e168b50b88933eb2475b4a6d4edb8951e80076876ec4a72e41bd9c92a966808fa7230001dad787f27cf7fe95a40a794d

שיעור במנהיגות

גם אם החלק שנזכור מהפרק הזה הוא הפינאלה המצוינת של הקרב הימי הרי שכמעט כל מה שקדם לאותו קרב היה משחקי הכס במיטבם. מעל הכל, מעבר לסקס ולאלימות, משחקי הכס היא סדרה מתמשכת של שיעורים בשאלה "מהי מנהיגות". והפרק הזה לא רק שלא היה יוצא דופן, אלא הוא כמעט היה רטרו מהבחינה הזאת עם שלוש דוגמאות שונות לאיך מנהיגים אנשים, כל אחד על היתרונות והמגרעות שלו.

הדוגמא הראשונה היא סרסיי. אולי השליט הקלאסי. היא מבינה שאין שום קשר בין כמה אהדה היא מקבלת ליכולת השלטון שלה. למעשה, היא מבינה שכדי לשלוט היא חייבת להיות מאיימת. מה היא עושה? מה שעושה כמעט כל שליט שרצה להישאר בשלטון אי פעם – מייצרת אויבים מבחוץ על מנת לאחד את השורות. לא שזה כזה קשה כאשר בצד השני יש את דאעש ואל קאעידה של ווסטרוז – דרקונים ודות'ראקים, ועדיין – סרסיי לא בוחלת בהפחדות. היא מכנסת את הלורדים שהיא רואה בהם פוטנציאל ומספקת להם פריטי מידע שהיא בוררת בקפידה ומתאימים לתיאוריה שלה. למשל, על איך דאניריז צלבה את האצילים, איום מאיים במיוחד על הלורדים, מן הסתם – בלי לספר להם שזה היה בגלל שהם החזיקו עבדים. פייק ניוז, מסתבר, קיימים גם בווסטרוז.

ניגוד מוחלט כמעט לסרסיי היא דאניריז. היא מסרבת להפוך ל"מלכת האפר" (דווקא אחלה כינוי לטעמי). היא רוצה לנצח בצורה ה"נכונה". היא מסרבת לשרוף את העיר, מטילה את המצור רק עם כוחות ווסטרוזים כדי לא להפחיד את האוכלוסיה המקומית (באמת אכפת להם מי מרעיב אותם?) וגם מוחלת לואריז על הנאמנות המשתנה שלו (בחייאת, חאליסי, היתה לך את כל החציה של הים הצר לבדוק את הנושא, עכשיו נזכרים?). אם סרסיי מנסה כמה שיותר להדמות לאביה, הרי שחאליסי מנסה בכח לא. כמובן, זאת לא הפעם הראשונה שנתקלנו בחאליסי הזאת, שמנסה לעשות את הדברים בצורה שונה. במירין, למשל, היא סירבה לפתוח את בורות הלחימה – ובסוף ויתרה וגם שילמה על זה מחיר. אבל זה לא מרתיע אותה מלהמשיך לנסות. היא באמת מאמינה – תקראו לזה נאיביות או תמימות – שאפשר לשלוט גם בצורה רחומה. שלא חייבים להשמיד את הכל בדרך.

דאיניריז עדיין צעירה ולא מנוסה. לסרסיי, לעומת זאת, יש את כל הניסיון בעולם. היא ראתה שלושה מלכים שונים מנסים לשלוט ונכשלים. קל לחשוב על סרסיי כעל דמות "רעה" אבל אם נוריד את השיפוט המוסרי שניה מעל הפרק, הרי שלמרות הנחיתות המשמעותית שלה בכח אדם (או כח דרקון) דווקא היא זאת שעושה את הכל נכון עד עכשיו, בעוד דאניריז מתמהמהת מאחור. לדאניריז היה את כל המומנטום בעולם לכבוש את ווסטרוז – והיא מבזבזת אותו לצורך צבירת כח, שכמו שראינו בקרב האחרון – רק הולך לפח. למי אכפת עכשיו מצוק קסטרלי? האם זה רק מקרה שהתוכנית שנהגתה על ידי טיריון יועדה לכבוש את המקום שבו גדל?  אמנם זה עבד לדאניריז עד עכשיו – אבל כמה זה עוד יכול להימשך? ויותר מכך, האם התוצאה של הקרב הימי בסוף הפרק תשנה את התוכניות שלה?

game-of-thrones-season-7-stormborn-image-2

וכמובן שיש לנו את ג'ון סנו שמתעקש, כך נראה, לעשות כל טעות אפשרית בדרך.

אם יש דבר אחד שלמדתי בתקופת העבודה שלי במשך השנים זה שמנהל או מפקד טוב זה אחד שמאציל סמכויות. אבל סנו הוא בדיוק כמו הרבה מאוד מנהלים שהיו לי – לא סומך על אף אחד שיעשה את העבודה טוב כמוהו.

יותר מזה, נראה שהקטע של למשול הוא לא באמת בשביל ג'ון. הוא לא נהנה מזה. הוא אוהב להיות בדרכים, הוא אוהב להלחם. והנה עוד דבר שלמדתי בשנות העבודה שלי – הסקיל סט שנדרש ממנהל ומעובד – בכל תחום – הוא שונה לגמרי. זה שאתה מהנדס טוב לא אומר שתהיה מנהל טוב – ולהיפך. זה נכון לא פחות לגבי חיילים ומפקדים כאשר לוחמים מעולים מתגלים כגנרלים גרועים להפליא. קיבלנו לזה הוכחה מצוינת בקרב הממזרים על וינטרפל – ג'ון תמיד היה לוחם גדול אבל טקטיקן מחורבן. ומסתבר שזה לא השתנה מאז.

כן, הוא היחיד שיודע מה מגיע מעבר לחומה בעוד שכל השאר לא – ועדיין, זאת פשוט לא סיבה לעזוב ברגע כל כך קריטי את הפקודים שלך ולא משנה בכלל רמת הסיכון. למעשה, יש לי הרגשה הולכת וגוברת שזה מה שג'ון רוצה – את הסיכון. הוא יצא לקרב על ווינטרפל בלי סיכוי אמיתי לנצח בו. הוא מקבל החלטות שמעצבנות את האנשים שלו ועכשיו הוא משאיר את סאנסה עם ליטל פינגר בווינטרפל, שזה בערך כמו שאני אשאיר לבד את שלושת הילדים שלי בבית עם מגירת הממתקים פתוחה. האם לג'ון יש משאלת מוות? היית חושב שמישהו שכבר מת פעם אחת ירצה להמנע מסיכונים עד כמה שאפשר  – איפה הוא ואיפה תיאון שבורח ברגע שסכנה צצה לו באמת מול העיניים – ובמקום זה נראה שג'ון רץ ישר לתוכם. אולי ג'ון פשוט רוצה לחזור להיות מת?

ויש עוד דבר אחד שג'ון לא למד – אתה רוצה את ליטלפינגר בצד שלך. אם יש פתגם חביב עליי הוא "ההיסטוריה לא חוזרת, אבל היא מתחרזת" (במפתיע, זה נשמע יותר טוב בעברית). הפרק הזה היה מלא חריזות. ראינו את אריה (עוד שניה עליה) פוגשת את פשטידה ואת טיריון מזכיר לג'ון סנו את המפגש בינהם, אי שם בפרק הראשון. אבל החריזה הכי עדינה היא בין ג'ון סנו לאבא שלו (או דוד שלו, לא נהיה קטנוניים). בעונה הראשונה, כזכור, ליטלפינגר הביא את נד סטארק שיפגוש את אשתו בבית הזונות שלו ונד, שנעלב קשות שהוא מביא אותו למקום כזה, הצמיד אותו לקיר ואיים עליו. בדיוק כמו ג'ון סנו בפרק הזה. כבר ראינו איך זה עבד לנד בזמנו, כשהוא לא למד את הלקח וסמך על ליטלפינגר. סנו, שלא מודע להיסטוריה, מן הסתם, לא מבין את זה. ליטלפינגר לא יניח את האצבע שלו על סאנסה, בטח לא אם היא לא תרצה בזה – הוא לא ראמזי כמובן. אבל מכולם, זה האיש ממנו סנו צריך להיזהר הכי הרבה. בטח ובטח עכשיו. ראש העיר של בולטימור לא מגיב טוב לאיומים.

Helen-Sloan-HBO-Photo-6-1

גר בארץ נוכריה

שתי הסצינות עם אריה אמנם לא נראו משמעותיות ביותר להתקדמות העונה (אולי יהיו בסוף, לך תדע) אבל הן היו נהדרות לטעמי, אולי הטובות בפרק (שהיה באופן כללי טוב מאוד, לטעמי).

בראשונה, אנחנו רואים למה אריה הפכה. היא לא רק רוצחת קרת דם, היא נהיתה ממש חייל לכל דבר ועניין. איך היו אומרים במילואים? כשאתה לובש חאקי אתה נהיה אוטומטית עייף, רעב וחרמן (הלו תולע אפור!). אז אריה יושבת לה בפאב ובולסת את הפשטידה כמו חייל מורעב ואז גם מורידה פיינט בירה בשביל הכיף. נכון, אריה תמיד היתה תום-בוי, אבל נראה שכרגע היא איבדה כמעט כל שריד לנשיות שלה. בדיוק בגלל זה האמירה של הוט-פאי: "אני לא מבין איך חשבתי שאת בן, את ממש יפה" היא כל כך מצחיקה – הוא עדיין, בזכות המראה החיצוני, רואה בה אשה. אנחנו יודעים שאריה היא כבר לא כזו. היא חייל לכל דבר.

גם הסצינה השניה של אריה היא סצינה נהדרת ולו בגלל שהזאבה מחליטה בסוף לא ללכת אחריה. בסדרה שבה הרגילו אותנו בעבר לכך שדברים לא קורים כמו שאנחנו רוצים ואז בעונות האחרונות זה כבר לא היה ככה, טוב לראות שליוצרי הסדרה עדיין נשאר הניצוץ הזה של להשאיר אותנו מעט מאוכזבים.

חוץ מזה, הסצינה הזאת היתה המשך ישיר לזו שקדמה לה מבחינת מה שהיא מלמדת אותנו על אריה. אחרי הפרק הקודם טענתי שאריה החליטה על היעוד שלה – למרות שהאחים שלה בווינטרפל, היא מעדיפה לרכב למעלה מלך ולהתנקש בסרסיי. עכשיו מסתבר שאריה בכלל לא ידעה את המצב לאשורו בצפון. וכשהיא מגלה אותו, היא בסופו של דבר מחליטה לשנות כיוון. אולי היא בעצם סטארק אחרי הכל?

ובכן, אני לא חושב. וגם יוצרי הסדרה לא, לדעתי. למרות שנימיריה, הזאבה שלה, מזהה אותה בבירור היא בסופו של דבר מחליטה לא להצטרף לאריה. היא כבר לא שייכת לשם, אלא ללהקה שלה. אריה משכנעת את עצמה שזאת לא נימיריה (שכנוע די עלוב, אחרת מה מנע מהזאבים לתקוף אותה?) אולי כי היא מסרבת להבין שגם היא כבר לא שייכת לווינטרפל. מה שהיא עברה מאז העונה הראשונה שינה אותה לגמרי. במקום שבו הוט-פאי רואה אישה יש חיילת. ובמקום שבו אריה רואה סטארק יש בעצם רק אלת נקמות עם מטרה אחת בלבד. מעניין מתי אריה תבין את זה בעצמה.

***

מיליון דברים שבטח גם אתם חשבתם:

– אביו ואחיו של סם טארלי שלנו מתייצבים לצידה של סרסיי והנה אנחנו מקבלים בהמשך ישיר לשבוע שעבר עוד משפחה שניצבת משני צידי המתרס. מה הסיכויים שלא נראה אותם אחד מול השני באיזה שהוא שלב? או כמו שצ'כוב היה אומר – חרב ואלרינית שהופיעה במערכה הראשונה, תוריד ראש במערכה השלישית.

– קצת צבוע מצדך לדבר על "אנחנו לא הורגים אורחים שלנו בחתונות" אחרי ששלחת את הבן שלך לחומה באיום שהוא יילך למסע ציד שלא יחזור ממנו, לא ככה לורד טארלי?

– ובכלל, בזמן שאבא שלו שוקל בגידה, מראה לנו סם נאמנות מהי כשהוא מטפל תוך סכנת מוות בבן של הלורד שלו ממשמר הלילה.

– אחרי שהגעילו אותנו עם סירי הלילה שסם צריך לשטוף בפרק הקודם, הרי שהפעם עברו היוצרים היישר מהדלקת של ג'ורה לאוכל בפונדק. תודה לכם על התמונה המלבבת באמת.

– אם מרטין היה כותב את הסדרה, אין סיכוי שמשהו מהדלקת של ג'ורה לא היה עף ישר על הפנים של סם ומדביק אותו. הרי המייסטר הזהיר אותו, מה אתה מצפה שיקרה לך?

– מיליסנדרה, תגידי, הקטע שג'ון סנו קם לתחיה, את לא חושבת שהיה שווה לציין אותו?

– וטיריון – אתה בחור חכם ויודע הכל. לא נראה לך מוזר שג'ון סנו פתאום נהיה מלך אחרי שהוא נשבע למשמר הלילה? הרי מלך ראוי היה צריך להוריד את הראש של סנו על הבגידה ולא להזמין אותו לפגישה.

– שני דברים קטנים שהפכו את הפרק הזה למעולה לטעמי – הרגע של בלשנות על ואלריאנית גבוהה וסאם שחושב שהכותרת של הספר של המייסטר שלו "פואטית מספיק"

– אמרתי שהיה פרק מעולה, על סף המושלם, אבל אם היה חלק לא מושלם בו הרי אלו הציצים של מיסנדריי. כלומר, הם כשלעצמם מושלמים ואני מעריך אותם כמו כל גבר לא אימפוטנט לגמרי (כן, תולע אפור, אני מדבר עליך), אבל הסצינה עצמה – איזה ערך היה לה בדיוק? למעשה, היה פה פספוס גדול מאוד של היוצרים לטעמי. היתה אפשרות לייצר פה אהבה א-מינית אמיתית והנאום של תולע אפור על איך לא היו לו פגמים עד שמיסנדריי הגיעה היה מעולה, הקטע המיני היה מיותר לחלוטין.

– וחוץ מזה, אתה סריס! אין לך תשוקה מינית!

– הקרב הימי היה נהדר באמת, אבל מאיפה לסירות של יורון יש אש לירות על הסירות של יארה ותיאון? ראינו כבר שאש פרא היא מוצר די יקר ערך בווסטרוז.

– להלחם בהר רצית? פחחחח, לנצח את יורון את לא מסוגלת!

– ובכן, לפחות שתיים מנחשיות החול הלכו להן. ברוך שפטרנו, בהחלט. רק על ה"אמאאאא" בקול צייצני הגיע לך סכין בקיבה.

– הדבר הראשון שאתה חושב כשתיאון קופץ למים ובורח מהקרב זה שאפשר להוציא את תיאון מהמרתף של ראמזי, מסתבר, אבל הרבה יותר קשה להוציא את "סרחן" מתיאון. אבל כשחושבים על זה לעומק, אולי זה בעצם הפוך. הרי תיאון תמיד היה פחדן. אולי "סרחן" תמיד היה בתוכו והיה צריך רק את ראמזי כדי להוציא אותו החוצה. פחדן נשאר פחדן.

– אחרון חביב: "אי תפקוד לא יכול להענות בנאמנות עיוורת" אומר ואריז לדאניריז בתחילת הפרק. אולי יש איזה שר בליכוד שמקשיב?

שבתרבות - מדוכא וטוב לו
פוטבול, על פרשת דרכים