NEawYEc8ehgndc_1_a

התחלתי לכתוב את הטור של השבוע על העונה הנוכחית של בית הקלפים אבל אז הגיע הפרק האחרון והמצוין של Better call Saul (מעכשיו – "סול") ולא היתה ברירה אלא לשנות תוכניות, כי כזה הוא הבלוג, עם אצבע תמידית על הדופק (או ההדק. או משהו). והאמת, אין כמו בית הקלפים כדי להדגיש את העליונות של "סול" על כמעט כל מה שקיים היום בטלוויזיה (לא, לא ראיתי פארגו. די לשאול).

בעוד התסריט של בית הקלפים, במיוחד בעונה האיומה הזאת, הוא אוסף של חתיכות שמודבקות אחת לשניה בצורה גסה עם דבק נגרים כדי לייצר ריגושים זולים ותפניות לא מנומקות, הרי שזה של "סול" הוא מלאכת מחשבת של תפירה עדינה שבה לכל אמירה יש משמעות וכל ניואנס חשוב ומעיד על מה שהולך לקרות בעתיד. הדבר המדהים באמת ב"סול" זה שאנחנו יודעים בדיוק לאן כל זה הולך. הרי אנחנו יודעים את הסוף. יודעים בדיוק לאן ג'ימי מתדרדר. ועדיין, כמו אוהדי ספורט שרואים בשידור חוזר את המשחק שבו הקבוצה שלהם הפסידה וחלקיק קטן בלב שלהם עוד איכשהו מקווה לתוצאה שונה – אולי הפעם סטיבי לא יחליק, אולי הפעם דיוויד תיירי לא יצליח לתפוס את הכדור – ככה גם עם ג'ימי, אנחנו מקווים לגלות שהוא לא בדיוק מה שידענו שהוא.

אבל פעם אחר פעם, התקוות שלנו נכזבות. ואולי לכן הפרק האחרון של העונה היה גם כנראה החשוב ביותר שבה. כאילו כל העונה הזאת ואולי אפילו כל הסדרה הזאת הובילו אליו (שוב, תסריט מדויק להפליא). כי הרי למדנו כבר ב"שובר שורות" שיוצר הסדרה לא ממש מאמין ברידמפשן. להיפך. בני אדם, לפי גיליגן, הם אנשים רעים מיסודם שכל מה שצריך זה סט נסיבות מסוים כדי להוציא מהם את כל הרשע החוצה. ואצל ג'ימי, כמובן, הרוע לא ממש קבור עמוק. למעשה, כולנו חוץ מג'ימי יודעים שהוא איש רע מנעוריו. רק ג'ימי עדיין מאמין שהוא איש טוב שמדי פעם נאלץ ליפול לתוך המלכודת הזאת שבה הוא מתמרן אנשים ופוגע בהם כדי להשיג את מה שהוא רוצה. וג'ימי לא מבין את זה. אחרי שהוא מפרק את אח שלו בבית משפט ובעצם מחסל אותו מקצועית הוא עדיין מצדיק את עצמו שוב ושוב, כאילו צ'אק הוא זה שאשם ולא ג'ימי הוא זה שרימה כדי להשיג את החוזה של מסה ורדה. נכון, צ'אק תמיד היה רע לאח שלו, אף פעם לא האמין בו, דאג שהה"מ לא יעסיקו אותו – ועדיין, ג'ימי הוא הרמאי.

וזה בדיוק מה שהפרק האחרון עושה – מוריד את המסיכה מעל הפנים של ג'ימי. בסופו של דבר, צ'אק, אלא מי, מטיח את האמת בפניו – תפסיק להתנצל, הוא אומר לו. תפסיק להתחרט כל פעם כי גם אם החרטה שלך אמיתית הרי שהאופי שלך הוא לפגוע באנשים כדי להשיג את מה שאתה רוצה. הוא יתמרן בעלי חנויות כדי שיקנו ממנו את הפרסומות שהוא כבר שילם עליהן, הוא יתחמן כדי להרוויח עוד כמה גרושים מסוחר סמים וכמובן – הוא ידפוק את הזקנה שהוא כל כך אוהב רק כדי להשיג את הכסף שהוא צריך. האם העובדה שג'ימי הולך ומתקן אחר כך את מה שהוא עשה לזקנים אומרת שהוא עדיין לא הפנים לגמרי את מה שצ'אק אמר לו? בהחלט יתכן. אבל דבר אחד ברור לגמרי – הדרך למטה לסול גודמן ברורה ומוכתבת.

*

הנה, חיכיתם שזה יגיע. ה"אבל". תמיד יש "אבל".

באמת קשה שלא להתאהב ב"סול". היא מסוגננת להפליא (אם כי קצת פחות לטעמי מ"שובר שורות"), המשחק נהדר, הצילום נפלא. כל סופרלטיב שאבי נמני מסוגל לתת, אפשר לרשום עליה. אבל אולי דווקא הנפלאות הזאת, התסריט הכל כך מדויק, הוא גם נקודת החולשה שלה. מה שמונע ממנה להפוך מסדרה טובה מאוד לסדרה גדולה באמת.

אם "שובר שורות" ידעה לרגש ולהפתיע כל פעם מחדש, הרי שאצל "סול" נדמה שהכל – כולל השיאים הרגשיים – יותר מדי ברורים מראש. הרבה מראש. גיליגן הוא כמו שחקן שחמט שמתכנן עשרה מהלכים קדימה ודואג להניח את הכלים שלו על הלוח בדקדקנות של רב אמן. הבעיה שזה מרגיש כאילו מישהו אומר לך מתי להתרגש. קחו הבדל אחד קטן בין שתי הסדרות: העונה השניה (כמדומני) של שובר שורות מתחילה בצילום של הבריכה אחרי פורענות. עם חפצים שצפים בה. אנחנו יודעים שהכל הולך להתרסק, רק לא יודעים איך. ואז, בפרק האחרון, ההתרסקות היא בכלל של מטוס ולא קשורה ישירות לוולטר (היא כן במידה רבה כי הוא נתן לבת של הפקח מטוסים למות) אבל היא לא משהו שאפשר בכלל היה לצפות מראש. לעומת זאת, ב"סול" אנחנו יודעים שדון הקטור מגיע למצב גופני של פוסט-שבץ ואכן הוא מגיע לשם – בדרך הכי בנאלית שיש. השיא שבו הוא חוטף את ההתקף לב הוא צפוי וידוע מראש. אפילו הטריק הזה של לעשות פעם ראשונה שהוא כאילו הולך לחטוף את ההתקף אבל מתאושש ממנו (בפרק הקודם) נראה כאילו לקוח מספר הנחיות של סרטי אימה. אפילו הסצינה המרגשת של העונה – הקרב בבית המשפט בין צ'ק לג'ימי – היתה יותר מדי צפויה מראש. כאילו שכבר שנתיים אנחנו מחכים לה.

זה לא שסול לא מרגשת. היא כן. רק שהיא עושה את זה בצורה קצת יותר מדי כירורגית לטעמי. זה קצת כמו סקס של זוג נשוי – זה עדיין כיף אבל כבר כמעט ואין הפתעות. גיליגן יודע בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ לנו כדי להביא אותנו לאורגזמה. והאמת היא שכשהסוף ידוע מראש והיוצרים לא רוצים לרוץ אליו אלא לתת לנו עוד כמה עונות שלו, הרי שאין ברירה אלא ללכת לאט – הרבה יותר לאט משובר שורות, למשל – מה שמייצר מעט מדי שיאים רגשיים. סקס של זוג נשוי, כבר אמרתי?

קצת אירוני, נראה לי, שלסדרה שיש הכל באמת, משחקנים נהדרים דרך לוקיישנים נפלאים ותסריט מעודן, דווקא הדבר העיקרי שחסר ל"סול" זה טיפ'לה נשמה.

Episode ---

עוד כמה דברים קטנים על סדר היום:

– גם אני, כמו הרבה מאזינים, התאכזבתי לשמוע על הפרישה (שנראה שהיתה רק עניין של זמן) של בועז כהן מ-88. השעתיים שלו עזרו לי תמיד לפתוח את הבוקר. מה שכן, אני מוצא את זה טיפה אירוני (חזק בענייני אירוניה היום, אני יודע) ההתרגשות האדירה בקרב המעריצים המושבעים של התחנה (AKA – משמר 88) שמרגישים שעולמם חרב עליהם – כי אם יש משהו שכהן היה תמיד זה הניגוד הגמור ל-88 הישנה. המוזיקה שלו (בבקרים, את התוכניות על פרוגרסיב רוק פחות הקשבתי כי אני לא מתחבר לז'אנר הזה) היתה תמיד רוק מיינסטרימי קלאסי עם מעט מאוד דברים חדשים, מוזיקה שאתה מכיר וכיף לשמוע אותה מחדש. או בקיצור – כל מה ש-88 החדשה משדרת עכשיו במשך מרבית שעות היום.

– בכלל, התעסקות ברדיו רגיל היום היא כל כך פאסה. הרי כולנו היום צורכים את הרדיו היום דרך המחשב רוב הזמן (אלא אם אתם בנהיגה אני מניח שאתם לא יושבים עם טרנזיסטור במשרד כמו השיננית שלי) ודוגמא אחת לזה שיש חיים אחרי הרדיו הרגיל קרתה השבוע בשילוב בין שתי תחנות רדיו אינטרנטיות – רדיו "קול החיים" (שאין בו שום דבר מעניין חוץ מהשעה וחצי הנפלאות של לירון תאני בבוקר) ורדיו "הקצה" הנפלא – כאשר "עסק שחור" חזרה לאיחוד של שעתיים ושמה לי חיוך אדיר על הפנים לכל היום. למי שפספס, ניתן למצוא את התוכנית המוקלטת באתר של רדיו הקצה. עוד יתרון של רדיו אינטרנטי, דרך אגב.

– אני מעדיף לחכות לסוף העונה כדי לפסוק סופית בעניין "טווין פיקס" אבל בינתיים אי אפשר שלא להעריץ את דיוויד לינץ' על האומץ שלו לייצר סדרה מהסוג הזה. רק הוא, למשל, מסוגל לשים קטע של 3 דקות של בן אדם מטאטא רצפה של פאב בלי ששום דבר קורה.

– ובינתיים נתנחם בשובה של מדשן אמיק המופלאה לחיי. אודה ולא אבוש, הפוסטר שלה שהיה תלוי לנו בחדר הסמבצ"ים בצבא הסב לי עונג רב בזמנו.

– ואפשר לבקש חזרה של שרילין פן, אם כבר?

– אם קודם היה אפשר לומר שסיליקון ואלי לא מתקדמת לשום מקום אבל לפחות היא עדיין כיפית הרי שהפרקים האחרונים הוציאו אפילו את זה ממנה. אני חושב שבפרק האחרון לא צחקתי באמת אפילו פעם אחת. כמעט הכל מיחזור של דברים שראינו בשנים קודמות. הגיע הזמן להתחדש או לסגור את הבאסטה.

– אומרים שהרכב מנצח לא מחליפים, אז אלו שאחראים למשחקי הכס פשוט לקחו את המוזיקה האדירה מהפרק האחרון של העונה הקודמת והלבישו אותה על הפרומו החדש לעונה הנוכחית. זה עובד. באבוה עובד

– למודאגים, כן, נראה שגם השנה יהיה יומן (אולי עם הפסקונת באמצע אוגוסט לטובת נסיעה לחו"ל)

כל הפחדים כולם (סיפור לשבת)
בירד, מג'יק ומה שבינהם