1200

אז ביליתי חלק ניכר מסוף השבוע הזה בצפיה בדוקומנטרי האדיר של ESPN על סלטיקס-לייקרס. מדובר בשלושה חלקים באורך כולל של 4 שעות פחות או יותר שמספרים את הסיפור של היריבות האדירה בין הסלטיקס ללייקרס שהגיעה לשיאה בשנות השמונים. במבט לאחור, נראה כאילו מדובר ביריבות שמחשב בהוליווד עם אלגוריתם לא מתוחכם במיוחד יצר. באמת, איך אפשר לייצר כזה דבר? שני שחקני הכדורסל הכי גדולים באותה תקופה ומהגדולים בהיסטוריה, שתי קבוצות שבכל אחת שיחקו חמישה הול אוף פיימרס, כמובן הקרב בין הגזעים, בוסטון הלבנה מול הלייקרס השחורה, מלחמה בין הצווארון הכחול של בוסטון והשואו-טיים של לוס אנג'לס. וזה בלי שדיברתי כמעט על הכדורסל האדיר ששיחקו בסדרות האלו.

בקיצור, ממליץ לכל מי שעוד לא צפה להקדיש לסרטים האלו את הזמן. אתם יכולים להתחיל מכאן

הרבה מחשבות עברו לי בדרך כשראיתי את הסרטונים האלו ובגלל שאני בן אדם שאוהב לחלוק, הנה כמה מהמחשבות הללו:

– ב-1982, אחרי עשרה משחקים לא טובים (והדחה שנה קודם בפלייאוף) מג'יק ג'ונסון הודיע לעיתונאים שהוא מעוניין בטרייד. יומיים אחר כך ג'רי באס פיטר את המאמן אז, פול ווסטווד. שוב אני מדגיש – מג'יק אמר שהוא רוצה טרייד ודאג לפטר את המאמן שלו. כמו שאתם רואים, זה השפיע מאוד על הלגסי שלו. מוקדש למי שמאמין שלברון מנהל את הקבוצה זה איזה קונספט חדש או שהפיטורים של בלאט ישפיעו במשהו על הלגסי שלו.

– הנה עוד דבר שההיסטוריה פשוט מוחקת – את הרגעים הרעים. בסדרת הגמר של 84 מג'יק פחות או יותר עלה ללייקרס בסדרה. במשחק 2 (אחרי שהם כבר ניצחו את המשחק הראשון בחוץ) מג'יק כדרר למוות את השניות האחרונות ושלח את המשחק להארכה שבה הסלטיקס ניצחו ובמשחק 4 מג'יק איבד כדור פשוט בשניות האחרונות שנתן לסלטיקס את המשחק. שחקנים עושים טעויות, גם השחקנים הכי טובים שיש. ההיסטוריה כבר תדאג ליישר איתם את ההדורים

– מדהים איך האיש הכי מכוער באותה תקופה – קורט רמביס – הפך היום להכי נאה מבינהם

– ואיך קווין מקהייל נראה פעם (וגם קצת היום) כמו המפלצת של פרנקנשטיין

– עוד דבר מדהים – איך סדריק מקסוול, האיש שהיה ה-MVP של סדרת הגמר ב-81 והשחקן הכי טוב במשחק 7 של סדרת הגמר ב-84 כמעט נמחק ממורשת הסלטיקס הגדולה, כנראה בגלל הדרך שבה הוא סיים את דרכו במועדון. כולם מדברים על הביג-3 של לארי, מקהייל ופאריש, מדברים על ההגנה של די ג'יי, על איינג' אפילו, על וולטון כשחקן השישי ב-86, אף אחד לא מדבר על מקסוול. אז טוב שהיה הסרט הזה כדי להזכיר לנו.

– עוד דבר שמאוד מקובע אצל אנשים – הבד בויס של דטרויט הם אלו שהתחילו את מגמת המכות שהפכה לכדורסל הדי מכוער של שנות התשעים. אבל אם מסתכלים על הסלטיקס של 84-86, על הקלוזליין של מקהייל על ראמביס, על המכות שהלכו שם – דטרויט רק המשיכו את המגמה, לא התחילו אותה.

– חוץ מזה, אני יודע שהיום כבר אי אפשר שיהיו מכות כאלו במשחקים, אבל אני קצת מתגעגע. זה פשוט לא יאמן מה שהלך שם על המגרש. כל משחק 4-5 קרבות שעל כל אחד מהם שחקנים היו מורחקים היום לעשרה משחקים. רבאק, מקהייל אפילו לא קיבל טכנית על מה שהוא עשה אז לרמביס

– הרבה מדברים על כמה הכדורסל היום שונה מפעם, שאז בקושי זרקו שלשות – וזה נכון – אבל ההבדל שלי היה הכי בולט בפרספקטיבה של זמן זה כמה פאסט-ברייקס היו אז ובאיזה קלות סיימו אותן. זה די ברור שהכדורסל אז היה הרבה פחות אתלטי אבל מפתיע כמה הרבה יותר מתפרצות ונקודות קלות היו באותה תקופה. אולי זה כי היתה הרבה פחות סגירה לריבאונד הגנה – שחקנים פשוט עפו קדימה, אולי פשוט שחקנים לא ירדו מהר להגנה כמו היום. כדורסל שואו-טיים כמו של הלייקרס אז פשוט לא אפשרי היום.

– אני בחיים לא אתרגל לראות את קארים וג'יימס וורת'י בלי משקפיים

– אם הזכרתי את קארים, היום יש קצת נטייה להוריד בערכו. כשמדברים על טופ 5 הוא כמעט אף פעם לא שם ויש מקומות שבקושי הוא נכנס לטופ 10. באמת שאין לי מושג למה, איזה שחקן אדיר. מה שהוא עשה לסלטיקס בסדרת הגמר של 85, אלוהים ישמור, בגיל 38!

– בכלל, יש מעט דברים יותר יפים בעולם מאשר הסקיי-הוק של קארים

– אחד מהם זה הג'וניור-הוק של מג'יק, זה שאיתו הוא ניצח אותנו במשחק 4 המטורף של 87. איזה זריקה מדהימה, פעם אחר פעם.

– עדיין לא מאמין שהכדור של בירד באותו משחק לא נכנס. גם בירד עדיין לא מאמין.

– מעניין איך ההיסטוריה היתה נראית אם לן ביאס לא היה הורג את עצמו יום אחרי הדראפט. אפשר רק לחלום.

– אחד הדברים היפים עם הזמן זה שהוא שם דברים בפרופורציה. אני זוכר שאחרי האליפות ה-10 ו-11 של פיל ג'קסון אנשים הכתירו אותו כמאמן הגדול בהיסטוריה. עכשיו, אני יודע שלא מדובר על עבודת אימון אבל אחרי שרואים את מה ג'קסון עושה בתור מנהל בניקס לעומת מה שרד אורבך עשה בתור מנהל בסלטיקס – יש בכלל ספק מי גדול יותר?

– עדיין מהלך הכדורסל הגדול בהיסטוריה:

– דאם, אני מתגעגע לילדות שלי!

– הדבר שהכי עולה לי כשאני מסתכל על הסדרה הזאת זה איזה הבדל בינינו לבינם. זאת בדיוק המשמעות של תרבות ספורט, לייצר כאלו דוקומנטרים נהדרים, לחגוג את העבר לא פחות מאת ההווה. וזה גרם לי לחשוב – למה יש פה כל כך מעט דוקו על ספורט? הרי זה החומר האולטימטיבי לדוקומנטרי. כל הדרמה כבר שם, לא צריך להמציא כלום. ויש לנו פה כל כך הרבה אנשים שיודעים לעשות דוקו. רבאק, מודי בראון – עשית כל כך הרבה דוקואים נהדרים, למה לא אחד על ספורט? אחד?

בסופו של דבר, אני זוכר (בטח יש עוד) שני דוקו רציניים שנעשו בארץ – הראשון היה "בית שאן, סיפור מלחמה" והשני מהזמן האחרון "טהורה לעד" על ביתר בעונה ההיא. וזה הביא אותי לנסות לחשוב על איזה דוקו-ים הייתי שמח לראות:

– "נתניה ועוד 15": על סיפורה של נתניה הגדולה משנות השמונים (כמובן, עם פרק שיוקדש לאיבוד האליפות להפועל כפר סבא)

– "מה באמת קרה בלילה ההוא": על הנבחרת הגדולה של רביבו וברקוביץ, הניצחון האדיר על אוסטריה ועל מה שבאמת קרה בלילה שלפני המשחק מול דנמרק

– "הבנק" – טוב, זה כבר ממש מתבקש (וכבר יש תסריטאי) אבל מישהו חייב לעשות דוקו רציני על מוני פנאן (ולא, מה שהיה בטלוויזיה עד היום זה לא כזה רציני)

– "הבוקר שבו רעדה האדמה" – תולדות נבחרת ישראל באוקיאניה, דרך האצבע המשולשת של אוחנה, פרנק ארוק במסיבת עיתונאים, "ככה לא בונים חומה", אבינועם עובדיה יורק ובסוף בסוף, הגול של אוחנה, כמובן (שיקח חצי שעה לפחות שהוא יסיים להעביר את כולם).

– שחקנים ששווים דוקו בפני עצמם: אבי כהן, אבי רן, אולסי פרי, בארי לייבוביץ'

– בן אדם ששווה דוקו בפני עצמו: שמעון מזרחי

איזה דוקומנטרי אתם הייתם רוצים לראות?

שבתרבות - עוד פעם, עם רגש
שבתרבות - מי מפחד מקצת יהדות?