בירד, מג'יק ומה שבינהם

1200

אז ביליתי חלק ניכר מסוף השבוע הזה בצפיה בדוקומנטרי האדיר של ESPN על סלטיקס-לייקרס. מדובר בשלושה חלקים באורך כולל של 4 שעות פחות או יותר שמספרים את הסיפור של היריבות האדירה בין הסלטיקס ללייקרס שהגיעה לשיאה בשנות השמונים. במבט לאחור, נראה כאילו מדובר ביריבות שמחשב בהוליווד עם אלגוריתם לא מתוחכם במיוחד יצר. באמת, איך אפשר לייצר כזה דבר? שני שחקני הכדורסל הכי גדולים באותה תקופה ומהגדולים בהיסטוריה, שתי קבוצות שבכל אחת שיחקו חמישה הול אוף פיימרס, כמובן הקרב בין הגזעים, בוסטון הלבנה מול הלייקרס השחורה, מלחמה בין הצווארון הכחול של בוסטון והשואו-טיים של לוס אנג'לס. וזה בלי שדיברתי כמעט על הכדורסל האדיר ששיחקו בסדרות האלו.

בקיצור, ממליץ לכל מי שעוד לא צפה להקדיש לסרטים האלו את הזמן. אתם יכולים להתחיל מכאן

הרבה מחשבות עברו לי בדרך כשראיתי את הסרטונים האלו ובגלל שאני בן אדם שאוהב לחלוק, הנה כמה מהמחשבות הללו:

– ב-1982, אחרי עשרה משחקים לא טובים (והדחה שנה קודם בפלייאוף) מג'יק ג'ונסון הודיע לעיתונאים שהוא מעוניין בטרייד. יומיים אחר כך ג'רי באס פיטר את המאמן אז, פול ווסטווד. שוב אני מדגיש – מג'יק אמר שהוא רוצה טרייד ודאג לפטר את המאמן שלו. כמו שאתם רואים, זה השפיע מאוד על הלגסי שלו. מוקדש למי שמאמין שלברון מנהל את הקבוצה זה איזה קונספט חדש או שהפיטורים של בלאט ישפיעו במשהו על הלגסי שלו.

– הנה עוד דבר שההיסטוריה פשוט מוחקת – את הרגעים הרעים. בסדרת הגמר של 84 מג'יק פחות או יותר עלה ללייקרס בסדרה. במשחק 2 (אחרי שהם כבר ניצחו את המשחק הראשון בחוץ) מג'יק כדרר למוות את השניות האחרונות ושלח את המשחק להארכה שבה הסלטיקס ניצחו ובמשחק 4 מג'יק איבד כדור פשוט בשניות האחרונות שנתן לסלטיקס את המשחק. שחקנים עושים טעויות, גם השחקנים הכי טובים שיש. ההיסטוריה כבר תדאג ליישר איתם את ההדורים

– מדהים איך האיש הכי מכוער באותה תקופה – קורט רמביס – הפך היום להכי נאה מבינהם

– ואיך קווין מקהייל נראה פעם (וגם קצת היום) כמו המפלצת של פרנקנשטיין

– עוד דבר מדהים – איך סדריק מקסוול, האיש שהיה ה-MVP של סדרת הגמר ב-81 והשחקן הכי טוב במשחק 7 של סדרת הגמר ב-84 כמעט נמחק ממורשת הסלטיקס הגדולה, כנראה בגלל הדרך שבה הוא סיים את דרכו במועדון. כולם מדברים על הביג-3 של לארי, מקהייל ופאריש, מדברים על ההגנה של די ג'יי, על איינג' אפילו, על וולטון כשחקן השישי ב-86, אף אחד לא מדבר על מקסוול. אז טוב שהיה הסרט הזה כדי להזכיר לנו.

– עוד דבר שמאוד מקובע אצל אנשים – הבד בויס של דטרויט הם אלו שהתחילו את מגמת המכות שהפכה לכדורסל הדי מכוער של שנות התשעים. אבל אם מסתכלים על הסלטיקס של 84-86, על הקלוזליין של מקהייל על ראמביס, על המכות שהלכו שם – דטרויט רק המשיכו את המגמה, לא התחילו אותה.

– חוץ מזה, אני יודע שהיום כבר אי אפשר שיהיו מכות כאלו במשחקים, אבל אני קצת מתגעגע. זה פשוט לא יאמן מה שהלך שם על המגרש. כל משחק 4-5 קרבות שעל כל אחד מהם שחקנים היו מורחקים היום לעשרה משחקים. רבאק, מקהייל אפילו לא קיבל טכנית על מה שהוא עשה אז לרמביס

– הרבה מדברים על כמה הכדורסל היום שונה מפעם, שאז בקושי זרקו שלשות – וזה נכון – אבל ההבדל שלי היה הכי בולט בפרספקטיבה של זמן זה כמה פאסט-ברייקס היו אז ובאיזה קלות סיימו אותן. זה די ברור שהכדורסל אז היה הרבה פחות אתלטי אבל מפתיע כמה הרבה יותר מתפרצות ונקודות קלות היו באותה תקופה. אולי זה כי היתה הרבה פחות סגירה לריבאונד הגנה – שחקנים פשוט עפו קדימה, אולי פשוט שחקנים לא ירדו מהר להגנה כמו היום. כדורסל שואו-טיים כמו של הלייקרס אז פשוט לא אפשרי היום.

– אני בחיים לא אתרגל לראות את קארים וג'יימס וורת'י בלי משקפיים

– אם הזכרתי את קארים, היום יש קצת נטייה להוריד בערכו. כשמדברים על טופ 5 הוא כמעט אף פעם לא שם ויש מקומות שבקושי הוא נכנס לטופ 10. באמת שאין לי מושג למה, איזה שחקן אדיר. מה שהוא עשה לסלטיקס בסדרת הגמר של 85, אלוהים ישמור, בגיל 38!

– בכלל, יש מעט דברים יותר יפים בעולם מאשר הסקיי-הוק של קארים

– אחד מהם זה הג'וניור-הוק של מג'יק, זה שאיתו הוא ניצח אותנו במשחק 4 המטורף של 87. איזה זריקה מדהימה, פעם אחר פעם.

– עדיין לא מאמין שהכדור של בירד באותו משחק לא נכנס. גם בירד עדיין לא מאמין.

– מעניין איך ההיסטוריה היתה נראית אם לן ביאס לא היה הורג את עצמו יום אחרי הדראפט. אפשר רק לחלום.

– אחד הדברים היפים עם הזמן זה שהוא שם דברים בפרופורציה. אני זוכר שאחרי האליפות ה-10 ו-11 של פיל ג'קסון אנשים הכתירו אותו כמאמן הגדול בהיסטוריה. עכשיו, אני יודע שלא מדובר על עבודת אימון אבל אחרי שרואים את מה ג'קסון עושה בתור מנהל בניקס לעומת מה שרד אורבך עשה בתור מנהל בסלטיקס – יש בכלל ספק מי גדול יותר?

– עדיין מהלך הכדורסל הגדול בהיסטוריה:

– דאם, אני מתגעגע לילדות שלי!

– הדבר שהכי עולה לי כשאני מסתכל על הסדרה הזאת זה איזה הבדל בינינו לבינם. זאת בדיוק המשמעות של תרבות ספורט, לייצר כאלו דוקומנטרים נהדרים, לחגוג את העבר לא פחות מאת ההווה. וזה גרם לי לחשוב – למה יש פה כל כך מעט דוקו על ספורט? הרי זה החומר האולטימטיבי לדוקומנטרי. כל הדרמה כבר שם, לא צריך להמציא כלום. ויש לנו פה כל כך הרבה אנשים שיודעים לעשות דוקו. רבאק, מודי בראון – עשית כל כך הרבה דוקואים נהדרים, למה לא אחד על ספורט? אחד?

בסופו של דבר, אני זוכר (בטח יש עוד) שני דוקו רציניים שנעשו בארץ – הראשון היה "בית שאן, סיפור מלחמה" והשני מהזמן האחרון "טהורה לעד" על ביתר בעונה ההיא. וזה הביא אותי לנסות לחשוב על איזה דוקו-ים הייתי שמח לראות:

– "נתניה ועוד 15": על סיפורה של נתניה הגדולה משנות השמונים (כמובן, עם פרק שיוקדש לאיבוד האליפות להפועל כפר סבא)

– "מה באמת קרה בלילה ההוא": על הנבחרת הגדולה של רביבו וברקוביץ, הניצחון האדיר על אוסטריה ועל מה שבאמת קרה בלילה שלפני המשחק מול דנמרק

– "הבנק" – טוב, זה כבר ממש מתבקש (וכבר יש תסריטאי) אבל מישהו חייב לעשות דוקו רציני על מוני פנאן (ולא, מה שהיה בטלוויזיה עד היום זה לא כזה רציני)

– "הבוקר שבו רעדה האדמה" – תולדות נבחרת ישראל באוקיאניה, דרך האצבע המשולשת של אוחנה, פרנק ארוק במסיבת עיתונאים, "ככה לא בונים חומה", אבינועם עובדיה יורק ובסוף בסוף, הגול של אוחנה, כמובן (שיקח חצי שעה לפחות שהוא יסיים להעביר את כולם).

– שחקנים ששווים דוקו בפני עצמם: אבי כהן, אבי רן, אולסי פרי, בארי לייבוביץ'

– בן אדם ששווה דוקו בפני עצמו: שמעון מזרחי

איזה דוקומנטרי אתם הייתם רוצים לראות?

Share on FacebookTweet about this on Twitter

195 תגובות ל “בירד, מג'יק ומה שבינהם”

  1. אוריה (פורסם: 26-6-2017 בשעה 08:47)

    תודה רבה!
    ממש מעניין

    להגיב
  2. ניינר / ווריור (פורסם: 26-6-2017 בשעה 08:54)

    על ביתר ירושלים 1976-7, עם גמר הגביע והמהפך בבחירות.
    אז שמחתי שהליכוד עלה לשילטון, לו רק ידעתי איך זה ייגמר

    להגיב
    • miranda vera cruz de la hoya cardenal (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:43)

      גמר הגביע היה שנה קודם, בעונת 75-76.
      אני לא יודע כמה אמת יש בזה שהייתה להצלחה של בית"ר השפעה על הלך הרוח בבחירות 77

      להגיב
    • no propaganda (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:00)

      זה נגמר?

      להגיב
      • גל ד (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:59)

        כן. נשאר רק להעביר את הזמן עד התקיעה.

        להגיב
  3. dmc (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:07)

    תודה, נהנתי לקרוא
    דוקו על תקופת רביבו-ברקוביץ' בנבחרת, הקבוצה שלהם בחיפה והיציאה לאירופה.
    ובקשר למכות בספורט לשמחתי אין כבר דברים כאלה, מודל חיקוי גרוע. מעדיף את הגישה של היום שכולם חברים של כולם

    להגיב
  4. D! פה ועכשיו (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:17)

    מהטובים שלך אריאל

    הולך לשים יד על הסדרה, כמו שסיכמת יפה: דאם, אני מתגעגע לילדות שלי!

    להגיב
    • matipool (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:54)

      דאם, גם אני!

      להגיב
      • איציק (פורסם: 26-6-2017 בשעה 17:44)

        אני לא מתגעגע לילדות שלכם.

        להגיב
        • D! פה ועכשיו (פורסם: 26-6-2017 בשעה 20:47)

          כל אחד והילדים שלו, איציק

          להגיב
  5. יואב דובינסקי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:18)

    כמה דברים שנשארו איתי:
    1. מערכת היחסים בין רד אאורבך לביל ראסל. איזה אישיות היתה לשניים האלה. בכלל, כל קטע עם אאורבך זה מאסטרפיס.
    2. הסרטים האלה הביאו זווית שלא הכרתי כי הם מדגישים את רגשי הנחיתות של לוס אנג'לס לעומת בוסטון. בתודעה שלי נמצאת בעיקר הדומיננטיות הלייקרסית משנות ה80 וצפונה, אבל השורש של היריבות זה התעללות של בוסטון לאורך שנים בלייקרס ומאזן של איזה 8-0 ביניהן בסדרות גמר לפני שהלייקרס ניצחו את הסלטיקס לראשונה.
    3. לא מסכים איתך לגבי אנדרייטדיות של קארים. להרגשתי בעיני הרבה אנשים בין חמשת השחקנים הגדולים בהיסטוריה נמנים חמישה מששת השחקנים הבאים: ג'ורדן, ראסל, קארים, מג'יק, בירד, לברון.
    4. אוי המכות. איזה פיצוצים הלכו שם. תענוג. לא היה עובר כיום.
    5. אם כבר הלכו על חיים שכאלה וסדרת סרטים כל כך ארוכה, היה אפשר להאריך בעוד שעה, איידס, דרים טים, ירידת היריבות ואז הסדרות של קובי-פירס. אולי אפילו לסיים במקום שבו בוסטון מקבלת את הבחירה הראשונה בדראפט והלייקרס בניהול מג'יק את הבחירה השנייה.

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:33)

      אני דווקא חושב שטוב שהם חתכו את זה אז. גם ככה מדובר בסדרה ארוכה מאוד. קצת כמו שבסרט הדוקו המעולה על אואזיס חותכים אחרי ההופעה הגדולה שלהם מול רבע מיליארד איש ולא נכנסים לירידה וההתפרקות – כי הכל ברור כבר משם

      להגיב
    • איציק (פורסם: 26-6-2017 בשעה 17:47)

      3. אם כבר הולכים לפי הרשימה שלך אז צריך קצת לתקן, ג'ורדן ואז בוחרים עוד 4 מתוך 5…

      להגיב
  6. אנונימוס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:20)

    "ספינת הדגל" – פרספקטיבה על מעבר קבוצות הספורט בישראל לבעלות פרטית, איך הובילה להתמוטטות הקבוצות בבעלות ההסתדרות, והרבה מסקנות על איך זה מסמל את מעברה של ישראל מחברה עם אתוס סוציאליסטי לאתוס קפיטליסטי

    להגיב
  7. יואב דובינסקי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:21)

    אגב, יש דוקומנטרי נהדר על מכבי תל אביב כדורסל. "77:78 – על המפה" בבימוי דני מנקין. הוא מוקרן בפסטיבלים ברחבי ארצות הברית. עשוי בצורה יותר מקצועית בעיני מבית שאן ומטהורה לעד. ממליץ בחום.

    להגיב
  8. shohat (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:22)

    תודה על הפוסט. רץ לראות את הסדרה.
    ו"מה קרה בלילה ההוא" לגמרי ראוי לפרק בכורה של שלושים על שלושים מקומי.

    להגיב
    • יואב דובינסקי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:34)

      אבל חוץ מהרכילות, מה מעניין פה? קיבלנו בראש מנבחרת עם פיטר שמייכל, יון דאל תומאסון, ייספר גרונקיאר ותומאס הלבג. הייתי במשחק. נכון שהכל הלך קטסטרופה, אבל שיחקנו נגד נבחרת שלא באמת היה לנו סיכוי מולה.

      להגיב
      • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:36)

        אותי היה מעניין לשמוע את כל הדינמיקה מסביב לנבחרת. לא רק המשחק הספציפי הזה (שהוא כמובן השיא) אלא כל מה שהוביל אליו. ה-5-0 על אוסטריה, ההתפרקות מול קפריסין משחק אחר כך, היחסים בין שרף לשחקנים, בין ברקוביץ' לרביבו. יש הרבה מאוד דברים שאפשר לדבר עליהם

        להגיב
        • יואב דובינסקי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:46)

          כשאתה מציג את זה ככה, תקופת שלמה שווה סרט. העניין זה ששיא הטרגדיה זה הרצוג, לא דנמרק.

          להגיב
          • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:48)

            אל תזכיר לי, הייתי שם

            להגיב
          • ניר (פורסם: 26-6-2017 בשעה 10:09)

            טרגדיית הרצוג שייכת לתקופת נילסן

            להגיב
            • יואב דובינסקי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 10:13)

              זאת בדיוק הטענה, שתקופת שלמה לא תספר את שיא הטרגדיה.

            • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 10:48)

              אני חושב, וזאת תיאוריה לא מבוססת אבל בעלת הגיון, שהמשחקים מול דנמרק היו קו השבר של הכדורגל הישראלי. עד לאותה נקודה האמנו שהטכניקה שלנו תעזור לנו להתגבר על המגבלות הפיזיות. מאותו רגע, הפסקנו להאמין בזה והפסקנו לשחק כדורגל פתוח ואטרקטיבי ועברנו לבונקרים סטייל גרנט.
              היום כמובן, אפילו את זה אין.

        • cookie-monster (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:45)

          אין סיכוי שהייתי צופה בדוקומנטרי כזה
          אבל זה כנראה כי אז עקבתי אחרי הנבחרת ואכלתי כל מה שהתקשורת חפרה עליו
          הביצה המקומית…

          להגיב
        • גל ד (פורסם: 26-6-2017 בשעה 15:03)

          היחסים בין שרף לשחקנים ובין ברקוביץ' לרביבו מעניינים אתכם?

          על טעם ועל ריח, אני מניח, אבל לי זה נשמע מעניין כמו שידור חוזר של טורניר פוקר.

          להגיב
    • shohat (פורסם: 27-6-2017 בשעה 10:58)

      זה היה המשחק שאחריו הפסיק לעניין אותי כדורגל ישראלי. ברגע אחד נהיה לי ברור שאם להם לא אכפת, אז בטח שלי לא.

      להגיב
      • קורדל סטיוארט (פורסם: 28-6-2017 בשעה 16:44)

        המשחק האחרון של הנבחרת שהייתי זה נגד רוסיה .טל בנין הצעיר כובש שער נצחון ב3-2 ומאז היו לרב אכזבות וכישלונות למעט ההבלחה בפארק דה פרנס.זו בדיוק התקופה שתם עידן התמימות שלי עם הנבחרת והתמקדתי בקבוצות שלי:הפועל,סלטיקס,ליברפול וסטילרס.

        להגיב
  9. matipool (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:23)

    הקישורים לא עובדים לי ואני רואה רק מסך שחור אבל אני מהמר שהמהלך הגדול בהיסטוריה של הכדורסל זו החטיפה ההיא של בירד?
    תודה על הפוסט וההמלצה. איך אהבתי את הסלטיקס של אז ואיך שנאתי את הלייקרס (למרות שאת מג'יק באמת היה קשה קשה לשנוא. השנאה גאתה בתקופת קובי).
    אם הזכרת את מודי ודוקו – כביש 90 אדירה.
    עוד שחקן ששווה דוקו זה דורון שפר. איזה אדיר הוא היה כבר בגיל 19 בגליל עם אליפות הדובדבנים, דרך קונטיקט , הדראפט, החזרה לישראל, מכבי, הכדורסל שפרש ממנו, ירושלים , הסרטן , קוסטה ריקה, החזרה בתשובה, הרוחניות.
    יש בסיפור הזה הכל.

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:31)

      אכן, החטיפה. מעניין שלא עובד לך, לי עובד מצוין

      להגיב
      • Matipool (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:59)

        בדקתי עכשיו בטלפון ושם זה עובד. הבעיה כנראה במחשב בעבודה.

        להגיב
  10. קפיטולניק (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:35)

    על אבי נמני שהחזיק מועדון שלם בביצים למשך יותר מעשור

    להגיב
    • דן דן (פורסם: 26-6-2017 בשעה 22:07)

      והביא לו 4 אליפויות בתקופה הזו

      להגיב
  11. מאיר (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:46)

    אולי לאו דווקא דוקו, אבל האליפות של מכבי עם קלינגר דגו ונמני, הייתה מרגשת ומותחת כל כך, עם טויסטים נהדרים בעלילה.

    להגיב
  12. היסטוריה לעניים (פורסם: 26-6-2017 בשעה 09:48)

    מהעבר היחסית רחור
    מינכן 72
    יצחק קליין 82
    ורוני קלדרון

    מהעבר הקרוב
    אברם בצ'לסי

    להגיב
    • שמעון כסאח (פורסם: 26-6-2017 בשעה 10:10)

      על מינכן 72 היו לפחות שני סרטים תיעודיים, לא זוכר את שמותיהם
      בוודאי התכוונת לאברהם קליין.

      להגיב
    • תום (פורסם: 26-6-2017 בשעה 16:06)

      על מינכן יש את הסרט המצויין זוכה האוסקר "יום אחד בספטמבר".

      להגיב
      • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 16:17)

        מינכן זה לא ממש סרט על ספורט, האמת

        להגיב
  13. יואלזיניו (פורסם: 26-6-2017 בשעה 10:08)

    זוכר את הכותרת במעריב אחרי אחד המשחקים: בוסטון טבעה במים קרים

    להגיב
  14. יואב דובינסקי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 10:13)

    גרטל. יהיה סרט קאלט.

    להגיב
    • עמי ג (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:51)

      דווקא יש על גרטל
      נקרא – עד טיפת המים האחרונה
      לא משובח מדי, אבל יש

      https://www.youtube.com/watch?v=RO_yvQFUtLE

      להגיב
      • יואב דובינסקי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 19:48)

        נהדר, תודה

        להגיב
    • איציק (פורסם: 26-6-2017 בשעה 17:52)

      הסרט על גרטל צריך להיקרא "נוחו על משכבכם לשלום"

      להגיב
  15. יניב פרנקו (פורסם: 26-6-2017 בשעה 10:17)

    מההיסטוריה האדומה זה המסע המופלא ההוא באירופה.
    ובכללי כדורסל ישראלי בשנות ה80 – היו שם דרמות אדירות

    להגיב
  16. אלון3131 (פורסם: 26-6-2017 בשעה 10:25)

    חבל שאי אפשר לתייג פה את shadow לגבי הפסקה על מג'יק ב82. בסופו של דבר היה רק שחקן אחד מושלם וזה מייקל ג'ורדן, לכל השאר השחקנים האגדיים(כולל מג'יק) היו גם רגעים חלשים.

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 10:47)

      גם למייקל היו נפילות. אנשים שוכחים נניח שבעונה שבה הוא חזר מהבייסבול הוא הפסיד בפלייאוף עוד לפני שהגיע לסדרת הגמר, למשל. גם בשנות השמונים היו לו נפילות

      להגיב
      • אלון3131 (פורסם: 26-6-2017 בשעה 13:09)

        בהחלט. ואיכשהו הגעות לגמר והפסדים בגמר לקבוצות כמו גולדן וסן אנטוניו נספרות נגד לברון, כאילו היה עדיף לו להפסיד בחצי גמר מזרח באותם שנים.

        להגיב
        • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 13:14)

          כן, גם שמעתי את הטיעון בעבר שמונטנה גדול מבריידי כי הוא לא הפסיד אף סופרבול בעוד בריידי הפסיד שניים (זה היה לפני שהוא לקח את החמישי)

          להגיב
          • ב"פ (פורסם: 26-6-2017 בשעה 15:15)

            אני מקווה שזה לא ייגע לאף אחד במקומות רגישים מדי, אבל התוכן של הטיעון הוא קצת יותר מ"הוא לא הפסיד בגמר והוא הפסיד בגמר". בזמן של ג'ו מונטנה גמר הNFC היה למעשה הסופרבול. בעוד ג'ון אלווי וברני קוזאר מתגוששים ביניהם על הזכות להיות מובסים בסופרבול, בNFC שיחקו הרדסקינז של ג'ו גיבס, הברז של דנט וסינגלטרי, הג'ייאנטס של טיילור ופארסלז, וקבוצה טובה מאוד של הוייקינגז. האיכות הכוללת של הNFC מתחילת שנות ה80 עד לסוף שנות ה90 עם הדעיכה של גרין ביי דאלאס וסן פרנסיסקו, הייתה עדיפה בכזו רמה, שתבוסה של אלופת הAFC הייתה סבירה בהרבה מנצחון שלה ואכן מ84 ועד 97 נצחון של הAFC לא קרה. ג'ו מונטנה הפסיד גמר אזורי שבו שברו לו את הגב ברבע הרביעי כשהוא נמצא ביתרון, אותו הקבוצה שלו שמטה. כל זה לא אומר שהוא היה מושלם. בשנים 85-87 הוא די הסריח בפלייאוף (בתוספת עוד שבירת גב באדיבות הג'ייאנטס)

            וזה בדיוק הטיעון על לברון. עדיף להפסיד בגמר מאשר להפסיד בחצי גמר המזרח. אבל כשאתה מגיע באופן עקבי בצורה חסרת תקדים לגמר ואז מפסיד אותו ברוב הפעמים, הדבר מעלה חשד גדול על האיכות של התחרות שהייתה לך לפני כן. אני חושב שזה טיעון סביר מאוד לטעון שאם לברון היה משחק במערב הוא לא היה מגיע לגמר לשבע שנים רצופות. הטיעון על לברון הוא קונטרה לטיעון הגמרים הרצופים, יותר מאשר טיעון שעומד לעצמו.
            בריידי אגב, נהנה מחולשה של החטיבה רק בשנים האחרונות, אבל לא נהנה ממנה לכל הקריירה. ובאופן אירוני, דווקא בשנים שהוא הפסיד, הוא הגיע מחטיבה טובה בהרבה.

            להגיב
          • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 16:04)

            בסוף, אף אחד לא זוכר את חוזק החטיבה ודברים כאלו. אף אחד לא זוכר שלג'ורדן באמת לא היו מתחרים ראויים במזרח בתקופה שלו (עם כל הכבוד לניקס שהשחקן השני הכי טוב שלהם היה ג'ון סטארבקס). ואני מסכים לגמרי לגבי מונטנה – זאת בדיוק הסיבה שארבע מארבע בסופרבול לא כזה מרשים – באותה תקופה ה-nfc ניצח משהו כמו 15 סופרבולים רצופים. להגיע לארבעה סופרבולים מהחטיבה הזאת זה בהחלט מרשים אבל הוא הפסיד בה גם לא מעט.

            להגיב
            • ב"פ (פורסם: 26-6-2017 בשעה 17:34)

              אני זוכר, אתה זוכר, ולא מעט אנשים זוכרים לג'ורדן. הניקס היו קבוצה שקשה מאוד לשחק נגדה. יותר משהם היו קבוצה של יואינג ושל סטארקס הם היו קבוצה של ריילי, שידע כדורסל. בכל אופן ג'ורדן ניצח את מי שעמד מולו וזה מה שהוא יכל לעשות, מזרח חלש או לא.
              למונטנה יש רקורד של 14-5 בפלייאוף בעידן של הריכוז הגבוה בותר של קבוצות איכותיות בחטיבה ספציפית. זה נקרא להפסיד מעט

            • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 18:35)

              אף אחד לא אמר שמונטנה לא אחר מטופ-5 שחקנים בהיסטוריה, בעיקר בזכות הרקורד שלו בפלייאוף. כל מה שיצאתי נגדו זה הקביעה שזה שהוא לא הפסיד בסופרבול היא טיעון בהשוואה למי שהגיע ליותר סופרבולים והפסיד בשניים מהם.
              לגבי הניקס – ברור שזה מה שיש. כמה שהם היו קבוצה חזקה, אין בכלל מה להשוות אותם למה שהסלטיקס הוא הפיסטונס היו צריכים להתמודד איתו בשנות השמונים. אולי אני ואתה זוכרים אבל באופן כללי זה לא ממש מעניין את ההיסטוריה

      • matipool (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:42)

        אריאל – על הנפילה הזו של מייקל יש כוכבית.
        הוא בכל זאת חזר אחרי שנה וחצי ללא כדורסל תחרותי ואימונים היישר לאמצע העונה.

        להגיב
        • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:44)

          בסדר, חזר לאמצע העונה, היה לו זמן להכנס לכושר עד לפלייאוף (וזה לא שהוא נח קודם, הוא שיחק בייסבול אז היה בכושר, אולי רק לא בכושר כדורסל). הוא אלוהים, אחרי הכל, מה זה שנה וחצי בלי כדורסל בשבילו?

          להגיב
          • איציק (פורסם: 26-6-2017 בשעה 17:57)

            אם תקרא את הפוסטים של אלפסי, תראה שלאלוהים יש המון פגמים, אפילו יותר מתכונות טובות. וזה עוד בלי להיכנס לשאלה אם הוא באמת קיים או יש לכך בכלל משמעות.
            אז היה לאלוהים תקופת התאוששות, כמה ספורטאים אתה מכיר שחזרו מפרישה של שנה וחצי והצליחו בממדים שהוא הצליח.

            להגיב
            • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 18:28)

              האמת זה די מסתדר. נניח ג'ורדן היה אדיר בכדורסל אבל לא כזה אטרקציה בבייסבול. גם אלוהים המקורי היה לא רע ביצירת העולם (אם כי יש לי דיבור צפוף איתו על הקטע של היתושים) וקצת פחות אטרקציה בלנהל אותו

            • איציק (פורסם: 26-6-2017 בשעה 18:33)

              לגבי הנקודה האחרונה שלך, בארה"ב ידוע, שיש למועמדים לנשיאות את הנבחרת לנהל קמפיין ואנשים אחרים לגמרי לנהל את המדינה. אז זה אותו דבר, לא כל אחד שיכול לבנות יקום, יכול גם לתחזק אותו.
              בנוגע ליתושים (וקרובי משפחתם), אתך לגמרי.

            • הברזיליאני (פורסם: 27-6-2017 בשעה 04:07)

              אריאל, the world is a stage, but the play is badly cast אמר, כנראה, אוסקר ווילד.
              בהשאלה, אלוהים יצא סבבה עם התשתית, פישל קצת בליהוק

            • אריאל גרייזס (פורסם: 27-6-2017 בשעה 08:06)

              כנראה כל דבר שנגיד כבר נאמר על ידי אוסקר ווילד, לא?

            • הברזיליאני (פורסם: 27-6-2017 בשעה 22:22)

              כנררה שגם אם תגיד משהו ממש טוב, עוד עשור הוא זה שיקבל על זה קרדיט

            • ככה וככה (פורסם: 27-6-2017 בשעה 23:27)

              אוגדן נאש אמר את זה יותר פשוט
              The Lord in His wisdom made the fly,
              And then forgot to tell us why.

      • cookie-monster (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:43)

        בשנות ה80 הוא עוד לא היה אלוהים
        זה התפתח
        ואחרי עונת הפרישה – גם אלוהים צריך זמן לחזור. ולהרגיל את כולם לזה שחזר.

        להגיב
        • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 18:30)

          האמת שלא נכון. ב-86 הוא קלע 63 נקודות על הסלטיקס בפלייאוף (והפסיד, דרך אגב) ואחרי המשחק בירד אמר ש"היום ראינו את אלוהים מוסווה בצורת מייקל ג'ורדן". מאותו רגע הכינוי אלוהים דבק בו

          להגיב
          • cookie-monster (פורסם: 26-6-2017 בשעה 21:25)

            חח
            מה שנכון נכון
            אבל.. הוא הפסיד.
            זה היה שיעור חשוב בהתפתחות וההתהוות של מי שבירד בחכמתו ראה הצצה אליו.. הצצה לעתיד

            להגיב
          • קורדל סטיוארט (פורסם: 28-6-2017 בשעה 16:51)

            בטוח שזה היה 86?נראה לי רחוק מדי

            להגיב
    • יריב (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:19)

      אולי, אולי, לביל ראסל לא היו נפילות בפלייאוף. זו כל הרשימה, אם היא בכלל כוללת מישהו.

      להגיב
    • יובל (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:34)

      מג'יק ב-82 זה בדיוק מייקל שפיטר את דאג קולינס ב-89 ולברון שפיטר את בלאט ב-2016.
      מייקל גם איבד כדור מכריע שעלה לבולס בהפסד במשחק בסדרת חצי גמר המזרח נגד אורלנדו ב-95 ובדיעבד גם בסדרה.
      אף אחד לא מושלם.

      להגיב
      • איציק (פורסם: 26-6-2017 בשעה 17:58)

        דבר בשם עצמך.

        להגיב
        • D! פה ועכשיו (פורסם: 26-6-2017 בשעה 20:57)

          אבל הוא יובל

          להגיב
          • איציק (פורסם: 26-6-2017 בשעה 21:01)

            שלא יכתוב אף אחד…

            להגיב
      • משה (פורסם: 26-6-2017 בשעה 21:03)

        סחתיין איך כל מי שמחפש חוזר למשחק אחד שלו, אחרי חזרה משנה וחצי פרישה לפני הפלייאוף. החגיגה על החטיפה הזו רק מדגישה כמה זו נקודה סינגולרית וכמה ההשוואות מטופשות.

        להגיב
        • אריאל גרייזס (פורסם: 27-6-2017 בשעה 11:28)

          אף אחד לא השווה כלום. רק אמרנו שגם מייקל לא מושלם. אני אישית זוכר לא מעט זריקות שלו בסוף המשחק שלא נכנסו. אבל ההיסטוריה זוכרת הרבה יותר את ההצלחות מאשר הכשלונות (אלא אם אתה קארל מאלון או כריס וובר ויש לך רק כשלונות)

          להגיב
  17. תומרג (פורסם: 26-6-2017 בשעה 10:26)

    שכחת את "הגביע עולה צפונה", סרט מצוין על הקבוצה האגדית של גבת יגור.
    אני חושב שהיו גם סרטים על הגליל של האליפות, על דורון שפר ועדי גורדון.
    הייתי רוצה לראות סרט על גדעון רייס ששיחק כדורסל גם אחרי שאיבד עין ושתי אצבעות במלחמת יום כיפור, על רוני קלדרון, על אהוד בן טובים והמעבר שלא היה לבית"ר ירושלים. הייתי שמח לסרט על נבחרת ישראל במכסיקו 1970 (ובאותה הזדמנות גם על המסע האולימפי שנתיים קודם). אני חושב שסרט על קבוצת הרוגבי של יזרעאל יהיה מרתק.

    להגיב
  18. יוני (המקורי, מפעם) (פורסם: 26-6-2017 בשעה 10:37)

    אהבתי את הרעיונות. הייתי עושה דוקו על קבוצות שנעלמו. שמשון, מחנה יהודה, ביתר נתניה, טבריה של האחים דן, לוד של בנודיס. בכלל משפחות בכדורגל. גורדנה כאלה.

    להגיב
    • משיח (פורסם: 26-6-2017 בשעה 13:02)

      הפועל פתח תקווה – סמיילי בוכה

      להגיב
      • יוני (המקורי, מפעם) (פורסם: 26-6-2017 בשעה 21:57)

        הפועל שלנו לא נעלמה. ולגבי דוקו, אולי על איך גרנט בנה קבוצה חזקה מכלום.

        להגיב
  19. Ivan Pedroso (פורסם: 26-6-2017 בשעה 11:07)

    איזה כיף לקרוא!

    להגיב
  20. חיים הצהוב (פורסם: 26-6-2017 בשעה 11:28)

    הסלטיקס היו הקבוצה הכי קשוחה ומלוכלכת בהיסטוריה אבל כשדטרויט התחילו לשחק ככה אז התקשורת והליגה קרעה אותם.

    להגיב
  21. דן דן (פורסם: 26-6-2017 בשעה 11:28)

    למי יש נטייה להוריד מערכו של קארים ואיזה דירוגים ראית שלא מכלילים אותו בטופ 5 ?!?! כל דירוג שמכבד את עצמו שראיתי שם אותו טופ 3, מתחת למייקל ומג׳יק או מייקל ולברון. הרבה טוענים שהוא מעל מייקל ורק בגלל שהוא סנטר אז לא מחשיבים אותו, אולי אלו שזוכרים אותו מסוף שנות ה 80 (שהוא עדיין היה ענק אגב) ולא שנות ה 70 שהוא היה מכונה בלתי ניתנת לעצירה. לעזאזל, הוא התעלל אפילו בווילט (ווילט קצת מאוד מבוגר כמובן, אבל עדיין).

    שחקן עם 6 אליפויות, 6 MVP, הכי הרבה אולסטאר, הכי הרבה נקודות, אין ספור תארים נוספים.., הסנטר הטוב בהיסטוריה, והשחקן השני הכי טוב לדעתי, אבל בטח ובטח טופ 5 וודאי

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 11:35)

      ראיתי לא מעט דירוגים ששמים את ראסל או ווילט או אפילו האקים מעליו. באופן כללי, יש ירידה בקרנו של הסנטר בשנים האחרונות כמו שאמרת ולכן הוא מתדרדר בדירוגים. גם העובדה שהוא סיים עם הכי הרבה נקודות בהיסטוריה איכשהו זה משהו שאנשים מזלזלים בו בטענה שזה יותר פונקציה של זמן מאשר דומיננטיות. כמו שאמרתי, אני לא מסכים לגישה הזאת – אבל היא קיימת

      להגיב
      • jhkj (פורסם: 26-6-2017 בשעה 17:10)

        א לא בטוח שמקומם של ראסל וווילט מתחתיו. ווילט הוא השחקן הבודד שהשפיע הכי הרבה על חוקי הכדורסל וראסל הקייס עבורו די טריוויאלי, אין בזה המעטה בערכו. זה גם הסיבה שסנטרים נפגעים לדעתי, כי היו המון סנטרים בטופ חמש עשרה ראסל, וילט, האקים, ג'אבר, שאק ואולי עוד. משמעותית יותר משלוש בחלוקה שווה על עמדות.

        להגיב
        • יריב (פורסם: 26-6-2017 בשעה 19:30)

          נראה לי שמיקן השפיע יותר מווילט על חוקי הכדורסל. אני מתכוון להשפעתו כשחקן, לא כולל את ההשפעה שלו כקומישינר של הABA (הכנסת הזריקה לשלוש, למשל).

          להגיב
          • jhkj (פורסם: 27-6-2017 בשעה 01:48)

            אשמח אם תפרט מדוע הוא העומד מאחורי הזריקות לשלוש, לא ידעתי את זה על מיקן

            להגיב
            • יריב (פורסם: 27-6-2017 בשעה 09:41)

              הוא היה הקומישינר של הABA כשהכניסו את השלשות לשם, ולהבנתי זו היתה יוזמה שלו. קשת השלוש הומצאה באיזו ליגה משנית ממש בשנות ה40, אבל הABA הביא אותה לקדמת הבמה.

            • jhkj (פורסם: 27-6-2017 בשעה 11:51)

              חשבתי התכוונת כשחקן. בכל אופן לא גורע מגודלו של ווילט או מיקן, לא יודע לדרג את מיקן כי אני לא מכיר מספיק טוב מה הוא עשה

            • יריב (פורסם: 27-6-2017 בשעה 12:14)

              בשינויי חוקים, בגלל מיקן הרחיבו את "הצבע" מ6 רגליים ל12, בגלל וילט הגדילו שוב ל16. בגלל מיקן אסרו על חסימות לא חוקיות (בירידה או אחרי מגע בקרש), בגלל וילט על "offensive interference" (מגע בכדור כשהוא על הטבעת על ידי השחקן התוקף). בנוסף הכניסו, בגלל מיקן, את חוק 3 השניות. בגלל וילט אסרו על זורק עונשין לחצות את הקו לפני פגיעת הכדור בטבעת (הוא היה לוקח ריבאונדים של עצמו), ועל הכנסת הכדור (מבחוץ) מעל הקרש.

              לגבי השלשות, התכוונתי שאת זה אני לא סופר, יחד עם השפעות אחרות שהיו לו כקומישינר.

  22. ק. (פורסם: 26-6-2017 בשעה 11:39)

    יופי של פוסט.
    זה אותו סרט על בירד ומג'ק שדורפן קישר אליו לפני כמה שנים (לא הצלחתי למצוא) או משהו חדש?

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:12)

      חדש חדש

      להגיב
      • אמיתי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:23)

        זאת סידרה של איזה שלושה פרקים בני שעתיים לא?

        להגיב
        • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:35)

          כן, שלושה פרקים שכל אחד שעה וחצי אני חושב

          להגיב
          • אמיתי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:39)

            אז איך ישך זמן לא להקשיב ל88? :-)

            להגיב
      • ק. (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:42)

        מעולה תודה. נכנס גבוה לרשימת הצפייה
        אתה מכיר את הסרט שאני מדבר עליו? הוא התמקד במג'יק ובירד עצמם בעיקר. גם מצוין

        להגיב
        • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:46)

          כן, מכיר כמובן

          להגיב
          • Guss (פורסם: 27-6-2017 בשעה 09:19)

            אפשר קישור או רק את השם, לטובת כאלו שלא זוכרים את הפוסט המדובר?

            להגיב
  23. MOBY (פורסם: 26-6-2017 בשעה 11:47)

    פרובנציונלי
    חיפה(רגל) 81-86 היווסדה של אימפריה
    אמישה קורן – מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא

    להגיב
    • פרלה (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:09)

      ובעיקר קבוצת הבית שלקחה אליפות עם חיזוק של מרילי וארמלי בעונה הראשונה בה הונהגה שיטת 3 נקודות לנצחון.
      צמצום פער 13 מבית"ר ועליה למקום הראשון במחזור הלפני אחרון כשקו הטלפון ליהוד נקטע באמצע השידור

      להגיב
      • holden (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:57)

        שבוע לפני המשחק ביהוד מכבי שיחקו בנתניה , משחק רדיוס ללא קהל, למרות הרדיוס נסענו למגרש הקטן ואנשים אשכרה שילמו כסף לעלות על מרפסות של שכנים או מנופים ומשאיות משא ארוכות,
        זה היה משחק קריטי שהביא את האליפות לחיפה,
        סלקטר וארמלי הבקיעו לחיפה ואם אני זוכר אלי אוחנה הספיק רק לצמק,
        לפני המשחק בנתניה הפער עמד על 5 נק ואחריו רק 2,
        פה הבנו שהאליפות אפשרית,
        כמובן לא לשכוח זר פרחים ענקי למשה סיני שפרפר במחזור הבא את הירושלמים באצטדיון המיתולוגי בימק"א.

        ההפסד ההוליודי בחצי הגמר למבכי תל אביב ברמת גן במפגש הכפול עם 4 קבוצות ומגרש גדוש בצופים היה ההכנה לאליפות הראשונה הזו,
        זה היה ההפסד הכי מנצח שיש,
        קבוצה לא הכי מוכרת עם שחקנים שאיש חוץ מהחיפאים לא ספר הגיעה ללא מורא להיכל הכדורגל והראתה לתל אביבים מאיפה משתין הדג,
        משה מרקוס ובוני גינזבורג אכלו לקרדה מרוני רוזנטל והלל קפלן האגדי,
        ג'ק מנסל עמד כהרגלו על הקווים באלגנטיות עם מכנסי הגברדין הקבועות שלו

        להגיב
        • holden (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:58)

          גק מנסל-כמובן התכוונתי לג'וני הרדי

          להגיב
  24. holden (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:19)

    הייתי שמח לראות דוקו על חיפה של שנות ה-70 וה- 80,
    באותם השנים הכדורגל והכדורסל פרח גם במכבי וגם בהפועל,
    הפועל היתה של ההסתדרות של מפא"יי כביכול ושל אלו שגרו במערבית בקרית חיים בסימטאות הצרות מזרחית לשדרות דגניה,
    סלוניקאים יורדי ים שמלבד העבודה שיחקו שש בש בחוף בלאנגה ושתו ראקייה, כל מה שנשאר להם עם הפרישה היה לראות את האוניות שעוגנות בנמל -חיפה ובשבת ללכת עם גרעיני אבטיח לאצטדיון המיתולוגי בקרית חיים,
    יוחנן וולך, אבא גינדין, איציק אגלנדר,אלי לוונטל ועוד טובים ורבים,

    בקצה השני של העיר בעיק בבת גלים ובשכונת קרעת אליעזר ההגמוניה היתה של מכבי,
    שם היו אלו בעיקר רוכלים משוק תלפיות, עוסקים זעירים מיני בורגנים, קומבינטורים, פושעים, נהגי מוניות וספרים בימים שלא כל ספר היה מתרומם:),
    את הסצינה על אוהדי מכבי הייתי פותח בבר ימאים בשער הפלמר של יורד הים שכבר לא עימנו שהיה צתקין לך בכל שעת בוקר מוקדמת כריך עם דליקטסים על פי רצונו ומוזג בירה מהחבית עם קצף,
    אז השמות היו:
    מנו שוורץ, ירון פרסלני, גבי אמסלם, ברוך ממן שאיבד את הוריו בו זמנית ונערך משחק תרומה מיוחד באמצע השבוע שכל ההכנסות הלכו לברוך תושב חטיבת- כרמלי,
    גם ברוממה ולפני כן במגרש מכבי הפתוח צמוד לקולנוע חן ברחוב שבתאי לוי שבהדר היה כדורסל,
    כמו שהוזכר כאן קורן אמישה, גיא גודס מהפועל שתפר מי יודע כמה צ'אקות על הראש של מכבי מתל אביב,
    האחים ארי וירדן רוזנברג,

    גולת הכותרת של הסרט מבחינתי היתה להראות את האימונים של שלמה שרף ואת עונת האליפות הראשונה של מכבי שרדפה כמעט ללא סיכוי אחרי ביתר ירושלים והצליחה לקחת אליפות על כר הדשא המצהיב בקרית אליעזר מול מכבי רמת עמידר,
    המשחק הזה היה משחק שאזכור כל חיי ,
    זה היה הרגע שמכבי הפכה מקבוצה להטוטנית כזו שפעם ב תופסת יום לאחת מאריות הכדורגל בישראל,
    על אבי רן ועל חבורת הכרמל: ניר קלינגר, ירון גבעול ,רפי אוסמו ועוד הייתי עורך סרט נפרד למבוגרים בלבד,
    חבורת צעירים שידעה להנות ולבלוע את החיים בביסים גדולים

    להגיב
  25. קשקשן בקומקום (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:48)

    העונה המופלאה של מכבי ב 2000 והגמר נגד קטש. רבאק עוד אהבתי אותם אז

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:55)

      אני חושב שעל זה דווקא היה סרט. של נאנוס, אני חושב. כן, זאת היתה העונה האחרונה שעדיין אהבתי אותם עדיין. כתבתי על זה סיפור אפילו מתישהו

      להגיב
      • אורי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 16:13)

        הגביע הקדוש.

        אחלה סרט

        להגיב
        • גיא זהר (פורסם: 26-6-2017 בשעה 16:15)

          של אריק הניג הסרט

          להגיב
  26. גיא זהר (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:55)

    הפועל באר שבע של שנות השבעים. אליפויות ראשונות של הפרובינציה הרחוקה.

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:58)

      מציע שתאסוף את כל החומרים על האליפויות האלו לסרט של עוד 30 שנה..

      להגיב
      • גיא זהר (פורסם: 26-6-2017 בשעה 16:16)

        אורן יוסיפוביץ עשה על האליפות ב15/16 אחלה סדרה.

        להגיב
    • DS (פורסם: 26-6-2017 בשעה 13:53)

      המתבקש – באר שבע: ארבעים שנה במדבר

      להגיב
  27. Kirma der faux (פורסם: 26-6-2017 בשעה 12:58)

    איזה יופי! ככה מעבירים את הקיץ נכון…

    בין הדוקומנטרים הזכורים לטוב יש שני סרטים על כדורסל נשים שמספרים פחות או יותר את אותו סיפור, אחד מנקודת המבט של רמה"ש ואחד מנקודת המבט של אליצור רמלה. שלא במתכוון הצירוף שלהם הוא רשומון מושלם.

    סרטים שהייתי רוצה שיהיו:
    – "אנחנו על המפית" סיפור השתלטותה של מכבי ת"א על הכדורסל הישראלי.

    – "משוכות" סיפורה של אסתר רוט שחמורוב.

    – "בין שני שערים" על התחרות בין אוואט ודוידוביץ' לאורך השנים.

    – "סגור לי פינה" על עיתונות הספורט בארץ. פרק מיוחד על משחקי מילים בכותרות הראשיות.

    – "זרים" סדרה שחוזרת אל שחקני הכדורסל והרגל הזרים הגדולים שהיו פה.

    – "בלטות" על מתקני הספורט בישראל.

    להגיב
    • אמיתי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 13:26)

      אהבתי..דוקו-ספורט פאנטזי

      להגיב
  28. יואב (פורסם: 26-6-2017 בשעה 13:04)

    דוקו מקיף על אברם. ביי פאר הדמות האניגמטית ביותר בספורט פה. הפער האינטלגנטי בינו לבין שוכני הביצה פה הוא מרהיב. והשרידות שלו לאור זה.

    להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 26-6-2017 בשעה 16:17)

      אברם הוא השמעון פרס של הכדורגל. אניגמטי לגמרי.

      להגיב
      • בני תבורי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 16:45)

        אברם שמעון פרס? הרי בכל מה שנגע, הצליח.

        להגיב
        • יואב (פורסם: 26-6-2017 בשעה 16:49)

          לגמרי בני.

          להגיב
        • גיא זהר (פורסם: 26-6-2017 בשעה 17:22)

          התכוונתי בלא להגיד כלום תמיד. אבל הרבה היו מוכנים להתחלף עם הכשלונות של פרס. חוץ מזה, שאברם עם כל התחת שלו, תמיד הפסיד בגמרים.

          להגיב
    • איציק (פורסם: 26-6-2017 בשעה 18:06)

      דוקו בשם "התחת" מי ישדר סרט כזה?

      להגיב
  29. יוני (פורסם: 26-6-2017 בשעה 13:08)

    למה לא עושים עוד דוקו? למה מודי בראון לא עושה עוד ??
    תקציבים. בניגוד למה שאנשים חושבים, סרטים עולים כסף והרבה. מי שמשקיע את חייו בדוקו יכול לאבד לפחות שנה וחצי של זמן חיים לטובת הפרויקט. מי ימממן את זה?
    כל אחד (כמעט) יכול להגיש בקשה לתקציב לסרט דוקו, כנראה שהקולנוענים הדוקומנטריים בשוק פחות נמשכים לנושא או לא מאמינים שישקיעו בהם.

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 13:12)

      אבל זה לא שלא עושים פה דוקו. עושים המון דוקו ויש פסטיבל רציני של דוקו וערוצי דוקו ששמים כסף. ויש לא מעט יוצרי דוקו מעולים פה. וכשעשו פה דוקו על ספורט אז הוא בדרך כלל תפס חזק מאוד. לדעתי זה בעיקר קשור לחוסר תרבות ספורט. זה לא נמצא בתודעה של אנשים יותר מדי. תראה כמו רעיונות מעולים יש לאנשים פה

      להגיב
    • Kirma der faux (פורסם: 26-6-2017 בשעה 13:17)

      סדרת ראשים מדברים וארכיונים של רשות השידור לא עולה כל כך הרבה.
      אם ערוץ הספורט או צ'רלטון או וואן לצורך העיניין ייבחר להפיק סדרות דוקומנטריות בסגנון האלבומים הם יכולים להרים את זה בקלות.

      סדרת עומק על נושאים גדולים כמו הסדרות של מודי וענת הן באמת השקעה עצומה. סרטים על מקרים או אנשים ספציפיים עם חומרים אישיים לא בטוח כמה חומר יש לכל דבר. סדרת תחקירים זה כבר באמת מדע בדיוני כרגע.

      להגיב
  30. דני (פורסם: 26-6-2017 בשעה 13:32)

    הי אריאל,
    נפלא, תודה רבה

    השארתי לך הודעה בפייס לגבי דוקו. ( סביר להניח שבתיקיית האחרים )

    להגיב
  31. צור שפי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:17)

    אני הייתי שמח לראות דוקו על קבוצות של חברים שנפגשות לאורך עשרות שנים מדי שבוע (בעיקר בימי שישי) לשחק כדורגל במגרשים שכונתיים/בתי ספר/ספורטקים/פארקים וכו' – סרט על המשחק השבועי כאלמנט קבוע בחיים משתנים…

    להגיב
    • ארז (פורסם: 26-6-2017 בשעה 19:34)

      רעיון גדול צור.
      אם לא לדוקו, לסרט עלילתי.
      אגב, מזמן רציתי לעדכן אותך – התשבץ שלך היה עונג גדול.
      ועוד דבר שתשמח לדעת (גרייזס השרה עליי אווירה של שיתוף): יש לי בן אוהד אתלטיקו, אז לכלב שלנו קוראים צ'ולו. כריזמטי בטירוף וכל הזמן רוצה לנשוך.

      להגיב
      • צור שפי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 20:39)

        שמח שנהנית ארז. התחלתי עבודה על אחד חדש. אחלה שם לכלב צ׳ולו. מעניין איזה אופי היה לו אם הייתם קוראים לו רפא או רניירי. בטח היה ישנוני כזה…

        להגיב
        • D! פה ועכשיו (פורסם: 26-6-2017 בשעה 21:01)

          אם אתה כבר עובד על חדש צור, אני חושב שאתה יכול להסתפק בגודל סטנדרטי למדי (וגם ככה יישאר חומר לתדירות גבוהה יותר) ואני מוכן להכין לך תשבץ ריק מסודר.

          להגיב
          • צור שפי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 22:23)

            D נדמה לי שתשבץ קטן יותר יהיה דווקא קשה יותר להכנה עבורי כי מרחב הפעולה מצומצם יותר. אני מוכן לנסות את הפורמט של יורם הרועה או אמנון בירמן (ב״הארץ״ שניהם) אבל זה כאמור נשמע לי יותר קשה.

            להגיב
            • D! פה ועכשיו (פורסם: 28-6-2017 בשעה 18:30)

              ברמת העיקרון אתה צודק. צריך להתאים יותר הגדרות אחת לשנייה.

              תעשה מה שיתאים לך, זה היה כיף.
              ואני עדיין מוכן להכין לך תשבץ ריק מסודר.

        • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 21:26)

          אם זה כלב שמירה הייתי קורא לו מוריניו וסוגר עניין

          להגיב
  32. יובל (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:29)

    דוקו על הצלם שהביא לנ"א שלוש אליפויות, האדם היחיד שיותר מקופח מסדריק מקסוול באזור בוסטון רבתי.
    בטוח יש לו סיפורים מצחיקים על איך הוא התחבא כל משחק כדי שלא יראו אותו.

    להגיב
    • אורן השני (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:33)

      מה עם מנקב הכדורים? אפשר לשלב אותם יחד

      להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:41)

      הוא עדיין לא מקופח כמוך

      להגיב
  33. יריב (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:31)

    לדעתי המתפרצות והשלשות קשורות אלו באלו. בלי שלשות הרבה יותר קשה להשיג נקודות במשחק העומד, ולכן קבוצות משקיעות הרבה יותר במתפרצות. אפשר לראות את הירידה הרציפה בקצב המשחק (מספר ההתקפות) מתחילת שנות השמונים ועד אמצע שנות ה90, יחד עם עליה רציפה במספר השלשות. זה יכול להיות לא קשור, כמובן, היו שינויי קצב אחרים בעבר (בראשית שנות ה60 המשחק היה מהיר עוד יותר). בשנים האחרונות יש שוב עליה בקצב המשחק (אם כי הוא עדיין איטי בהרבה משהיה בשנות ה80), ואני תוהה אם זה קשור לעובדה שהיום כבר משתמשים באופן נרחב בשלשות במתפרצות.

    להגיב
    • אלי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 20:28)

      יותר זריקות מרחוק, פחות ריבאונד הגנה שמביא למתפרצות.
      בנוסף השחקן שזורק לשלוש נמצא קרוב יותר לחזור להגנה ולעצור את המתפרצות.

      להגיב
      • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 20:32)

        יכול להיות, העניין הוא שהמתפרצות האלו די הוכחדו כבר לפני עשרים שנה לפחות. כך שאני לא יודע כמה מהפכת השלשות באמת קשורה לזה

        להגיב
        • יריב (פורסם: 26-6-2017 בשעה 21:06)

          מהפכת השלשות האמיתית קרתה לאורך שנות ה80 וראשית ה90. מה שקרה מאז זניח ביחס. עכשיו (בחמש השנים האחרונות) נראה שיש שינוי נוסף, שכולל גם עלייה בשיעור הזריקות לשלוש וגם האצה של המשחק, אבל עוד מוקדם לקבוע. זה מה שהתייחסתי אליו בסיום, נראה שקבוצות למדו איך לעשות את המתפרצות יעילות עוד יותר על ידי השלשות (אם כי, כאמור, מוקדם לקבוע)

          להגיב
          • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 22:43)

            אני לא מסכים. מה שקורה בעשר השנים האחרונות זאת המהפיכה האמיתית. סטף קארי זורק בעונה אחת יותר שלשות ממה שבירד זרק כל הקריירה. סך הכל באייטיז ובניינטיז זרקו פחות או יותר אותו מספר שלשות, אולי עליה לא דרמטית. זה לא מסביר את השינוי בריצה למתפרצות בין שני העשורים. אני חושב שהגנות פשוט נהיו קשוחות יותר.
            כמובן שלשלשות יש השפעה אבל נראה לי זה רק אחד הגורמים

            להגיב
            • אמיתי (פורסם: 27-6-2017 בשעה 08:39)

              איך ההגנות היום יותר קשוחות מפעם?
              גם הסקור עלה מהניינטיז..
              המשחק נהייה פחות ״שכונתי״ ויותר מבוקר ומאומן.

            • אריאל גרייזס (פורסם: 27-6-2017 בשעה 09:15)

              התכוונתי בהשוואה לאייטיז. היום הסקור יותר גבוה כי קבוצות הרבה יותר יעילות (זורקות הרבה יותר לשלוש, למשל) וגם המשחק הרבה יותר מרווח. בשנות השמונים ההגנות היו מאוד רכות

            • אמיתי (פורסם: 27-6-2017 בשעה 09:24)

              לוידע. החוקים שונו גם כן. לא הייתי מגדיר את ההגנות פעם כרכות יחסית להיום. גם ההגנות היום יותר מאומנות ומבוקרות. פעם דיחקו בשני הצדדים יותר קשוח ופיזי

            • יריב (פורסם: 27-6-2017 בשעה 09:54)

              שיעור השלשות מסך הזריקות מהשדה, מהעונה בה נכנסו השלשות לליגה:
              1979-80 3.1%
              1980-81 2.3%
              1981-82 2.6%
              1982-83 2.6%
              1983-84 2.7%
              1984-85 3.5%
              1985-86 3.7%
              1986-87 5.3%
              1987-88 5.7%
              1988-89 7.4%
              1989-90 7.6%
              1990-91 8.1%
              1991-92 8.7%
              1992-93 10.5%
              1993-94 11.7%
              1994-95 18.8%
              1995-96 20.0%
              1996-97 21.2%
              1997-98 15.9%
              1998-99 16.9%
              1999-00 16.7%
              2000-01 17.0%
              2001-02 18.1%
              2002-03 18.2%
              2003-04 18.7%
              2004-05 19.7%
              2005-06 20.3%
              2006-07 21.2%
              2007-08 22.2%
              2008-09 22.4%
              2009-10 22.2%
              2010-11 22.2%
              2011-12 22.6%
              2012-13 24.4%
              2013-14 25.9%
              2014-15 26.8%
              2015-16 28.5%
              2016-17 31.6%

              בתחילת שנות ה80 הזריקה הזו היתה קוריוז גמור – משהו שקבוצה עושה פעמיים שלוש במשחק. באמצע שנות התשעים זה היה חלק מהותי במשחק. נכון, בשנים האחרונות זה עלה עוד, ואם לא מדובר בקפיצה חד פעמית (כמו שאפשר לראות שהיתה מ94 עד 97, משום מה) נראה בהמשך. במושגים אישיים, רג'י מילר הרבה יותר קרוב לסטף קארי מאשר ללארי בירד.

  34. cookie-monster (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:49)

    בן אדם שאוהב לחלוק אה?
    אממ..החלקה טובה.:)

    מחשבה טובה על מגיק ועיניני הלגאסי .

    להגיב
  35. Ljos (פורסם: 26-6-2017 בשעה 14:59)

    צ'יק, בונזי ובוסטמנטו – סיפורם של הזרים בראשיתו של הכדורגל הישראלי.
    כוכבי השכונות – על טוני שרעבי ואהוד בן טובים. עד כמה צריך להיות נאמן, השכונות שהרגישו נבגדות והמחאה.
    טייבה סרט מלחמה.
    סיפורי ההסגר. עדיין מדהים אותי ששחקנים הלכו וויתרו על שנים בקריירה כדי לעבור קבוצות. החיים שלפני הבוסמן.

    להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 26-6-2017 בשעה 17:55)

      להשוות את טוני שרעבי לאהוד בן טובים עם כל הכבוד למיתולוגיות זה כמעט כמו להשוות את ציון אוחנה לאלי אוחנה. דמתי שגם הגיע משכונה בתל אביב הוא לגמרי בלוול (כנראה טוב מבן טובים)

      להגיב
      • Ljos (פורסם: 26-6-2017 בשעה 20:08)

        אז אנחנו יודעים מי ה-A פלוט ומי ה-B פלוט. דמתי יכול להיות מעולה כדוגמא הנאמנה.
        סליחה על ההשוואה, בשבילי שניהם בעיקר כתבות צבע משם המשחק זצ״ל.

        להגיב
  36. גל ד (פורסם: 26-6-2017 בשעה 15:09)

    בית"ר ירושלים יכולה לייצר סטיפה שלמה של סרטים דוקומנטריים.

    ארקדי, גומא, לה פאמיליה, תנועת בית"ר… הזרוע נטויה.

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 16:18)

      טהורה לעד מטפל בחלק גדול מהדברים האלו

      להגיב
  37. אוהד (פורסם: 26-6-2017 בשעה 16:26)

    סרט נוסף שהיה "דקה 80 קולנוע" על הפועל יהוד המיתולוגית. של דני ענבר שלפי דעתי עשה כמה סרטי ספורט בתקופתו בערוץ 5

    להגיב
  38. אלעדוס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 16:39)

    "אליפות בשנת 2000" – הפועל פ"ת.
    משלוש סגנויות רצופות, דרך גביע, להיעלמות מדכדכת

    להגיב
    • בני תבורי (פורסם: 26-6-2017 בשעה 16:47)

      זה כבר דוקו פלילי

      להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 17:02)

      הרגת את בני

      להגיב
  39. טל 12 (פורסם: 26-6-2017 בשעה 18:01)

    ענק, תודה.

    מקסוול היה נהדר. אגב,לא ידעתי שדייב קאונס עוד שיחק בסלטיקס בתקופה שלארי הגיע – עונת 80.אחח יוטיוב, איזה כיף.

    לאחרונה צפיתי בסלטיקס של תחילת שנות ה 80 ( אני משלים שעות בירד והסלטיקס מהתקופה שעוד לא הייתי אוהד ) פתאום הבחנתי בסטיב מאלוביק מנסה לשמור על בירד. חושבתי שדוקומנטרי על הכדורסל בישראל של שנות ה 70 80, על יריבויות ספורטיביות של קבוצות, על נבחרת ישראל של אותה תקופה וגם סיפורם של השחקנים, כמו למשל סטיב מאלוביק,סטיב קפלן וסטיב אוסטין ;-) וכו יכול להיות נהדר.

    להגיב
  40. איציק (פורסם: 26-6-2017 בשעה 18:30)

    יופי של פוסט.
    מדהים לראות עד כמה מהיר הלבנבן הזה בזמן החטיפה, הוא ממש רץ מהר לחטוף את הכדור.
    המשחק של מקהייל הוא חוויה לכל החיים, כולל המרפקים, ובמיוחד כמות ההטעיות שהבן-אדם ידע לעשות כדי לעשות סל ברחבה ללא יכולת ניתור.
    לבוסטון זוכרים הרבה פחות את הפיצוצים כי היו לה שחקנים עם הרבה יותר יכולות מאשר רק מכות, כאשר רודמן, סאלי, ריק מהורן. כמו כן, דטרויט התגאו בזה ולאומתם בוסטון לא דיברה על זה.
    כארים שחקן אדיר, ואין לי מושג מי לא שם אותו בטופ. זה כנראה כאלו שמעדיפים את ווסטברוק.
    דוקו מעניין יכול להיות "הסנדק" על משפחת לוזון. לגבי, הסיפור של רודיו דאמיקו הוא תעלומה. איך מאמן שזוכה בארבעה תארים (גביע, אליפות, ליגת האלופות וגביע בין יבשתי) לא ממשיך. "ילדי הפלא של הספורט הישראלי" היו המון ספורטאים בשחייה, אתלטיקה ועוד שסימנו אותם לגמר אולימפי אבל איכשהו הפלא התמסמס. מעניין להבין מה קרה בהמשך הטיפול בהם שגרם לכך שכולם ללא יוצא מין הכלל נעלמו. מה דפוק בתהליך?

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 18:47)

      מקהייל היה אדיר. לא מדברים על זה בסרט משום מה, אבל ההחלטה שלו להמשיך לשחק בסדרת הגמר של 87 על רגל שבורה בעצם הרגה לו את הקריירה.

      להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 27-6-2017 בשעה 08:37)

      רודמן לפחות בדרגה מעל מהורן וסאלי. שחקן עצום.

      להגיב
  41. NoONE (פורסם: 26-6-2017 בשעה 19:34)

    בחצי הראשון של שנות השמונים הקבוצה הכי טובה הייתה פילדלפיה אבל בגלל פציעות וגיל הם זכו רק באליפות אחת.
    הלייקרס היו קבוצה יותר טובה , יותר כשרונית ועם מאמן יותר טוב מבוסטון.
    הסיבה שהלייקרס הפסידו לבוסטון כל כך הרבה פעמים הייתה בגלל שמג'יק ניהל חיים בלתי ספורטיביים ולא ממש נתן את כל מה שהוא יכול.
    אם מג'יק לא היה מתעסק כל היום בזיונים , סמים ואלכוהול הוא היה לוקח עם הלייקרס משהו כמו 8 אליפויות והיה נחשב לשחקן הכי טוב אי פעם.

    להגיב
    • יובל (אחר) (פורסם: 26-6-2017 בשעה 23:16)

      היום שבו צפריר יצא נגד זיונים, סמים ואלכוהול. לפחות הוא לא הימר!

      להגיב
      • NoOne (פורסם: 27-6-2017 בשעה 02:23)

        לא אמרתי שאני נגד את זה , זאת בחירה לגיטימית
        אני הייתי עושה אותו דבר רק עם קונדומים

        להגיב
        • Daniel (פורסם: 29-6-2017 בשעה 00:44)

          סמים ואלכוהול עם קונדומים נשמע לא נוח…

          להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 27-6-2017 בשעה 08:34)

      ההפסד של הלייקרס ב84 היה לגמרי פסיכולוגי. ב80 פילדלפיה היו טובים מהם, ב85 בוסטון היו לא פחות טובים ןמעריך שהיו מנצחים אותם גם ב86 אם היו נפגשים מולם, וב88 כמו שניצחו יכלו להפסיד. בקיצור היו גם יכולות להיות להם שלוש אליפויות. ולאורח החיים של מג'יק אין קשר לעניין.

      להגיב
      • NoOne (פורסם: 27-6-2017 בשעה 08:56)

        כן ,אם אתה מעשן , שותה ומזיין כל היום זה ממש לא מפריע לאיכות המשחק שלך ולגוף שלך בתור שחקן כדורסל.

        להגיב
    • יניב (פורסם: 27-6-2017 בשעה 14:25)

      סתם שתדע שהלייקרס תכלס הפסידה לבוסטון פעם אחת.הם שיחקו 3 פעמיים בגמר בשנות ה80 והמאזן היה 2-1 ללייקרס

      להגיב
  42. איברה (פורסם: 26-6-2017 בשעה 20:18)

    אני מודה שזה מועמד לא רע לטופ 3 של המהלך הגדול בהיסטוריה, ואני אוהב את בירד כמו את אחותי, אבל לאלהים יש את המועמד שלו:
    https://www.youtube.com/watch?v=PRCTp57LQro
    מה שברור: חוש חייתי, קריאת מפה, תשוקה אינטליגנטית. זה מה שהיה לשניהם בטונות ואין לרוב המתמודדים על התואר "בירד/ג'ורדן החדש"

    להגיב
    • איברה (פורסם: 26-6-2017 בשעה 20:21)

      0:15 שניות בערך

      להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 26-6-2017 בשעה 20:30)

      אצל בירד זה לא רק חטיפה שהיא כולה קריאת משחק מושלמת אלא גם הזיהוי תוך אפס זמן של די ג'יי שחותך לסל והמסירה המדויקת. וכמובן, בנקודת הזמן הכי קריטית שיכולה להיות – אם הסלטיקס מפסידים את המשחק הזה הם בפיגור 3-1 וזה גמור

      להגיב
    • איציק (פורסם: 26-6-2017 בשעה 20:38)

      זה מהלך שלא צריך לזקוף לזכות יכולת מיוחדת של ג'ורדן. זה מראה על תכנון מעולה של מהלך גם הגנתי וגם התקפי מצידו של ג'קסון. ג'ורדן יישם בצורה טובה את ההכנה של ג'קסון.

      להגיב
      • D! פה ועכשיו (פורסם: 26-6-2017 בשעה 21:04)

        הוא גם ידע להכין לזה את מייקל מראש, בלי פסק זמן

        להגיב
        • איציק (פורסם: 26-6-2017 בשעה 21:05)

          זה מה שכתבתי, הכנה מהבית, זה כבר היה על אוטומט, לא צריך פסק זמן בשביל זה.

          להגיב
          • D! פה ועכשיו (פורסם: 26-6-2017 בשעה 21:25)

            צודק. אכן כתבת

            להגיב
      • איברה (פורסם: 26-6-2017 בשעה 21:59)

        איציק, הרגת אותי. גועה מצחוק.
        אריאל, אני לא ממעיט כלום מהציפור, גאונות צרופה.
        אבל כל מה שאמרת יש כמובן גם במהלך של ג'ורדן, ואולי יותר.

        להגיב
        • איציק (פורסם: 26-6-2017 בשעה 22:02)

          מזל שלא פועה :-)

          להגיב
  43. טל 12 (פורסם: 27-6-2017 בשעה 00:16)

    תודה על ההמלצה.

    צפיתי עכשיו בחלק הראשון של הדוקו על סלטיקס-לייקרס, זה לא יאמן עד כמה הסלטיקס היו טובים בתקופת ביל ראסל. כאוהד בוסטון מאמצע שונות ה 80 חוויתי בעיקר הפסדים כואבים ללייקרס. נראה שהיה ממש כיף לאוהדי בוסטון בשנות ה 60. הם תמיד ניצחו אותם.

    על הכוכב הגדול של בוסטון, ביל ראסל, כמובן שמעתי וקראתי על התקופה, אבל זה כיף לראות,וגם מראים מעבר לכדורסל מה הלך בארה"ב באותה תקופה. על רקע מאבק השחורים ומול הגזענות באמת מרגש לראות את ראסל מתייצב למאבק בתקופה קשה.

    להגיב
    • NoOne (פורסם: 27-6-2017 בשעה 02:28)

      הראו את הקטע שבו הוא אומר שתושבי ואוהדי בוסטון הם חלאות גזענים שונאי שחורים?

      להגיב
      • אריאל גרייזס (פורסם: 27-6-2017 בשעה 07:32)

        אני יודע שרק רצית להכנס בבוסטון אבל כן – הסרט עוסק בצורה נרחבת בנושא הגזע, כולל העובדה שבשנות השישים הגארדן אף פעם לא היה מלא בגלל שהקבוצה היתה שחורה.

        להגיב
        • NoOne (פורסם: 27-6-2017 בשעה 08:57)

          היה יכול להיות יותר גרוע ,הייתי כותב על ג'ייסון טאטום

          להגיב
          • אריאל גרייזס (פורסם: 27-6-2017 בשעה 11:25)

            מרקל כבר גמר את העונה?

            להגיב
            • NoOne (פורסם: 28-6-2017 בשעה 01:10)

              עדיין לא
              אולי הוא יהיה כמו אייזיה תומאס , יזייף פציעה בפלייאוף כדי לא להיות שותף לסוויפ

  44. הברזיליאני (פורסם: 27-6-2017 בשעה 04:14)

    סרט על ראובן עובד. אולי בעצם אפשר לקחת סרט על זוהר ארגוב ורק לערוך אותו.
    וסרט על סאסיונה ואיך הם קברו את הפועל י-ם (אחים יונה לא מספיק, זה מצדיק אפוס קולנועי שלם.כמובן פרק על המשחק ברעננה)

    להגיב
    • קורדל סטיוארט (פורסם: 29-6-2017 בשעה 15:20)

      גדדול

      להגיב
  45. נתי (פורסם: 27-6-2017 בשעה 09:15)

    דווקא עד כמה שזכור לי כבר בסרט על היריבות/חברות של השניים (נדמה לי ב 30X30) מציגים את הקריסה ההיא של מג'יק, לא חושב שזה נשכח. אבל כן חושב שזה קיבל את הפרופורציה הנכונה עם הזמן: זה חישל וחיזק אותו…
    עוד הערה לפני עניין הדוקו: עוול נוסף מהתקופה הזו, ואני עוד אוהד סלטיקס ממש מאז (רגע אחרי האליפות האחרונה של בירד ושות' כשאני רך בשנים כינס אחי הגדול, סיקסרס מזה שנים, אותי ואת אחי, הסביר לנו את מפת המזרח, ונתן לנו לבחור אהדה. את הלייקרס נצטווינו לשנוא כמעט כמו את הפועל ת"א, ואני בחרתי בירד), זה השם הרע של הבאד בויז. לחשוב שהם היו צריכים לעבור את 2 קבוצות העל האלה, והצליחו, זה לא פחות ממדהים.

    לגבי הדוקו: בתחילה חשבתי כמו שהציעו כאן, ביתר מלמיליאן והמהפך, ב"ש והפריפריה, ואז הראש נדד להפועל וההסתדרות (הקריסה המקבילה של סוף שנות ה-80'), מקום הספורט כמקביל להתפתחות המדינה, או סתם כללי על התפתחות ענף כמו הטניס דרך סיפורם של פרקיס גליקשטיין ואחריהם מנסדורף וגם בלום, ועוד כל כך הרבה. כלומר החומר לסיפורים קיים. ואולי זה לא חוסר כבוד לספורט אלא להיסטוריה שלנו באופן כללי. אבל מצד שני, במידה מסויימת, במוזיקה זה נעשה: סוף עונת התפוזים של קוטנר. סדרה דומה, העוקבת נניח אחרי הכדורגל בארץ, במקביל למה שקורה במדינה (גם אם במוזיקה שיש לה אמירה תרבותית זה קשר הרבה יותר חזק ודו כיווני) – למה זה בלתי אפשרי?

    להגיב
    • תומרג (פורסם: 27-6-2017 בשעה 11:09)

      מזכיר לי את המיני סדרה המצוינת של עמנואל רוזן (טפי!) על הכדורגלן הישראלי

      להגיב
  46. צחי (פורסם: 27-6-2017 בשעה 10:04)

    דוקו חובה – עונת הדובדבנים. איך אפשר בלי.

    להגיב
    • תומרג (פורסם: 27-6-2017 בשעה 11:06)

      אני די בטוח שכבר היה אחד (בינוני אמנם)

      להגיב
  47. אבי 2 (פורסם: 27-6-2017 בשעה 10:58)

    יש לציין את סרט ההישארות של בני יהודה, אם אני לא טועה ״שומרים על התקווה״. אחלה סרט על שכונת התקווה והצצה לחייהם של חזי שירזי וסהר מזרחי ובמיוחד הקטעים המרגשים של אבא של סהר.

    הייתי רוצה לראות דוקו על רובי שפירא, אוהד השרוף ששובר שיא העברות עם החצייה של ראובן עטר את הכביש, קשטן, גרנט גוטמן ועד הפיק לאליפות ההיסטורית ותחילת ההתדרדרות עד להתאבדותו הטרגית.

    להגיב
  48. עומרי (פורסם: 27-6-2017 בשעה 11:14)

    פוסט מעולה. איפה תפסת את הסרט?

    אני מניח שראית את הסרט של HBO על מג'יק-לארי מלפני 7-8 שנים, גם מצוין.

    לגבי דוקו ספורט בארץ – משהו שנורא חסר פה זה דוקו ריל-טיים כמו בית שאן סרט מלחמה של עיתונאי שמתלווה לקבוצה/ספורטאי בזמן אמת כשהם עושים היסטוריה. האליפות של ב"ש הייתה מושלמת לזה.

    דוקו שהייתי רוצה:

    -מה קרה לכדורסלן הישראלי?

    -ג'ימי טורק

    – "פעם בחיים" – שנת 99 בכדורגל ובפוליטיקה הישראלית – הפועל חיפה, ישראל-אוסטריה, אהוד ברק

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 27-6-2017 בשעה 11:23)

      שמתי לינק בתחילת הכתבה, אתה יכול לראות גם

      להגיב
  49. פה איתמר (פורסם: 27-6-2017 בשעה 12:46)

    אריאל,
    בהקשר שכתבת על מה נשאר בזיכרון,
    בהנחה שאתה חיית בארץ ב80׳s
    אתה לא ראית את סדרות הגמר אלא ראית תקצירים וכו׳ ואולי איזכורים בני מספר שורות בעיתונות העברית ולבטח גם לא של רב כל המשחקים…
    לכן המציאות המשתקפת מהסדרה שונה ממה שנשאר בזיכרון ולא רק בגלל הנטייה האנושית תרבותית לזכור חלקים מסויימים…

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 27-6-2017 בשעה 17:22)

      ברור. גם הייתי ילד קטן, אולי 10 אחוז ממה שראיתי אני באמת זוכר.

      להגיב
  50. יניב (פורסם: 27-6-2017 בשעה 14:23)

    תודה אריאל.
    סיימתי לראות בזכותך ובאמת אחד הדוקו הכי טוב שאיפעם ראיתי פשוט מעולה.
    כתבת על המכות ,אותי הצחיק שבאחד הקרבות שחקן סלטיקס נכנס בוורתי שמיד קם והרביץ לו חזרה.מה שהצחיק אותי זה שהשדר מעודד את זה ואומר שמגיע לו לחטוף בוקס באף על העבירה הזאת.בימינו השדר לא היה מסיים את השידור אפילו.

    להגיב
  51. מוטי (פורסם: 27-6-2017 בשעה 14:56)

    לא קראתי את כל התגובות – אז אם יש כפילויות – מתנצל מראש…

    – גליל עליון עושה בפעם ראשונה את מה שהיום מתקבל כמעט בפיהוק – לקחת אליפות בכדורסל
    – אליפות ראשונה לבית"ר ירושלים
    – נפילתן והיעלמותן של מכבי יפו / הכח ר"ג / עמידר / יהוד you name it פשוט לבחור
    – היעלמות קבוצות השכונות (למעט בני יהודה).
    – מדוע לא מצליחים ליצור גרעיני אוהדים לקבוצות מקומיות בערים גדולות כמו ראשל"צ, חולון, בת ים (ההורים אהדו את מכבי והפועל ת"א, זה בסדר, אבל הילדים…)
    – הגמוניית הכדוריד של שנות ה- 90 והאלפיים – רחובות וראשל"צ – בין היתר – מדוע דווקא שם?

    להגיב
  52. ניינר / ווריור (פורסם: 27-6-2017 בשעה 15:57)

    סרט מרתק ונפלא שהזכיר לי למה אני כל כך אוהב את לארי בירד

    להגיב
  53. ארם אבירם (פורסם: 27-6-2017 בשעה 21:41)

    תודה אריאל! ראיתי עכשיו את הפרק הראשון. מצוין.

    להגיב
  54. ששון (פורסם: 28-6-2017 בשעה 09:22)

    הלב שלי מדמם עד היום על הגמר של 85

    להגיב
  55. ברוס גרובלאר (פורסם: 28-6-2017 בשעה 09:51)

    קיים סרט על אבי רן, היה פעם זמין לצפייה באתר של מכבי חיפה.
    בפעם הראשונה שמכבי חיפה עלתה לליגת האלופות היתה לפני כל משחק כתבה ארוכה על פרק בהיסטוריה של הקבוצה.
    בקלות אפשר לערוך את זה לסרט באורך סביר.
    היתה גם תקופה שדני ענבר הפיק בערוץ הספורט כמה סרטים דוקומנטריים, אבל הרבה יותר זול להושי חבורה של 20 איש שיתחלפו כל כמה שעות ולא יפסיקו לקשקש שטויות על למה הספורט הישראלי לא מצליח.

    להגיב
  56. קורדל סטיוארט (פורסם: 28-6-2017 בשעה 15:38)

    הדוקומנטרי שאני מציע זה המאבק של יוצאי בת ים מול יוצאי יפו בקרב שחקני הפועל תא בשנות השמונים.זה בשלוף מה שעולה לי בראש.אחלה פוסט מזכיר נשכחות

    להגיב
  57. יואב בורוביץ' (פורסם: 30-6-2017 בשעה 00:46)

    באמריקה קארים תמיד חלק מדיון רציני בטופ 5. מייקל, ראסל, לברון, מג'יק ו-? קארים או ביג או. זה הכל.

    להגיב
    • S&M (פורסם: 30-6-2017 בשעה 05:58)

      אגב, רק בזכות הסדרה הזו של 30/30, הבנתי מי זה ביל ראסל ומה הגדולה של רד אאורבך. היה לי חור עצום בהשכלה לגבי שנות ה-60, והיריבות העצומה נגד הלייקרס שהתחילה כבר אז, ואיך ג'רי ווסט חטף מהם פעם אחר פעם.
      נהדר, סדרת סרטים נהדרת.

      להגיב
  58. S&M (פורסם: 30-6-2017 בשעה 05:56)

    איזה טור נהדר. תודה!
    הרעיונות שלך על דוקו כל כך מגרים וטובים. הבעיה היא השוק הקטן בישראל, וזה שאין תמריץ לרשתות הישראליות לייצר כאלו תכנים. מכריחים אותך בחוק לעשות תוכניות מקור, אז הם עושים ריאליטי שמכניס כסף. אף אחד לא יעשה דוקו שנותן פרסים מקצועיים, אבל מפסיד כסף.

    איזו סידרה נהדרת על לייקרס-בוסטון (של 30/30). אחרי שראיתי את הפרקים, לא יכולתי שלא לחזור ולראות את הסרט על מג'יק-בירד, היריבות הגדולה שהתחילה במכללות והפכה לחברות גדולה בצילום הפרסומת של קונברס. נהדר. ישב איתי הבן שלי (13), שמשחק וחולה כדורסל, ותרגמתי לו (לא את השפה, את הרקע לסיפורים). הוא כל כך התרגש, וזה מה שגרם לי לשבת איתו שוב על הסרט מג'יק-בירד.

    אם יש משהו שאני מתגעגע אליו בספורט, זה לשנות ה-80 של ה-NBA, ושל הכדורגל העולמי (אלו השנים של מראדונה, עד מונדיאל 90). איזה שנים!

    להגיב

מה דעתך?