שני דברים עיקריים קרו השבוע בעולם של הפוטבול. אולי צריך לומר – בשני העולמות המקבילים של הפוטבול.

בעולם הראשון, מחנות האימונים לקראת העונה הקרובה, שתתחיל בעוד קצת יותר מחודש, נפתחו השבוע. אצל האלופה, ניו אינגלנד פטריוטס, למשל – איצטדיון האימונים היה מפוצץ לחלוטין באוהדים – הגרסה האמריקאית ל"פוצצו את האימון הראשון". בעולם הזה, פוטבול הוא עדיין הספורט הכי פופולרי באמריקה בהפרש אדיר.

בעולם השני, המקביל, פורסם השבוע בניו יורק טיימס מחקר (ניתן לקרוא אותו כאן) שנערך על מוחות של 111 שחקני פוטבול לשעבר שנפטרו, כאשר אצל לא פחות מ-110 מהם נמצאו סימנים לפגיעה מוחית ברמה זו או אחרת. יומיים אחרי פרסום המחקר הזה, ג'ון אורשל, שחקנה של בולטימור רייבנס (שגם נחשב לשחקן הפוטבול הכי חכם היום – האיש עושה דוקטורט במתמטיקה ב-MIT) הודיע על פרישה מהמשחק אחרי שלוש שנים בלבד. בעולם הזה, פוטבול נמצא במצב של משבר עמוק.

הרבה מאוד פעמים אפשר להסתכל אחורה ולהגיד – ברצינות, איך הם לא ראו את זה? אני זוכר כשראיתי סרט על חברות הטבק שניסו (והצליחו) במשך שנים להסתיר את ההשפעות המזיקות של סיגריות על הבריאות ותהיתי איך אנשים המשיכו להאמין להם כל הזמן הזה? גם על תקופת הסטרואידים בבייסבול אותה תהייה מתעוררת. פתאום, אחרי שבמשך 100 שנים היו בדיוק שני שחקנים לחבוט 60 הומראנס בעונה, אנחנו מקבלים תוך חמש עונות משהו כמו עשרה שחקנים כאלו – ולאף אחד לא מתעורר החשד? אותו דבר נכון לגבי לאנס ארמסטרונג שאני זוכר שבמשך שנים אנשים המשיכו להאמין שהוא לא משתמש למרות שכל הראיות היו במקום ושכל אלו שאותם הוא ניצח נתפסו אף הם (האם בעוד עשר שנים נסתכל על הדומיננטיות של בולט ונשאל את עצמנו – איך הם לא ראו? בהחלט יתכן).

גם במקרה של הפוטבול, השאלה "איך לא ראינו?" בהחלט קופצת למוח. זה די מדהים להיזכר שעד לפני זמן לא קצר – 5, אולי 10 שנים, בכל סיכום מחזור של ESPN היה קטע שנקרא "ג'אקד אפ" שסיכם את התיקולים האכזריים של אותו שבוע, כשאחרי כל פעם ששחקן נכנס בשחקן אחר בפול-ספיד המנחים – רובם שחקני עבר – צועקים בחדווה "He got Jacked up!". היום המחשבה על זה היא כמעט בלתי נתפסת.

השורה התחתונה היא שבאמת יש יכולת אדירה למוח האנושי להדחיק דברים שמפריעים לו. כל מי שראה פוטבול בחיים שלו לא באמת צריך את המחקרים האחרונים כדי לדעת שכל המכות האלו לראש הן מסוכנות. למעשה, המחקר החדש לא מחדש כמעט כלום – מחקרים בנושא קיימים כבר שנים לא מעטות – הוא רק מחזק את מה שאנחנו יודעים (וכן, יש לא מעט בעיות מתודיות במחקר שאני לא אדוש בהן, בעיקר זה שמרבית המוחות נתרמו על ידי משפחות של שחקנים שלדעתם הראו סימני דמנציה כשהיו עדיין בחיים. עוד עניין הוא שמרבית השחקנים היו בתקופה שפוטבול היה הרבה יותר אלים וגם השחקנים מוגנים פחות).

בואו נסכם את זה ככה – פוטבול זה מסוכן. לא מסוכן כמו – שחקן יכול לשבור רגל או שחקן יכול לחטוף התקף לב – דברים שקורים גם בענפים אחרים – אלא פוטבול מסוכן להמשך החיים של השחקנים ולאיכות החיים שלהם אחרי הפוטבול. כמות המכות שהם סופגים לראש תגרום לרובם המוחלט נזק מוחי לטווח ארוך – נזק שכולל דמנציה, דיכאון וכו'.

american-football-players

בשלב הזה, מתעוררות לדעתי שתי שאלות עקרוניות.

הראשונה, האישית, היא – האם זה בכלל עדיין מוסרי לצפות בפוטבול כשאנחנו יודעים שאלו התוצאות שלו?  לפני כמה שבועות פגשתי בחור שהיה מאוד פעיל בפורום פוטבול של וואלה בזמנו והוא סיפר לי שהוא כבר שנים לא רואה פוטבול פשוט כי הוא קיבל החלטה שזה לא מוסרי. זאב אברהמי שרבים מהקוראים פה מכירים, סיפר ששנה שעברה, עם כל האהבה שלו למשחק הזה, הוא החליט שהוא מפסיק לראות פוטבול. אני בהחלט יכול להבין את ההחלטה הזאת.

במידה רבה, ההרגשה שלי לגבי פוטבול מזכירה את נושא הצמחונות – בשני המקרים רובנו יודעים בדיוק את ההשפעה שיש לצריכה של בשר (או פוטבול) על הקורבנות ורובנו מצליחים להדחיק את זה. כמובן, יש הבדל אחד עיקרי בין החלטה על אכילת בשר לבין החלטה על צפיה בפוטבול – חיות הן לא בני אדם. זה כמובן נכון לשני הכיוונים, כאשר מצד אחד אם אצל חיות אפשר לשכנע את עצמנו שאין להן את המודעות העצמית של בני אדם, הרי אצל שחקני פוטבול יש גם יש. מצד שני – מדובר בבני אדם ולכן יש להם בחירה חופשית. אף אחד לא מכריח אותם לעסוק בספורט הזה והם כמובן מקבלים כסף טוב (אם כי הרבה פחות טוב מאשר בסוגי ספורט אחרים) כדי לקחת את הסיכון הזה.

בכל מקרה, השאלה האם צפיה בפוטבול היא מוסרית מיתרגמת בסופו של דבר לתהיה – האם הממצאים האחרונים יובילו לירידה ברייטינג של המשחק כשעוד ועוד צופים ישתכנעו שמדובר בספורט לא מוסרי. ההימור שלי הוא שלא. זה נכון ששנה שעברה ראינו צניחה ברייטינג של הפוטבול בפעם הראשונה זה שנים אבל קל למצוא סיבות לכך – אם זה הבחירות בארה"ב בחצי הראשון של העונה,  המחאה של קולין קפרניק ושחקנים נוספים שדחתה סוג מסוים של צופים וגם חוסר היכולת למדוד (כמו שאנחנו רואים גם בפריימרליג למשל) את המעבר של צופים מהברודקאסט המסורתי בטלוויזיה לסטרימינג במחשב. מהבחינה הזאת, לטווח הקצר, אני חושב שפוטבול ימשיך להיות הספורט המוביל בארה"ב לתקופה הקרובה. הוא פשוט פופולרי מדי.

 

אבל פה אנחנו מגיעים לשאלה השניה – כאשר יודעים את הממצאים עליהם אנחנו מדברים, למה שמישהו בכלל ירצה לשחק פוטבול? כן, אם התאמנת לזה כל החיים שלך ועכשיו חתמת חוזה גדול וזה כל מה שאתה יודע לעשות – כנראה שתמשיך לשחק (ועדיין ראינו בשנים האחרונות כמה וכמה פרישות מתוקשרות של שחקנים פעילים כמו הרסיבר קלווין ג'ונסון מדטרויט והליינבקר קווין בורלנד מהפורטי ניינרס, כמו גם זו של אורשל שהזכרתי קודם). אבל אם אתה אתלט מוכשר בגיל התיכון ואתה גבוה ומהיר וטוב בכדורסל ובריצה ובפוטבול ואולי גם בבייסבול – למה שתלך לשחק במשחק שאתה יודע שיפגע באיכות החיים שלך בצורה ניכרת? יותר מזה, למה שהורה לילד בכלל יתן לבן שלו לשחק את המשחק?

צריך לזכור – ספורט הוא במידה רבה עדיין הסולם הכי יעיל בארה"ב לסגירת פערים. אם אתה עני או משכונת מצוקה, הסיכויים שלך להיחלץ מהמצב הזה הם קלושים. ספורט מאפשר – אם דרך מילגת ספורט בקולג' ובטח דרך חוזה במקצוענים – את הדרך הטובה ביותר להתקדם בסולם החברתי, לרכוש השכלה ולצאת מהמצוקה הכלכלית. מהבחינה הזאת, סביר להניח שנראה פחות ופחות בני מעמד בינוני וגבוה הולכים לשחק פוטבול וכן בני מעמד נמוך משתלטים עליו לגמרי – אם זה לא כבר קרה.

ועדיין, ופה זאת הערכה אישית שלי, שיתכן והיא שגויה, אם יש סכנה אמיתית לדומיננטיות של הפוטבול בקרב ענפי הספורט האמריקאים, הרי שהיא מגיעה מכאן. מאגר הולך ומתדלדל של כשרונות, ירידה ברמה של המשחק ובפופולריות שלו בקרב הדור הצעיר. אני די משוכנע שפרנסי הפוטבול בארה"ב מבינים את המצב הקשה שבו הם נמצאים. כבר היום יש המון קולות שקוראים להורים לא לתת לילדים שלהם לשחק פוטבול. גם אם ההשפעה של המחקרים האלו היא לא מיידית, הרי שלאורך זמן אני מעריך שהיא תהיה חייבת לפגוע במשחק – אלא אם כן יימצאו פתרונות משכנעים באמת.

מה אותם פתרונות יכולים להיות, קשה לי מאוד להעריך. כמובן שיש קסדות טובות יותר וממגונות יותר וגם החוקים היום מחמירים מאוד הם מכות לראש (בקולג'ים כבר מרחיקים אוטומטית על פגיעה מהסוג הזה ולדעתי גם ב-NFL זה הולך להיכנס השנה) ועדיין – זה רחוק מלהספיק. אולי נראה את הפוטבול הולך למקום שונה לגמרי – מתקרב הרבה יותר לפלאג פוטבול שבו אין תיקולים. או בכלל מוריד את הקסדות מהראש, כי הרי חלק ניכר מהפגיעות בראש נובע מכך ששחקנים מרגישים כביכול מוגנים על ידי הקסדות, שלא לדבר על זה שהם משתמשים בהם על מנת לתקל (מהבחינה הזאת, מעניין יהיה לראות אם יש מחקרים דומים על נזק מוחי לשחקני רוגבי. אני מעריך שיהיה אצלם הרבה פחות, מסיבות שונות). ואולי, בדיוק כמו שקרה לאיגרוף, למשל, פוטבול יהפוך לסוג של ספורט נישה.

עוד מוקדם לדעת, אבל אנחנו מתקרבים מהר מאוד לפרשת הדרכים של הספורט הזה.

אש, קרח ומה שבינהם - יומן משחקי הכס (ע' 7 פרק 2)
על מאמנים ושחקנים