א.

"אתה לא חייב לעשות את זה, אתה יודע"

אני שכוב על מיטה צרה כשהפנים שלי כלפי מטה, הגב שלי חשוף ואני יכול לשמוע את המכשיר מזמזם מאחורי. אני יודע שהוא מרוחק ממני כמה מטרים טובים אבל זה מרגיש כאילו הוא צמוד לי לאוזן. זה כמו ביקור אצל רופא השיניים, אני חושב, רק שלפחות פה אני לא צריך להסתכל למקדחה בעיניים. מצד שני, לפחות אצל רופא השיניים מרדימים אותך קודם.

"כן, אני חייב", אני עונה. ההמתנה הזאת הורגת אותי. יאללה, שיתחיל כבר. אני לא יודע מאיזה גיל התחלתי לשנוא מחטים, אולי אלו היו עשרים הזריקות שקיבלתי מרופא השיניים אחרי שנעקרה לי שן כשנפלתי במשחק תופסת בערב תשעה באב. אולי עוד קודם אצל האחות מבית הספר. מה שבטוח זה שמחטים היו לחלוטין מחוץ לתחום. כשהייתי בצבא הרופא של הגדוד היה צריך לרדוף אחרי ברחבי הבסיס עם החיסון לשפעת במשך שבועיים לפני שנשבר.

"אני לא רוצה שתעשה את זה בשבילי, אני אוהבת אותך כמו שאתה". הזיעה נאגרת לי בשיפולי הגב, אני יכול להרגיש אותה צורבת, קפואה.

"אני לא עושה את זה בשבילך", אני עונה בקול לא משוכנע. "אני צריך לעשות את זה בשביל עצמי"

"יש דרכים יותר פשוטות להוכיח שאתה מסוגל להתגבר על הפחדים שלך, אתה יודע". היא משתתקת. גם אני שותק. "אתה יכול לעשות צניחה חופשית או משהו"

"אין לי פחד גבהים" אני אומר בקול שנשמע הרבה יותר כועס ממה שאני באמת.

"אז לא משנה. משהו אחר שלא ישאר לך בגוף לתמיד"

"לך יש מלא קעקועים!" אני מרים את הקול, קצת כדי להתגבר על הרעש של המכונה וקצת כי הייתי רוצה שהוא כבר יתחיל בעבודה. אבל הוא עדיין עסוק בסידורים כלשהם. היא באמת מלאה בקעקועים, זה היתה אולי הסיבה העיקרית שנמשכתי אליה כשראיתי אותה בפעם הראשונה. מישהי עם כל כך הרבה קעקועים חייבת להיות חסרת פחד, חשבתי. אלוהים, כמה לא היה לי מושג.

"אתה מוכן, אורי?" הוא פתאום מפריע לשיחה שלנו.

"קדימה". אני חושק שיניים, שמח שאפשר להתחיל כבר. הציפייה היא תמיד הכי קשה.

ב.

כשנכנסנו לאוטו כדי לנסוע לים, אודי רץ כרגיל לתפוס את המקום שבאמצע. הוא תמיד עושה את זה. חושב שבגלל שהוא הכי גדול אז מגיע לו הכל. הפעם לא רבתי איתו כי ידעתי שאמא תגיד שנסתדר לבד וגם כי בדרך לים לא כל כך אכפת לי לשבת ליד החלון. אם יושבים בצד הנכון, אז אפשר לראות את הים אחרי שעוברים את הרצליה. אני אוהבת לראות את הים, למרות שאני כבר לא נכנסת אליו.

בדרך עברנו ליד דוכן האבטיחים שאנחנו קונים בו תמיד אבטיח לשבת. הם מוכרים שם אבטיח על הסכין, שזה אומר שהמוכר חותך חתיכה מהאבטיח, ואפשר לטעום קודם ולדעת שאתה קונה אבטיח טוב. לפעמים אבא סומך עליי ונותן לי לטעום. אני מאוד אוהבת אבטיח, אבל רק בלי גרעינים. אבא צוחק עליי שאני מפונקת וכשהוא היה ילד לכל האבטיחים היו גרעינים. צעקתי לאבא שיעצור אבל הוא אמר שלא נורא, נקנה כבר כשנחזור. מהמקום שלי יכולתי לראות את היד שלו מנסה ללטף את הרגל של אמא מתחת לשמלה הקצרה שהיא תמיד לובשת לים, זאת הלבנה עם הנקודות השחורות, אבל אמא הזיזה את הרגל ואבא החזיר את היד להגה. אמא ראתה שאני מסתכלת וחייכה אליי אבל זה היה מין חיוך עצוב כזה.

כשהגענו לים, אודי סחב את הצידנית ואני את השימשיה. עידו לא לקח כלום כרגיל. אבא אומר שהוא קטן מדי, למרות שאני חושבת שהוא יכול לפחות לסחוב את השקית של הכלים. בקיץ הקודם היינו הולכים לחוף אחר, שיש בו כסאות ושמשיות אבל הקיץ עברנו לחוף חדש, שהכל צריך להביא מהבית. אבא אמר שהוא מעדיף את החוף הזה כי הוא יותר נקי, אבל אני לא אוהבת אותו. לוקח לנו חצי שעה להגיע אליו וגם צריך לשבת על המחצלת במקום על כסאות וכל האוכל מתמלא בחול. בחוף השני  גם יש שובר גלים, שאודי אומר שזה יותר טוב כי ככה אין דגל שחור כל פעם שבאים. לא שזה ממש משנה לי. ממילא אני כבר לא נכנסת לים מאז שעקצה אותי מדוזה שנה שעברה. רק לרדודים אני נכנסת, אפילו אם איתי ועידו אומרים לי שהכל בסדר והים נקי. המדוזה צרבה אותי בחלק הפנימי של הירך וזה כאב לי נורא במשך יומיים. גם שבועות אחר כך נשאר לי סימן של V גדולה על הרגל איפה שהיתה הצריבה. הרבה אחרי שהכאב עבר הייתי מלטפת אותו, מכניסה את היד מתחת לחצאית ומרגישה אותו שם בולט, מחוספס, עד שלאט לאט הוא דהה ויום אחד פשוט נעלם.

הייתי באמצע הארמון שלי כשאמא קראה לנו לבוא לאכול. זה היה ארמון גדול כזה, עם צריחים בכל פינה ותעלה מסביב שמילאתי במים, כמו שאבא הראה לי. היתה רק פסטה לארוחת צהריים, אפילו בלי קטשופ, כי אבא ואמא שכחו להכניס לצידנית ואמא כעסה על אבא שהוא שכח ואבא צעק שזה בכלל היה התפקיד של אמא. אחרי האוכל חזרתי לטירה שלי  ובדיוק כשהתחלתי להכין את הצריח האחרון, עבר לידינו המוכר של הארטיקים. רצתי לאבא שיקנה לי וגם עידו צרח שהוא רוצה אבל אבא לא הסכים. בסוף אמא אמרה שבסדר, אבל רק ארטיק קרח. אני לקחתי קרטיב לימון ועידו דובדנים. אודי אמר שזה בסדר, הוא לא צריך ארטיק.

אחרי שגמרתי את הארטיק הלכתי לים למלא את הדלי שלי במים וכשחזרתי שמעתי את אמא אומרת לאבא – ארטיק לילד, זה מה שיהרוג אותך? את רק מפנקת את הילד, אבא צעק. לא יקרה להם כלום אם הם ילמדו להצטמצם, הוא אמר והלך לים.  לא רציתי שאמא תהיה עצובה אז הלכתי וחיבקתי אותה. שאלתי אותה מה זה להצטמצם והיא חייכה אבל לא נראה לי שהיא באמת שמחה. בזמן האחרון נראה לי שאמא עצובה מלא. לפני כמה ימים ראיתי אותה בוכה במטבח וחשבתי שקרה לה משהו אבל היא רק חיבקה אותי.

בדרך חזרה הביתה רבתי עם אודי על המקום באמצע אבל אבא אמר לי להכנס כבר לאוטו לפני שהוא נותן לי עונש. בדרך כלל אני נרדמת כשאנחנו חוזרים מהים אבל הפעם לא הצלחתי. אמא שמה את המשקפי שמש הגדולים שלה שמכסים חצי פרצוף וישנה כל הדרך. אבא לא עצר בדוכן של האבטיחים והחול נורא הציק לי בגב.

ג.

אני רואה את האוטובוס עוצר ברמזור והלב שלי מתחיל לדפוק כמו משוגע. עוד דקה הרמזור יתחלף והוא יעצור בתחנה שלי ואולי אולי היא תהיה שם. זה יום שני היום, היום שבו אנחנו מסיימים באותה שעה, היא את האולפנה שלה ואני את התיכון שלי, ואם הכל מתוזמן כמו שצריך אנחנו אמורים לעלות על אותו אוטובוס בדרך הביתה. לא תמיד זה מצליח, כמובן. אלוהים יודע כמה פרטים יכולים להשתבש בדרך. אבל היא שווה את הציפיה. לגמרי שווה. לפעמים, הציפיה היא הכי כיפית, לפני שהחלומות שלך מתרסקים.

הרמזור מתחלף לירוק והאוטובוס שועט קדימה לפני שהוא נעצר בחריקת בלמים, כאילו נזכר בשניה האחרונה שיש לו עוד תחנה. יש שלושה אנשים אחרים בתחנה ואני נותן להם לעלות לפניי, מאריך את הציפייה, נהנה להרגיש את הכאב הקטן הזה בתחתית של הבטן. כמה שנים אחר כך כשאני אהיה חייל אני אזכר בתחושה הזאת לפני היציאה הביתה. שעות של היטלטלות באוטובוס הביתה שהן כיף טהור כי אתה יודע שכל סוף השבוע לפניך, אפילו שאתה יודע שתבלה את רובו בשינה.

אני שולף את הכרטיסיה ונותן לנהג לנקב אותה לפני שאני מרים את הראש לחפש אותה. תירגע, אורי, אני אומר לעצמי. בטוח היא לא פה, בטוח היא לא פה. בסקירה הראשונה אני לא רואה אותה והאכזבה משתלטת עליי למרות כל ההכנה מראש. ידעתי שהסיכוי למפגש  נמוך אבל עדיין אני מתאכזב. אני מתחיל להתקדם לתוך האוטובוס, זאת התחנה האחרונה של האוטובוס בבני ברק לפני שהוא נוסע לכפר סבא אז הוא כבר מלא למדי, כרגיל, ואין מקום ישיבה נראה לעין. פתאום אני קולט רעמת שיער מוכרת, הנה היא. יושבת עם הגב לכיוון הנסיעה, איפה שאני אף פעם לא מסוגל לשבת כי אני חוטף בחילה. אני מת על השיער שלה, הוא שחור בוהק, מקורזל ועבות. לפעמים אני מדמיין איך אני מעביר בו את היד ששוקעת בתוכו לאט לאט. אם אני עוצם עיניים אני ממש יכול להרגיש את הסיבים בין אצבעותיי.

אני ממהר קדימה לתפוס את העמוד שליד הכסא שלה לפני שמישהו ידרוש אותו לעצמו.

"היי", אני אומר אחרי שתפסתי את העמוד. הייתי צריך כנראה להסדיר את הנשימה שלי קודם.

היא מרימה את המבט כלפי מעלה ומופתעת לראות אותי. כנראה שהיא לא חיכתה למפגש הזה כמוני. אני לא מתאכזב, יש פה היררכיה ברורה ואני בתחתית שלה. היא מחייכת. כמה שהיא יפה כשהיא מחייכת.

"מה עניינים?" היא שואלת.

אני מושך בכתפיים. "הכל בסדר. איך אצלך?"

"סבבה"

מטומטם. במשך שבועות תירגלת את השיחה הזאת בראש ובסוף זה כל מה שיוצא לך? תעשה משהו!

"יש לכם בגרות השנה?" היא מצילה אותי.

"כן, לשון" אני ממהר לענות. "לכן?"

היא מהנהנת. "גם. והיסטוריה"

אנחנו מדברים עוד כמה דקות על הלימודים ולאט לאט אני נרגע. בבית הספר שאני לומד בו יש רק בנים אז אף פעם לא נראה לי שאני אתרגל לדבר עם בנות. האוטובוס עוצר בצומת רעננה ואני מתיישב על הכסא שמולה שהתרוקן עכשיו. אני מרוצה כי עכשיו אני יכול לראות את הנמשים הקטנים שעל קצה האף שלה, אבל גם קצת עצוב כי עוד מעט הנסיעה שלנו תיגמר. היא יורדת שתי תחנות אחריי, אני יודע, ואני תוהה אם יש לי איזה שהוא תירוץ להישאר באוטובוס איתה עוד קצת.

"אז מה, אולי תגיע לסניף בשבת?" היא פתאום זורקת. השאלה הזאת באה לי לגמרי בהפתעה.

"את רוצה שאבוא?" אני מפתיע אותה בחזרה. ואולי עוד יותר, מפתיע את עצמי שאזרתי אומץ לשאול את השאלה.

היא מושכת בכתפיים. אפילו את זה היא עושה חמוד. "איך שבא לך".

כבר שלוש שנים שאני לא בא לפעולות. אם שואלים אותי למה אני לא מגיע אז אני אומר שזה משעמם אותי אבל האמת היא שפשוט שנאתי את המקום. משום מה, התענוג של הבנים היה ללכת מכות אחרי תפילת מנחה, כשאני הקטן המטרה המועדפת עליהם. השיא היה כשהם החליטו להעמיס אותי על הכתפיים ולזרוק אותי באמצע הפעולה של הבנות. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי כשהן כולן התפוצצו מצחוק. אני יודע שכבר לא ירביצו לי וגם לא יזרקו אותי לפעולה של הבנות – בטח כבר יש להם פעולות משותפות היום – אבל איך פתאום חוזרים למקום שלא היית בו שלוש שנים?

"אולי", אני אומר. אולי באמת אלך, אני חושב. הגיע הזמן, לא? ואולי אני אגיד לה שאני צריך לקנות משהו בתחנה המרכזית ולכן אשאר איתה עוד שתי תחנות? לא נורא חם בחוץ, לא יקרה כלום אם אלך ברגל.

היא קמה מהמקום פתאום. אני מסתכל עליה בשאלה, אמורות להיות לה עוד לפחות ארבע תחנות.

"אני הולכת לסבתא שלי היום" היא אומרת, קצת מתנצלת. או אולי זה נדמה לי.

אני מחייך חיוך רפה. טוב, אני אראה אותה בשבת, לא?

"אז ביי", היא אומרת, אוספת את השיער שלה עם גומיה למין קוקו לא מוגדר. בזמן שאני מדמיין איך זה ירגיש ללטף את השיער הזה אני קולט את השרשרת שלה שעד עכשיו היתה מוחבאת בתוך החולצה. זאת שרשרת זהב עדינה שבקצה שלה תלוי חצי לב מוזהב.

ד.

אני מסתכלת עליו שוכב ככה על השולחן, כמו צב חסר ישע שהפכו אותו על הגב. הפנים שלו לבנות מתחת לשיזוף של הקיץ כמו שאף פעם לא ראיתי אותן.

"איך הולך?" אני שואלת.

"בסדר" הוא נאנח.

"אתה רוצה הפסקה או משהו?" המקעקע שואל.

"לא, לא" הוא משקשק בראש, "בוא נגמור עם זה".

הייתי רוצה לשלוח יד וללטף לו את השיער אבל משהו עוצר אותי. היד שלי הולכת בתנועה כמעט אוטומטית מתחת לחצאית, מלטפת את הקעקוע שיש לי על החלק הפנימי של הירך. זה הקעקוע השלישי שעשיתי אבל האחד שאני הכי אוהבת. הוא גם זה שכאב לי הכי הרבה כשעשו אותו. בסוף ממש בכיתי מכאב. אני רוצה לדמיין שאני יכולה להרגיש את הטקסטורה שלו על העור אבל אני יודעת שזאת רק אשליה. גם אורי הכי אוהב את הקעקוע הזה. לפעמים, כשהוא בין הרגליים שלי, הוא נצמד אליו ומנשק אותו במשך כמה דקות לפני שהוא מתקדם הלאה.

את הרעיון של הקעקוע הוא זרק לפני חודשיים. לא ברור לי מאיפה זה בא. אמרתי לו שמתחשק לי לעשות עוד אחד והוא פתאום הציע שגם הוא יעשה. כשנסענו ביחד לתאילנד לפני חצי שנה ניסיתי לגרור אותו לעשות איתי את החיסונים והוא פשוט לא היה מוכן. "אני מעדיף לחטוף קדחת המוח היפנית או איך שלא קוראים לזה", הוא אמר, "מאשר לקבל זריקה".  ופתאום הוא הולך ועושה קעקוע. מדהים לראות את השינוי שהוא עבר מהיצור הביישן שהכרתי כשהתחלנו לצאת. בפעמים הראשונות שהיינו בדייט הוא כמעט ולא דיבר, נותן לי לדבר על עצמי מלא. לקח לי זמן להבין שהוא לא "מאזין מעולה" כמו שסיפרתי להילה אחרי הדייט השני אלא פשוט ביישן. יותר מאוחר, כשדיברנו על זה, הוא האשים את החינוך הדתי הפוריטני שלו ואת העובדה שלא ממש יצא לו לדבר עם נשים עד שסיים תיכון אבל אני לא מאמינה לו. ברוך השם, יצאתי עם לא מעט דתיים לשעבר ואף אחד מהם לא היה עצור כמוהו.

שנה וחצי אנחנו ביחד. שנה וחצי. אני ממלמלת את המספר בשקט. שנה וחצי. בחיים לא הייתי עם בחור יותר משלושה חודשים ופתאום זה שנה וחצי. בכל הפעמים הקודמות הייתי בטוחה שזה ייגמר רע וזה באמת נגמר רע כשזרקתי אותם לפני שהם יזרקו אותי. גם אותו אני יודעת שבסוף אני אזרוק. כמו העקרב בסיפור הזה על העקרב והצפרדע, זה פשוט באופי שלי. אני לא מסוגלת להישאר איתם יותר מדי. הוא לא יכול להגיד שלא אמרתי לו את זה.

"אתה בטוח שאתה רוצה להכניס את הראש הבריא שלך למיטה החולה הזאת?" שאלתי אותו אחרי הדייט השלישי.

"אתה בטוח שאתה רוצה להישאר ביחד?" שאלתי אותו אחרי שלושה חודשים והמריבה הגדולה הראשונה שלנו.

"אתה בטוח שאתה מוכן לבלות איתי רצוף במשך חודש?" שאלתי לפני שנסענו לתאילנד.

"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את הקעקוע הזה?" שאלתי אותו אתמול בערב.

"לפעמים", הוא ענה, "אתה צריך לעמוד מול הפחדים שלך ולעשות מעשה"

המקעקע מסיים איתו. הוא קם מהשולחן ואני מעבירה יד על הכתף. זה כואב לו אבל הוא מחייך. אני נותנת לו נשיקה.

"קדימה, עכשיו תורך"

קצת שעמם לי לעשות את שבתרבות כל שבוע אז החלטתי לגוון מדי פעם עם סיפור. מקווה שמוצא חן בעינכם. בכל מקרה, אני חוזר למה שהייתי כותב בגלגול הקודם של שבתרבות – אם בא לכם לכתוב על משהו שנוגע, ולו קצת, בתחום התרבות – הופעה שהייתם בה, ספר שקראתם, תוכנית שעפתם עליה, כל דבר בעצם  – אתם מוזמנים לשלוח לי אימייל ariel.greisas@gmail.com

שבתרבות - גדול מדי מכדי ליפול?
שבתרבות - עוד פעם, עם רגש