איך לעזאזל מסכמים כזה פרק? אירוע רודף אירוע ונדמה שיש כל כך הרבה דברים לדבר עליהם. אני יודע שיש לא מעט ביקורות על העונות האחרונות אבל נראה לי שדווקא המעבר לעונה עוד יותר מתומצת של שבעה פרקים בלבד מצליחה להוציא מהם את המיטב.

כן, פרק אחד אלינה טיירל (לא את אלינה, לא!!!) נמצאת בדרגונסטון ופרק אחריו כבר היא יושבת בבטחה (?) בהייגארדן, ג'ון סנו מגיע מווינטרפל לדרגונסטון תוך כלום זמן (זוכרים שלאריה לקח שתי עונות להגיע ממעלה מלך לתאומים, חצי הדרך לווינטרפל) וז'ורה מורמונט הופך מחולה אנוש לבריא כמו שור בטווח של דקותיים. אבל האמת, למי אכפת? בטח לא לי. העניינים זזים בקצב הרבה יותר מהר עכשיו וכמות ההתרחשויות בפרק אחד שווה לפעמים למה שהיה קורה בעונות קודמות בחצי עונה. רק תסתכלו למטה את רשימת הדברים שבקושי הספקתי לדבר עליהם. במידה רבה, זה מזכיר את העונה הראשונה שבעיניי היא עדיין הכי טובה בסדרה.

got7.3jondany.0

בכל מקרה, החלק המרכזי בפרק הזה היה כמובן המפגש המצופה מאוד בין האש לקרח, בין ג'ון סנו לדנאיריז טארגריין. תראו את התמונה למעלה ואז תתבוננו עליה שוב. כמה ציפינו לה? מתחילת הסדרה בערך. אבל כדרכה של הסדרה, היא לא תמיד מגשימה את משאלות ליבנו. מי שציפה לניצוצות ו"הם חיו באושר ועושר" התבדה מהר מאוד. למעשה, למה היה אפשר לצפות ממפגש בין שני הפכים כל כך גדולים אם לא התנגשות ראשים? כבר בפרק הקודם רציתי לכתוב (ולצערי שכחתי, אז אין לי הוכחה לכך) שהיה הבדל די גדול בין מה שדאניריז ביקשה מטיריון שישלח בעורב לג'ון סנו לבין מה שסנו קיבל. דאניריז אמרה במפורש לטיריון לכתוב שסנו צריך לבוא ולכרוע ברך אבל ב"מברק" שג'ון קיבל לא היה אפילו רמז לכך. כמובן, טיריון לא טיפש. הוא ידע מצוין שאם זה מה שהוא יכתוב במברק, אין סיכוי שסנו יבוא.

וכצפוי, גם כשהוא מגיע, סנו מסרב לכרוע ברך. שזה כביכול מוזר מאוד. הרי ראינו אותו מוכן לוותר על הרבה מאוד דברים בשביל להילחם נגד המהלכים הלבנים, כולל מה שבסופו של דבר הביא למותו. כריעת ברך קטנה, זה מה שמפריע לו?

אפשר לראות את סנו באמת מתלבט. הוא לא עשה את כל הדרך הארוכה הזאת כדי לחזור בידיים ריקות. אבל אני חושב שיש שתי סיבות טובות מאוד לג'ון לא לכרוע כרגע. הראשונה והפרקטית היא שגם כריעת ברך לא תשכנע את דאינריז בקיומם של המהלכים הלבנים (דרך אגב, את רוכבת על דרקונים אבל מתים מהלכים זה איפה שאת מותחת את הגבול?) ועל כן אין שום טעם לוותר על מה שהוא אולי הקלף היחיד שיש לך במשא ומתן כרגע.

אבל לדעתי יש פה משהו מעבר. ג'ון, בואו נזכור, הוא שליט "אולד סקול". הוא יהיה מוכן לוותר על הכבוד או על הבטחון שלו כשזה נוגע בו עצמו או בדברים שהם בתחום אחריותו. כמפקד המשמר הוא יכניס את הפראים לתוך ווסטרוז כי זה בסמכותו. בתור מלך בצפון הוא ימחל על כבודו ויילך לדבר עם דאניריז למרות הסיכון – סיכון שהוא לוקח על עצמו בלבד. אבל התואר – "מלך בצפון" – זה לא משהו שהוא לקח לעצמו אלא תואר שניתן לו על ידי האבירים שלו. זה לא תואר שהוא מרגיש שהוא יכול לוותר עליו בעצמו. ג'ון מזכיר לי לא מעט את שאול המלך שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. הוא לא רצה את זה ועל כן הוא גם לא יכול לוותר על התואר – אפילו לא בשביל הנעלה במטרות.

sophie-turner-as-sansa-stark-with-aidan-gillen-as-peter-baelish-in-a-still-from-episode-3-of-got-s7

כל כך שמחנו על המפגש בין דאניריז וג'ון סנו שכמעט שכחנו מפגש מרגש אחר – זה של סאנסה עם בראן, אותו היא לא פגשה מאז הפרק השני בעונה הראשונה, אללי, אין כמו מפגשים בין סטארקים בשביל הלחלוחית בקצה העין. אצל כולם חוץ מאצל בראן סטארק, מסתבר, שהפך לאדם אחר לגמרי. כמו אטלס, הוא סוחב את כל העולם על כתפיו.

המפגש עצמו בהחלט מעניין (אולי כשאריה תגיע לווינטרפל נקבל קצת דמעות) אבל אל תתנו לו להאפיל על השיחה של סאנסה עם ליטלפינגר שקדמה לו. ליטלפינגר קצת מזכיר לי את לארי בירד. כן, לארי בירד, שהיה ידוע כאחד הטראש טוקרים הגדולים בתולדות המשחק, היה נוהג לפעמים להגיד לשחקנים ששומרים עליו בדיוק איזה מהלך הוא הולך לעשות – ואז מבצע אותו. גם ליטלפינגר, ייאמר לזכותו, מזהיר לפניי שהוא מבצע. "כולם חברים שלך וכולם אויבים שלך" הוא אומר לסאנסה, בדיוק כמו שאמר לאביה לפניה – "אל תסמוך על אף אחד" (במידה רבה, כל העונה הזאת היא התכתבות ארוכה עם העונה הראשונה). סאנסה היא לא אבא שלה, כמובן, ויש לקוות שהיא תיקח את העצה של ליטלפינגר בהרבה יותר רצינות. במיוחד כלפי ליטלפינגר עצמו.

החלק הכי מעניין אולי באפיזודה הזאת לטעמי היתה הדרך שבה ליטלפינגר תיאר בפני סאנסה את הדרך להמנע מטעויות – תדמייני כל דבר שיכול לקרות ואז שום דבר לא יפתיע אותך.  במידה רבה, המונולוג הזה של ליטל פינגר הזכיר לי את מה שאני מחשיב אולי כספר המדע בדיוני הכי טוב אי פעם, "חולית", כמובן. בספר, פול מואד'דיב הופך לנביא תחת השפעת הסם ובעצם יכול לראות כל מה שהולך לקרות. כשהוא מנסה לתאר את זה, הוא מספר שהוא יכול לראות לאן כל שביל עתידי הולך וכל פיצול שלו. הוא לא יודע לחזות את העתיד בודאות, רק להגיד לאן כל בחירה תיקח אותך – מה שהשאיר לו רק נתיב אחד מעורפל ללכת בו כאשר כל שאר הנתיבים הובילו לאובדן. החיבור להמשך הסדרהשלנו  נעשה בדיוק שתי דקות אחר כך כאשר בראן, על תקן מואד'דיב, אומר לסאנסה שהוא יודע הכל וראה הכל.

כמובן, אם הוא נע על ציר הזמן זה אומר שהוא לא רק ראה את העבר אלא גם את העתיד, מה שמעלה את השאלה – אם כבר ראית את העתיד, כמה בחירה חופשית יש לך בדיוק? ומה כבר אתה יכול לשנות בו?

אני מאמין שהפתרון לשאלה הזאת יהיה דומה לזה של חולית. כלומר, בראן רואה את הנתיבים האפשריים בעתיד אבל רק אחד מהם מוביל לפתרון הרצוי. בראן בסופו של דבר יצטרך להיות זה שינווט את החלקים לכיוון של הפתרון היחיד האפשרי – ומכאן חשיבותו הרבה להמשך הסדרה.

Ellaria-and-Tyene

ועכשיו בואו נדבר על נקמה. שתיים כאלו מתקיימות בפרק הזה. הראשונה, כשסרסיי נוקמת על מות ביתה על ידי נשיקת מוות לביתה של אילרייה סאנד ומקיימת את הציווי הפשוט של "עין תחת עין". השניה מתרחשת בסוף הפרק כאשר ג'יימי משקה את אלינה טיירל (לא אלינה, לא!!!) רעל במה שמתברר בדיעבד כנקמה רטרואקטיבית על מותו של ג'ופרי (וסוף סוף אנחנו יודעים בודאות מי אחראי למוות שלו).

יש משהו מאוד מפתה בנקמה. היא אולי לא תחזיר לחיים את אלו שמתו אבל היא מאפשרת קתרזיס מסוים. סוג של סגירת מעגל. כמובן, מי שחושב על זה טיפה מבין שהמעגל אף פעם לא באמת נסגר. שימו לב למעגל העכשווי – סרסיי הרגה את הבת של אליריה סאנד כי זו הרגה את מירסלה, הבת שלה. אליריה סאנד הרגה את מירסלה כי ההר, תחת הפיקוד של סרסיי, הרג את המאהב שלה אוברין. ולמה אוברין בכלל הלך לקרב הזה? כי הוא רצה לנקום את המוות של אחותו אליה שנהרגה ונאנסה על ידי ההר. נקמת דם על נקמת דם על נקמת דם שאף פעם לא באמת מסתיימת.

נקמה היא אולי רעיון יפה על הנייר, אבל כמו שפמבלטון (אני חושב) אמר פעם ב"רצח מאדום לשחור" – טינה היא גלולת רעל שאתה לוקח בעצמך ומקווה שהשני ימות. לנקמה אין שום ערך חוץ מאשר פורקן רגעי.

דבר נוסף שחשוב לומר על נקמה מהסוג של סרסיי (וכמובן של אילריה לפניה) זה שהיא לא מוסרית. מה שאוברין מרטל רצה לעשות היא נקמה שעוד אפשר לחשוב שיש בה סוג מסוים של מוסר (ואם היה לי כח הייתי גם דן בה בהקשר של הדרישות לעונש מוות למחבלים בשבוע האחרון). מישהו רצח את אחותו והוא רוצה להרוג אותו בחזרה. אבל מה שאיליריה וסרסיי עושות – הורגות את הילדים של- כדי לנקום בהורים – זאת לא נקמה שמוגשת קרה, זה סתם רצח בדם קר. זה לא מקרה, אני חושב, שבסצנות בפרק הזה בין ג'ון לדאניריז הם מקפידים להגיד אחד לשני שהם לא מענישים ילדים על החטאים של האבות שלהם. ג'ון ודאניריז, הם אלו שאמורים להוות את המצפן המוסרי של הסדרה הזאת והם מבינים שילדים לא אשמים במה שההורים שלהם עשו. יש להם הרבה חשדות הדדיים להתגבר עליהם אבל הניגוד בינם לבין סרסיי האכזרית ברור וחד.

הבעיה היא תמיד מה קורה כאשר המוסר פוגש את המציאות. אני חושב שאצל ג'ון אי אפשר לטעות. כבן למשפחת סטארק, הוא יעדיף תמיד את ההחלטה המוסרית על פני זו התועלתנית – לפעמים עד כדי קיצון. אבל אצל דאניריז המצב הרבה פחות ברור. ג'ון משבח אותה על ההחלטה המוסרית לא להרוג אלפים במעלה מלך אבל מה יקרה עכשיו כשכל התוכניות "המוסריות" שלה נתקלו בחומת המציאות ובזו של סרסיי שלה אין שום עכבות מוסריות? ובכלל, האם באמת יש כזה דבר "מוסר" כשעוסקים בענייני מלחמה? מה יותר מוסרי – אלפי אזרחים מתים מהצד השני או מאות חיילים הרוגים מהצד שלך?

מסתבר שכל צבא לוחם נתקל בדיוק באותן שאלות. אולי כדאי שטיריון יכתוב איזה קוד אתי או משהו.

screen shot 2017-07-30 at 103025 pm

עוד מיליון דברים שבטח גם אתם חשבתם:

– קחו את כולם, אבל למה את אלינה טיירל??!!!

– העירה את תשומת ליבי שבוע שעבר הקוראת (ולעתים רחוקות מדי, כותבת) איה שורק שהיוצרים של הסדרה נוקטים פעם אחר פעם עמדה שלילית כלפי הומוסקסואליות, אם זה ההשפלה של לוראס טיירל בסוף העונה הקודמת או אפילו הסצינה הלסבית שבוע שעבר בין איליריה ויארה גרייג'וי שהעונש עליה היה מיידי. אי אפשר שלא לחשוב שיש ממש בטענות האלו כשרואים איך גם בפרק הנוכחי נשיקה בין נשים הופכת לנשיקת מוות ואילו כשג'יימי רוצה להרעיל את אלינה הוא פשוט מוזג לה את הרעל לכוס.

– בראן אומר לסאנסה שהוא צריך לדבר עם ג'ון. אפשר לנחש את מה שהוא רוצה להגיד לו. לא יכולת להגיע לפני שהוא יצא לדרוגסטון?

– מליסנדרה אומרת לואריז שהיא אמורה לבקר עוד פעם אחת בווסטרוז. נותר רק לתהות למה.

– כמעט מאכזב שאחרי הפרידה שלו שבוע שעבר ממיסנדריי תולע אפור נשאר בחיים, אבל לאור ההתפתחויות בצוק קאסטרלי, אפשר לצפות גם למוות שלו בקרוב, נראה לי.

– ושוב מסתבר שטיירון לאניסטר הוא לא המצביא המבריק שהוא חושב שהוא. כן, אתה יודע לפרוץ לצוק קאסרלי אבל אתה הרבה יותר מדי זחוח – ושילמת על כך. כשטיריון יבין שהוא לא הבן אדם היחיד החכם בווסטרוז, מצבו ישתפר בהרבה.

– מה שכן, מסתבר שג'ון סנו, לא הקומיקאי מספר אחד בווסטרוז, מצליח להוציא מטיריון את המיטב. חילופי השנינויות בינהם בתחילת הפרק הזכירו כמה טיריון הוא דמות נפלאה.

– בכלל, היה פרק עתיר הומור, בניגוד די גדול לספרים, יש לומר. אפשר לראות את ההתרחקות של היוצרים מהמקור. אני בטוח שיש הרבה שלא יאהבו את זה, בעיניי זה דווקא מצא חן. במיוחד ההצגה של שני המלכים אחד בפני השני (אלפי התארים של חאליסי לעומת "ג'ון סנו, מלך בצפון")

– למה ג'ון סנו לא מוכן להזכיר את המוות שלו? אחרי שמליסנדרה נזהרה מלהזכיר את זה שבוע שעבר וגם הפעם, די ברור שיש פה דברים בגו.

– שימו לב איך פעם אחר פעם "אביר הבצל" הופך להיות מליץ היושר של הבוסים שלו. פעם עם סטאניס (אז, בבנק הברזל, כזכור) ועכשיו עם סנו. האיש נואם בחסד.  חוץ מזה, סנו, אם כל כך רצית לשכנע מישהו בזה שיש הלכים לבנים, אולי היה כדאי לך לקחת איתך עוד מישהו שראה אותם?

– באמת מזל שטיריון מזכיר לסנו שהיתה עוד סיבה לכך שהוא בא לדרוגונסטון. זה כאילו הוא ממש ידע שג'ון צריך את זכוכית הדרקון.

– למה אלינה, למה??

– רק לי מערכת היחסים בין סאם לגראנד מייסטר מזכירה את זו של הארי פוטר ודמבלדור? בכלל, אני חושב שהייתי מסוגל לצפות בפרק שלם רק של סאם עושה את פרצוף התלמיד הנזוף שלה.

– רעל, כבר נאמר בסדרה לא פעם, הוא כלי המוות של נשים. אבל שימו לב מי משתמש בו בסוף – ג'יימי לאניסטר, פעם הלוחם הכי גדול בווסטרוז. תוסיפו לזה את הסצינה שבה הוא רוצה להחזיר את יד הזהב שלו כשסרסיי מגיעה אבל היא מונעת את זה ממנו (אקט של סירוס)  ומתעלמת מההתנגדות שלו לסקס, ואת יורון שרוצה לתפוס את מקומו במיטה של סרסיי ותקבלו פה שבר כלי של הלוחם האדיר של פעם. הסיפור הזה של ג'יימי בדרך להתפוצץ בדרך זו או אחרת.

– ג'יימי אומר לאלינה שהוא עשה לה מה שרוב סטארק עשה לו ושהוא למד מהכשלונות שלו (וכמובן שאלינה הנהדרת לא מסוגלת שלא לעקוץ אותו – בטח למדת המון) אבל בואו נזכור שרוב סטארק ניצח בכל הקרבות שלו – אבל הפסיד בסופו של דבר במלחמה.

על מאמנים ושחקנים
חתן יום ההולדת ואני (בשיתוף עם משה יחזקאל)