שבתרבות – מדוכא וטוב לו

למה בעצם אנחנו נהנים לצרוך תרבות שמדכאת אותנו?

הרבה מאוד פעמים אני מגיע לכתיבה על נושא עם דעה מאוד מגובשת. אתם יודעים, מספרים שיש בן אדם שהשתכנע בויכוח אינטרנטי פעם אבל אין לזה שום הוכחה אמפירית. אבל היום קצת פחות. אם תמיד מדובר בדיון פתוח אז היום בכלל הייתי רוצה להציג נושא ולשמוע מה אתם חושבים עליו.

אז השבוע קרו לי שני דברים מאוד מדכאים. הראשון היה שסיימנו, אחרי צפיה מרוכזת של שלושה שבועות, לצפות בשלושת העונות של "הנותרים". השני היה ההופעה של רדיוהד.

כשאני אומר מדכאים, אני לא מתכוון שהם דיכאו אותי אלא שהתוכן שלהם, פר הגדרה, הוא מדכא.

הנותרים (The leftovers), למי שלא מכיר, היא סדרה בת שלוש עונות לא ארוכות, שעוסקת בעולם שבו 2% מכלל האוכלוסיה פשוט נעלם יום אחד. אין לי כוונה להתדיין כרגע על איכות הסדרה – אני יודע שיש דיעות מאוד קיצוניות לפה ולשם – חלקם של האנשים בטוחים שמדובר בסדרת מופת וחלקם בטוחים שמדובר בקשקוש משעמם – ואתם יודעים מה, בצורה מוזרה אני מסוגל להסכים עם שניהם (חכו, עוד שניה נחזור על הקונספט הזה עם רדיוהד). אבל מה שמעניין זה הקונספט של הסדרה – זאת סדרה מדכאת. לאללה.

בסופו של דבר, מדובר בסדרה שעוסקת באובדן. אובדן הוא כואב. כשאנחנו רואים את נורה, כל פעם אנחנו נזכרים שהיא איבדה את שני הילדים שלה ואת בעלה ברגע אחד וזה צורב בלב. וגם אם יש בסדרה רגעי חסד מסוימים הרי שהיא לא נותנת לך לשכוח את האובדן הזה לרגע.

דבר דומה אפשר להגיד על רדיוהד. בלי להכנס לאיכויות המוזיקליות שלהם, שגם עליהן אפשר להתווכח במשך שעות, הרי שקשה להגיד שרדיוהד, בניגוד ללהקות אחרות, עושות לך שמח בלב. למעשה, חלק גדול מהשירים שלהם, גם הטובים ביותר, הם שירים נוגים בלי טיפת נחמה. No Surprises, למשל, שנבחר במצעד של 88FM לשיר האהוב ביותר של רדיוהד בארץ (בחירה מוזרה לטעמי, אבל בסדר), הוא שיר עצוב שמשרה דיכאון קיומי על השומע אותו.

והנה הקטע המוזר – בשני המקרים, זה של "הנותרים" וזה של רדיוהד, אנחנו אוהבים את זה. ברור שיש אנשים שפחות, אבל העובדה היא שרדיוהד היא אחת הלהקות המצליחות בעולם למרות ששום דבר ממה שהיא עושה היום לא שמח. ונשאלת השאלה – איפה ההגיון בזה? איזה בן אדם אוהב להיות מדוכא? הרי המצאנו תרופות ופסיכולוגים ושוקולד רק כדי לא להיות מדוכאים. והנה, בלב שלם אנחנו מכניסים את הראש לתוך הדיכאון הזה ומאמצים אותו.

3052770961

כמו שאמרתי, אין לי הרבה תשובות לשאלה הזאת. שאלה דומה התעוררה לי בשבועות האחרונים כשראיתי את הילד שלי צופה בחרדה בסרטים שמפחידים אותו. לא מדובר בסרטי אימה פר אקסלנס, סתם סרטים עם קטעים מפחידים (נניח שודדי הקריביים או גוסטבאסטרס) שבהם הוא קובר את עצמו בשמיכה, רק העיניים מציצות, והוא מבקש ממני שאבוא לארח לו לחברה. אז אם זה כל כך מפחיד אותך – למה אתה צופה בזה? כמובן שאפשר להרחיב את השאלה לסרטי אימה בכלל.

כי אולי, ההרגשה המפחידה או העצובה הזאת היא זאת שמאפשרת לנו להרגיש חיים. בואו נודה באמת – הקיום האנושי שלנו פה הוא לא הדבר הכי מלבב בעולם. אנחנו נמצאים תקופה קצרצרה על פני האדמה, ברגע שזה נגמר זה נגמר – וגם מה שבאמצע הוא באמת לא כזאת אטרקציה. אוסף של שגרה עם איים קטנים של אושר. העובדה שאנחנו כבני אדם לא נמצאים בדכאון קיומי בצורה תמידית היא סוג של נס בעיניי. רק מוכיח עד כמה יכולת ההדחקה האנושית היא מדהימה. ואחת הדרכים להלחם בדכאון היא אסקפיזם. אנחנו בורחים למקומות אחרים שממלאים אותנו שמחה. מרבית הקוראים בבלוג הזה, למשל, בורחים לעולם הספורט.

אבל הנה הקטע המעניין – גם בספורט, כמות רגעי העצב עולה משמעותית על רגעי השמחה. כתבתי על זה כבר פעם בעבר – אפילו אם אתה אוהד של הקבוצה המצליחה ביותר הרי שבכל משחק אתה סובל מעשרות רגעי עצב. כל מסירה שלא הגיעה ליעד, כל החמצה של הקבוצה שלך, כל הזדמנות של היריבה – לא עושים לך טוב. וכשהקבוצה שלך מפסידה? אין דבר יותר מדכא מזה. תחשבו על אהדה של כדורגל נבחרות – אפילו אם אתה אוהד של הנבחרת המצליחה בהיסטוריה, כמוני, עדיין חווית הרבה יותר רגעי עצב מאשר רגעי אושר. מי צריך את זה בכלל אם בסוף אתה חוטף שביעיה מגרמניה? מה היו שווים כל הגולים של סווארז והאושר אחרי הניצחון על הסיטי אם בסוף מגיע הדכאון העצום של הנפילה של סטיבי?

אבל אני חושב שזה חלק מהעניין. כיצורים אנושיים אנחנו מבינים שאין כזה דבר אושר בלי כאב. כי אם רק היינו מנצחים כל הזמן, אם כל בעיטה לשער היתה גול, אם כל מסירה היתה מוצלחת – לא היינו נהנים מזה בכלל. יצא לי לשחק קצת במשחק וידאו של פוטבול שבו הייתי מנצח משחקים 70-0 – ותוך יום או יומיים השתעממתי מזה. אני לא משחק פיפא וכאלו אבל מהכרות עם אלו שכן – הכיף הכי גדול הוא לא לקחת את ברצלונה או ריאל אלא איזה קבוצה מליגה ג' ואיתה לרוץ לאליפות. אנחנו צריכים את הכשלונות בשביל שלהצלחות תהיה משמעות. ואנחנו צריכים את הדכאון כדי שלאושר תהיה משמעות. שירים או סדרות טלוויזיה שעושות אותך עצוב הן טובות בשבילנו כי הן מאפשרות לנו להעריך את הטוב שיש לנו. כשאנחנו רואים משפחה שנקרעה אחרי שאחד הילדים נעלם ממנה במפתיע אנחנו יודעים להעריך את העובדה שהמשפחה שלנו עדיין שלמה. אני לא פסיכולוג אבולוציוני. (גיל, אייכה??) אבל אני די משוכנע שלבכי ולעצב יש ערך הישרדותי חשוב מאוד, אחרת הוא פשוט לא היה קיים.

ואם לכם יש רעיונות אחרים בנושא, אז כמו שאמרתי, אני אשמח לשמוע.

GettyImages-156233839_H_wo_680_382

רגע, אז איך היתה ההופעה של רדיוהד?

אדירה, כמובן.

התלבטתי לפני הרבה אם ללכת. הרי אני לא באמת אוהב או מכיר את החומר המאוחר שלהם. לפני כמה שבועות ניב הדס פרסם בהארץ כתבה על כמה רדיוהד חשובה. זאת היתה כתבה משכנעת מאוד, אני מוכרח להודות. ממש משכנעת. ואז פתחתי שוב את האלבום האחרון שלהם ונזכרתי למה לא הצלחתי להקשיב לו יותר מפעמיים אחרי שהוא יצא. יש בו פה ושם שירים טובים, אבל רובו הגדול לטעמי משעמם ובעיקר חוזר על עצמו (ובמקרה של טעם מוזיקלי, האמרה על טעם וריח באמת לא היתה נכונה יותר). אני חושב שאם תסתכלו על תוצאות המצעד ההוא של 88, תגלו שגם אצל מרבית הישראלים זה המצב. לדעתי לא נכנס שיר אחד שהוא לא משלושת האלבומים הראשונים (למעשה שניים, אם נשאיר את קריפ בצד) לעשירייה הראשונה. אז רדיוהד היא להקה חשובה מאוד, אין ויכוח על זה, אבל האם היא באמת להקה טובה כיום, שוב – בסטנדרטים המוזיקליים שלי?

בסוף נשברתי. איך אמר לי מישהו – רדיוהד באים לבקר בארץ ולא תלך? השתגעת? אז קניתי כרטיס. בפעם הראשונה מאז שנת 2000 בערך שהלכתי להופעה לבד (כלומר, פגשתי חברים שם אבל בלי בת זוגי שהם באמת לא הטעם שלה) והאמת שזאת היתה חוויה מעניינת והיה בה משהו משחרר במידה רבה. אתה לא צריך לדאוג למישהו אחר, להתחשב בהאם הוא רואה טוב או האם ריח הסיגריות מפריע לו או אם הוא מתבאס לראות איך אתה רוקד. וכן, לא הכרתי חלק גדול מהשירים. בטח 50% מהם לפחות. וגם לא ראיתי טוב כי פארק הירקון בנוי בצורה מטופשת נורא להופעות ומה לעשות – אני לא בדיוק מענקי תבל. ועדיין – נהניתי לאללה. אולי אפילו יותר מהשירים שלא הכרתי מאשר מאלו שכן. אולי כי דווקא בהם אף אחד לא טרח להרים אלפי טלפונים באוויר לצלם את השיר (באמת, מישהו אי פעם הסתכל על וידאו שהוא צילם?) ואולי כי גיליתי מלא שירים נהדרים שבהופעה עוברים אחרת לגמרי מאשר כשאתה שומע אותם באוזניות שלך. ואולי כי הופעה חיה היתה ונשארה הדרך הכי טובה לצרוך מוזיקה, יחד עם עוד אלפי אנשים כמוך, להרגיש חלק ממשהו. גם זה צורך אנושי.

***

בקטנה:

– עם כל הכבוד לרדיוהד, הם חשובים והכל, אבל השוס הגדול מבחינתי מגיע ביום שלישי הזה. לפני 10 שנים הם ביטלו ברגע האחרון בגלל המלחמה, לפני 3 שנים פספסתי אותם כי טסתי למונדיאל (אם דיברנו על אושר נכרך בעצב) והפעם הם בלי קים דיל – אבל למי אכפת? החלום הכי גדול שלי בתור מתבגר היה לראות את נירוונה בהופעה. זה כבר לא יקרה, אבל הפיקסיז זה הדבר שהכי קרוב לזה. זוכרים את הקטע שאני מצטט לא פעם מ"Fever Pitch" כשהוא אומר לחברה שלו שהיא בחיים לא תבין אותו כי אין שום דבר שהיא רוצה כבר 18 שנה? אז הנה, משהו שאני רוצה שיקרה כבר יותר מ-20 שנה הולך להתגשם השבוע. חלום.

– מי יודע, אולי אפילו ליברפול יגשימו לי חלום של 25 שנה מתישהו (צחקתי ובכיתי קצת בלב עכשיו)

– בכלל, העובדה שפארק הירקון היה מלא ב-61 אלף איש במוצש לראות את גאנז אנד רוזס ואז באו 47 אלף לראות את רדיוהד – וזה אחרי שהיו לנו פה הופעות של אירוסמית ובריטני ואלוהים יודע מי (וניק קייב בא בנובמבר ואני אפספס אותו לצערי) רק מראה כמה הקהל בארץ רוצה שיפנקו אותו. והוא מוכן לשלם ימבה כסף בשביל זה.

– ועכשיו תביאו לפה את ארקייד פייר. וארקטיק מאנקיז, תודה.

– אני יודע שהכתבה הזאת תעצבן לא מעט אנשים, ובצדק, כי יש בה לא מעט השוואות מופרכות או מאולצות אבל אני חושב שהיא שווה קריאה כי היא כן מדברת על נקודה מאוד מעניינת וזה מגבלות החשיבה האנושית, חוסר היכולת לדמיין דברים שונים מאיתנו. חייזרים תמיד יהיו אנושיים במידה רבה ואפילו – כמו שהיינלין כתב בזמנו – אנחנו לא מסוגלים לדמיין אלוהים נעלה עלינו שאין לו את אותן שנאות וקנאות קטנוניות כמונו.

– אם ההופעה של רדיוהד היא איזה שהיא אינדיקציה, הרי שבארץ כבר יש ליגליזציה לכל דבר ועניין, פשוט עוד לא הגיעה רשמית למוסדות השלטון.

– זה נכון במידה רבה לגבי זכויות לגייז. התגובה שהיתה השבוע להחלטה המטומטמת על לא לאפשר לזוגות הומוסקסואלים לאמץ ילדים רק מראה לדעתי שמבחינת מרבית הציבור שיוויון הזכויות לגייז הוא עניין ברור מאליו, רק עדיין לא הגיע לאלו שיושבים שם למעלה. אפילו בקרב אנשים דתיים, ראיתי השבוע בסקר, יש רוב לכך. זה לא אומר שאין עוד עבודה (והרבה עבודה) לעשות כדי להעלים את ההומופוביה או לייצר שיוויון מלא אבל זה מסוג המקרים שבהם דעת הקהל מקדימה את החקיקה בשנות אור. בדרך כלל כשזה קורה, החקיקה אין לה ברירה אלא להתיישר.

– זהו, עכשיו אני מוכן שתשכנעו אותי ש"הנותרים" היא באמת סדרת מופת.

– הערה אדמינסטרטיבית לסיום – בשבועות הקרובים הבלוג נערך להעתקת מגורים (כן, שוב), מה שאומר שבעל הבלוג יהיה כנראה עסוק לא מעט. תוסיפו לזה את בלוג משחקי הכס וותקבלו אולי ירידה בקצב הכתיבה של שבתרבות. כמובן, אם יש כותבים אורחים שמעוניינים לתרום לשבתרבות, כמו שכבר ציינתי בעבר, הם מוזמנים לשלוח לי טקסט (ariel.greisas בג'ימייל) ואני אשמח לפרסם. לסבלנותכם אודה.

העמדות מתו, הכדורסל חי
חידון 564. פדרר

227 Comments

אמיתי 21 ביולי 2017

אחד לאחד כמעט מה שחשבתי על רדיוהד
– ניב הדס גם הצליח לשכנע אותי
– השירים שלהם (החדשים) עובדים בלייב הרבה יותר טוב
– כתבתי לחברים בצחוק שאין להם שירים שמחים. דווקא נו סופרייזס הוא כאילו מתוק
– הופעה טובה. סטליסט מוזר קצת. ההופעה הכי טובה שלהם שאני הייתי בה
– המצב עם הליגילזציה בארץ הוא אידיאלי לדעתי. מי שרוצה מעשן בכייפ
– הלוואי ויכולתי ללכת לפיקסיז

אדם 22 ביולי 2017

מעשן בכיף עד שעוצרים אותו על ג'ויינט.

שמעון 21 ביולי 2017

באופן אישי אני לא אוהב את רדיוהד, לא יודע איך אנשים שומעים את זה, נוראי.
אבל אותו דבר בדיוק אפשר לומר על גאנס אן רוזס, אמני המוזיקה האהובים עליי ביותר. גאנז אן רוזס היה המופע הכי טוב שראיתי אי פעם בחיים שלי והיו עוד איזה 20 אלף איש בחוץ שלא נכנסו לפארק. אני הייתי בדיוק על המעקה המפריד בין הרגיל לגולדן רינג.
הדבר היחיד שהתחרטתי בסוף ההופעה של גאנז זה שלא קניתי כרטיסים לגולדן רינג (החברה שהלכתי איתם לא רצו) ב-1,200 ש"ח ובאתי בשעה 4 לתפוס מקום מול הבמה.
הגעתי להופעה בשעה 4 וחצי וב-5 כבר כבר הייתי על המעקה ועד 11 ומשהו בלילה עמדתי באותו מקום, אי אפשר היה לזוז, היה חום אימים שכולם טפטפו זיעה שיכלה למלא דליים, נתקענו בתוך החנייה שעתיים עד שיצאנו (רק במדינה שלנו חוסר ארגון כזה יכול לקרות) ושחררתי את התנועה בכך שהתחלתי לכוון תנועה על הכביש!! אבל וואלה היה שווה את זה, קשה לי להאמין שאי פעם אראה הופעה כזאת עוד בחיים, הייתי בהיי יומיים, האנרגיות שהיו שם היה טירוף, אקסל השמין כאילו בלע עוד בן אדם וממש הזדקן אבל עדיין פסיכופת, סלאש היה מדהים וגם הגיטריסט החדש שהם הביאו תותח.
גם בון ג'ובי היה מופע אדיר לפני שנתיים.
היום התאבד סולן לינקין פארק, עוד להקה נהדרת שהתפרקה וחבל היה זמר ענק.
תתנחמו בזה שהילדים שלנו יהיה בגילנו ג'סטין ביבר יעשה סיבוב פרישה חח.

אני חושב שאם יש להקה שיכולה לפוצץ את הירקון כמו בגאנז זה יו 2 למרות שאני לא מת עליהם אבל יש להם טונה מעריצים בארץ.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

יש כמה שיכולות לפוצץ את הפארק. קולדפליי לדעתי מסוגלים, גם מטאליקה יש מצב ואולי גם ארקטיק מאנקיז

שמעון 21 ביולי 2017

אחי היה בהופעה של מטאליקה בארץ לפני הרבה שנים ונהנה מאד (לצערי לא יכלתי ללכת באותו יום), יש בידיו אפילו את מקלות התופים המקוריים שהם זרקו לקהל בסוף עד היום. קולדפליי לא חושב שיפוצצו ככה ואני באופן אישי לא מסוגל לשמוע אותם. אולי ברוס הבוס אבל לא יודע אם בישראל כ"כ מכירים אותו.
הפועה של סנופ דוג וד"ר דרה עם הגנגסטה ראפ של פעם אולי יצליח ואולי ביונסה.
בן דוד שלי שהוא חולה מופעים חבל"ז מתעקש שהמופע הכי טוב שהוא ראה אי פעם היו הרולינג סטונס בארץ ואח"כ גאנז.
תקשיב בהופעה של גאנז תכלס היו 75-80 אלף איש (כולל מלא קהל שהיה בחוץ ולא קנה כרטיסים), להביא כמות כזאת בארץ על יד אחת ניתן למנות אמנים שיצליחו, אני אגב הערכתי שכך יהיה וקניתי כרטיסים ישר איך שיצאו למכירה . ביונסה אולי אבל לא חושב, סנופ דוג וד"ר דרה יש מצב טוב, יו 2 לדעתי יצליחו גם.
בכלל אני משתדל לא להגדיר את עצמי שאוהב מוזיקת רוק בלבד וחוץ ממזרחית ואופרה אני שומע הכל אבל מתוך 10 השירים הכי אהובים בכל הזמנים 9 הם רוק ו-1 זה ראפ, אז אני די רוקיסט כנראה.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

הייתי ברולינג סטונס, היתה אחלה הופעה אבל ראיתי לפחות שלוש-ארבע הופעות יותר טובות מהם, כולל זו של רדיוהד השבוע

שמעון 21 ביולי 2017

לא הייתי ברולינג סטונס, לא מת עליהם. אבל סבבה אתה יודע הכי טוב איפה הכי נהנית. אצלי גאנז 1 ואח"כ בון גובי

משה 21 ביולי 2017

אני לא אוהב את קולדפליי אבל הם יפוצצו את הפארק.

אורן השני 21 ביולי 2017

וגם ביונסה

שמעון 21 ביולי 2017

לא מאמין שהם יביאו 60,000 אלף איש ומעלה. הם לא עד כדי כך אהודים בארץ. אופתע אם כן.

ביונסה- יש מצב הבחורות בארץ חולות עליה.

אביאל 21 ביולי 2017

שמעון – כמו שMatipool אומר, הם יכולים לפוצץ שני ערבים, לא מכיר להקה (זרה) בעשור האחרון שהשמיעו כל כך הרבה שירים שלהם ברדיו כמו קולדפליי, בנוסף, כנס לאתרים שמוכרים חבילות להופעות תראה כמה אפשרויות יש להם. היה דיבור לא מזמן על איזה הופעת שלום בארנה או בים מלח אבל כנראה שזה לא יוצא.

שמעון 21 ביולי 2017

ייתכן, אני לא סובל את המוזיקה שלהם ולא שומע הרבה רדיו אבל לא חושב שבארץ יש להם כ"כ הרבה מעריצים שהם יעברו את ה-60 אלף.

אביאל 22 ביולי 2017

שמעון – יש בהחלט.

איציק 22 ביולי 2017

אביאל, בפוסט לחלוטין לא פוליטי, מזו האמירה הזו "הם יכולים לפוצץ שני ערבים"?

אביאל 22 ביולי 2017

איציק – לא בטוח שהבריטים כבר מסוגלים האמת :)

Matipool 21 ביולי 2017

קולדפליי יפוצצו את הפארק שני ערבים רצוף.
זו הלהקה הכי אהובה כאן בעשור ומשהו האחרון. למרות שבשנים האחרונות אני בכלל לא בעניין שלהם, אני זוכר להם חסד נעורים של תחילת דרכם ובטוח אלך להופעה שלהם.
אמן ויביאו את פוליס לארץ.

יריב 22 ביולי 2017

להקה יותר משעממת וצפוייה מהכתבות של גרייזס

Matipool 22 ביולי 2017

בתחילת דרכה דווקא הייתה אחלה.

שמעון 21 ביולי 2017

דפדפתי קצת באינטרנט ואלו מספרי הצופים הרשמיים שהיו בהופעות בארץ

1. גאנז- 61 אלף
2. בריטני ספירס- 55 אלף
2. רולינג סטונס- 50 אלף
3. בון ג'ובי – 50 אלף
5. גסטין ביבר- 50 אלף
6. יו 2- 40 אלף (היה בשנת 1997)
4. מטאליקה – 22 אלף (2010)
5. לינקין פארק- 14 אלף

שמעון 21 ביולי 2017

עוד

1. גאנז- 61 אלף
2. מדונה- 55-60 אלף- אין דיווח מדוייק
2. בריטני ספירס- 55 אלף
3. ריאהנה- 52 אלף (כנראה גם היה המופע הכי גרוע בארץ אי פעם לפי הביקורות)
2. רולינג סטונס- 50 אלף
3. בון ג'ובי – 50 אלף
5. גסטין ביבר- 50 אלף
6. יו 2- 40 אלף (היה בשנת 1997)
4. מטאליקה – 22 אלף (2010)
5. לינקין פארק- 14 אלף

Matipool 21 ביולי 2017

כוורת הביאו יותר מכולם באמצע האייטיז. אמנם הופעה בחינם אבל כמות האנשים שם הייתה בין מאתיים אלף בהערכה הזהירה ביותר לארבע מאות אלף בהערכה האופטימית.

בלייק 21 ביולי 2017

לא יודע אם זאת רשימת כל השנים, אבל לא היו 60,000 איש בפול מקארטני ואולי 50,000 ברוג'ר ווטרס?
בפעם הראשונה שמטאליקה היו בארץ זה היה בפארק הירקון (אחת מהופעות הפארקים הכי טובות שהיו כאן) היו מעל 30 אלף. זה היה שבועיים אחרי גאנס בפעם הראשונה שלהם בארץ וגאנס הביאו אז גם 50 אלף בערך.
לזכרוני, ההופעה היחידה שהביאה הכי הרבה צופים היתה בכלל ההופעה של מייקל ג'קסון בפארק באמצע שנות התשעים. היו באזור 200 אלף איש בפנים ובחוץ, לפי הפרסומים (ולפי הזיכרון שלי).

שמעון 21 ביולי 2017

חינם לא נחשב. אני דיברתי בעיקר על השנים האחרונות.

מייקל גקסון כתוב 60 אלף בלינק הבא אבל לא יודע הרבה שנים עברו מאז
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3737454,00.html

אגב מייקל ג'קסון נחשב כקונצנזוס כאמן המוזיקה הגדול אי פעם (יסלחו לי מעריצי הביטלס ואלביס) אז אין ספק שאם היה אפשר למלא יותר הוא היה מביא גם יותר מ-120 אלף איש.

yaron 22 ביולי 2017

שמעון, אם זה קונצנזוס למה שיסלחו לך, הם בטח מסכימים איתך ;-)

Matipool 22 ביולי 2017

לא מכיר כזה קונצנזוס. אולי אמן הבידור. בטח לא מוזיקה פרופר.
הקונצנזוס הוא שאלו הביטלס.

יואב 21 ביולי 2017

מייקל ג'קסון הביא הרבה הרבה.
מדונה היתה סולד אאוט לשתי הוםעות רצופות.
כוורת הביאה את המספר הגדול ביותר באיחוד הראשון.

שמעון 21 ביולי 2017

דיברתי על הופעה בודדת

יואב 21 ביולי 2017

בואי הביא 35 אלף

Matipool 22 ביולי 2017

אם בואי היה מגיע באייטיז, הוא היה מביא כפול.

אביאל 21 ביולי 2017

שמעון – ברוג׳ר ווטרס היה הכי הרבה אם אני לא טועה, מעל שישים אלף.

אביאל 21 ביולי 2017

ומייקל ג׳קסון במקום הראשון, שתי הופעות עם 70 אלף איש כל אחת, הייתי בן שבע ועד היום אני זוכר איך התרגשתי, כל ההופעה על הכתפיים של אבא שלי.

בלייק 21 ביולי 2017

כתבתי מעליך, ביום השיא דובר (מזכרוני) על אזור ה- 200 אלף כולל מחוץ למתחם.

שמעון 21 ביולי 2017

כמובן בנתונים יחסית רשמיים ולא מה שהיה מסביב למתחם של אנשים שלא קנו כרטיסים. אבל אין ספק במייקל אי אפשר היה להתחרות מבחינת קהל.

שמעון 21 ביולי 2017

רוגר ווטרס הביא גם 60 אלף
http://www.mitkadem.co.il/files/events/rogerwaters2006/

Ljos 21 ביולי 2017

רק לאחרונה גיליתי שארקטיק מאנקיז זו תופעה. עד אז חשבתי שמדובר בלהקה עם ריף אחד מוצלח שאף אחד לא מוכן להודות שקיימת.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

אחת ההופעות הכי טובות שהייתי בחיים שלי

בלייק 21 ביולי 2017

2 להקות כנראה יוציאו אותי לפארק הירקון שוב: ארקטיק מאנקיז ו21 פיילוטס.
השניים בעיקר כי הבן שלי; בן 3 בסך הכל, מאוד אוהב אותם (גם את סטטיק ובן אל, קצת קווין. אקלקטי משהו) וזאת תהיה הזדמנות לקחת אותו לאירוע כזה.
אני לא בטוח שישריינו להם את הפארק אם הם יגיעו…

yaron 21 ביולי 2017

אנחנו הולכים כל המשפחה ל- chainsmokers כי זו הלהקה האהובה על הבן שלי :-)

ברק 24 ביולי 2017

פעם ראשונה שאני שומע ביקורת חיובית על הופעה של ארקטיק מאנקיז. אני מת עליהם והאלבומים שלהם מדהימים, אבל בכל פעם שראיתי אותם לייב ממש התאכזבתי מחוסר האנרגיה שלהם

שמעון 21 ביולי 2017

עוד משהו לסיום, חייבים להעביר את ההופעות האלו מהפארק המסריח הזה, תת תנאים.

אורן השני 21 ביולי 2017

גם בלייב פארק בראשון בכמות של חמישית מהאנשים היציאה ב2 בלילה מהחנייה לקחה שעה שעתיים מכביש אחד מסכן ואם רצית מקום לנשום זה היה קילומטר מהבמה ככה שזה לא משהו שמיוחד לירקון

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

הבעיה בפארק הירקון לטעמי זה שהשטח לא בנוי בצורה של משפך (למעט החלק הממש אחורי) אלא הוא סתם ישר ואז הסיכוי שלך לראות את הבמה אלא אם אתה הולך באמת רחוק או סתם מאוד גבוה הוא נמוך.
יש למקום הזה יתרון אחד גדול מאוד – הוא קרוב לתחנת רכבת שזה לא משהו טריוויאלי בישראל

אורן השני 21 ביולי 2017

מסכים עם שני הדברים

יוני 22 ביולי 2017

יש בפארק שטח ״משפך״ כמעט מושלם, בצד שקרוב למימדיון. היתה שם את ההופעה שעשו לאריק איינשטיין לפני כמה שנים, ובטח עוד שאני לא זוכר כרגע.
לא ברור למה רדיוהד וגאנס לא היו שם

Ollie Williams 24 ביולי 2017

אם אני מבין אותך נכון, זה הצד של הבמה להופעות קטנות. אתה לא יכול לשים במה בגודל הנחוץ ללהקות האלה, ולבנות מתחם שנכנסים בו לכל היותר חצי מהכמות של הצד ה"גדול" של הבמה.

Matipool 21 ביולי 2017

המופע החדש של u-2 מטריף את העולם. הוא בסימן 30 שנה לעץ יהושע (אישית אצלי הוא בטופ 3 של האלבומים ever). ראיתי מלא סרטונים ביוטיוב של המופע בכל מיני מקומות והוא פשוט אדיר. החזיר אותי גם לשמוע בלופים את הצד השני של האלבום (זה בלי הלהיטים) שהוא יותר טוב מהצד הראשון.
מייחל לטור של ניינר עליו.

שמעון 21 ביולי 2017

בתקופת התיכון כמעט לא היו אצלנו אנשים בבהיס שלא היו חולים על גאנז ויו-2 והיום כולנו אלו המבוגרים האלו זה למה אני בטוח שיו 2 גם יפוצצו כנראה את הירקון כמו גאנז, אנשים חולים עליהם ויש להם המון המון מעריצים בארץ.
אגב בשבילכם:

https://www.haaretz.co.il/gallery/music/1.4257623

יואב 21 ביולי 2017

מאטי,
ראיתי אותם בוומבלי בזו טיוי ב93. ביורק חיממה. היה אדיר אבל הכי מעייף שלי אוור. עשר שעות על הרגליים.

שמעון 21 ביולי 2017

יודע מה אני לא מבין? למה אין כרטיסים VIP אמיתיים שאתה יושב על כורסא מול הבמה באיזה 2,000 ש"ח וזהו.
הוי אייפיי בירקון מזעזע, קילומטר מהבמה ועל כיסאות פלסטיק, אני שילמתי 300 ש"ח להופעות והייתי במיקום הרבה יותר מהוי איי פי שעולה 1,500 ש"ח, זה מגוחך ורק בישראל. למה בעידן של היום צריך לסבול שעות בשביל להנות ממופע טוב? יו 2 בארץ יהיה אותו סיפור, אנשים אחד על השני.

ניינר / ווריור 21 ביולי 2017

הוי איי פי היה פצצה. לא הייתי שורד בלי זה

שמעון 21 ביולי 2017

לעומת התנאים אולי אבל ראית את הבמה? ראית את כל ההופעה על מסך. וי איי פיי אמור להיות משהו חבלז וקרוב לבמה לא קילומטר ממנו

Matipool 21 ביולי 2017

אני ראיתי אותם כאן ב-97׳. היו ונשארו להקת הופעות מעולה.

ניינר / ווריור 21 ביולי 2017

מתי הייתי עכשיו בלונדון כשהיתה ההופעה של יו טו אבל לא היה לי כח או עניין ללכת. ראיתי ארבע הופעות של הטור של ג'ושוע טרי בזמן אמת. אז עוד היה אפשר לאהוב אותם

Matipool 21 ביולי 2017

כרגיל, מקנא בך.
בטוח שאם הייתי רואה אותם אז בזמן אמת עם כמות האהבה שלי אליהם אז (הלהקה / אמן האהובים עלי מתקופת war ועד אכטונג בייבי) זו הייתה בשבילי ההופעה הכי טובה בחיים. מאד אוהב לראות סרטוני הופעות שלהם מתחילת דרכם כשבקושי ידעו מי הם וכשהיו עולים לבמה, בונו היה אומר ״קוראים לנו U-2 ואנחנו באים מדבלין, אירלנד״ ואז מפגיזים עם גלוריה, bad, two harts beat as one וכו'.
הבעיה הייתה שכשיצא האלבום הייתי שנה בצבא באימון ברמת הגולן וחוץ לארץ נראה משהו דמיוני.

עובר אורח 21 ביולי 2017

היה לי דיון שנוגע לזה לאחרונה על הצורך ב"הפי אנד" בסרטים.
אני חושב בצורה די פשוטה, שאנחנו אוהבים להתרגש. זה יכול לבוא ע"י משהו שישמח אותנו, אבל גם ע"י משהו שיעציב אותנו מאוד.

austaldo 21 ביולי 2017

הפי אנד זה עיניין מאוד תרבותי. בעולם המערבי זה הגיבור שמנצח את הרעים ורכב אל השקיעה. במזרח הרחוק (שזה בערך חצי מהאנושות) כשהגיבור מת תוך כדי מילוי חובתו זה הפי אנד.
אבל כן, אמנות טובה זו אמנות שמייצרת רגשות.

יואב 21 ביולי 2017

רדיוהד לא מעציבים אותי. הם גורמים לי לחשוב, להתרגש, להתבונן פנימה. הם אמיצים ואינם קופאים במקום. זאת תמיד התקדמות, זה תמיד חיפוש. מוזיקאים עצומים פשוט. וזה מה שמיוחד בהם- זאת מוזיקה לראש וללב.
ג'וי דיוויזן או ניק דרייק, כאן כבר מדובר בתהומות.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

שלא לדבר על האלבום האחרון של ניק קייב

יואב 21 ביולי 2017

סופר את הימים להופעה שלו. ממש ממש מתרגש.

אמיתי 21 ביולי 2017

לגמרי. למרות שאני חושב שבטח גם משהו בהופעות שלו השתנה. באנרגיות. וגם אני לא סגור על יד אליהו להופעות..

שמעון 21 ביולי 2017

יד אליהו זה לזמרים בדיוק בסגנון שלו. אתה תהנה.

shadow 21 ביולי 2017

הייתי בהופעה של MANA כשעוד קראו לזה נוקיה והיה מחשמל

סימנטוב 22 ביולי 2017

בול מה שחשבתי!

GAZA 21 ביולי 2017

הסוכן סמית' אומר למורפיוס ב'מטריקס' שהמין האנושי מגדיר את עצמו ע"י סבל. שבגרסא הראשונה של המטריקס העולם היה כולו טוב ויבולים שלמים בוזבו.
כנראה שיש בזה משהו, כמו שאריאל אמר רגעי האושר הם מעטים וקצרים והחיים עצמם הם שיגרה שוחקת.
לגבי ה"נותרים" – סידרה טובה ואחרת שגורמת לך לחשוב, שוטים מפעימים של נוף אבל עם זאת לחלוטין לא סדרת מופת בעיניי. לפחות פרק הסיום (בניגוד ל"אבודים") סגר יפה את הקצוות.

Matipool 21 ביולי 2017

אריאל – היו לי ספקות לגבי ״הנותרים״ בסיום העונה הראשונה אבל שתי העונות הבאות פוצצו לי את הראש.
כל השבחים וההלל הם בזכות. מדורגת אצלי גבוה גבוה בדירוג הסדרות של כל הזמנים.
Street spirit הוא השיר הכי טוב של רדיוהד ובהיכל התהילה של שירי הרוק בקלילות.

טל 12 21 ביולי 2017

לא צלחתי את העונה הראשונה. אבל עכשיו אני חושב לחזור..

אסף שלום 21 ביולי 2017

העונה הראשונה מעולה
השניה מאסטר פיס
השלישית מעולה בזכות פרק הסיום

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

למעט פרק הסיום, העונה השלישית חלשה מאוד לטעמי

עסק שחור 21 ביולי 2017

אני הכי נהניתי מהעונה הראשונה. מהשלישית הכי פחות. בפרקים במלון כל כך השתעממתי שקראתי דברים בטלפון בו זמנית. סך הכל אני חושב שזאת סדרה בינונית פלוס.

—–אזהרת ספויילר—–
והערה לגבי היוצר שהיה שותף גם לאבודים: למה להכניס סיטואציות הזויות שאין לך שום רצון או יכולת להסביר? בסדרה כזאת, שהפוקוס הוא על הדמויות, מה זה נותן (לדוגמה) שקווין מת וקם לתחייה בלי שום הסבר הגיוני? ורוב העונה השנייה והשלישית סבבו סביב זה. דברים כאלו ממש הורסים את הכיף בשבילי. אני לא מתכוון לראות עוד סדרות של דיימון לינדלוף.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

מסכים מאוד לגבי החלק האחרון. הופכים את קווין למשיח, כותבים על זה ספר שאמור להפוך לתנך או משהו – ובסוף אין לזה שום הסבר או משמעות. גם בעונה השניה אנחנו חושבים שהוא קם לתחייה כי הוא במירקל ואז פתאום גם באוסטרליה זה קורה. והאבא שלו מתכונן למבול וגם זה לא קורה. הרבה קצוות פתוחים בלי הסבר או הגיון

Matipool 22 ביולי 2017

לא לכל דבר יש או צריך להיות הסבר או הגיון.
מה עם החללית שמופיעה פתאום בסוף העונה השנייה של פארגו (וגם לפני כן, בדיוק לפני שריי נדרס)? איך זה מתקשר לסדרה ובאיזו קלילות ונונשלאנטיות לו מספר על זה לאשתו?
קווין היה צריך להילחם בשדים הפנימיים שלו וזו הייתה הדרך שלו לטפל בזה. למה זה כל כך לא הגיוני וזה ש-2% מאוכלוסיית העולם נעלמת באותה שנייה בלי הסבר זה כן הגיוני?

אלון 23 ביולי 2017

זה נסגר בפרק של האוניה שהכומר פגש את זה שחושב שהוא אלוהים. הוא קלט שהעולם מלא משוגעים שחושבים שהם יודעים מה קורה. אחרי זה גם הוא הפסיק להאמין שפגש את ישו החדש.

יוני 22 ביולי 2017

וגם השיר היחיד שממש רציתי שיבוצע. איך פסחו עליו?

משה 21 ביולי 2017

א. ההופעה הייתה מעולה, מעבר לציפיות שלי.
ב. עלתה בי לאחרונה אותה מחשבה לגבי המוזיקה ה״מדכאת״ כשהסתכלתי על האפל מוזיק שלי והבנתי שאין לי אף מוזיקה שמוגדרת כשמחה. אני ממש לא אדם דכאוני אבל לרוב אני אוהב תרבות שגורמת לי לחשוב ו friends או בריטני ספירס לא עושים לי את זה באופן אישי. אני מסכים לחלוטין עם יואב לגבי ההגדרה של המוזיקה שלהם.
ג. זה בסדר שאנשים רוצים לעשן ג׳וינט בהופעה ושיש העלמת עין כללית מצד כולם. עם זאת בתור אדם גבוה זה היה פשוט נורא ואיום, כל ההופעה הייתי אפוף בעננים כבדים. בערך עשור אחרי שהאוויר שלנו התנקה מעשן סיגריות אני מוצא את עצמי חוזר כל הופעה לאחרונה עם ריח חזק של עישונים ואולי למי שמעשן זה ריח נעים, נפלא ומגניב, לסביבה הכללית זה מגעיל באותה צורה. אני מקווה שימצאו דרך להפסיק את זה, לא בגלל החוק אלא בגלל איכות החיים שלי.
ד .אני יותר ויותר חושש שנמצא את עצמנו בלי רכש משמעותי ובמקביל שנאבד שחקני מפתח.

שמעון 21 ביולי 2017

בתור אחד שלא יכול לסבול את ריח הסיגריות והחרא הזה ביקשתי מכל מי שעישן לי בפרצוף שיפסיק וואלה נענו אם אתה מבקש יפה.

משה 21 ביולי 2017

ביקשתי מהעשרה הראשונים אבל אני לא יודע איך זה היה בגאנס, ברדיוהד הייתה תחושה שאם כל המעשנים ילכו תום יורק ישיר לי סולו.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

לגמרי

שמעון 21 ביולי 2017

חחח עד כדי כך? בגאנז היה גם הרבה אבל לא ככה לפחות לא איפה שאני הייתי (מיקום טוב יחסית נגיד במעטפת של 6,000 הראשונים) מי שבטח היה בסוף וראה רק מסכים בלי הבמה אולי שם היה יותר, אין לי מושג.

שמעון 21 ביולי 2017

טוב הבנתי שהם גם עשו מוזיקת חלל אז אנשים נכנסו לאווירה ועפו לחלל

ניק 21 ביולי 2017

במוסיקה (אמיתית, לא אידיוטיק ודביל אל או בריטני) אין כמעט רגעים שמחים. רוב השירים הם עצובים. גם כאלה שהם לא בלדות בהגדרה הם עדיין יותר עצובים משמחים. המילים נעות מאהבות שבורות למיניהם למחאות חברתיות ואלא נושאים עצובים.
בכל מקרה עצב נכנס יותר עמוק ללב מאשר שמחה , בסוף זוכרים הלוויה של אדם קרוב יותר מאשר איזה טיול לחו"ל למשל.

לגבי הנותרים, לא חושב שזאת סדרת מופת, אבל זאת סדרה טובה, מעניינת, עמוקה ובעיקר עם משחק מעולה של כל הקאסט. מה שיפה זה שהכותבים שלה, שאחראים על הפיתול האינסופי (שגם לא נגמר בסוף) של אבודים, למדו את הלקח ולא ניסו לייצר עוד ועוד חידות, אלא השאירו את זה (יחסית) פשוט.

ומה יהיה עם הזמרים המתאבדים?!

שמעון 21 ביולי 2017

כל האמנים האלו הם אנשים חולים נפשית, זו גם הסיבה שהם יוצרים את המוזיקה הזאת ומקור היצירה שלהם וכולם משתמשים בסמים והרוב בסמים ממש קשים של קוק קראק והרואין והם דלוקים מזה, לכן רובם גם שלא מתים הם במצב סימום תמידי וקשה. יש לי לקוח שהיה גר בברלי הילס כמה שנים ליד רוקיסטים כאלו והוא אמר לי שהוא היה שוכב ליד הבית שלו מרוח מסמים וכולם ככה.
מה אתה חושב גאנז לא היו בהיי במופע שלהם? נראה לך אקסל יכל לרוץ ככ הרבה בלי ספידים ושורה של קוק וממריצים? זה ככה הם חיים.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

הבעיה שלי עם הנותרים זה שאני מרגיש שאחרי הקונספט הראשוני נותר מעט מדי, לא משהו ששווה 24 שעות מהחיים שלי. אני לא מרגיש שהיתה התפתחות אמיתית של הדמויות (נניח נורה של ההתחלה ובסוף היא אותה נורה) או הבנה לעומק של דברים מסוימים. מסכים שהיא משוחקת נהדר (מי היה מאמין שליב טיילר באמת שחקנית) והתסריט סך הכל טוב.
ושאלה אחת – זהירות ספויילרים!

אני היחיד שחושב שנורה לא באמת עשתה את המסע לצד השני שהיא מספרת עליו לקווין בפרק האחרון? שהיא בעצם התחרטה וברחה?

yaron 21 ביולי 2017

אני בקושי רואה סדרות ואין לי דירוג כי אפילו לטובות שבהן קשה לי לקרא גאוניות.
בחודשים האחרונים איכשהו יצא שאני מצטרף לאשתי ונותן צ'אנס.
הנותרים סדרה שמאוד נהננו ממנה למרות שאחרי הפרק הראשון של העונה השנייה חשבנו שמיצינו וכמעט פרשנו. למזלנו החלטנו לתת צ'אנס.
כמוך גם אני חושב שנורה לא עשתה את המסע ויש לכך אפילו רמז קטן. המסע האמיתי שלה (לדעתי כמובן) הוא הבחירה לא לעשות אותו.

ניק 21 ביולי 2017

שמעון,
אתה קצת מגזים לדעתי. ברור שיש בתעשיה הזאת המון סמים (מכל טוב הארץ) אבל יש גם הרבה מוזיקה שנוצרת מהלב ולא בהכרח מהזיות כאלה ואחרות.
גם לגבי להופיע, לא יודע לגבי אקסל, אבל אימונים נכונים בחדר כושר ויש לך מספיק כושר לקפוץ שעתיים.

אריאל,
לדעתי היא כן הגיע לשם, כי ראו איך שהיא נכנסה למתקן והוא כבר התמלא במים. היא גם תיארה את החוויה בצורה מאוד משכנעת ומפורטת אז לדעתי היא כן ביקרה שם.

yaron 21 ביולי 2017

צודק ניק,
כריסי היינד (הפריטנדרס באים לארץ!) אחת הדוגמאות המאלפות לכך. מלכה אמיתית :-)

Matipool 21 ביולי 2017

ראיתי את כריסי היינד והפריטנדרס ב-87׳ בפארק הירקון והיה אדיר.
הייתי אז חייל במסלול, צעיר, אופטימי, שמח ובכושר והייתי גם עם בת זוגי דאז שהפכה אח״כ לאשתי ועם החבר הכי טוב שלי אז ובת זוגו כך שהיה מושלם.
מסכים עם ניק לגבי נורה. ברור לי שהיא הייתה בצד השני.
נ.ב – פריט טריוויה: ג׳סטין ת׳רו שמשחק את קווין הוא בן דוד של לואי ת׳רו.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

אני מעדיף את הגישה שהיא לא עשתה את זה בסוף כי זה הרבה יותר מסתדר עם התמה הכללית של הסדרה. שבע שנים נורה חולמת על הילדים שלה ובסוף היא פשוט ויתרה על מפגש איתם כי לאבא היתה אישה חדשה והם נראו לה מאושרים?

ניק 22 ביולי 2017

זה דווקא די מסתדר, היא ראתה שהם מאושרים והבינה שאם היא פתאום תצוץ להם משום מקום הם יחטפו שוק לא נורמלי שרק יכול לעשות להם נזק נפשי ולערער את כל העולם שלהם.
כשאני חושב על זה עכשיו, הדבר שפחות מסתדר זה איך היא הצליחה לחזור בכלל (אולי הייתה לזה התייחסות ושכחתי)?

Matipool 22 ביולי 2017

ניק – אם אני זוכר נכון, אותו פרופסור שבנה את המכונה לשלוח לשם, הצליח לבנות אח״כ מכונה שגם תחזיר לכאן.

Matipool 22 ביולי 2017

היא פגשה אותו שם וביקשה שיעזור לה לחזור ואז הוא התחיל לעבוד על בניית המכונה שתחזיר משם לכאן.

שמעון 21 ביולי 2017

תשמע לא יודע אם ראית את אקסל לאחרונה אבל חדר כושר זה נראה לי הדבר האחרון שהוא היה בו כבר כמה שנים.
סלאש כנראה שכן שמר על עצמו טוב יחסית.

צור שפי 21 ביולי 2017

No offence אבל הנושא נראה לי די טריוויאלי. הרי אחת הקלישאות הכי משומשות אומרת שכל המשפחות המאושרות דומות אבל כל אחת מהאומללות, אומללה באופן שונה. זה לא רק בספורט שמספר רגעי העצב גדול מרגעי השמחה, זה ככה בכלל בחיים של רוב בני האדם. בהתאם, קח את רוב יצירות האומנות הבאמת גדולות, אלה ששרדו במשך מאות שנים או יותר בכל הדיסציפלינות – כתיבה, מוזיקה, מחזאות, ציור, פיסול – you name it – אני משוכנע שתגלה שהכח המניע של רובן הגדול הוא העצב, הקושי. זה ה-default הקיומי.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

ברור שזה ככה. אבל למה?

שמעון 21 ביולי 2017

כי אנחנו בתור אנשים "נורמלים" לא מסוגלים להגיע לרמות עומק ויצירתיות כזאת. ה"מוזה" מגיע להם מהדיכאון ומהסמים, זה הנפש שלהם ככה, אם הם היו מתפקדים לא על הקצה הם לא יכלו להגיע לשיאים כאלו.

אנונימוס 21 ביולי 2017

האמת ככל שאני מתבגר אני פחות ופחות צורך דברים מדכאים. בטלביזיה, במוזיקה, רשתות חברתיות. פחות חדשות. יש מספיק חרא שאני כבר מודע לו בלי שאצטרך לדכא את עצמי עוד, בטח לגבי תרבות פופלארית או חדשות שאין לי שום השפעה עליהם. פשוט מרגיש שהחיים קצרים מדי.

shadow 21 ביולי 2017

מסכים. זה הכל עניין של גישה.
אני עובר בדיוק את אותו התהליך שאתה מספר.

אני חושב שזה בעיקר ההקשר שאנשים עושים על פי החינוך שקיבלו והתרבות בה הם חיים.
בארה"ב יוצאים ליום קניות ביום הזיכרון, אז זה מתקשר לרגש של שימחה או עצב? אולי משהו אחר?
התהלוכות שעושים בהודו עבור המתים? יום המתים במקסיקו?

זה הכל בסופו של דבר החלטות במוחו של אדם. חלקן הן מודעות לחלוטין וחלקן מגיעות מהתת מודע.
בדיוק כמו שאתה יכול ללמוד איך לשלוט ולשנות את האינסטינקטים שלך אתה יכול גם ללמוד לשלוט על הרגשות שלך ועל הקונוטציות השליליות או החיוביות שנוצרות מהן(עם יוצא מן הכלל לגבי בעיות שהן ביולוגיות)

עצב מהפסדים של ליברפול הוא כי נעשתה החלטה שאתה רוצה שהם ינצחו בשביל שתהיה שמח.
כשהתמזל מזלי לראות את הלייקרס בלייב בפעם הראשונה היה חשוב לי שינצחו אבל האושר הגדול היה לראות אותם בפעם הראשונה.
מכיוון שנקודת המיקוד השתנה גם ההקשר הריגשי (הם ניצחו בסוף, דרך אגב, ממסירה של קובי לבינום לסל ניצחון במהלך שבלבל לחלוטין את בוסטון וגם את הקהל).
הסיבה שאתה מפסיק להתרגש ממשהו בסופו של דבר הוא בעצם מנגנון הגנה על בריאותו ה"נפשית" של אדם.
זה הכל עניין של כימיכלים במוח. באיזה שהוא שלב אתה מתרגל והמינון לא מספיק בשביל לייצר את אותה התחושה. זה כמו לעשן גראס בפעם הראשונה. בחיים לא תהיה לך עוד סטלה כזו וככל שהזמן יעבור ההשפעה תתמתן עד שתוכל אפילו לתפקד תחת השפעה.
אנשים כפייתים הם בדיוק האנשים שהמנגנון הזה לא עובד אצלם טוב והם כל הזמן חוזרים ומתרגשים מאותו הדבר (מטוב ומרע).

ארז 21 ביולי 2017

אני חושב שאחרי מה שקרה השנה, ולא בפעם הראשונה, צריך לאסור על אמנים מוכרים להתאבד.

איציק 21 ביולי 2017

נכון, שיתאבדו לפני שנעשו מוכרים, ויפה שעה אחת קודם.

yaron 21 ביולי 2017

ב"הנותרים" מדברים על השיטה הכי טובה להתאבד בלי שידעו שהתאבדת…

*זהירות ספויילר*
תאונת צלילה.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

גם הקטע הזה לא היה ברור לי, פתאום היא הופיעה בפרק האחרון

yaron 22 ביולי 2017

בעיני היא ונורה הגיבורות האמיתיות של הסדרה. הדמויות שהכי עשו לי את זה.
לדעתי הן אלה שעשו את המסע האמיתי – בחרו בחיים.
הקפיצה של נורה בשנייה האחרונה לפני שהמים מכסים מספיקה לי בשביל לזרום עם הפרשנות הזאת. לא טוען שזאת הפרשנות הנכונה אלא רק שכך אני בוחר לראות את הדברים.

אריאל גרייזס 23 ביולי 2017

בדיוק, גם אני. קצת כמו הסיום של הסופרנוס, שכל אחד יכול לבחור את הסיום המועדף עליו

אלון 23 ביולי 2017

היא קיבלה שיחה מהילדים שלה וזה גרם לה לשנות את דעתה. למי שראה את הסידרה בלייב היה שבוע לחשוב על זה.

אריאל גרייזס 23 ביולי 2017

ברור שזה מה שקרה אבל לא ממש היתה אינדיקציה לשינוי הזה. ומה בעצם השתנה?

אלון 23 ביולי 2017

בשביל רובנו החיים חזקים מהכל. אנשים בריאים לא הורגים את עצמם בטח אחרי שהם ברחו מהלבנים המעשנים.
אגב, הבעל שלה עבר טרנספורמציה גדולה מאוד בשתי עונות שהוא שיחק.

tazza 21 ביולי 2017

בנושא אחר ועצוב באמת:
צ'אסטר בנינגטון התאבד. להקה שגדלתי עליה וכמה חבל שככה אני פותח את הבוקר

ב"פ 21 ביולי 2017

חשבתי הרבה פעם על הנקודה הזו, ולדעתי יש הבדל מהותי מאוד בין שני המדיומים שאתה מדבר עליהם. בחוויה האישית שלי, מוזיקה כדבר שמרגש, מצליחה לגעת הרבה יותר כשהיא מתעלת רגשות שליליים. זה נכון אצלי לא רק על עצב ודיכאון, אלא גם על כעס ושנאה. כשאתה שומע את הרגשות האלו מתועלים למוזיקה, היא מצליחה להיות אפקטיבית יותר מאשר רגשות חיוביים. לכן אני מאוד אוהב מטאל. למרות שאני לא אגדיר את עצמי כבן אדם עצוב, או כועס במיוחד, או אגרסיבי, אני מאוד אוהב לשמוע מוזיקה כזאת. וזה בדיוק העניין, מוזיקה לא באמת מדכאת (ואני מדבר על המלודיה, לא על הליריקה, הליריקה היא משהו אחר) היא מכניסה אותך למצב כלשהו כשאתה שומע, אבל זה הזרקת רגשות חיצוניים. היא דרך לעשות סימולציה של רגשות בלי שזה נוגע למציאות היום יומית שלך. ולכן אהבה של מוזיקה דכאונית לא גוררת בהכרח אהבה של דיכאון. מוזיקה דכאונית היא סימולציה חזקה יותר של הרגש הדכאוני מאשר מוזיקה שמחה. מוזיקה עצובה היא פשוט יותר עצובה מאשר שמוזיקה שמחה היא שמחה. אני לא יודע למה זה כך, כנראה בגלל שרגשות שליליים הם פשוט חזקים יותר, ולכן גורם חיצוני קל לו לעורר אותם יותר.

המדיום של סיפור (יהא זה בטלוויזיה, קולנוע או ספר) מתחבר בצורה ישירה יותר לחוויה היום יומית שלנו. אני אישית לא אוהב יותר מדי דיכאון בספר. זה מעיק עלי. סיפור הוא חיבור קוגנטיבי ישיר למציאות, והוא מפעיל את הדמיון בהקשר בצורה חזקה. כאן אולי ההסבר שלך יקבל יותר תוקף. אני מניח שגם בסיפורים אפשר לומר שסיפור עצוב הוא יותר עצוב מאשר שסיפור שמח הוא שמח. אבל זה קשור לעובדה שהבייסליין שלנו כאנשים מערביים הוא די מאושר, ואנחנו לוקחים את המצב האנושי הזה כיותר מובן מאליו.

שמעון 21 ביולי 2017

נכון, אני אדם די שמח בכללי ושונא סרטים וספרים דיכונאיים אבל במוזיקה כל השירים שאני אוהב כמעט הם שליליים, מה זה מוזיקה שמחה? רק שירי חתונות אולי. גם בארץ מי שחולה מזרחית אוהב את ההארדקור הדיכאוני. לא חשבתי על זה אף פעם אבל וואלה כן, רוב המוזיקה הטובה מדברת על מוות סמים אהבה נכזבת או קושי אחר.

ב"פ 21 ביולי 2017

אתה קצת מגזים. אין מוזיקה שמחה? אתה ציינת את GNR כאמנים האהובים עליך. איך היית מגדיר את WELCOME TO THE JUNGLE? הוא לא דכאוני, הוא לא עצוב. הוא אנרגטי ובהחלט שמח. SWEET CHILD O MINE הוא לא שיר עצוב. PARADISE CITY הוא שיר שמח. יש לא מעט שירים שמחים או אנרגטיים, שמייצרים אווירה חיובית ולא שלילית. אין הרבה אמנים שהייתי מגדיר אותם אנהרנטית ככאלה, אבל יש לא מעט מוזיקה כזאת.

שמעון 21 ביולי 2017

כן אבל גאנז הם להקה של שליליות ולא שמחה, התכוונתי בכללי ו-וולקאם טו דה ג'ונגל לא רואה מה שמח בזה וגם פאראדייס סיטי שהוא מבקש שיקחו אותו למקום כלשהו… לא הייתי מגדיר אותם שירים שמחים.

שמחים זו גניפר לופז, לה יש הרבה שירים שמחים ופיטבול.

השיר רוק היחיד שבאמת שמח מהלהיטים הגדולים זה נוטינג אלס מאת'רס.

shadow 21 ביולי 2017

אולי אתה מתחבר יותר לדיכאוני.
יש אנשים שלא מסוגלים לשמוע סוגי מוזיקה כאלו בדיוק כי אינם אוהבים להתחבר לצד הדיכאוני.

מה הידע שלך במוזיקה שאינה מערבית? לא שבמוזיקה מערבית אין שירים שמחים. פופ זה שירים עצובים? (לא מדבר על איכות?)
יש המון מוזיקה שמחה באמריקה הלטינית למשל.
הכל קשור לקונוטציות וחינוך.

אם אני זוכר נכון אתה אדם דתי. איני יודע אם אתה מקבל את האבולוציה אבל רוב התשובות נמצאות שם.

שמעון 21 ביולי 2017

אם דיברת אליי אני לא דתי.
מוזיקה לטינית אחלה מוזיקה ושמחה בהחלט!!

shadow 22 ביולי 2017

התכוונתי לב"פ

אליובל 21 ביולי 2017

לגבי זה שהחברה מקבלת את הכייז וכל הג׳אז הזה. לצערי זו אמירה שמתאימה לנו, דיירי הבועה. מכר שלי, הומו יחסית מוחצן, הלך למשחק של ישראל בוסניה באבי רן לפני שנה. במחצית הוא ברח הביתה. החברה המקבלת מסביבו לא הפסיקה להציק לו. החבר׳ה למעלה מייצגים את העם, פשוט לא את החלק שנוח לחשוב עליו

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

לא כולם מקבלים, זה ברור. אמרתי שיש עוד המון עבודה. גם אפשר לראות את התגובות שמישהו פופולרי כמו סטטיק קיבל השבוע על הפוסט שלו ולהבין את זה.
עם זאת, השוואה ללפני 20 ואפילו 10 שנים תראה שאנחנו במקום אחר לגמרי. אני לא חושב שפה זה עניין של בועה. אני מדבר עם אנשים דתיים שמסתכלים על תל אביב כעל בועה במלא דברים אחרים וגם להם אין ספק שלגייז צריכות להיות זכויות שוות בכל תחום. יש המון בורות והמון הומופוביה שנובעת לדעתי פשוט מחוסר היכרות. זה משתנה מהר מאוד.

מיקו גוטליב אהלן סבבה 21 ביולי 2017

איך זה להציק לו? אם זה כי הומו זה קללה במגרשי הכדורגל אז אין לזה שום קשר להומופוביה. זה כמו לקרוא לשחקן כדורגל שמן.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

ברור שיש לזה קשר להומופוביה. אם אתה מניח שהומו זה קללה אז מדובר בהומופוביה

מיקו גוטליב אהלן סבבה 21 ביולי 2017

זה לא הומופוביה. זה לא שאנשים ממציאים את הקללות לראשונה בהיסטוריה. כולנו גדלנו עם הקריאות האלו. הן לחלוטין מוצאות מההקשר המילולי ב99.9% מהמקרים.
לכל היותר זה חוסר רגישות, ומי שמצפה לרגישות מאנשים אחרים זאת בעיה שלו. וזה נכון לכל קללה בעולם, פשוט אין הרבה אנשים שאמא שלהם עובדת בתור זונה, אבל זה שקול.

ד"א אריאל, יצא לך לראות את Show Me a Hero של HBO, יש לי הרגשה שתאהב ותוכל לכתוב אחלה סקירה באיזה סופ"ש עתידי. מיני סדרה של 6 פרקים.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

גם כולנו גדלנו עם הומופוביה, אתה יודע. זה הולך יד ביד. כשאתה מקלל מישהו הומו, אתה בעצם אומר שהומו זה דבר רע. אתה יכול לקרוא לזה הומופוביה או איך שתרצה – אבל הומו לא יכולה להחשב כקללה. תחשוב מה זה להיות גיי ולשמוע בן אדם מקלל ככה שחקן שמעצבן אותו על המגרש.

הסדרה שאתה מדבר עליה זה על השכונה בניו יורק והשכונה המעורבת? ראיתי את זה לפני לפחות שנה אני חושב

מיקו גוטליב אהלן סבבה 21 ביולי 2017

הומואים משוייכים לכל מני תכונות, אני לא אוהב את זה ולא משתתף בזה, אבל אין צורך ברגישות יתר. אם אתה הופך כל דבר להומופוביה אז המילה האמיתית מאבדת ממשמעותה.
אנשים שלא רוצים שהומואים יעבדו איתם הם הומופובים, אנשים שצועקים קללה לשחקן הם לא בהכרח. זה לא נעים ואני לא צועק דברים כאלו, אבל צריך לקחת בפרופורציה. מגרש כדורגל בישראל זה לא מקום נעים לאוזניים רגישות לכל בנאדם סביר.
בעולם מושלם ובתקווה זה שהילדים שלנו יחיו בו זאת לא תהיה קללה, אבל בוא נשאר כרגע במקום שבו אנחנו נלחמים על הזכות שלהם לחיות חיים נורמלים ולא על הזכות שלהם לא להיעלב או להפגע.

כן זאת הסדרה, מלפני שנה. הזכרת לי אותה עם הדיבור עם ההתאבדות. לדעתי זאת סדרה נהדרת שמראה איך פוליטיקה עובדת יותר טוב מכל דבר מתוסרט שעשו.

shadow 21 ביולי 2017

אני לא בטוח שאני מסכים.
יש אנשים שישתמשו כלפי אחר "בקללה" ערבי.
אני לא יודע אם אפשר להגדיר כל מקרה כזה כגזענות אבל בהחלט מגיע ממקום של שנאה.
אז אולי לא כל "קללת" הומו היא הומופביה אבל בהחלט מעידה על שינאה להומואים.

אני יכול להעיד על עצמי שלא פעם אני חוטא בשימוש בביטוי "מה אתה הומו" באופן אינסטינקטיבי, כנראה בגלל עברי כקיבוצניק וכחייל בצה"ל, למרות שהומוסקסואלית היא היא נון-אישו מבחינתי מאז ומעולם.

אני משתדל להימנע מהשימוש במינוח הזה פשוט כי בתור אדם בוגר אני מבין שהוא פוגעני

מיקו גוטליב אהלן סבבה 22 ביולי 2017

הכל תלוי בקונטקסט. על מגרש הכדורגל השחקנים צריכים להיות "גברים", וזה לא משהו שעולה בקנה אחד, בעולם שבו החברה נמצאת היום, עם אהבה חד-מינית. לכן, קריאה "מה אתה הומו", היא ממש לא נגד הומואים, אלא טענה כלפי השחקן שהוא לא מספיק "גבר". זאת לא הומופוביה ולא שנאת אף אחד, זה צורת דיבור שאופיינית לתקופה שאנחנו חיים בה.
לדעתי אין דבר כזה קריאות הומופוביות/גזעניות/וכו', יש אנשים כאלו. וכשאנשים גזענים אומרים דברים אז הם מגיעים ממקום של גזע. כשאנשים לא גזענים אומרים דברים שלא מגיעים ממקום כזה, אז לא צריך לקחת כל דבר בצורה מילולית.

איציק 22 ביולי 2017

אריאל, אני מסכים עם העובדה שלקרוא למישהו הומו זה חוסר רגישות, אך זה לא הומופוביה, זה כמו לקרוא לאותו שחקן כוסית, שברור מה הכוונה. אין זה הופך את המקלל לכוסיתפוב. גם הכוונה בשתי הקללות היא זהה, אני מבין שלרוב אין כוסית בסביבתו שנעלבת, וגם ברור לי שמישהו שהוא הומו כן נפגע בגלל כל המטען שיש עם הקהילה, אך אני לא חושב שזה הומופוביה, רוב האנשים אפילו לא חושבים על הקונוטציה הזו של הומופוביה אלה על הסטריאוטיפ שיש מאחורי הקללה. הרי כולם יודעים שיש שחקני פוטבול אמריקאי ששייכים לקהילה הגאה ואני מסופק שכאשר מישהו צועק לכדורגלן "הומו" הוא מתכוון לאחד שנראה כמו שחקן פוטבול.

yaron 22 ביולי 2017

לא הבנתי את המשפט "אבל הומו לא יכולה להחשב כקללה"
1. מה כן יכול להיחשב כקללה?
בן זונה בסדר?
אמא שלך אוכל ב*** עובר?
אוטסט יכול להיחשב כקללה?
להמשיך?
2. האם כל זה מעניין את המקלל???
הוא לא יודע שלקלל זה איכסה?
זאת פשוט טעות אנוש ועכשיו הוא יעביר את הקללה הומו לרשימה השחורה ויפסיק להשתמש בה?

איציק 21 ביולי 2017

אני חושב שעל אומנות וספורט לא ניתן להטיל גזרה שווה. בספורט אתה לא בוחר בדיכאון, אתה בוחר קבוצה אהודה, ומה שיהיה יהיה. לא ניתן לשמח את אובדי ברזיל ואוהדי גרמניה בו זמנית באותו חצי גמר. אי אפשר לעשות את אוהדי GS וקליבלנד שמחים בו זמנית באותו גמר ה-NBA. לכן כשאתה שואל לגבי עצמך, אתה צריך לשאול את אותה השאלה לגבי כל היריבים שלך, ולא ניתן לייצר מנגנון שכולם יהיו שמחים כל הזמן.
עם אומנות זה סיפור אחר. אתה יכול לבחור לשמוע רק מוזיקה שמחה, לראות קומדיות בלבד, לקרוא ספרים שמחים. אתה לא תלוי באחרים, זו בחירה, ואתה בוחר לשמוע מוזיקה דיכאונית, לקרוא סיפור עצוב, או לראות סרט קורא לב.
בספורט אתה לא בוחר להיות עצוב, אלה זה נגזר מאהדתך לקבוצה מסוימת ואתה לא יודע מה תקבל, שימחה או עצב (פספוס מול שער ריק של שחקן ישראלי זה לא באמת אירוע עצוב, זו הכרה במציאות קיימת), לעומת צריכת אומנות שבה אתה בוחר איזה סוג לצרוך.
שתי הערות אישיות לסיום:
1. "מרבית הקוראים בבלוג הזה, למשל, בורחים לעולם הספורט." זה לא מדוייק, זה פשוט הבלוג היחיד שהסכים לקבל אותי ונאלצתי להתפשר ולהיות חבר בבלוג שמוכן לקבל אותי :-(
2. עכשיו אחרי כל ההופעות שמגיעות לארץ, נשאר לראות אם רוג'ר ווטרס יפתיע וגם יבוא לאיזה הופעה מדכאת במיוחד.

שמעון 21 ביולי 2017

רוג'ר יגיע שמייקל ג'קסון יגיע. ושהוא יגיע הוא יקבל פה הרבה "ברכות" מהקהל.

Matipool 21 ביולי 2017

אתם זוכרים שהוא כבר הופיע כאן..

אביאל 21 ביולי 2017

Matipool – רק אחרי ההופעה הוא התחיל עם הקמפיין שלו.

שמעון 21 ביולי 2017

הופיע לפני שהתחיל לקבל כספים מהערבים.

shadow 21 ביולי 2017

מסכים חלקית. זה הכל עניין של פרספקטיבה, ציפיות וההחלטות שאתה לוקח לגביהן (במודע או שלא במודע).
מכבי חיפה כדורסל אומנם הפסידה אבל אני בטוח שהאוהדים שלה שמחו מאוד שהם הגיעו לגמר כנגד כל הציפיות.
בדיוק כמו שניצחון על מכבי (בדרך כלל – כנראה שהעונה לא כל כך) הוא בדרך כלל יותר מרגש מניצחון אחר כי הציפיות שונות.

בצד השני אצל מכבי הרבה פעמים לקיחת תואר בארץ היא אנחת רווחה ובגדר המובן מאליו. שוב זה היה מאוד נכון לפני כמה שנים והיום פחות וזה בדיוק בגלל ההרגל.

דיברו פה מעלייך על קללות. זה שיש מישהו שמקלל לא אומר שאתה אמור להיפגע. אתה מחליט. יש כאלה שינגחו באדם אחר תוך כדי משחק גם במחיר של אדום ואיבוד תואר (שיש אחרים שיכנסו לדיכאון בגלל איבוד תואר) בגלל קללה כי, אוי, הכבוד, הכבוד ויש גם כאלה שאפילו יהרגו.
לעומת זאת יש אנשים שישמעו קללות של נאצי ואיחולי סרטן לתוך האוזן,תוך כדי, משחק וימשיכו כאילו כלום.

איציק 22 ביולי 2017

אתה צודק חלקית. ראשית, כמובן שיש בתגובה שלי הכללה ללא כניסה למקרים פרטיים; שנית, אולי ההפסד של חיפה לירושלים בגמר לא גרמה לכם דיכאון, וגם מבט מפרספקטיבה של עונה אפילו גרמה לכם גאווה, אך קשה לי להאמין ששמחתם על ההפסד עצמו. אולי תוגה לא הייתה אך אני בטוח שצביטה בלב כן.

shadow 22 ביולי 2017

אני לא יודע כי איני אוהד מכבי חיפה בכדורסל אני אוהד מכבי תל אביב.
והאמת ההפסד לא כאב כמעט סוג של אדישות אל מול הניהול המכפיר.

בכדורגל, לעומת זאת, אני אוהד מכבי חיפה ושם זה דווקא כואב מאוד עדיין, כנראה שאם השנה, האופטימיות תתרסק עוד פעם על קיר הבנוניות מינוס, אני אחליף אותה באדישות כדי להתחמק מהכאב והעצב.

ק. 21 ביולי 2017

הייתה אחלה הופעה וגם אני לא הכרתי לפחות 50%, אבל מה שהפריע לי זה שלא היו מסכים שמראים את הבמה והאמנים, כמו ברב ההופעות הגדולות (כלומר, מסך אחד שיראה מה שרואים בהופעות ביוטיוב, שהשאר יהיו וידאו ארט). ככה, מי שרחוק כמעט ורק מאזין למוזיקה ומחובר לקהל אבל משהו באינטראקציה עם ההמונים נחסר.
בגלל זה אני מאוד אוהב הופעות בבארבי למשל שאתה ממש רואה איזה אצבעות מייצרות איזה צליל

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

הקטע עם המסכים הפריע גם לי מאוד. זה די מתאים ללהקה כמו רדיוהד שלא ממש מעניין אותה מה אנשים חושבים עליה והרבה מאוד פעמים עושה במכוון מוזיקה לא קומוניקטיבית. אז גם פה, שימותו המעריצים שרוצים לראות את יורק שר, נראה להם וידאו ארט.

ק. 21 ביולי 2017

השלמתי למחרת ביוטיוב לראות מה לבש בהופעה…
אבל בדיעבד, אם הייתי יודע את זה הייתי יורד מהמשבצת הנוחה במעלה הגבעה וממרפק את עצמי לכיוון השליש הקדמי

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

הייתי בשליש הקדמי וראיתי מעט מאוד ממה שקרה על הבמה, אבל אולע זה כי אני באמת נמוך. ממה שהבנתי מאחרים, רק מי שהיה קרוב מאוד באמת ראה את הבמה

אמיתי 21 ביולי 2017

החלטה מכוונת וטובה לדעתי. מכריח את הקהל להקשיב למוזיקה. בשביל מסכים יש יוטיוב. ובאופן כללי הם לא עושים יותר מידי על הבמה. סטטיים. והוידאו ארט והתאורה הייתה מצויינת

Ollie Williams 23 ביולי 2017

הופעה במקום כמו הבארבי והופעה בפארק הן חוויות שונות, ולרוב הרמה/סדר גודל של המופיעים הוא זה שקובע.
וגם המיקום בהופעה גדולה משפיע מאוד על החוויה.
זה כמו ההבדל בין ללכת למשחק בקאמפ נואו/ברנבאו/מרקאנה – אצטדיון ענק של 80 אלף צופים ויותר; או ללכת למשחק כדורגל שפל-י עם 2000 צופים (או אולי אפילו מאות בודדות) במגרש קטנטן ומה שנהוג לכנות "רומנטי".
וגם אם אתה במשחק גדול, יש הבדל אם אתה יושב בקומה השנייה/שלישית ביציע או יושב בדורה השניה מאחורי הספסלים.

בדיוק הבוקר חבר בעבודה סיפר שהיה בסופ"ש בהופעה של מוניקה סקס בבארבי אחרי ששבת שעברה היה בגאנז.
הצורה שבה הוא דיבר על שתי ההופעות וההבדל ביניהן, מאוד נשמע כמו כל אחד שחוזר ממשחק באנגליה/ספרד ואז הולך לראות משחק במושבה.

ליצ'לופ 21 ביולי 2017

פיקסיז בלי קים דיל זה NO DEAL. פשוט לא אותו הדבר. אין צורך ללכת.

משה 21 ביולי 2017

אמרתי את אותו דבר לפני ההופעה שלהם בבלומפילד לפני שנתיים והיה אחלה. הם נתנו הופעה עם ביצועים מצויינים להרבה מאוד מהשירים הישנים. והבסיסטית החדשה לא רעה בכלל.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

יותר מזה, הם הוציאו אלבום חדש לא מזמן והוא מצוין. לא ברמה של האלבומים לפני ההתפרקות (גם עולם המוזיקה השתנה מאז) אבל טוב מאוד

בלייק 21 ביולי 2017

פיקסיז להקה שמחה או עצובה?
בעיני המוסיקה שלה שמחה, למרות שיש שירים שקשורים גם לנושאים עצובים.
אגב, גם פיית' נו מור להקה שמחה (שם יש יותר מילים "עצובות" אבל המוסיקה וסגנון ההגשה משרים אווירת כיף). סופר פרי אנימלס, בל אנד סבאסטיאן. יש להקות כאלה.
גם בארץ היו משינה וקספר.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

יותר שמחה מעצובה לדעתי

ליצ'לופ 22 ביולי 2017

מי שראה את פיקסיז עם קים דיל לא מסוגל ללכת לחיקוי הזה. מצטער.

yaron 23 ביולי 2017

ראיתי אותם בפילדלפיה לפני 15 שנה בערך והתאכזבתי…
לא הייתי מוכן לשלושים שירים של שלוש דקות ברצף.

MOBY 21 ביולי 2017

1. נראה שב- U2 בהופעה בברצלונה היית יותר נהנה..
2. מבין מה ניסית להגיד זה די נוגד את האהדה הכלכך גדולה לריאל את ברצלונה ברחוב הישראלי. הסבל שם נראה יותר נוח (בהשווה לחיפה או ליברפול בוודאי)
3. לא ראיתי, לא הייתי, לא יכול באמת להגיב, אבל שוב הרצון של 90 אחוז מצופי הטלויזיה היא לסוף טוב, לא לסבל רב.

משה 21 ביולי 2017

זה עניין אינדיבידואלי, באופן אישי הפעם האחרונה שהיה לי עניין במוזיקה שהם עושים היה לפני 30 שנה. כל מה שעשו אח״כ היה בינוני בעיני.

Amir A 21 ביולי 2017

הנה אחד שלא מסכים עם הגישה ששירים צריכים להיות רציניים וכבדים (תקשיבו לקצת מילים שיש לשיר הזה):

https://www.youtube.com/watch?v=ap87QgZKTNw

איציק 22 ביולי 2017

והנה הגרסה הישראלית הלא פחות טובה: https://www.youtube.com/watch?v=B82VabpegsA

ניינר / ווריור 21 ביולי 2017

ההופעה של גאנס היתה פצצת עולם והמופע שנתן סלאש היה מופע חד פעמי של גיטריסט ענק. חייבים לציין לטובה את הסאונד המעולה.
לרדיוהד לא הלכתי כי זו לא הופעה לפארק, ובטח לא לפארק הירקון.
לפני שבועיים ראיתי בהייד פארק את קינגס אוף ליאון עם הפיקסיס כחימום, והפיקסיס נראים ממש טוב. יומיים אחרי זה ראיתי את אהוב נפשי טום פטי בהופעה מרגשת ומופלאה במיוחד. ממליץ לאוהביו לנסות לתפוס הופעה בטור הזה כי נראה שזה האחרון…

Amir A 21 ביולי 2017

טום פטי זה אניגמה בשבילי. שלושה וחצי אקורדים, סאונד בסיסי, שירים פשוטים, קול לא גדול בלשון המעטה, והבנאדם מלך.

ניינר / ווריור 21 ביולי 2017

מלך!

יואב 21 ביולי 2017

אמיר,
אבל קול מאד יחודי שלא ניתן לטעות בו. והארט ברייקרס היא אחת הלהקות הכי אנדרייטד שהיו אוור.

Amir A 21 ביולי 2017

שלא תבינו לא נכון, אני מת על טום פטי. וההארט ברייקרס הם להקה נפלאה שמבינה שהתפקיד שלה הוא לתמוך בשירים ובזמר ולא לבלבל את המוח. הם בשביל טום פטי מה שהאי סטריט באנד הם בשביל ברוס ספרינגסטין.

ניינר / ווריור 21 ביולי 2017

להקת על ההארטברייקרס. נגנים מעולים

גיא זהר 21 ביולי 2017

זהרו על רקע ההופעה הכי גרועה של דילן אוור

יואב 21 ביולי 2017

אמיר, בדיוק. ההשוואה לאי סטרייט בנד מדוייקת.

סימנטוב 22 ביולי 2017

גאנס ולא רדיוהד, dear god….
ואת זה אני אומר בתור אתאיסט :)

Ljos 21 ביולי 2017

בעבודה סמינרית שלא כתבתי פעם הגעתי למחקר שמדבר על כך שאנחנו צורכים את התרבות שלנו במטרה להתכונן לעולם. כלומר, אנחנו צורכים אומנות מדכאת כדי להבין את הרגש הזה במקום בטוח, ולהיות מוכנים אליו כשנפגוש בו במציאות. אנחנו חיים בתרבות שמקדשת את האושר ומנסה להדחיק את העצבות, דווקא לחוות עצב יכול להיות חשוב. עצב עוזר לנו לשים לב לפרטים, לתמוך אחד בשני ולהתמיד במשימות קשות.
רדיוהד איכזבו אותי. לא ההופעה, היא הייתה מעולה כהרגלם. אלא ששנה שעברה רדפתי אחריהם כל הדרך לאיסלנד הרחוקה, לפסטיבל מוזיקה נידח, וקצת אחרי שחזרתי הם החליטו להודיע שהם חוזרים להופיע בארץ לראשונה מזה 17 שנים. כמובן שהייתי גם בזו (מי אתם, אנשים שקונים כרטיסים להופעה ויוצאים אחרי פחות מחצי ממנה? לפחות עזרתם לזוג אחד להיכנס). חייבים גם להעריך את רדיוהד על כך שאין אצלם גולדן רינג או כרטיסי VIP. כל הכרטיסים זהים ונותנים אפשרות זהה לכולם לראות את ההופעה.
גם גאנז הפגיזו.
עדיין, חשוב ללגלז. בתור אחד שלא מעשן סיגריות, לראות איך משלבים חומר מועט ויקר עם טבק זה פשוט נוראי.
אני שמח שהציבור מוכן יותר מהממסד לתת זכויות שוות להומואים, עכשיו בואו נדבר על ביסים, טרנס* ושאר קווירים.
אז לראות את הנותרים, או לא?

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

ניתוח יפה. באמת היו אנשים שיצאו אחרי חצי הופעה?
לגבי הנותרים – באמת שאלה של מה אתה מחפש. זאת סדרה כבדה שלא נותנת יותר מדי נחמה

Ljos 21 ביולי 2017

תודה.
באמת. ככה אני והחברה נכנסנו להופעה. שניים יצאו ונתנו לנו את הכרטיסים שלהם, ממש באמצע Let Down.
אני בעיקר רוצה לדעת שקורה משהו בסדרה, ויש סיבה לזה.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

ההתפתחות העלילתית בסדרה דלה מאוד והיא לא מחפשת תשובות אז כנראה לא בשבילך. זה ממש לא אבודים, נניח

Ljos 22 ביולי 2017

יצאתי מבולבל. כנראה שאתן להם תקופת ניסיון בכל זאת.
מעניין אם אי פעם לינדלוף יציל את השם שלו. הוא הפך לכזו בדיחה שאפילו הטוויטר שלו נסגר במילים: "אחרי הרבה מחשבה, החלטתי ל".

Matipool 21 ביולי 2017

תראה את הנותרים. תן לעצמך לפחות עד אמצע העונה השנייה ואז תחליט אם להמשיך.
לא מסכים עם מה שאריאל כתב בקשר לעלילה.

austaldo 21 ביולי 2017

אני לא אוהב הופעות פארקים. לא בשבילי.
אני זוכר ששמעתי את רדיוהד בפעם הראשונה ומאוד אהבתי אותם וגם הצחיק אותי שקוראים להם בשם של שיר של להקה אחרת שמאוד אהבתי (טוקינג הדס). אחר כך, יצא אוקיי קומפיוטר וידעתי שזה מאסטר פיס משמיעה ראשונה. אבל עדיין – לא בשבילי הופעות פארק.
לגבי הפיקסיז – הם לא ביטלו את ההופעה בגלל מילחמה אלא בגלל המשט הטורקי. היה איזה קטע בון טון כזה אז להחרים את ישראל אז והם הצטרפו לחגיגה הצבועה הזו, ולעולם אני לא אסלח להם על זה ולא אלך לשום הופעה שלהם.
לגבי שירים עצובים – כשחושבים על זה, השיר האהוב של כל להקה גדולה הוא כמעט תמיד בלדה. כשאני חושב על השירים האהובים ביותר עלי אלו כמעט תמיד שירים עצובים.

שי 21 ביולי 2017

גם אני בקושי עם הפיקסיז מאז ההחרמה. למרות שזה כבר לא כעס או משהו כזה. פשוט אחרי שנים שלא שמעתי אותם ולא התלהבתי מהם כבר אין לי כזה חשק לבוא. כי להגיע פעמיים בעידן ה-BDS זה דווקא משהו שכן מדבר לזכותם.

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

אמרתי כבר כמה פעמים שאני משתדל תמיד לעשות את ההפרדה בין האמן לדעות שלו. דיברתי על זה כבר בהקשר של סאלח שחתם בליברפול. מבחינתי הדיעות שלו לא רלוונטיות. אני עדיין אוהב לשמוע פינק פלויד ובטח את מוריסי למרות שאני לא מסכים איתם על הרבה דברים וגם להבדיל – מאוד אוהב לשמוע את אריאל זילבר למרות שאני חושב שהדיעות הפוליטיות שלו הן מוקצה

austaldo 21 ביולי 2017

זה לא ממש קשור לדעות הפוליטיות שלהם – ואני לא חושב שהם שונאי ישראל או משהו כי עובדה שהם באים עכשיו וזו תהיה פעם שניה אחרי הביטול ההוא. הקטע זה שהם ביטלו כי היתה אווירה כזו אחרי המשט הטורקי שיאללה צריך להעניש את ישראל והם הצטרפו לגועל הכללי.
הייתי צריך להופעה הזו עם ילדה שהיתה אז בת 15, ובזמן שכל החברות שלה שמעו בריטני ספירס ואווריל לאבין היא הכירה בעל פה את נירוונה, פרל ג'אם, AIC… אז זה לא עיניין של דעות פוליטיות, זה לגמרי אישי :)

shadow 21 ביולי 2017

יש איזו הנחה סמויה שאמנים אמורים להיות אנשים חכמים או אינטלגניטים. אין לזה אחיזה במציאות.

יריב 22 ביולי 2017

צודק מיליון אחוז. קניתי כרטיס להופעה הזו ומאז מחקתי אותם בדיוק בגלל הצביעות הדוחה שלהם. עם ווטרס אגב אין לי בעיה זכותו להגיד מה שבא לו

איציק 22 ביולי 2017

יריב, ממך לקרוא "מיליון אחוז" שווה היה לקרוא כל-כך הרבה זמן כדי להגיע לרגע זה :-)
זה דורש הבהרות

שי 21 ביולי 2017

גם אצלי זה לא ממש קשור לדעות הפוליטיות שלהם. לא חשבתי שהדעות של בלאק פרנסיס או קים דיל התבססו על יותר מדי ידע ולכן לא תפסתי מהן יותר מדי.
זה הבאסה של לגלות שאחת הלהקות האהובות עליך, שרצת וקנית כרטיס להופעה שלה איך שהיה אפשר, שהכיף של המוזיקה שלהם עזר לך בזמנים קשים, מבטלת לך פתאום בנימוק מגומגם. אז גם אצלי – זה לגמרי לגמרי אישי.

אנונימוס 21 ביולי 2017

אני יכול להבין הפרדה בין אדם לדעות הפוליטיות שלו. איפשהו צריך למתוח גבול. לפרנס גזען שדוגל באלימות צריך להיות גבול ברור

איציק 22 ביולי 2017

אני מסכים חלקית, גם אני שומע פינק פלויד וזילבר, ועדיין אם מחר ווטרס מגיע לארץ, אני לא מתכוון לפרנס אותו. שתבוא אחינועם ניני וחנין זועבי ושיפנסו אותו הן.

משה 21 ביולי 2017

גם אני התאכזבתי בזמנו אבל למיטב זכרוני גם הם היכו על חטא על הביטול ההוא ושתי הגעות בהחלט מדברות בפני עצמן.

מיקו גוטליב אהלן סבבה 21 ביולי 2017

אני ממש לא חושב שזה היה פוליטי, הם פשוט נכנעו ללחצים. הם לא הצהירו שום דבר ביחד עם הביטול.
אבל מאז האכזבה של אז אני כבר לא שומע אותם. לא החלטה מודעת, אבל קשה לי.

יוני (המקורי, מפעם) 21 ביולי 2017

גאנז הייתה הופעה שמחה ומרגשת. להקה של המנונים, מה שאפשר לומר על אואזיס, קולדפליי ו-u2, לא על רדיוהד. לא עניין של איכות.

לדעתי קולדפליי יכולים למכור פה 120-150 אלף כרטיסים. 2 הופעות, כמו מדונה בזמנו. אלפים היו בהופעות שלהם באירופה. כנ"ל u2. אדל גם תמלא את הפארק.

דיזידין 21 ביולי 2017

פוסט משובח.

נדמה לי שפרויד אמר, ואני מסכים, שהתת מודע לא מכיר במוות.
זה וההדחקה הם סלע קיומנו.
חשבתי על זה הרבה אחרי שלבי נדם ועברתי החייאה. כל לילה חשבתי שלא אהיה פה בבוקר. לפני ההירדמות הייתי נפרד בלב מהבת שלי. ובבוקר, כשהעיניים נפקחו, הייתי קצת מופתע. וואלה, אני חי עוד יום.

Matipool 21 ביולי 2017

הרבה בריאות.
אם מתאים לך, ספר קצת על מה שקרה. ראית אור וכל זה?

דיזידין 21 ביולי 2017

אין כלום בצד השני.
ואחרי שחזרתי לחיים, מה שהפתיע אותי זה שבינתיים העולם המשיך כרגיל

אריאל גרייזס 21 ביולי 2017

חתיכת סיפור. מדי פעם עוברת לי מחשבה בראש כשאני נוהג מה היה קורה אם היתה לי תאונה עכשיו וזהו, אני לא רואה את הילדים שלי יותר – וזאת מחשבה כל כך מחרידה שאני פשוט מדחיק אותה בשניה. העובדה שהעולם ממשיך גם קשורה לזה. המוות נורא מדי מכדי לחשוב עליו באמת, אחרת היינו משותקים

shadow 21 ביולי 2017

המוות נורא רק בגלל הדרך שהורגלת להסתכל עליו.
הרי אתה לא עצוב שפעם לא היית קיים. וגם אין לך פחד ממה היה לפני שהיית קיים ובעל מודעות.
ממליץ מאוד על ההרצאה הזו בטד:

ANIL SETH

ted.com/talks/anil_seth_how_your_brain_hallucinates_your_conscious_reality

איציק 22 ביולי 2017

עכשיו כשאתה כותב על זה, הבאת לי ת'באסה שפעם לא הייתי קיים. מצד שני לך תדע, אם גם פעם הייתי קיים, אולי הייתי מעבד עורות תוך דריכת 10 שעות ביום בשתן של סוסים, וזה גם מביא לי ת'באסה, אז לא יודע מה יותר גרוע.

אריאל גרייזס 23 ביולי 2017

אני באמת מקנא במי שמסוגל לעשות רציונליזציה לעניין של המוות. בכל דרך שתסתכל על זה – היום אתה פה ומחר אתה לא קיים יותר וזהו – נגמר מבחינתך.

Matipool 22 ביולי 2017

מטורף לעבור דבר כזה. איזה סיפור!

דיזידין 22 ביולי 2017

השבועות הראשונים אחרי זה היו באמת מיוחדים.
אתה מול המוות בלי יכולת להדחיק. על שפת תהום שחורה ואינסופית.
תיבלתי את התקופה בקצת ווייט ווידו וסופר סילבר הייז – והגעתי למקומות מיסטיים וסוריאליסטים ביותר.

shadow 22 ביולי 2017

איציק תמיד היית קיים. פשוט לא היית במצב מודע ואחרי שתמות זה כנראה גם מה שיקרה, אז היקום כבר דאג שלא תצטרך להתמודד עם הבאסה ליותר מ 80 שנה פלוס מינוס.

משום מה רבים רוצים להאריך את חיי הבאסה האלה. כנראה שיצטרכו להמציא גלולת אנטיבאסה בשביל גם להנות מעודף השנים האלה או שבמחשבה שניה אולי הרבה אנשים בכל זאת אוהבים את החיים.

דיזידין 22 ביולי 2017

אולי הפוך.
אתה אף פעם לא תמות, כי כשאתה מת אתה כבר לא ״אתה״.

shadow 23 ביולי 2017

ה"אתה" משתנה כל רגע ככה שאתה לא באמת "אתה" אף פעם, רק ממוצע של כל ה"אתה" האפשריים (או אפילו הקיימים). אנרגיה היא דבר מוזר ומופלא.

איציק 23 ביולי 2017

אולי אתה ממוצע, אני רוצה להאמין שאני מעל הממוצע ;)

איציק 22 ביולי 2017

אולי הפוך, אולי כל הזמן אני קיים, ועכשיו אני בהכחשה?

דיזידין 22 ביולי 2017

אולי הפוך.
כל הזמן אתה מת, ועכשיו אתה בהדחקה.

איציק 22 ביולי 2017

אחרי ההדחקה אני אולי מבין, אך לפני ההדחקה, זה לא מסתדר לי. אולי זה בגלל ההדחקה.

גל 21 ביולי 2017

המלצה חמה תוריד את המייל שלך לפני שיסרק ותתחיל לקבל ספאם

באופן כללי תכתוב משהו בסגנון XX at yy ולא XX@YY

עדי אבני 21 ביולי 2017

אני חושב שהרבה יותר קל לעשות מוזיקה (וכשאני כותב מוזיקה אני מתכוונת לכזאת עם אספירציות אמנותיות) עצובה משמחה, כי קשה מאד להגיד משהו נוגע על המשך מצב קיים מאשר על מעבר בין מצבים. כשאני חושב על איזה שירים אני מכיר שהם גם שמחים וגם בעלי ערך אמנותי, אני מתקשה למצוא מעבר לשניים, שניהם של ג'ורג' הריסון: somthing ו- here comes the sun, כשהאחרון הוא מופת של כתיבה אופטימית

Amir A 21 ביולי 2017

בדיוק הקשבתי אתמול לאלבום over של פיטר האמיל. על הערך האמנותי אין מה להתווכח וגם מלא באופטימיות. מה, לא?

איציק 22 ביולי 2017

וכששומעים את השני בביצוע של נינה סימון, אוי…

נדב ליטבק 21 ביולי 2017

לדעתי התשובה היא פשוטה. האמת (המציאות המדכאת) חזקה יותר מהשקר (ההדחקה).

shadow 21 ביולי 2017

המציאות מדכאת? המציאות של מי?
אני גם לא סגור על זה שהדחקה היא שקר ולהיפך

היסטוריה לעניים 21 ביולי 2017

כמות הופעות האיצדיונים שנהנתי מהם בחיי נמוכה. ועדיין במחשבה זריזה שלוש מתוך חמשת הטובות ביותר היו של אותו אחד, הבוס! לא הייתי בסימביוזה גדולה יותר מזה.

אבל אני חושב שבישראל הוא יכול למלא חצי איצטדיון (הלוואי שאתבדה ואשמח אם מישהו חושב שאני טועה ויסביר למה).

יואב 21 ביולי 2017

הבוס מדהים. באיצטדיון בהר היהודים ומאד קרוב.

שמעון 21 ביולי 2017

הבוס תותח אבל לא יודע אם בארץ שומעים אותו ברמה כזאת, אין לי מושג, אני באופן אישי מאד אוהב אותו.

מיקו גוטליב אהלן סבבה 21 ביולי 2017

המציאות שאנשים מצליחים מתחום הבידור מתמודדים איתה היא שונה לחלוטין ממה שאנחנו יכולים לתאר. הכסף, התהילה, הבחורות והסמים מאוד מקשים על אדם לפתח לאחר מכן שגרה שאפשר בכלל לחיות איתה. רובם היו מתאבדים אם היו צריכים לחיות את החיים שלנו.
פלא שיש כאלה שעדיין מצליחים להשאר שפויים.

shadow 21 ביולי 2017

נראה לי שהעבודה שעשו כהנמן וטברסקי, שזיכתה אותם בנובל, דיי מסבירה את העניין ההתנהגותי.

Amir A 21 ביולי 2017

לרוע המזל טברסקי נפטר לפני הזכיה בנובל כך שכהנמן הוא הזוכה היחידי. נובל לא מוענק לכאלו שנפטרו (פעם היה נהוג שתאריך הקאט הוא ההכרזה על המועמדים, כך שהוועדה יכלה לבחור זוכה גם אם הוא נפטר אם בזמן ההכרזה על המועמדים הוא היה עדיין חי. מאז זה שונה והיום המועמד צריך להיות בחיים בזמן שמוכרזים הזוכים).

shadow 21 ביולי 2017

אני יודע שהוא לא זכה אבל מבחינתי זה רק עניין טכני.

אביאל 22 ביולי 2017

צל – המחקר שלהם עסק בקבלת החלטות, איך זה קשור ?

shadow 22 ביולי 2017

זה קשור בזה שהמחקר מראה שטעם הכאב חזק פי שניים בערך ממתיקותה של ההצלחה, כלומר באופן טבעי אנשים נותנים הרבה יותר משמעות לאירועים שהם מגדירים כשלילים ובעקבות כך נוטים לקחת החלטות פסיביות.
זה נובע ממנגנון אבולוציוני שנועד להגן עליך בטבע ולשמור אותך חד, כדי שתעדיף לקחת פחות סיכונים שיכולים להשפיע על היכולת שלך לשרוד.
זה מתקשר גם לתחום בפסיכולוגיה פוזיטיבית. הבעיה בעולם המודרני היא שהכלים האלה הם לא כל כך טובים לחברה המודרנית בה הסכנות שלך לא דומות לחיים בטבע. כלומר יש לך הרבה פחות סיבות לפחד או להיות על המשמר כל הזמן.
חלק מהבעיות הנפשיות של אנשים בעולם המודרני נובעות מהמנגנון הזה. חוסר יכולת של המוח להסתגל לזה. בכל זאת זה שינוי מאוד דרסטי שעבר העולם ב1000 השנים האחרונות ועם כל הכבוד 1000 שנים במונחי אבולוציה זה כלום. אז יכול להיות שאנחנו אוכלים כאפות כי אנחנו בעיצומה של הסתגלות. הבעיה שהעולם זז הרבה הרבה יותר מהר ממה שהאדם מסוגל להסתגל אליו וזה רק הולך ומחמיר כי הקידמה (הטכנולוגית לפחות) מאיצה באופן אקספוננציאלי. כנראה שהפיתרון לדברים האלה יהיה טכנולוגי.
כלומר כמו שמופיע בהיסטוריה של המחר האדם עומד לנצח את האבולוציה.

אביאל 22 ביולי 2017

צל – לא בטוח שזה בדיוק מה שאמרו, אבל בגדול יש קשר, הם הראו שמתקיימת שנאת סיכונים והיא גורמת לאנשים להתנהג בחוסר רציונאליות, המקור שלה זה פחות תחום העיסוק שלהם, הם רק הראו את ההטייה.

shadow 22 ביולי 2017

אני מבין. הרבה פעמים גילויים בתחום אחד משפיעים על תחומים אחרים.

בכל זאת גם כהנמן הוא פסיכולוג קוגנטיבי ודם טברסקי ז"ל היה.

רותם 21 ביולי 2017

Muse

מת על רדיוהד והייתי הולך לראות אותם רק בפאב שכוח אל היכן שהוא

סימנטוב 22 ביולי 2017

הלכתי להופעה עם הבן, שנינו חזק בעניין הלהקה המופלא הזו, הגענו מוקדם בכדי להיות קרוב לבמה. הלהקה הזאת לא עומדת במקום (כמו שיואב ציין) לטעמי יורק הוא אחד הזמרים הגדולים בתולדות הרוק ולגירנווד ראש מוזיקלי מרתק, הוא ברשימת הגדולים (מקום 48 אם אני לא טועה) והיופי הוא שזה בא כמעט בלי סולואים. בהופעה הוא נדד והפליג בין כלים מוזיקליים שונים וזה רק המחיש כמה עשיר העולם המוזיקלי שלו ושלהם.
הייתה הופעה מדויקת להפליא (כאילו נשמעה מהאולפן) בלי חריגות מהעיבוד המתוכנן מראש וזה הקסם שלהם, הם לגמרי בקטע של היצירה עצמה הם נודדים במסע של גילוי עצמי ועל הבמה כל אחד מרוכז בתוך עצמו לתוכן שהוא מביא לחבילה.

יואב 22 ביולי 2017

כל מילה. ג'וני מוזיקאי סנסציוני ממש. גם כותב פסקולים מאד מוערך.

אסף the kop 22 ביולי 2017

ככל שאני מתבגר, אני מסוגל פחות ופחות להאזין לשירים (ואמנות) בכייינית ודיכאונית. כנ"ל לגבי רוק מתקדם.

רק פאנק.

אריאל גרייזס 22 ביולי 2017

מצד שני, ככל שעוברות השנים אני מרגיש יותר ויותר קשור לקבוצות הספורט שלי, מה שמביא יותר ויותר כאב לב..

no propaganda 22 ביולי 2017

בדיוק סיימתי לקרוא את "נמלים" של ורבר ואחת הנקודות שם היא שהמשטר של הנמלים הוא לא מסודר וגם לא אנרכיסטי אלא כזה שהוא שונה לגמרי ממה שמוכר לבני האדם, במובן מסויים הכתבה בלינק שהבאת מדברת על אותו הרעיון

S&M 23 ביולי 2017

לא מבין את התזמון. מוזר.
גם אני סיימתי בשבוע שעבר לראות את שלושת העונות של לפטאוברס ברצף.

*****ספויילרים*****

מבאס שאין עוד עונות, אבל כן מבין את הביקורת על הסדרה. למרות שכל האירוע הוא מטאפיזי, היעלמות של 2% מהאוכלוסיה, משום מה זה מתחיל (אצלי בראש) כמן סדרת מדע בדיוני, אוקיי, בסדר, נעלמו 2%, מה עכשיו.
אבל ההמשך מבאס, כי באיזשהו שלב היא הפוכת לסדרת פנטזיה עם אירועים על טבעיים לא מובנים, שזה קצת פוגע באמינות.
כלומר, זה מצחיק אם חושבים על זה, כי היעלמות של 2% שניתנת לך כעובדה מוגמרת היא טבעית לחלוטין בראש של הצופה, אבל הלוך-חזור לעולם המתים ולעולם המקביל, זה כבר פחות הגיוני.
בשורה התחתונה, הלוואי והיה המשך.

S&M 23 ביולי 2017

אפרופו דיכאון, ראיתי בסופ"ש את עונה 5 של בית הקלפים. האמאמא של הדיכאון. זה כאילו לקבל את ביבי+טראמפ ביחד, עם ה"לא ידעתי" שלהם על כל השחיתויות סביבם. ראבאק, אין יותר דיכאון מזה.

49ers 23 ביולי 2017

הכי חשוב… דפדפתי ולא ראיתי.
לאן אתה עובר?

אריאל גרייזס 23 ביולי 2017

חוזר לאורגון

Ollie Williams 23 ביולי 2017

גם אני לא הכרתי אותם מספיק לעומק.
אבל ההיי מההופעה הנהדרת של גאנז, בשילוב הויתור הכפוי שלנו על הופעות חו"ל בקיץ הנוכחי, והתחושה שתיארת של "להקה כזו מגיעה אלי לחצר האחורית ואני לא אלך?" (ובמקרה שלי גבעת ההופעות נמצאת באמצע הדרך הרגלית מהעבודה לבית של ההורים שלי, אז ליטרלי חצר אחורית)
קניתי כרטיס יומיים לפני ההופעה מידידה שבמין קארמה קוסמית שאלה אם אני מכיר מישהו שמחפש כרטיס בערך שעה אחרי שהחלטתי ביני לבין עצמי שאני כן הולך.
והיה פשוט מצויין, גם בלי להכיר 50% או יותר מהשירים. בניגוד לגאנז למשל, שזו הופעה שבאה להרים אותך, רדיוהד תופסים אותך ושואבים אותך פנימה. הקהל, אולי בגלל ש 14,000 איש פחות משאירים מקום להרבה אוויר, היה הרבה יותר "בתוך" ההופעה מאשר בגאנז, ששם כ 50 אלף צופים היו קהל סמארטפונים שמחבינתו בהופעה זה או לשבת על סדין, או לעמוד בלי לזוז ולצלם. וככה למשל מחריבים אווירה באחד מקטעי הגיטרה הכי אייקוניים לפחות ב 30 השנים האחרונות אם לא בכלל.

לגבי ללכת להופעה בלי בת הזוג – בהופעה כמו רדיוהד זה אפילו יתרון. אבל בגאנז וגם באירוסמית הלכתי בגפי – כל פעם מסיבה אחרת – ושם לצד ה"הקלה" שבלבוא לבד, היא הייתה חסרה לי יותר. גם ברגעים המרימים אבל בעיקר בשירים שכל מה שבא לך לעשות הוא לחבק את מי שאתה אוהב.

ולגבי "אמנות דכאון" באופן כללי, לדעתי אנשים מתחברים לזה כי הם חווים תחושות דומות בחיי היום יום – של דכאונות קטנים או גדולים – אבל אין להם את הדרך להוציא את זה החוצה ולהביע את זה, בין אם כי הם לא מספיק מוכשרים/יצירתיים ובין אם אסור להם בשל קודים חברתיים כאלו ואחרים. והאמנים שכן יודעים איך לעשות את זה נותנים להם דרך לשחרר את זה קצת.

אריאל גרייזס 23 ביולי 2017

תופסים ושואבים אותך פנימה זאת הגדרה מעולה

Ollie Williams 23 ביולי 2017

וד"א לא יודע מה היה בבלומפילד ב 2014, אבל שנה שעברה ראיתי את הפיקסיז בליסבון והתאכזבתי קשות.
אולי כי לא גדלתי עליהם, אבל זה היה נראה ונשמע קצת כמו פארודיה על להקת רוק מזדקנת שחבריה לא בהכרח מבינים את השפעות הגיל.

אלון 23 ביולי 2017

הנותרים לא נראית לי סדרה שאפשר לראות 30 פרקים בסופשבוע אחד. אנחנו משכנו את זה שנתיים. לא זוכר שאי פעם ראיתי סדרה עם דמות כמו נורה. כל מה שרציתי זה להכנס לתוך המסך, לחבק אותה ולהגיד שיהיה בסדר.

אריאל גרייזס 23 ביולי 2017

קודם כל 24 ובטח לא בסוף שבוע אחד. משהו כמו חודש, פרק בערב בערך. ואולי זאת באמת סדרה שלא כדאי לראות בבינג'. מצד שני, אם הייתי רואה בלייב יש מצב שהייתי מפסיק באמצע.
ובחדשות לא קשורות – נשברתי בפרק 10 של טווין פיקס החדש. יש גבול.

אלון 23 ביולי 2017

הספיק לי לקרוא אותך ואת התגובות לפוסטים שלך בשביל לא להכנס לטווין פיקס. את הפרקים האחרונים לפני שגילו מי הרוצח הקליטו לי בוידיאו כי התגייסתי לצבא. לחזור לטוין פיקס מבחינתי שקול לחזור לחברה שלי מהתיכון או עדיף להשאר עם הזכרונות הטובים.

לגבי הנותרים, היו הפסקות של שנה ביו עונות והיה קשה לנו לחזור בעיקר כי הסדרה הכאיבה, נראה שאנחנו סובלים מול המסך וזה לוקח אותנו לסיבוב מכאיב בלי פתרון. חזרנו כל עונה בשביל נורה וקווין.

Comments closed