על סולידריות

ב-11 לספטמבר 2001 עדיין הייתי בארץ, אבל התמזל מזלי להיות על אחת הטיסות הראשונות לארה"ב שלושה ימים אחר כך. אני אומר התמזל מזלי, כי למרות שלא יצא לי לחוות את ניו יורק כמו שדימיינתי – זאת היתה עיר רפאים באותו שבוע – כן יצא לי לראות איך אומה שלמה מתגייסת ברגע שהיא נפגעת. כן, היו שם קטעים שגיחכנו עליהם, כמו הכותרות ב-CNN – "אמריקה במלחמה", כשלאף אחד לא היה מושג במי או מה נלחמים (במאמר מוסגר, גם היום אני לא בטוח שהם יודעים. אל-קעידה נשמע כמו גוף אבסטרקטי לחלוטין, גם כמעט 10 שנים אחרי).

אבל ביחס לאותם קטעים, היו גם כל אותם רגעים מופלאים – קיטשיים כמיטב המסורת האמריקאית – אבל עדיין נהדרים, שבהם ראית איך האמריקאים באמת מוקירים את אלו שראויים להוקרה. לא היה משחק – כדורסל, בייסבול או פוטבול – שלא נפתח בהוקרה ל-"הגיבורים שלנו" – כבאים ושוטרים בכל רחבי המדינה. זה בכלל לא משנה שאותו כבאי ב-LA לא היה מעורב או רבע מעורב בחילוץ הלכודים במגדלי התאומים, מבחינת האמריקאים הוא היה גיבור כי הוא חלק מאותו גוף שהקריב את עצמו בשביל אחרים.

איפה הם ואיפה אנחנו. בדרך כלל אני לא צרכן חדשות וגם בימים האחרונים השתדלתי לא להיות על הערוצים המרכזיים, שעברו למתכונת חירום – כאילו הם כבר 5 שנים ערוכים לאיזה פיגוע-על ורק מחכים שתהיה להם הזדמנות לסקר, גם אם אין שום דבר להגיד. ובכל זאת, כשהעברתי לאותם ערוצים, ולו רק כדי להתעדכן, לא יכולתי שלא להתגעגע לאמריקאים. אתמול שידרו מישהי מניר עציון, אומנית מבוגרת, שחזרה לבית שלה רק כדי לגלות שהוא נשרף עד עפר. ומה יש לאותו כתב לשאול אותה – "את מרגישה כעס כלפי מישהו?". וכשהיא לא עונה, אז הוא ממשיך – "אולי מי שהציתו את השריפה?". כי זה כל מה שיש לנו למכור בימים כאלו. לא תודה למאות הכבאים שחירפו נפשם כדי לעצור את הלהבות, לא אמפתיה לאותם עשרות סוהרים שנספו כשהם בדרך לפנות אסירים – רק אשמים יש לנו לחפש.

הנה התקציר מהרשת ב-48 השעות האחרונות. סגן שר בממשלה אומר שמי שהצית את האש צריך להיות מוצא להורג. כתבות שמספרות שאלי ישי אשם. עצומות ברשת הקוראות לפיטורים של אלי ישי. הרב עובדיה אומר שנשרפו מקומות שחיללו שבת (נו, איך אחרת). טורים שמאשימים את מדיניות הקפיטליזם של ביבי בחוסר האמצעים לכבאים. כותרות על עצורים בחשד להצתת השריפה ברשלנות. מה אין לנו? בשום מקום אין את השמות של אותם סוהרים שנספו – באסון המסוקים, שלצערי אני זוכר היטב, בכל שעה עגולה הקריאו את שמותיהם של ההרוגים, אבל כנראה שאם לא מדובר בבחורינו המצוינים, אפשר פשוט להפנות את המאזינים לאתר גלי צה"ל, שייתעדכנו שם. בשום מקום לא מופיעה תודה לאותם כבאים מסכנים, שבאמצעים דלים, במשמרות אין סופיות ובחום היסטרי עמדו ועצרו בגופם את האש.

אף אחד לא יודע להגיד בדיוק למה קרה מה שקרה, זה פשוט מוקדם מדי. מן הסתם, כמו תמיד באסונות מהסוג הזה, יש פה שילוב של כשל בראשויות המתאימות עם חוסר מזל משווע. אבל במקום להתאחד סביב אותם אנשים שהחיים שלהם נקטעו או "סתם" נשרף להם הבית, אנחנו מעדיפים כמו תמיד לחפש את האשמים. טוב, אולי בקרוב תהיה לנו עוד מלחמה בצפון או בעזה וכולנו נוכל לחבק מחדש את חיילי צה"ל ולהרגיש טוב.

הכל לשם שדיים
כשהכסף מדבר אין הפתעות