, אני לא בא בטענות לגולדן סטייט או לקווין דוראנט. הם עשו מה שהטבע אמר להם לעשות – למקסם את היכולות שלהם. בדיוק כמו שצוקרברג ממקסם את היכולות שלו כשהוא בולע עוד ועוד אפליקציות וממלא לנו עוד ועוד פרסומות בפיד (ואז חוסם חלק מהאנשים כי הוא לא אוהב את מה שהם אומרים).

אז התפקיד של מי לעצור את זה? ובכן, שלנו. אנחנו אלו שצריכים לדאוג לשים חסמים במקום. כן, רגולוציה. הרבה מאוד אנשים שמאמינים בקפיטליזם שומעים את המילה רגולציה וחוטפים פריחה כי הרי רגולציה נחשבת למה שמגבילה תחרות חופשית. אבל כמו שלמשל ליגת ה-NFL מוכיחה, לפעמים אתה חייב רגולציה בשביל לאפשר תחרות חופשית. בדיוק בגלל זה קיימים מנגנונים כמו הרשות להגבלים עסקיים, למשל. הם לא לוחמים בקפיטליזם, הם מאפשרים אותו.  הבעיה היא שכרגע, לפחות, לא נראה שיש רצון אמיתי אצל אף אחד מהצדדים לעשות סוף לחגיגה הזאת. כולנו ממשיכים להשתמש בפייסבוק וגוגל בלי לחשוב על ההשלכות וכולם חוגגים את האליפות של הקבוצות האדירות של ריאל וגולדן סטייט (באמת קבוצות אדירות) בלי להבין שהמשך החגיגה הזאת משפיע עלינו הצרכנים. כל צעד שאנחנו עושים בכיוון הזה של חיסול התחרות הוא צעד שנתקשה לחזור אחורה ממנו. ואם אחזור פעם אחרונה לגיל שלי – הוא אוהב להגיד שכל מטוטלת מתאזנת בסוף. הייתי שמח לחשוב שהוא צודק אבל אני מתחיל לחשוש שהגענו למצב שכבר אין מטוטלת.

*

הערת אגב אחת לגבי מה שכתבתי קודם שקשורה גם לעונת המלפפונים המקוללת שעוברת עלינו – לאחרונה אנחנו רואים קבוצות נעמדות על הרגליים האחוריות מול הקבוצות הגדולות ומסברות למכור את השחקנים הטובים שלהם. הדוגמא האחרונה היא סאות'המפטון שהיתה ספקית השחקנים הראשית של ליברפול בשנים האחרונות ופתאום השנה גידלה עמוד שידרה עם החבר וירג'יל ואן דייק. גם זצלבורג עם נייבו קייטה היא דוגמא מעניינת. אולי פה תהיה התחלה של טרנד. או שזה סתם יגרום למחירי השחקנים להאמיר עוד יותר.

cbc0a2198d8b19383435ab41ab4960fc_XL

לא יודע לכמה מכם יצא להם לקרוא את הספר המצוין "על הילד" של ניק הורנבי (היי, המלצה שניה על ספר בטור הזה! כנראה שזה שבוע הספר) או לראות את הסרט המבוסס עליו אבל חלק נכבד מהקטע של הספר הוא שהבחור המבוגר והcool הוא זה שצריך להציל את הילד הקטן שבהשפעה של אימו מתנהג כמו מבוגר. לובש בגדים של מבוגר, נעליים של זקן והחטא הכי חמור והכי מביך – שר שירים של מבוגרים כי זה מה שאמא שלו לימדה אותו.

הילד הזה היה חריג מאוד כמובן כי ילדים לא אמורים לאהוב שירים של מבוגרים. תמיד היתה את ההפרדה הזאת בין הדורות.  אבל מה שאנחנו רואים בארץ בזמן האחרון עם "סטטיק ובן אל" זה בדיוק את התופעה ההפוכה. שירים שמיועדים בסופו של דבר לילדים ובני נוער שמבוגרים לא מפסיקים לדבר עליהם. הילד שלי בן תשע וכבר ביום ראשון או שני לקח את הטאבלט שלו ומצא את "טודו בום", שיר שעליו שמעתי כי – ובכן, כולם סביבי דיברו עליו.

אישית, אני לא זוכר תופעה כזאת. מוזיקה שכל הגילאים מתחברים אליו בו זמנית. אם דיברנו לא מעט בשבועות האחרונים על פוסט-מודרניזם וההשלכות שלו היום (אין כזה דבר אמת אבסוליטית, למשל) הרי שנראה שהצמד הזה הוא התגשמות הפוסט-מודרניזם במלואו. שימו לב שאני לא מדבר לשניה על איכות המוזיקה של הצמד. אני חושב שאין מבוגר שבאמת חושב שמדובר במוזיקה איכותית. למעשה, גם הילד שלי חושב שהשירים שלהם טיפשיים. אבל בעולם פוסט-מודרני זה הרבה פחות חשוב. בעולם הזה, ההפרדה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה נעלמת לגמרי ומסתבר שגם ההפרדה בין תרבות לילדים לעומת תרבות למבוגרים.

אני לא בטוח שאני יודע לאתר את הסיבה לשינוי הזה. אולי יש פה סוג של אינפלטיליזציה של הציבור, אולי השילוב של רשתות חברתיות גורם להפצה של תופעות מהסוג הזה. אולי באמת הגלגליזציה של המוזיקה גורמת לחדירה של תופעות מהסוג הזה. מה שזה לא יהיה, מעניין יהיה לראות אם מדובר במשהו חד פעמי שיעלם לו או שמא אנחנו עתידים לקבל, דווקא בעולם שבו כביכול כל אחד יכול לקבל את סוג המוזיקה שהוא אוהב, דווקא מצב שבו המוזיקה היא כזאת שמותאמת לכל הגילאים בו זמנית.

***

עוד כמה דברים קטנים:

– זוכרים שדיברתי שבוע שעבר על זה שפוליטיקה הפכה להטרלה? אז ההצעה המטופשת ל"קוד אתי" למרצים באוניברסיטה בהקשר לפוליטיקה? הרי ברור שזאת הצעה שאין לה סיכוי לעבור. הטרלה לכל דבר בתקווה שמי שהציע אותה יזכה לראות את השם שלו מוזכר על ידי הרבה מאוד אנשים (מה שכמובן יועיל לו במגזר שלו).

– מוטי יוגב תוקף את בר לב על התמונה החמודה שהאחרון פרסם לשבוע הגאווה? הטרלה מושלמת. כל השמאלנים תוקפים אותו ופתאום כל המצביעים מהמגזר שלו יודעים מי הוא.

– הזכרתי פה את ניק הורנבי, אז השבוע שמעתי את השיר הזה ברדיו ונזכרתי מאיפה הוא לקוח – מהסרט "קדחת המגרש" שמבוסס על הספר הנפלא של הורנבי. ואז נזכרתי שבסרט הגיבור, אוהד ארסנל, בוכה לחברה שלו שהוא כבר 18 שנה לא ראה אליפות של ארסנל והיא יודעת בכלל מה זה לרצות משהו 18 שנה?

ואז נזכרתי שאני מחכה כבר יותר מ-25 שנים.

– אחרון חביב, עשיתי לכם טיזר בתמונה הראשית עם ההקבלה בין סיליקון ואלי לגולדן סטייט, אז קבלו מתוך הפרק של השבוע את 20 השניות הכי מצחיקות השנה – ארליך מסגביר מה היא הסגברה:

שבתרבות - נא לא להאכיל את הטרול
כל הפחדים כולם (סיפור לשבת)