זהו, נגמר. לפחות שנה בלי משחקי הכס וכנראה יותר מזה. זה מרגיש כאילו נגמרה עונת הפוטבול – רק עם הפסקה הרבה יותר ארוכה. ועם עונה הרבה יותר קצרה. ואפילו לא היה לנו סופרבול. או קלייגון-בול. בקיצור, אהבתם או לא את העונה – מחכה לנו עכשיו הלילה. וכידוע – ארוך הוא, ומלא בפחדים.

אם נסתכל על הפרק האחרון של העונה, נגלה פרק שונה למדי מרוב העונה הזאת ומזכיר במידה רבה דווקא את הפרקים האחרונים של העונות הראשונות – יותר פרק שמכין אותנו לעונה הבאה מאשר כזה שקורים בו שיאים גדולים. אם נשאיר בצד את הסצינה האחרונה והדי צפויה לסיום העונה הזאת, הרי שהפרק הזה, למרות האורך שלו, כלל מעט מאוד סצנות אפיות בממדים גדולים – למרות שהתחלנו את הפרק עם אלפי ניצבים – והרבה יותר סצנות קטנות יחסית. מלא מעט בחינות, הפרק הזה החזיר את הסדרה לנקודת המוצא שלה. אינטרקציות אנושיות. אני אנסה בסוף הסיכום גם להגיד כמה מילים על העונה בכללותה אבל אני חושב שאם מסתכלים על המכלול של העונה, הרי שהשילוב של הפרק הזה עם הפרקים הקודמים, הגדולים והאפיים, הפך אותה להרבה יותר שלמה. נגיע לזה.

hbo-photo-2

אם יש משהו שהפרק הזה לא סיפק, בניגוד לציפיות של הרבה אנשים – זה closure. הרבה מאוד עלילות נשארו פתוחות לעונה הבאה. ההיסטוריה של הסדרה גרמה לכך שחשבנו שנראה הרבה דמויות – אהובות ולא אהובות – מדממות למוות. אבל היוצרים "הכזיבו" (אישית אני בסדר לגמרי ששומרים את רוב הדמויות בחיים לעונה הבאה, אחרת זה משעמם מדי) ולמעט אולי טורמונד (לא ראינו אותו מת, שומעים? טורמונד לא מת!) הדמות היחידה שקיפדה את החיים שלה בפרק הזה היא כמובן ליטלפינגר.

כבר אמרתי כמה פעמים שאני לא רוצה להסתכל על הסדרה מנקודת מבט שיפוטית אבל צריך להודות שה"טוויסט" בנושא היה די שקוף. אפשר היה לראות אותו בא די מקילומטרים. בעיקר בגלל שסאנסה הרי ידעה בדיוק מיהו ליטלפינגר – היא ראתה אותו משליך את דודה שלה בקן הנשרים, הוא מכר אותה לראמזי לטובתו הפרטית. כן, הוא בא לעזרתה כשהיא ביקשה ממנו בקרב הממזרים אבל סאנסה לא טיפשה ומבינה שהוא עשה את זה כי זה עזר לו ולא יותר. צריך להיות נאיבי כדי לחשוב שפתאום היא מקשיבה לו. אני אדבר על זה בסוף אבל נראה שזה עוד מקרה שבו היוצרים נפלו באחת הבעיות של הסדרה בשלב הזה – פשוט קשה מאוד להפתיע אותנו. אני, למשל, חשבתי שבוע שעבר שאולי המתח בין סאנסה לאריה הוא אמיתי אבל אחרי שקראתי מספיק תגובות, האופציה שמדובר בעצם במלכודת לבייליש היתה ברורה לי.

למרות זאת, גם פה, כמו עם המוות נניח של ג'ופרי, המוות של ליטלפינגר מהידיים של אריה המיומנת (שימו לב כמה מעט היא מדברת, אם בכלל. לא מדובר במישהו מהרשימה שלה שהיא צריכה להנות לראות אותו סובל) היה מספק מאוד. במיוחד כשמדובר בתככן מהסוג הזה שנופל ברשת שהוא בעצמו טווה. היה מספק במיוחד לראות אותו כורע על הרצפה ומבקש רחמים – משהו שבהתחלה נראה לי לא שייך אבל אחרי מחשבה זה הגיוני לגמרי. הרי בייליש הוא לא איזה אביר שעבר הכשרה ויילך למוות בשלווה כמו נניח נד סטארק. הוא אדם קטן שרימה את דרכו לצמרת. בסוף, הוא יחזור להיות בדיוק זה.

(מחשבה שעברה לי בראש רק עכשיו, במעבר המאה על הטקסט – העובדה שסדרה גורמת לי להיות מרוצה מזה שהגרון של מישהו שוסף – עד כמה היא משפיעה על הרף שלנו לסבל של בני אנוש אחרים? סתם תהיה)

נשאלת השאלה – איך כולם ראו את זה בא ורק ליטלפינגר, האיש שידע לתמרן את כולם, לא. ובכן, ההסבר הכי טוב לכך, כמו להרבה מאוד דברים בסדרה (וגם בחיים) – הוא ההיבריס הידוע. בייליש האמין שהוא בלתי מנוצח. שהתחבולות שלו יעבדו לנצח כשלמעשה, הוא כבר קיבל את ההתראה מבראן – ועדיין סירב להאמין לזה. הדבר הראשון שהוא היה צריך לעשות אחרי שבראן אמר לו ש"כאוס הוא סולם" היה לאכוף את הסוס שלו ולברוח מהר (לא יודע איפה הוא יהיה רצוי, עדיין). אבל הוא האמין שמה שעבד לו בעבר ימשיך לעבוד ובסוף זה הביא למוות שלו. יותר מזה – הוא התקשה להבין את מה שעבר על סאנסה. הרי הוא מכיר אותה מאז שהיתה ילדה-פתיה במעלה מלך. הוא תימרן אותה מספר פעמים בעבר, למה שהפעם תהיה שונה, הוא חשב. אקשר את זה, כמו שאני אוהב, לאירועים בספורט – ליטלפינגר מזכיר לי מאמנים מזדקנים, סטייל ונגר של השנים האחרונות, שהעולם משתנה מסביבם אבל הם דבקים בדבר היחיד שהם מכירים. בראן הרי נתן לו את המפתח להבנה שקורים פה דברים שהוא לא מסוגל להבין והוא סירב לקלוט את זה. כל מה שהוא ראה זה שתי ילדות קטנות שאפשר לתמרן אחת נגד השניה.

בכלל, סאנסה יוצאת מהמאבק הזה חזקה מאוד. כמו כל העונה שמהדהדת את העונה הראשונה, גם פה היה הדהוד חזק מאוד (שאישית לא חשבתי עליו עד שסאנסה הזכירה אותו) על כך שליטלפינגר בעבר נכנס בין שתי האחיות הבוגרות למשפחת סטארק וגם הפעם ניסה לעשות את זה. אבל סאנסה הוכיחה שהיא לא קייטלין (ובטח לא אחותה המטורללת). סאנסה חכמה מאוד. היא לא נתנה סתם לאריה לרצוח את ליטלפינגר אלא עשתה לו משפט פומבי בו הוא הודה בהאשמות כלפיו – מה שהביא לה לא רק את המוות שלו אלא גם את התמיכה של אבירי הבקעה. יותר מזה – סאנסה הוכיחה פה עליונות מוסרית. עוד נדבר על זה בהקשר של ג'ון, אבל בעוד ליטלפינגר רימה את דרכו לצמרת, סאנסה נשארה נאמנה לדרכה. נאמנה למשפחה שלה. גם לאריה, עליה היא חושבת שהיא "עדיין מעצבנת וגם קצת מוזרה" (כאחד עם שתי אחיות, זה הרגיש כמו הדיאלוג הכי אמיתי בסדרה) וגם לג'ון, שעכשיו כרע ברך בפני דאניריז ופתח בפניה לגמרי את הדרך להיות המלכה בצפון. אבל סאנסה, מסתבר, לקחה רק את הדברים הטובים שהיא למדה מליטלפינגר. היא למדה איך לתמרן אותו אבל גם נשארה נאמנה לבית שלה.

אולי ג'ון ימלוך על שבע הממלכות אבל סאנסה בלא ספק ראויה למשול בצפון. ועכשיו, כשסאנסה בטוחה (יחסית), נראה לי שהגיע הזמן לאריה לסיים את הרשימה שלה.

game-of-thrones-photos-season-7-finale-g

נעבור לחלק המרכזי של הפרק. כבר אמרנו לא מעט שהעונה הזאת מתחברת לעונות קודמות יותר מכל עונה אחרת והפרק הזה לא היה יוצא מן הכלל. למעשה, הוא היה אפילו יותר "איחוד משפחות מרגש" משאר הפרקים.

ברון וטיריון, ברון ופוד, ההאונד ובריאן, ההאונד וההר, האחים לבית משפחת לאניסטר, כמובן. זה המקום שבו הסדרה חיה בשנים קודמות, האינטראקציות בין הגיבורים. סך הרגשות שלהם, ההיסטוריה שביניהם. זה עבד בהתחלה באינטרקציות החביבות בין הדמויות שהזכרתי בהתחלה, כל אחת עם השנינות שלה, אבל אחר כך עלו השחקנים הראשיים לבמה, כל אחד בדרכו (דאניריז מסתברת כדרמה קווין לא קטנה, חייבת to make an entrance. תכלס, אם היה לי דרקון גם אני הייתי משתמש בו כמה שיותר) ואז התברר עד כמה הם רחוקים אחד מהשני. הרי מה הקשר בין ג'ון האידיאליסט, איש הצפון, לסרסיי? שימו לב איך ג'ון מקפיד לאורך כל המפגש ללבוש את הגלימה החמה שלו למרות היום הקיצי, בעוד דווקא בדרוגסטון הוא נשאר בבגד הרבה יותר "קז'ואל". אלו המדי שרד של ג'ון. הוא המייצג של הצפון פה, על כל המשמעויות שלו. לא פלא, על כן, שאפילו אחרי תצוגת התכלית של הזומבי, מפגש הפסגה הזה, כדרכם של מפגשי פסגה בין אנשים שמגיעים ממקומות שונים לגמרי (אהלן ישראל ופלסטין!), כשל.

המפגש הכה מצופה בין טיריון לסרסיי היה שונה. בעוד שלפני כל האנשים, הם צריכים לשחק משחק, הרי כשזה רק שניהם המסיכות יורדות. על הנייר, לפחות. עד עכשיו קיבלנו את הגרסא של טיריון הבטוחה בעצמה. יד המלכה שהולך לשנות את העולם ומאמין שלא היתה לו ברירה. זה גם הטיריון שמגיע בתחילת הדיאלוג הזה. מטיח בסרסיי שהוא הרג אבא שגזר עליו דין מוות, שאף פעם לא רצה בו. אבל ככל שעובר הזמן בדיאלוג, אנחנו מקבלים טיריון אחר. טיריון ששונא את עצמו לא פחות מאשר סרסיי שונאת אותו. זאת הסיבה שהוא ניגש ל"הר" ואומר לסרסיי – תני את הפקודה. טיריון שונא את עצמו כי הוא הרג את אביו וכי המהלך הזה, מסתבר, יצר תגובת שרשרת שהובילה למוות של האחיינים שלו. אבל יותר מכל, טיריון שונא את עצמו כי הוא טיריון. מגיל אפס אומרים לו שהוא אפס. "כל הגמדים הם ממזרים בעיניי ההורים שלהם" הוא אמר לג'ון בפרק הראשון של הסדרה ובסוף מסתבר שגם טיריון רואה את זה כך. למעשה, הוא מעולם לא התאושש מהלידה שלו, שבה הוא "רצח" את אמא שלו.

ואת השנאה העצמית הזאת, סרסיי מנצלת. גם היא עוברת התפכחות במהלך השיחה הזאת, אבל בניגוד למה שנראה בהתחלה – היא משאירה את טיריון בחיים ומסכימה כביכול להצטרף למאמצי המלחמה במהלכים הלבנים – הרי שההתפכחות שלה היא לכיוון השני. היא מבינה שאין לה באמת אף אחד. עד כדי כך שהיא אפילו דואגת לנכר את ג'יימי מעליה. סרסיי כל כך בטוחה בדרך שלה שהיא נכנעת לשקרים שלה עצמה. היא מזכירה לי קצת אוהדי ספורט (כן, שוב הגענו לספורט) בחוסר היכולת שלה להסתכל על הדברים באוביקטיביות. היא מספרת את הסיפורים שלה כל כך הרבה זמן שהיא באמת מתחילה להאמין שהשופטים עוזרים ליונייטד וששחקני הפועל באר שבע יותר מלוכלכים מאשר שחקנים אחרים (אתם מוזמנים להחליף את שמות הקבוצות פה בקבוצה שאתם שונאים, הדוגמאות ישארו דומות). בשום שלב היא לא מוכנה להודות שגם לה יש אחריות למוות של הילדים שלה או לזה של אביה (הרי זאת היה שדרשה בכל כוח את המוות של טיריון). על סרסיי כנראה אמר ג'ורג' את המשפט האלמותי – "תזכור, זה לא שקר אם אתה מאמין בזה" – משפט שכל פוליטיקאי כנראה משנן לעצמו בוקר וערב. ואין פוליטיקאית יותר מסרסיי. הכל אצלה רמאות על רמאות. אין עצם אחת של אמת בגוף שלה. לא פלא שאפילו את הנוכחות של ג'יימי – האלטר-אגו המוסרי שלה (הכל יחסי, כן, אנחנו עדיין מדברים על בן אדם שאנס אותה ליד הגופה של הבן שלהם וזרק ילד ממגדל) – היא לא מסוגלת לסבול יותר לידה.

_4c06d0a6-8bd0-11e7-a11b-07a9009e9c44

הציניות הזאת עומדת בהיפוך מוחלט ליושר, נאיביות אם תרצו, של ג'ון סנו. היוצרים מעמידים לנו פה, אולי טיפה בצורה בוטה מדי, את הניגוד העז בין הדמויות. למעשה, הם מציירים לנו סקאלה של מוסריות. בצד אחד סרסיי, הצינית לחלוטין. אחריה ג'יימי, שהיה מוכן לעשות הכל בשבילה אבל אפילו לו יש גבולות. אחריהם יש לנו את דאניריז וטיריון – אידאליסטים אבל מוכנים לשקר קצת בשביל המטרה הגדולה. ובסוף – את ג'ון סנו, האידאליסט המושלם. האיש שבשבילו אף מטרה לא מקדשת את האמצעים. הם אפילו אומרים את זה בצורה מאוד מפורשת מהפה של ג'ון – אני יודע שזה מה שגרם למוות של אבא שלי, ועדיין אני לא מוכן לשנות את הדרך שלי.

אני חושב שהיוצרים סימנו לנו פה משהו וזה לא מקרי שבפרק הזה בעצם נחשפה לבראן וסם העובדה שכבר ידענו לפני שני פרקים שג'ון הוא הוא היורש האמיתי לכס הברזל. אם עד עכשיו ההנחה היתה שדאניריז – הרוכבת על דרקונים, לוחמת החופש ומשחררת העבדים – הוא זו שאמורה למצוא את עצמה בסופו של דבר בתור שליטת הממלכות וג'ון הוא לא יותר מהדרך שלה להגיע לשם ובעיקר כדי להביס את ההלכים הלבנים, הרי שעכשיו ג'ון נתפס כאיש הראוי לכך ולא רק בגלל השושלת המשפחתית שלו. היוצרים, אולי בניגוד למורשת המקורית של מרטין (ואולי לא, לך תדע איך הוא רואה את זה) בעצם אומרים לנו כל העונה הזאת – מי שבוחר בדרך המוסרית הוא זה ששורד. וכשהיה מבחן קריטי אחד – ג'ון עמד בו. היחידי שעמד בו. הוא זה שהכי מפחד מהמתים המהלכים – ועדיין הוא בחר לא לשקר, לא לספר שקרים לבנים. דאני נכשלה, טיריון נכשל. ג'ון הוא השליט הראוי היחידי.

דיברתי כבר בפרק הקודם על איך בעונה הזאת, הסדרה הפכה להרבה יותר "פנטזיה סטנדרטית" מכל מיני בחינות, וזאת כנראה עוד בחינה שבה היא בחרה ללכת בדרך הזאת. לא רק שיש לנו הצלות ברגע האחרון או אירועים פנטסטים בלתי מוסברים וכבר אין כמעט מוות של גיבורים טובים (האמת, יש מעט מאוד מוות בעונה הזאת של גיבורים בכלל. או סקס. בעיקר סקס. איפה הסקס, יא HBO?) הרי שהצעד הכי קיצוני שהסדרה עשתה כדי לסטות מהדרך של מרטין הוא הקו הברור שהיא מנסה לסמן בין טובים לרעים. וג'ון – הוא עכשיו הטוב האולטימטיבי. בדיוק כמו נד בעונה הראשונה. רק שנד מת וג'ון נראה בדרך להיות נסיך הכתר. בדיוק כמו עם מקרה סאנסה ואריה, שבהתחלה היתה תהייה לצד מי אתה עומד ובסוף אתה מגלה שהטוב ניצח והרע המוחלט הפסיד, גם פה – הקווים תחומים היטב.

bran-dorne

לפני שאני זורק את שאר המחשבות הקטנות שלי על הפרק הזה, זאת הזדמנות טובה, אני מניח, לסכם את העונה הזאת.

זאת היתה עונה מאוד שונה מהעונות הקודמות, אין שום ספק. יש כמובן את האלמנט הברור מאילו, שהסדרה נפרדה לגמרי מהספרים (בעונה הקודמת עוד קרו כל מיני דברים מהספרים, נניח ההכשרה של אריה וגם דברים שלא קרו בספרים – נניח הודור או התחיה של ג'ון הם כנראה שריד של מרטין) ועל התוצאות של זה כבר דיברנו. אבל אלמנט חשוב נוסף שבה היא היתה שונה הוא ההייפ סביבה. כן, גם בעונות קודמות היה הייפ, שהלך וגדל עם כל עונה. אבל בעונה הזאת הסדרה הפכה לתופעה התרבותית הכי גדולה לדעתי של העשור האחרון. כמובן, זה נובע לא מעט מהרשתות החברתיות שמעצימות כל דבר – אבל אפילו ביחס אליהן, הסדרה קיבלה מעמד כמעט מיתי. לכל מקום שבו הלכת דיברו על משחקי הכס, אנשים שפעם היו מחכים ללילה לראות אותה התחילו לקום מוקדם בבוקר. בלוגים, כמו הבלוג הזה, שעקבו אחרי הסדרה צצו חדשות לבקרים, אנשים המשילו כל דבר שקורה להם לדרקונים וגמדים. תופעה לכל דבר, שאישית לא זוכר כמוה בדברי ימי הסדרות. כן מזכיר תופעות שהיינו רואים פעם בסרטים, למשל, דוגמת מלחמת הכוכבים, או בספרים עם תופעת הארי פוטר (מעניין, כולם פנטזיה מסוג כלשהו)

אני חושב שבמידה רבה הסדרה הפכה לקורבן של עצמה. גם בגלל שמרוב דיבורים על מה יכול לקרות ותיאוריות על תיאוריות היא הפכה לצפויה. כזאת ששום דבר לא יכול להפתיע אותך כבר, כמו בסצינת המשפט של ליטלפינגר אותה ציינתי. יותר מכך, בגלל שהסדרה היתה כל כך מדוברת, נראה שהלחץ על היוצרים להשביע את רצון הצופים היה גדול מדי. אם קודם היה נראה שמרטין ממש מנסה בכח לא לתת לקוראים את מה שהם רוצים (לא רק כשהוא הורג דמויות אהובות אלא גם זה שהוא נמנע בכח מלהפגיש בני משפחת סטארק, למשל) הרי שליוצרים כנראה יש פחות כח רצון וכך ראינו לא מעט פנטזיות צופים מתגשמות.

וזה אולי מזכיר את מה שכל בן אדם מבין בנקודות מסוימות בחיים – פנטזיות לפעמים צריכות להישאר פנטזיות. הגשמה שלהן היא משהו שקשה לבני אדם. לפני כמה שבועות, במסגרת אחד מהטורים של שבתרבות, שאלתי – איך זה שבני אדם כל כך אוהבים דברים שמדכאים אותם? אני עדיין לא בטוח שיש לי תשובה באמת טובה לכך, אבל מה שקרה בעונה הזאת עם התגובות החריפות של הצופים, שוב מזכיר את זה. קיבלנו כל כך הרבה דברים שרצינו לקבל כבר שנים. קרבות עם דרקונים, קרבות בין דרקונים להלכים לבנים, איחודים משפחתיים מרגשים בין הסטארקים, מפגשים מרתקים בין ג'ון ודאני, בין ג'ון לסרסיי וכו' – ועדיין, ככל שזה התקדם, כך אנשים נראה סבלו יותר. התחילו לשנוא את הסדרה יותר.

אם יורשה לי אנלוגיה אחרונה מתחום הספורט, התחושה האישית שלי היא שהסדרה הפכה לסוג של ברצלונה. או מכבי תל אביב כדורסל בתקופות העליזות שלה באירופה. מין סדרה כל כך מצליחה שהיא גוררת אחריה מיליוני "אוהדי הצלחות" שגורמים לצופים המקוריים של הסדרה ובטח לאלו שקראו את הספרים להרגיש כאילו "גנבו" להם אותה. ומאותה שניה, התחרות היתה רק מי מוצא יותר בעיות בסדרה ולמה זה לא דומה למה שמרטין עשה. לפעמים נדמה שאם היו מקרינים את העונה הראשונה עכשיו, אלפי הקוראים המקוריים היו צועקים – איך יכול להיות שזה קרה, מרטין בחיים לא היה עושה את זה!

אישית, גם אם היו לי לא מעט השגות (את חלקן פרסתי פה) על העונה הזאת, אני עדיין חושב שהטוב בה עולה על הרע. בצורה ניכרת. המעבר לשבעה פרקים הפך אותה ליותר מהודקת (כן, אנשים הגיעו מהר ממקום למקום. תתגברו) וקטעי הפנטזיה שלה היו מדהימים. בדיוק השבוע יצא לי לראות את הסרט האחרון של הארי פוטר פה בטלוויזיה ויש סצינה לקראת הסוף שהם עפים על מטאטא בתוך חדר הסודות כשדרקון של אש רודף אחריהם – וזה נראה כל כך מלאכותי ועשוי במחשב! אחרי מה שראינו במשחקי הכס, כל קטעי ה-CGI שראינו בסרטים נראים כל כך ישנים ולא שייכים. וגם אם היו דברים לא מוצלחים בפרקים האלו, הרי ששני קרבות הדרקונים, בפרק הרביעי ובזה השישי, היו שווים את הכל. עכשיו רק נותר לקוות שהיוצרים גם ידעו לסיים את הסדרה כמו שצריך. רק שנה-שנתיים לחכות.

***

בטח גם אתם חשבתם ש:

– טוב, בסדר, שני דרקונים נשארו בחיים. הלכה לפח התיאוריה הזאת.

– ובאמת היה יותר חכם מצד דאניריז להגיע רק עם דרקון אחד ולא עם שניים, כדי שלא יבינו שחסר לה אחד, לא? מי היועץ שלה בדיוק, הוא לא אמור להיות חכם או משהו?

– יורון מחליט ללכת הביתה אחרי ההצגה של הזומבי היתה לגמרי קרטמן. Screw you guys, I'm going home!

– ומזל שאנחנו מגלים אחרי זה שהוא בעצם זמם עם סרסיי כי הבריחה הזאת אחרי שראה זומבי מסכן אחד ("ראיתי הרבה דברים מפחידים, זה הדבר הכי מפחיד שראיתי בחיים שלי" – בחייאת? ראית את הפאקינג דרקון שדאניריז טסה איתו?) היתה די מביכה ולא הגיונית עם הסיפור.

– לא אמרתי מילה על הסצינה עם תיאון כי אין שום דבר חשוב להגיד עליה. מיותרת לגמרי. תיאון קיבל את הביצים שלו בחזרה בזכות זה שאין לו ביצים. תנו לו תואר גיבור ווסטרוז.

– כשבראן מדבר עם סם, הוא אומר לו שהוא יכול לראות כל מה שהיה וכל מה שקורה עכשיו. אבל הוא לא אומר כלום על העתיד. מעניין אם יש לזה סיבה.

– טורמונד לא מת! הוא ובריאן צריכים לעשות ילדים ג'ינג'ים גדולים!

– וואלה ג'יימי, אתה כמו הבחור זה שכל החברים שלו אומרים לו שנים שהחברה שלו לא מתאימה לו ורק אחרי שהם עשו ארבעה ילדים ביחד מבין את זה, הא?

– חסר לך שאתה נוגע בבריאן, כן? היא של טורמונד. אפילו שהיא דלוקה עליך.

– האם בזה שג'ון אמר לדאני בשפת ימי הביניים שאולי כדאי לה לקבל חוות דעת שניה, הפעם מרופא, לגבי היכולת שלה ללדת ילדים, בעצם מסמנים לנו את ההמשך?

– מכירים את הדימוי "זה כמו לנשק את אחותך?" אז אתם מוזמנים להוסיף את הדימוי "כמו לעשות סקס עם דודה שלך". ברצינות, איפה הימים שמשחקי הכס הביאו לנו סקס סוער ואמיתי, לעומת הדבר הדלוח שהגיע היישר מסדרות של שנות השמונים בין דאני לג'ון?

– ובכלל, הקיטש בינהם היה באמת נורא. במשחקי הכס כמעט ואין התאהבויות רומנטיות בכלל. וכשיש, כמו במקרה ג'ורה ודאני, הן לא מתממשות. כל העסק, כולל הדפיקה בדלת של המלון (סליחה, אוניה) היה פשוט לא קשור לסדרה.

– ההגיון אומר, בדיוק כמו שליטלפינגר מציין בפני סאנסה (כמדומני) שבאמת ג'ון ודאני יתחתנו, בלי קשר למידת האהבה בינהם. זה בדיוק מה שהיו עושים בווסטרוז במשך שנים – מאחדים בתים כדי למשול. היית חושב שטיריון יחשוב על זה קודם וגם ידחוף לזה – אז למה הוא נראה כל כך לא מרוצה כשהוא מבין מה קורה בחדר של דאניריז?

– נראה לי שסם ובראן הולכים להיות BFF, איזה חמודים הם ביחד

– ומי אמר שגברים לא מקשיבים לנשים שלהם? מסתבר שסם שמע כל מה שגילי אמרה! רק חבל שהוא לא ידע לתת לה קרדיט על זה. גברים..

אחרון חביב, הדרקון הזומבי שלנו, זה שהפיל את החומה בשעה טובה סוף סוף. כמה מחשבות:

– זה שבכנפיים של הדרקון יש חורים גדולים לא קצת מפריע לו לעוף?

– מה זה בעצם האש הכחולה הזאת?

– יש לא מעט מקרים בהיסטוריה שבהן נשק שניתן למי שנחשב כידיד הופנה נגד הבן אדם שנתן אותו. האמריקאים חימשו את אל קעידא באפגניסטן נגד הרוסים וזה הופנה נגדם. ישראל אחראית להקמה של חיזבאללה ושל חמאס וכולנו יודעים איך זה נגמר. פה מדובר במקרה עוד יותר קיצוני – אם ג'ון לא היה חושב על הרעיון הגאוני של להביא הוכחה לקיומם של ההלכים הלבנים על מנת שיהיה אפשר להלחם בהם – אולי לא היה צריך להידרש להלחם בהם מלכתחילה כי ללא הדרקון – איך הם היו אמורים לעבור את החומה? מזכיר במידה מסוימת את סרטי החזרה בזמן למינהם שבהם אקדח שמישהו הביא איתו בזמן משמש לרצוח אותו עצמו שנים אחר כך.

– טורמונד לא מת, שמעתם?!

נתראה ב-2018. או 19. מתישהו

אש, קרח ומה שבינהם - יומן משחקי הכס (ע' 7 פרק 6)
יומן האליפות של הפטס (0) / צחי סלייטר