התירוץ העיקרי של היוצרים לדחיה של העונה הזאת בחצי שנה היה שהחורף הגיע לווסטרוז והם היו חייבים לחכות שיהיה חורף אמיתי באתרי הצילום על מנת לייצר סצנות חורף כמו שצריך. עד הפרק הזה אפשר היה לחשוב שהם מבלבלים לנו בשכל ובסך הכל רצו לייצר הייפ מטורף (ייאמר לזכותם – הצליחו) אבל עכשיו כבר אי אפשר להתלונן. בפרק שצולם רובו ככולו בצפון קיבלנו בדיוק את מה שהבטיחו לנו – סצינות שהחורף הוא הכוכב הראשי שלהן. אפשר לחשוב הרבה דברים על הפרק הזה, חיוביים ושליליים (נגיע לזה) אבל אני חושב שלפחות מבחינת תפאורה והפקה קשה להתלונן.

אני חושב שהפרק הזה גם מייצג את המעבר שעשתה הסדרה בין העונות הראשונות לאלו האחרונות. אם בעונות הראשונות כמעט כל השיאים היו מינוריים, אישיים, כאלו שבהם התנהלו מעט אנשים אחד מול השני – ההוצאה להורג של נד, חתונה אדומה, המוות של ג'ון סנו, חתונה סגולה, הרי השיאים של שתי העונות האחרונות והעונה הזאת בפרט, הם גרנדיוזיים. אפוסים גדולים מהחיים. הקרב בהארדום (שאמנם היה בעונה החמישית אבל לא מופיע בספרים), קרב הממזרים, פרק 4 של העונה הנוכחית וכמובן – הפרק האחרון ששילב בערך את כל מה שיש לסדרה הזאת להציע. דרקונים עם זומבים בקרב אחד אפי עד המוות.

שוב, גם פה זה בא הטוב עם הרע. הפקה ענקית שנראית מדהימה על המסך, כמעט סרט קולנוע לכל דבר ועניין, אבל גם לא מעט דברים ברמה האישית שאולי קצת הלכו לאיבוד. אלוהים נמצא בפרטים, כידוע ובמידה לא מעטה הכיוון שהסדרה הזאת בחרה קצת הזניח את הפרטים הקטנים. ניגע בכך בהמשך.

game_of_thrones_season_7_episode_6_sansa_arya

לפני שנגיע למה שקורה מצפון לחומה, כשם הפרק, בואו נתעסק שניה באחיות למשפחת סטארק. חייב להודות – אני לא אוהב את קו העלילה הזה. לא כי הוא לא נכון אלא כי הוא כל כך נגד הדרך שבה היינו רוצים שהעלילה תלך. במשך שש עונות אנחנו מחכים שהאחיות למשפחת סטארק יתאחדו ואז כשזה סוף סוף קורה, הדבר הראשון שהן עושות זה להתחיל לריב?

אבל האמת היא שזה גם מאוד נכון שזה יקרה. מכל קווי העלילה, דווקא זה הכי מתאים לסדרה המקורית. הוא מייצר את הדיסוננס הזה בין שני צדדים שאת שניהם אנחנו אוהבים. איך לעזאזל אפשר לבחור פה צד בין סאנסה לאריה, את שתיהן ראינו סובלות, גדלות, הופכות להיות כל מה שרצינו מהן? התשובה היא שזה היה חייב לקרות פשוט בגלל האופי שלהן. ראינו את זה הרי בא מקילומטרים. דיברתי לפני שני פרקים, במפגש הראשון בין שתיהן על כך שבעצם כל בני משפחת סטארק הם אנשים אחרים ממה שהם היו בתחילת הסדרה – אבל הפרק הזה מראה לנו עד כמה בני אדם סוחבים איתם את טראומות העבר שלהם. כולנו סכום של כל הטראומות שלנו, לטובה ולרעה.

מבחינתה של אריה, סאנסה היא עדיין הילדה המפונקת שרוצה לשחק במלכה ונסיך. מבחינתה של סאנסה, אריה היא ילדה קטנה שרוצה להיות אבירה ולא מבינה איך הדברים עובדים בעולם האמיתי. ושתיהן כל כך תקועות בדמות שלהן שהן לא מסוגלות שניה אחת להקשיב לשניה ולהבין איך בן אדם אחד מסכסך בינהם. אריה לא מסוגלת לשמוע את ההסברים של סאנסה ולנסות להבין מה עבר עליה בדרך ואותו דבר סאנסה לא עושה את המאמצים להבין שאריה היא כבר לא ילדה קטנה. אולי רק בסוף השיחה בינהן היא מבינה את זה באמת. בשלב הזה הפער בינהן כבר גדול מכדי לגשר עליו.

בהקשר של השינוי שדיברתי עליו, מעניין לראות איך אולי השינוי ששתיהן עברו לא כזה גדול כמו שחשבנו. כשאריה מאיימת על סאנסה עם הסכין, היא בעצם משחזרת את מה שכל הגברים בחיים של סאנסה עשו בעבר – השתמשו באלימות כלפיה. וכל פעם כזאת היא נכנעה – וגם הפעם היא נרתעת לאחור, מפוחדת. במידה רבה, אריה פה מאתגרת את סאנסה להפוך למשהו אחר. היא אפילו מספרת לה, בסצנה הראשונה איך היא הבינה שהחוקים לא נכונים ולא מתאימים לה ולכן היא לא הולכת לפיהם. סאנסה עדיין לא הבינה את זה. היא אמנם רוצה לשלוט בווינטרפל (אם כי חצויה לגבי זה) אבל עמוק בפנים היא עדיין סאנסה שגודלה להתחתן עם נסיך. אריה מאיצה בה להשתנות. לא להרתע מאיומי אלימות. להפוך למנהיגה אמיתית שמסוגלת להתמודד עם השגיאות של העבר ולהסביר אותן. העובדה שסאנסה חברה לליטלפינגר מוכיחה כנראה שהיא עוד לא מוכנה לעשות את הצעד הזה. היא לא מוכנה לעימות אמיתי ולכן היא מרחיקה את ליידי בריאן למעלה מלך (די ברור שהעורב שהגיע כביכול משם הוא מזויף) – היא לא מסוגלת להתמודד עם השגיאות שלה מהעבר ולכן היא בעצם מנסה לתחמן. בדיוק כמו שהיא היתה עושה פעם. כולנו בסוף נשארים אותו דבר בבסיס שלנו, כנראה.

Game of Thrones Season 7 Episode 6

ועכשיו למנה העיקרית.

חלק נכבד מהפרק עוסק בכלל בהכנה. מין משחק מקדים שבו החיילים הולכים בשלג ומתקדמים לכיוון ההלכים הלבנים. פעם אחת תוקף אותם דוב אבל רוב הזמן הם עושים מה שחיילים עושים – מדברים.

כל מי שקרא את הספרים יודע עד כמה מרטין אובססיבי (לטעמו של כותב שורות אלו – יותר מדי אובססיבי) לפרטים. הוא מסוגל למלא עמודים על עמודים בתיאורים של סעודות או הדגלים השונים של כל אחד מהבתים. אם מרטין היה כותב את הפרק הזה, החלק שבו הם מתקדמים בשלג לעבר ההלכים הלבנים היה לוקח מספר פרקים לפחות ובהם היינו רואים איך מתגבשת לה אחוות הלוחמים. אבל בעונה הזאת אצה לנו הדרך אז הכל מזורז קצת יותר, כמעט בפאסט-פורוורד. למרות זאת, מדובר סך הכל בחלק עשוי בצורה לא רעה וגם נעשה ניסיון לחבר בין הדמויות השונות (ההאונד ותורמונד דרך בריאן המכרה המשותפת או ג'ורה וג'ון דרך אביו של ג'ורה), גם אם הניסיון הזה הוא בעל תפרים קצת גסים מדי.

לא יודע מה איתכם, לי הפרק הזה מזכיר סרטי מלחמה (הסיכום הולך להיות רווי ברפרנסים, ראו הוזהרתם) כמו פול מאטל ג'אקט או "אחד משלנו" (אם אני זוכר נכון) הישראלי, שבהם החלק הראשון של הסרט עוסק בהכשרה של הלוחמים ואנחנו רואים איך מתגבשת לה היחידה הלוחמת ובחלק השני יש את קטע הלחימה עצמו שבה האחווה הזאת מממשת את עצמה, בדיוק כמו שקורה בשני החלקים של הפרק הזה. אני לא רוצה להתחיל להעלות סיפורי מורשת קרב מהצבא כרגע, אבל אני חושב שכל חייל קרבי מכיר את התחושה הזאת של המוכנות הזאת ללכת באש ובמים בשביל החברים שלך. לא המדינה ולא ערכים נאצלים ואפילו לא אלוהים (כמו שאנשי האחווה מנסים לספר) גורמים לך להיות מוכן לאבד את החיים שלך בקרב – אלו החברים שלך ליחידה. ואחוות לוחמים כזאת מורכבת בדיוק מהדברים שראינו בחלק הזה של הפרק. התבדחויות מטופשות שקשורות בעיקר לסקס, סיפורים על הבחורה שמחכה לך בבית (עם הוידוי המרגש של טורמונד שהוא רוצה שבריאן תעשה לו ילדים גדולים) וגם שיחות הרבה יותר עמוקות על החיים ועל למה אתה שם. ובסוף, כשטורמונד נתפס על ידי הזומבים, זאת אחוות הלוחמים שגורמת להאונד לסכן את החיים שלו ולנסות להציל אותו, בן אדם שהוא פגש אך לפני כמה ימים.

והרי מהו סיכון החיים שלך לטובת חבר ליחידה אם לא גבורה – משהו שהפרק הזה מתעסק בו לא מעט. מצד אחד, דאניריז מסבירה לטיריון שהיא בחרה בו כי הוא לא גיבור. הוא אמיץ, אבל לא גיבור. למה היא מתכוונת בדיוק? אולי לזה שהוא לא הולך אחריה לקרב בצורה עיוורת כמו אלו שהתאהבו בה, כמו שטיריון חושב, ואולי שכל הגיבורים האלו בעצם אוהבים הרבה יותר את ריח אבק השריפה (מטאפורית, מטאפורית) מאשר את המטרות שלה. ואולי גיבור, כמו שמספר תורוס לג'ורה כמה דקות לפני שנהרג על ידי דוב (האם זה קשור לכך שדובים הם הסמל של בית מורמונט?) זה פשוט הבן אדם הכי שיכור בקרב. ובסוף, עם כל ההתנגדות של דאניריז לגיבורים ואחר כך לאמירה של טיריון שהיא אימפולסיבית – היא הולכת ועושה בדיוק את זה. מהי גבורה? כנראה שלכל אחד היא משהו אחר.

dims

ועכשיו לחלק השני של הפרק – הקרב עצמו. גם פה זה הזכיר לי סרט שאני זוכר בתור ילד שנקרא, אם אני זוכר נכון, שבעת הנועזים או שבעת הסמוראים (יתכן שאחד הוא רימייק אמריקאי לשני) שבו נלחמים שבעה לוחמים נועזים מול המון אדיר של אנשים ואחד אחד הם נופלים עד שכולם נהרגים. במקרה הזה, לעומת זאת, כמעט אף אחד לא מת, למעט תורוס ממיר – וגם הוא לא מת בקרב עצמו. אם דיברנו קודם על החולשה של היוצרים לעומת מרטין בקטע של הפרטים הקטנים, הרי שפה נוספת חולשה חדשה – החשש שלהם מלהרוג דמויות אהובות. אלוהים עדי שאני רוצה שתורמונד יחייה ויוכל להקים משפחה בישראל עם ליידי בריאן (קצת פחות אכפת לי מההאונד או מג'ורה) אבל זה היה כמעט מתבקש בסיטואציה הזאת שהוא ימות. מתבקש אפילו שג'ון סנו יהיה היחיד שישרוד (הקטע שהם על האבן וכל הזומבים מטפסים מסביב הזכירה לי גם קצת את הסצינה האחרונה מ"משחקי הרעב", דרך אגב). אבל היוצרים כנראה פחדנים מדי. במקום זה, קיבלנו פעם בכמה דקות בחור שנשחט על ידי הזומבים כשאנחנו מנסים להבין בדיוק מי זה ואז מוציאים אנחת רווחה כשמגלים שזה "סתם" אחד הפראים. כן, עוד רפרנס לסרט מגיע, הפעם ל"סטאר טרק", שם בכל פרק יש מישהו שאין לנו מושג מיהו שיורד עם גיבורנו האמיצים לכוכב הלכת וכל תפקידו הוא להיות המת התורן.

עוד דבר שהיוצרים מאוד אוהבים לעשות בעונות האחרונות זה אלמנט ה"הצלה ברגע האחרון". במקרה של הפרק הזה זה קורה פעמיים. בפעם הראשונה כשדאניריז מגיחה עם הדרקונים כדי להציל את הלוחמים הנצורים ובפעם השניה כאשר דוד בנג'ן מופיע בשניה האחרונה בדיוק בזמן כדי להציל את ג'ון. אם את האחרון אני די שונא, הרי שהראשון היה מתבקש. קרב של אש וקרח מרהיב שהסתיים בניצחון פירוס של דאניריז. היא אמנם הצליחה לחלץ את האנשים שלה ולהשיג את ההוכחה שלה אבל גם איבדה דרקון (ועוד לא מבינה את גודל האובדן). בשלב הזה, הקשר שבין דאני לג'ון הוא כבר די בלתי ניתן להכחשה. עוד לפני המבטים המצועפים בינהם בספינה (מה שמזכיר לי את הקטע המופתי ב"clerks 2" שמדבר על ההוביטים הגייז שקופצים על המיטה. כן, עוד רפרנס) וג'ון שקורא לה דאני ואז "מלכתי" נראה די ברור שחאליסי שלנו נפלה במלכודת של ג'ון הקשוח שלנו. הרי היא לא עושה דברים בלי מחשבה, איך זה שפתאום היא קופצת ככה על הדרקון וממהרת להציל אותו אם לא בגלל שהיא פתאום מרגישה שהיא הולכת לאבד משהו שבאמת יקר לה?

אבל אני חושב שבין כל האהבה היוקדת הזאת (כן, אני יודע, היא דודה שלו. תתגברו על זה) מסתתר גם משהו אחר. מחויבות של שליט לנתינים שלו – משהו שלא קיים אצל שליטים אחרים במשחקי הכס. בהתגייסות של דאני להציל את ג'ון שיצא במשימה מסוכנת בשליחותה היא מוכיחה שהיא לא סתם מדברת על שבירת הגלגל המפורסמת אלא מבצעת. היא מחויבת לנתינים שלה ומוכנה לסכן את עצמה ואת הילדים שלה – כלומר, הדרקונים – בשבילם. וג'ון מבין את זה ומוכן להתחייב אליה ולכרוע ברך אחרי זה. הוא מצא את המלכה שלו. בל נשכח – הוא קיבל שיחת עידוד חשובה מטורמונד בדרך שסיפר לו על אלפי האנשים החופשיים שמתו בגלל הכבוד והגאווה של מאנס. אבל ג'ון היה צריך גם לראות במו עיניו שיש לו על מי לסמוך.

***

בטח גם אתם חשבתם ש:

– אז אולי בווסטרוז הומוסקסואליות היא לא דבר רצוי, אבל מסתבר שמצפון לחומה, טוב, מסתדרים עם מה שיש

– "מה הטעם לשרת אלוהים שאף אחד לא יודע מה הוא רוצה?", שאלה מעולה ג'ון סנו, אולי אתה כן יודע משהו

– "כל האלוהים שפגשתי היו חרא, למה שאל האש יהיה משהו אחר?" שואל ההאונד ומזכיר לי את הקטע האהוב עליי ממלכוד 22 (רפרנס אחרון להיום, מבטיח) שבו יוסריאן והמאהבת שלו נמצאים במיטה והוא מתחיל לקלל את אלוהים ואז היא מרביצה לו והוא שואל – למה את מרביצה לי, הרי גם את לא מאמינה באלוהים. זה נכון, היא עונה לו, אבל האלוהים שאני לא מאמינה בו הוא רחום וחנון והאלוהים שאתה לא מאמין בו הוא חרא.

– דיברתי על הפרטים הקטנים – אז באמת, ג'ון הורג את הוויט ווקר ונשאר רק זומבי אחד עומד, בדיוק מה שהם צריכים למטרות שלהם? יש לכם את זה ביותר צפוי?

– שמעו סיפור – חייל באחוות האש הציל שדון והשדון אומר לו יש לך שתי משאלות, עליי. החייל אומר – תביא לי נאד וויסקי שלא נגמר. השדון מביא לו. ההוא שותה ושותה והשדון אומר – מה המשאלה השניה שלך? אז זה אומר – תביא לי עוד אחד!

– האם גאנדרי המופלא שלנו הוא בעצם הרץ ממרתון (ואפילו אותו הם לא העזו להרוג)?

– ואיזה סמים האכילו את העורב הזה שהספיק להגיע לדרגונסטון כל כך מהר כדי שדאניריז תספיק לבוא להציל אותם?

– מר הלך לבן יקר, בטירונות הלכים לבנים לא לימדו אותך כלום על בחירת מטרות? הנה יש לך פה מטרה נייחת, עם מפקד בכיר בה (מה שנקרא אצלנו – טנק אנטנה) ואתה זורק את החנית שלך על המטרה הניידת הזוטרה?

– הפנתה את תשומת לבי הקוראת טל ווסר לעובדה שאחרי הקרב כשדאני מתרחקת על גב הדרקון וגם אחר כך על החומה אנחנו רואים רק דרקון אחד ולא שניים. יכול להיות שהחנית השניה של הוויט וולקר בעצם לא החטיאה את המטרה שלה?

– ההאונד זרק את השבוי הזומבי לסירה ונפרד לשלום, מה שאומר שהוא כנראה נוסע למעלה מלך בדרך סוף סוף למפגש המצופה עם אחיו?

– ועכשיו יש להם דרקון (אני נשבע שגם זה מזכיר לי רפרנס, רק לא מצליח להזכר מהו למזלכם)

אש קרח ומה שבינהם - יומן משחקי הכס (ע' 7 פרק 5) / מאת אזי
אש, קרח ומה שבינהם - יומן משחקי הכס (ע' 7 פרק 7 ואחרון)