31032294855_6038342a8a_o

צילם: אמוץ כהן פז

הרוחות סערו השבוע (ובסערו, אני מתכוון כמובן לפיד הטוויטר שלי, שזה בערך 20 שמאלנים עצבניים) בעקבות מסיבות הסיום בבתי הספר והגנים שהתמקדו, לפי הנחיות משרד החינוך, ב-50 שנה ל"איחוד" ירושלים והעלו לדיון שוב את התכנים המאוד ספציפיים שמשרד החינוך מנסה להכניס למערכת החינוך החילונית. אם זה נושא ירושלים שבשנים האחרונות הוא כבר מזמן לא קונצנזוס ואם זה ה"הדתה" של תוכניות הלימודים בבתי הספר החילוניים.

ועל כל אלו הייתי רוצה להגיד לאחיי החילונים את מה שבנט אמר בזמנו – תנוחו. או בשתי מילים – תנוח דעתכם.

בואו אני אגלה לכם סוד – ילדים לא ממש מקשיבים למה שאומרים להם בבית ספר. ועוד דבר קטן – הידיעות של הילדים שלכם בענייני יהדות הן באמת מביכות.

אני ארחיב בשני הנושאים, נתחיל בשני דווקא:

– אם יש דבר שאכזב אותי כשעברתי לצד השני היה כמה בורות יש בצד החילוני כלפי הדתיים. זה איכזב אותי נורא כי אני השקעתי הרבה מאוד שעות מחיי כדי לחשוב מי אני ומה זה האלוהים הזה שאני אמור להאמין בו ואז אני מגיע לחברה של אנשים שאמורים להאמין (או לא להאמין) באותם דברים כמוני ומגלה שהם מעולם לא חשבו על זה. לא כולם כמובן, אבל חלק עצום מהם פשוט חיים את החיים שלהם בבורות. בורות מבורכת, אם תרצו, אבל בורות. ולא סתם בורות – אלא כזאת שלא באמת מנסה להרחיב את הידע שלה מעבר לבסיס.

עד היום זה מאכזב אותי. לא כי אני חושב שבני אדם צריכים להכיר את ההיסטוריה שלהם (הם צריכים) אלא פשוט כי בורות היא אבי אבות הניכור. אני רוצה להאמין שאנשים שחיים ביחד ומכירים אחד את השני לא באמת יכולים להתנכר לצד השני. ככל שנפריד יותר, ככה נהיה בורים יותר ונהפוך את הצד השני ליותר מפלצתי, פחות נגיש. שיהיה ברור – הצד הדתי הרבה הרבה פחות מעוניין להכיר את הצד השני מאשר זה החילוני. אף פעם לא תהיה פה הדדיות. מסיבות שהן די ברורות הם לא היו רוצים שאורח החיים החילוני יהיה נגיש לילדים שלהם. אבל כל זה לא אומר שילדים חילוניים לא צריכים להכיר מושגי יהדות בסיסיים. זאת חלק מהסיבה, למרות שאני חילוני ואתאיסט מוחלט, שאני שולח את הילדים שלי להתחנך בחינוך משלב. אני סומך על הילדים שלי שידעו לבחור את הדרך הנכונה בעצמם (מה שהיא לא תהיה).

– ופה אני חוזר לחלק הראשון שלי – יש בדיחה נפוצה אצל דתל"שים שמשפחות דתיות הוציאו יותר ילדים חילונים מאשר משפחות חילוניות. זה אולי קצת מוקצן, אבל תאמינו לי כשאני אומר – אין כמעט משפחה דתית (לא חרדית, כן) שאין בה דתלש אחד או שניים לפחות. תסתכלו מסביבכם ותראו – דתלשים, דתלשים בכל מקום! עכשיו – כל הדתלשים האלו עברו בתי ספר דתיים, רובם גם ישיבות תיכוניות, אני מכיר גם כאלו שהיו במכינות דתיות קדם צבאיות – ועדיין הורידו בסוף את הכיפה. למה? כי זה טבע של אנשים, הם חושבים בעצמם. איך נגיד את זה בצורה פשוטה – אינדוקטרינציה לא עובדת. תלכו לכל המקומות שבהם השקיעו הון עתק באינדוקטרינציה, נניח רוסיה הסובייטית או מזרח אירופה – כמה זה עבד להם? בשניה הראשונה שהמשטר הוריד את המגף מהגרון האנשים – אלו שהיו ילדים שגדלו כולם תחת משטר סובייטי וחונכו ברוח מרקס ולנין – מרדו בסמכות. כי אתה יכול לספר להם עד מחר על כמה קומוניזם היא שיטה מדהימה, בסוף הם רואים שאין לחם בחנויות. וזה נכון גם לגבי ילדים חילונים – תספר להם עד מחר שירושלים נפלאה ומאוחדת, בפעם הבאה שהם יגיעו לשם הם יראו את האבטחה, את החומות, את אלפי הפלסטינאים והחרדים – והם ישכחו מכל מה שלימדת אותם.

בקיצור – תנוחו.

*

רגע, לא סיימתי. כי פה הקטע שאני באמת כועס. הפעם על הצד שמנגד.

בחייאת רבאק – עד מתי תמשיכו להתייחס לבתי הספר כאל קולחוזים שבהם צריך לחנך את הילדים להתנהגות הנכונה? שזה המקום שבו תוכלו לדחוף את התכנים שלכם בכח לתוך הגרון? ואני לא מדבר רק על בנט אלא על בערך כל שרי החינוך לדורותיהם, מימין ומשמאל. לבתי ספר צריכה להיות מטרה אחת – להקנות לתלמידים ידע. הבעיה היא שכל מפלגה רואה במשרד החינוך הזדמנות לדחוף את התכנים שלה בכח. הכי גרוע היה החבר שי פירון שהחליט לדחוף את התכנים של יש עתיד (למקרה שלא ברור, כן, אין כאלו, זאת בדיוק הבעיה).

יאמר לזכותו של בנט, ואף אחד לא יכול לחשוד בי שאני מאוהדיו, שהוא עובד קשה מאוד על התפקיד הבסיסי של מערכת החינוך. הגברת לימודי המתמטיקה, דחיפה של בנות לתחומים מדעיים, הגמשה של המערכת מבחינת הרבה יותר עבודה על חשיבה מאשר על שינון (השנה, למשל, נכנסו בחירות בגרות עם חומר פתוח. כשהייתי באוניברסיטה טענתי שכל הבחינות בתחומים הריאליים צריכות להיות כאלו) וכו'. זאת עבודה טובה וחשובה מאוד.

הבעיה היא שקשה מאוד לוותר על התקווה לדחוף את התכנים שלך. והבעיה העוד יותר גדולה היא שמרוב שאנחנו רגילים לזה שהמפלגות רוצות לעשות את זה, שאנחנו נכנסים למוד התגוננות מיידי שגם כשמנסים להכניס תכנים תמימים על יהדות, פשוט שתלמידים ידעו יותר, אנחנו בהיסטריה.

אז עשו טובה – אין בעיה, תלמדו אותנו החילונים קצת יהדות בסיסית. אבל תעשו את זה בהתייעצות איתנו קודם. בואו נסכים מה צריך להיות שם ומה אנחנו לא רוצים שילדים ייחשפו אליו. ואתם יודעים מה – גם לכם לא יזיק להחשף קצת לתכנים חילוניים. אתם יודעים, ממילא בסוף חצי מהתלמידים שלכם מורידים את הכיפה.

729dccb7-8c21-438d-b1eb-4d80dde479e8

***

היו לי עוד דברים פוליטיים להגיד השבוע בהקשר של הסכם הכותל והיחס של ישראל ליהדות התפוצות אבל נשאיר קצת לשבוע אחר וננצל את החלק השני של הטור לתת ספתח למגיבים בפעם הראשונה בגלגול הזה של שבתרבות. את התמונה הראשית (שקצת התכתבה לי עם קולחוז רוסי, וסליחה על הסטיגמה) צילם המגיב אמוץ כהן-פז והיא מקסימה בעיניי. תוכלו למצוא עוד הרבה תמונות של אמוץ בחשבון הפליקר שלו.

את "מאסטר אוף נאן" עוד לא יצא לי לראות, בעיקר כי אני עצלן ואין לי כח לחפש תכנים ברשת (וגם הרבה זמן אין לי) אבל בדיוק בשביל זה הגיע מיקו גוטליב עם ביקורת מצוינת על העונה השניה של הסדרה, אז קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות:

כמו שפיבי אמרה בפרק של חברים, אין דבר מחמיא יותר מלהיות לא מוערך בזמנך, והעניין עם העונה של master of none או "מומחה לכלום" כפי שראיתי שקראו לזה באיזה מקום היא יצירת מופת שלא תוערך בזמנה. ולמה זה? כדי להגיע לעונה השנייה הנהדרת, צריך לצלוח את העונה הראשונה הבינונית יחסית. למען האמת, מלבד כמה רסיסי מידע שנכנסו לי לראש, כשהתחילה העונה השנייה רק קלטתי כמה אני כבר לא זוכר.

למזלנו, מי שכתב ומככב בתוכנית הוא עזיז אנסארי, שעל פי השמועות, קומיקאי די פופולרי בארה"ב הזכור במיוחד מ-"מחלקת גנים ונוף" בה היה אחד הדמויות שפחות חיבבתי בסדרה שמאוד חיבבתי. עזיז משחק את דב, צעיר הודי (מוסלמי) שאפתן שמתפרנס מחלטורות במשחק בניו יורק. ראינו הרבה כאלה, אני יודע.

רק שאנסארי משתדל שהסדרה לא תעסוק בו. היא מתחילה במספר פרקים מופלאים באיטליה (עושה רושם שכל דבר שיצולם במדינה הזו יראה טוב באותה המידה), כולל מחוות לז'אנרים עתיקים, ייצוג מדוייק להפליא של האיטלקים (כל החברים האיטלקים שלי מתנהגים בדיוק באותה הצורה) והרבה מאוד כבוד שלא מצוי בסדרות אמריקאיות כלפי תרבויות שלא מגיעות ממערב לאטלנטי. דב הוא בסך הכל הציר שסביבו מסתובבת העלילה. הפרק על אפליקציות ההיכרויות למיניהן הוא דוגמא מצויינת. כל אחד מאיתנו שמשתמש באפליקציה מכיר את הסיפור שלה מן הצד שלו, אבל בעצם ישנם שני צדדים לכל דייט, וזה מה שהפרק מצליח להעביר בצורה מדוייקת. לכל גבר שמחפש סטוץ ללילה נמצאת בצד השני אישה שיושבת עם החברים הנשואים שלה בבר ונותנת להם לבחור לה את הגבר הכי פחות נוראי שתמצא. לאחר מכן יש את הפרק שמנסה לתפוס את העיר ניו-יורק דרך האנשים שחיים בה. בכלל, ההחלפה בין סגנונות צילום, בימוי ועריכה לאורך העונה, הדרכים הרבות והשונות שהוא מנסה (ומצליח) לספר בהן סיפור הן משהו שעוד לא נראה (לדעתי) בז'אנר.

הדבר היחיד שהעיב מבחינתי על הרמה המאוד גבוהה של הסדרה הוא הגישה של אנסארי בנוגע לגזענות. אני אמנם לא מעורב בשיח האמריקאי העכשווי, אבל עושה רושם שיש מגמה להאשים את האדם הלבן בהיותו מנותק, גזען ומתנשא. אנסארי למרות שקרוב לוודאי שפופולרי בעיקר בקרב לבנים בארה"ב, עדיין מתחבר להיותו בן מיעוטים (אמנם מהמיעוט המצליח ביותר בארה"ב) ונוטה להתעסק לעתים קרובות מדי בסוגיות גזע וזהות. לפעמים (כמו בפרק על היציאה מהארון של חברת הילדות שלו, שמספר סיפור של חברות לכל החיים טוב כמעט כמו כל סרט קולנוע העוסק בנושא ובפרק על משבר האמונה) זה נעשה בצורה טובה מאוד, ולפעמים זה מציג גישה שהייתה יכולה להתפרש כגזענית אילו אנסארי היה לבן שמציג הודים בצורה דומה.

לסיכום, נמאס לי להיות האדם היחיד שאני מכיר ויכול לדון איתו שראה את הסדרה, אז ממליץ בחום לרוץ, לראות, ולהגיב לי כאן.

***

בקטנה:

– עם כל הכאב שבדבר, אין ברירה אלא לומר שכמו שגיבורי "סיליקון ואלי" שלפו את הפלאג של השרת שלהם "אנטון", נראה לי שהגיע הזמן שגם היוצרים יעשו את זה לסדרה עצמה. אם בתחילת העונה היא עוד היתה מצחיקה וכיפית הרי שעכשיו די ברור שנגמרו להם לגמרי הרעיונות והם ממחזרים הכל. בפעם החמישית זה כבר מפסיק להצחיק.

– הרעש הזה שאתם שומעים עכשיו זה המנהלים של "שואוטיים" שקופצים מהגג אחרי שהם ראו את מה שלינץ' עשה עם פרק 8 של "טווין פיקס". למי שלא ראה נגיד – טלוויזיה זה לא.

– האם יש דבר יותר מעצבן מתל אביבים שגרים בעיר הזאת כי היא תוססת וחיה ומלהיבה ואז מתלוננים כי היא תוססת וחיה ומלהיבה?

– ולמרות שאני לא עף על האלבום החדש של לורד כמו כולם (קצת חד-גוני לטעמי), זה עדיין מעולה:

בירד, מג'יק ומה שבינהם
אש, קרח ומה שבינהם – יומן משחקי הכס (ע' 7 פרק 1)