צפיתי בעצב לא קטן במסיבת העיתונאים מוקדם יותר הערב שבה הודיע רוב נינקוביץ', שחקנה של ניו אינגלנד פטריוטס, על הפרישה שלו מפוטבול. אבל אם יש כזה דבר פרישה שמחה, הרי הפרישה של נינקו היא כזו. מעטים השחקנים שיכולים להגיד שהם פרשו בשיא ועוד מעטים יכולים להגיד שהם פרשו בקבוצה שבה הם עשו את הקריירה. נינקו יכול להגיד את שני הדברים. הוא פורש כאלוף (פעמיים) והוא פורש כפטריוט. זה ממש לא מובן מאליו – הרבה שחקני ניו אינגלנד, גדולים ממנו, לא פרשו במדים הכחולים-לבנים-אדומים. אדם וינטארי שאחראי במידה רבה לשלושת האליפויות הראשונות של הקבוצה עושה חיל כבר שנים באינדיאנפוליס. טיי לואו, וינס ווילפורק, ריצ'רד סימור, ווס וולקר ועוד הרבה אחרים פרשו בקבוצות אחרות. נינקוביץ' פורש כפטריוט וכאלוף. עצוב לי שלא נראה אותו על המגרש יותר (וגם על החור המקצועי שהוא משאיר) אבל שמח בשבילו שהוא פורש בתנאים שלו.

השמחה אולי הכי גדולה היא כי נינקוביץ' לא היה אמור להגיע לאן שהגיע. בשמונה השנים שלו בפטריוטס הוא סיים עם מספרים מעולים – המרשים מבינהם הוא 14 הרמות של פאמבלים – הכי הרבה בליגה בתקופה הזאת, אבל עד שהוא חתם בפטריוטס לאף אחד לא היה מושג מי הוא. הוא נבחר בסיבוב מאוחר בדראפט, נפצע בעונת הרוקי שלו וגם בעונה שאחריה, נחתך משלוש קבוצות שונות וכאשר הוא הגיע לפטריוטס הוא היה ממש השחקן האחרון ברוסטר, חסר סיכוי לחלוטין, על הנייר, להגיע לקבוצה בפתיחת העונה (ברוסטר של קבוצת פוטבול יש 53 שחקנים שנבחרים מתוך 90 שחקנים שמתחילים את מחנה האימונים. מכיוון ש-90 אחוז מהשחקנים ברוסטר הסופי של הקבוצה הם מובטחים פחות או יותר, יש לא יותר מכמות מקומות מאוד בודדת בסגל לשחקנים מהסוג של נינקביץ'). רק שבמקרה של נינקוביץ' הוא נפל על אחד, ביל בליצ'ק, שהפך אותו מ-nobody לאחד משחקני ההגנה היעילים בליגה.

כי זה מה שבליצ'ק עושה. הוא לוקח שחקנים שאף אחד לא רצה או לא הכיר והופך אותם לאלופים. ווס וולקר היה שלישי בdepth chart של מיאמי לפני שהגיע לניו אינגלנד והפך לרסיבר של 5 עונות רצופות עם 100 תפיסות. מלקולם באטלר לא נבחר בכלל בדראפט לפני שהפך לאיש שניצח במו ידיו סופרבול (ואחר כך גם לאחד הקורנרים הטובים בליגה). מייק ורייבל, זה שלבש את מס' 50 לפני נינקוביץ' (גם הוא, דרך אגב, לא סיים כפטריוט), היה שחקן שאף לא הכיר ובליצ'ק הפך לשחקן הגנה מעולה, שגם ידע לתפוס ט"ד כשהיה צריך. וכמובן, יש גם איזה אחד, טום בריידי, אולי שמעתם עליו. נבחר 199 בדראפט ואת ההמשך אתם מכירים.

New England Patriots v New York Giants

כל ההקדמה הארוכה הזאת, ואני מקווה שלא יותר מדי אנשים שפוטבול לא מעניין אותם נטשו בינתיים, נועדה לתהות על השאלה שאותי תמיד מעניינת – מה גורם למישהו להפוך למאמן גדול. לא מאמן טוב, כאלו יש הרבה, אלא מאמן גדול. אני מניח שיש לזה הרבה תשובות אפשריות – וכמובן שלא חייבת להיות תשובה בודדת – אבל אני חושב שהמקרה של נינקוביץ' שם את הזרקור על התכונה שעוברת כחוט השני בין המאמנים הגדולים באמת – היכולת לקחת שחקנים שאף אחד לא האמין בהם ולהפוך אותם לחלק אינטגרלי מהמכונה שלהם. בדרך כלל אלו גם המאמנים שידעו לקחת שחקנים עם פוטנציאל אדיר ולממש אותו.

גרג פופוביץ' בסן אנטוניו ידע לממש את הפוטנציאל האדיר של טים דאנקן אבל גם ידע להפוך את מאנו ג'ינובילי, טוני פארקר ויותר מאוחר גם את קוואי לאנרד להול אוף פיימרים (או לפחות קרוב לשם). אלכס פרגוסון ידע לקחת יהלום לא מלוטש (וסליחה על הדימוי הקלישאתי) כמו רונאלדו ולהפוך אותו מפוטנציאל לאחד השחקנים הטובים בהיסטוריה אבל גם ידע להשתמש בשחקנים כמו סילבסטרה ונוויל ואלוהים יודע מי – ולייצר מהם אליפויות. על בליצ'ק כמובן כבר דיברנו.

השאלה שאני תמיד מתחבט בה לגבי המאמנים הללו היא – האם מדובר במאמנים כל כך מוכשרים שהם מסוגלים לזהות כשרון איפה שאף אחד לא מסוגל או שהם כל כך טובים באימון שהם יודעים להוציא את המקסימום גם משחקנים אנונימיים לחלוטין. כשאני מסתכל על רוב נינקוביץ', התשובה די ברורה לי. נינקוביץ' סיים את מסיבת העיתונאים שבה הודיע על הפרישה בתודה לכל מי שהיה בדרך בקריירה שלו כשאחרון הוא מודה לבליצ'ק עצמו במילים:

"נתתי כל מה שאני יכול, coach, מקווה שזה היה מספיק"

אתם מבינים, האיש פורש אחרי שלושה סופרבולס ושתי אליפויות והוא "מקווה שזה היה מספיק". כי נינקוביץ', כמו שאר השחקנים שבליצ'ק ידע להוציא מהם את המיטב היה מהסוג שמאמנים גדולים יודעים להעריך – כאלו שתמיד יש להם מה להוכיח, שאף פעם לא יפסיקו לתת את הכל על המגרש. וכשהם מרגישים שהגוף שלהם כבר לא מסוגל לתת את מה שהם רוצים, כמו נינקו, הם פורשים. כל מי שמכיר את רוטינת האימונים והאוכל של טום בריידי מבין בדיוק על מה מדובר.

כי מאמנים גדולים הם לאו דווקא מזהי כישרון יוצאי דופן. בליצ'ק בפני עצמו עשה המון טעויות של הערכת כישרון עם השנים (בעיקר בעמדות הסקיל-פוזישן). אבל מה שהוא כן יודע לזהות, ואני חושב שזה נכון גם לגבי שאר המאמנים הגדולים, זה אופי של שחקנים. ואז, הוא מכניס את החלק השני שבו הוא מצוין לעבודה וזה הידע לנצל את היכולות הטובות של שחקן למקסימום ולמזער את ההשפעה של היכולות הפחות טובות שלו.

מאמנים שיודעים לעשות את שני הדברים – ולא הטקטיקנים למינהם שברגע שהטקטיקה שלהם מתיישנת הופכים ל-has beens – הם אלו שהופכים לאגדתיים באמת.

פוטבול, על פרשת דרכים
אש, קרח ומה שבינהם - יומן משחקי הכס (ע' 7 פרק 3)